תן לשים ת'ראש על דיונה

לימור אור בת ה-43 ממושב יתד, מנחת קבוצות ומאמנת אישית מנהלת כבר 14 שנה את מרכז הפנאי באשכול 'הדיונה'.  נוסף על אלה היא גם מתכללת קייטנות רשותית ומאוגוסט האחרון משמשת רכזת רשותית של "ניצנים" (הצהרונים לפי חוק כחלון). דמות צבעונית ואנרגטית שחיה את הקהילה ומאמינה שדברים צריכים תמיד להיות בתנועה ולהתאים את עצמם לקהל היעד • עפרה בן נתן

מרכז הפנאי באשכול 'הדיונה' נמצא סמוך ליישוב אבשלום. המרכז הוקם בשנת 2000 מכספי תורם ואיש יקר בשם מרק לידשין מארה"ב שהגיע כבר פעמיים לביקור ורואה בדיונה את ה"בייבי" שלו. שמירת הקשר עם התורם במשך השנים הביאה להתפתחות הדיונה ולקבלת תרומות שוטפות נוספות. 
סמוך לדיונה נמצאים אשכול הגנים של יישובי הפתחה, מרפאת אבשלום, בריכת אבשלום ובקרוב מאוד ייפתח באזור גם מרכז מסחרי גדול. מכאן שלדיונה יש מיקום אסטרטגי בתחום הפעילות של חבל שלום, החלוציות ושאר יישובי המועצה. הדיונה מקבלת בזרועות פתוחות את כל תושבי אשכול. בבקרים מגיעים לדיונה ילדים מאשכול הגנים לג'ימבורי ולחוגי בוקר, והמבוגרים לסדנאות שונות. בצהריים ואחר הצהריים מתקיימים במקום חוגים שונים כגון קראטה, פרחי מחול, הצגות לילדים ומגוון חוגי אמנויות כמו מחול, שירה ומוזיקה. בערבים יש במקום שלל פעילויות למבוגרים - חוגים, הרצאות ועוד.  




בתוך הדיונה נמצאים משרדי "האגודה המרכזית" ושני הגופים מתנהלים בשיתוף פעולה מלא. 
לדברי לימור, "אני אוהבת לראות את המפגש הרב-דורי כשהסבים והסבתות מגיעים עם הנכדים לפעילויות ואת המשפחות הצעירות שרק נקלטו כאן ונחשפות דרך המפגש בדיונה למשפחות הוותיקות יותר. 
"כשאני מביטה אחורה על השנה שהייתה, אני מבינה שהגודל הפיזי של הדיונה צר מלהכיל את כל הפעילויות ואת כל החלומות שאני רוצה להגשים בעתיד. יש צורך להרחיב את המבנה כדי שנוכל לפתוח יותר חוגים כמו אמנות, פלמנקו, צילום, בית לנוער, בית למייסדים, ושהמקום תמיד יהיה שוקק חיים.
"קהל היעד שלנו באשכול השתנה. הקליטה הגדולה באזור הביאה אלינו קהל עירוני ויש להתאים את הפעילויות גם לטעם שלהם. חשוב לי שכולם יראו בדיונה בית ומרכז קהילתי".
חלום נוסף של לימור הוא לפתוח בדיונה גם מועדון למייסדים, שיהיו בו קפיטריה, הרצאות ופעילויות בבוקר: "יש לנו אנשי אשכולות מהאזור שיצאו לפנסיה, וחשוב לי לדעת מה הם מחפשים לעשות בשעות הפנאי כדי להתאים את הפעילויות לקהל. אני רוצה שהאנשים יחלמו ושאני אגשים". 
בימים אלו מחלקות החוגים והנוער במועצה, הדיונה והתרבות מתכנסים כולם תחת קורת גג אחת: "מרכז קהילתי אשכול", מרכז קהילתי אחד בניהולה של מיכל פלג עוזיהו, שאחת משלוחותיו תהיה הדיונה. המטרה המרכזית של השינוי היא להתאים את הפעילויות לדרישת הקהל. 
"אני מושיטה יד לציבור הרחב", מסכמת לימור את דבריה, "שיבואו להיות חלק פעיל מכל מה שקורה כאן, שיעשירו את כולנו עם רעיונות משלהם ושנבנה יחד בית שכולם ייהנו לבלות בו".

ארבע בנות ומצלמה

"בעשר אצבעות", הוא שמו של הסרט שזכה במקום הראשון בערב סרטי הגמר ע"ש איה מלאכי שהתקיים בביה"ס 'נופי הבשור'. הסרט מבטא לא רק כישורי יצירה אלא גם הבחנה חדה בנושא שראוי וזקוק לטיפול תקשורתי. ארבע תלמידות תיכון מהמגמה לתקשורת זכו בפרס אבל גם בשיעור טוב לחיים. על צדק, על נחישות וכמובן על חברות • עפרה בן נתן

ערב הצגת סרטי הגמר של בוגרי מגמת התקשורת והקולנוע הפך עם השנים למסורת של גאווה לנוכח היכולות שמפגינים הבוגרים שלנו. 
מאז שנת 2005 תורמות משפחות מלאכי, פיינברג וגדיש את הפרסים הכספיים  לסרטים הטובים הנבחרים לפי קריטריונים מקצועיים. לדברי אייל בריברם, מנהל המגמה, ההתרגשות בערבים אלה תורמת ליצירת מתח חיובי ומגבירה את המוטיבציה אצל התלמידים.
את הערב פתחה להקת המחול של המועצה 'איה אשכול' בריקוד הורה סחרחורת. זמירה בן יוסף, מנהלת נופי הבשור, בירכה וסיפרה על איה ואף הקריאה קטע שאיה כתבה כתרגיל במסגרת קורס מש"קיות חינוך בעת שירותה הצבאי בנושא כבוד האדם באשר הוא.
לאחר הקרנת הסרטים הקהל יצא להפסקה והתבקש לבחור את הסרט חביב הקהל. במקביל ישב חבר השופטים המקצועי ודירג את הסרטים המושקעים והאיכותיים.
לסיום הערב, יוסי אביאיה מלאכי הקריא דברים שכתב לבוגרים ובהם הבעת תודה לצוות מגמת הקולנוע, המנהל אייל בריברם והמורים הדר חורש, חיים בוגנים וטלילה פרנק. להנהלת 'נופי הבשור' ולבוגרים, על ההזדמנות שניתנת למשפחה להנציח את איה בערב כה מרגש ולהעניק את הפרסים בשמחה רבה למצטיינים.

והסרט הזוכה הוא... - "בעשר אצבעות" 

הסרט "בעשר אצבעות" מספר את סיפורה הנוגע ללב של אופיר ביאר, נערה משכבה י"ב שנולדה עם נכות ביד ימין ושהצבא סרב לגייס אותה. אופיר לא ויתרה ובקשה להתנדב לצבא כמדריכת כושר. גם כאן נתקלה בסירוב חוזר ונשנה ועדיין לא ויתרה. הסרט מלווה את אופיר במאבקה נגד אטימותו של הממסד הצבאי ומלמד את הצופה נחישות מה היא. את סופו של הסיפור לא יראו הצופים, מפאת חוסר זמן, אבל עורכת הסרט, נועם קדוש, מספרת שבסופו של מאבק ממושך קיבלה אופיר אישור להתנדב לצה"ל למרות המגבלה שלה.  לדעת נועם, הסרט זכה במקום הראשון כיוון שמדובר בנושא העומד בראש רשימת הנושאים המדוברים בשיח הציבורי במדינת ישראל, "שילוב בעלי מוגבלויות בחברה. כל שמונת הסרטים שהתמודדו איתנו היו טובים, אבל שלנו היה הסרט הנכון, בזמן הנכון".
יוצרות הסרט, כולן תלמידות שכבה י"ב: רוני זוהר - מפיקה, שחף לוי - במאית, שיר שביט - צלמת ונועם קדוש - העורכת. 
שיר שביט,  צלמת הסרט, רואה בסרט מקור להשראה: "למדתי מהסרט שכשרוצים משהו, נלחמים עליו ומאמינים בו, בסוף זוכים. דרך הסרט למדתי להכיר את אופיר שהיא חברת ילדות שלי, יותר לעומק. מבחינתי היא מודל לחיקוי". 
אופיר ביאר מספרת שהיה חשוב לה לשתף פעולה עם הפקת הסרט כדי לשמש השראה לתלמידים בכל הארץ: "רציתי שילדים עם מוגבלות יזדהו איתי ורציתי לחולל שינוי. אני מאמינה שהכול אפשרי אם רק רוצים, גם אם מוסדות ואירגוניים ישימו חסמים בדרך. צילום הסרט העצים אותי ואת הדרך שבה בחרתי ללכת". יוצרות הסרט מבקשות לשלוח תודה מיוחדת להדר חורש - מורתן ממגמת תקשורת ולאייל בריברם, שללא הליווי המקצועי שלו בכל מה שקשור לצילום סרט, כל זה לא היה קורה.

רשימת הסרטים שהשתתפו בגמר

התחנה האחרונה, עלילתי

צילום: סער שליש, עריכה: אמיר הראל, בימוי: שקד פרקש, הפקה: ניב כספי, תסריט: שקד פרקש ואמיר הראל.

צלילי החיים, דוקומנטרי:

עריכה והפקה: אופיר איסר, צילום ובימוי: רחלי מוסקוביץ.

גלגל הסיפור, ניסיוני:

צילום: שובל הרוש, תסריט ובימוי: ענאל מלכי, עריכה: שובל הרוש וענאל מלכי, הפקה: אורי טלקר.

פרום, עלילתי:

הפקה: נעם חבשוש, צילום ועריכה: יובל חורש, בימוי: עינב סעד.

כשהקר מת, עלילתי:

בימוי ועריכה: אורי מלקר, צילום ועריכה: עדי כהן, תסריט והפקה: מעין לוין.

נינה, עלילתי:

בימוי: ליר נחמני, הפקה: שילת דימרי, צילום: זיו אסולין, עריכה: דניאל נרדיה.

אם אני לי נילי, דוקומנטרי:

בימוי: טליה מלמן, צילום: תמר דוננה, עריכה: מיה פלג, הפקה: אורי כהן.

הבית, עלילתי:

בימוי: תום אמסלם, עריכה: בן רודאף, הפקה: רון קאשי, צילום: שקד כמין.

בעשר אצבעות, עלילתי:

צילום: שיר שביט, עריכה: נועם קדוש, בימוי: שחף לוי, הפקה: רוני זוהר.

המים הם הגבול

לנתן נוחומוביץ', חבר בהנהגת הורים של 'יובלי הבשור', היה חלום – להחזיר לבית הספר את מסורת שיעורי השחייה שזכר מימי ילדותו. החודש קפצו ילדי שכבה ה' בבית הספר למים הקרים והוכיחו שאין דבר העומד בפני החלום • תם פרחי

חלק ניכר מילדותו של נתן נוחומוביץ' (שדה ניצן בעבר, עין הבשור בהווה) עבר עליו במימי הבריכה בקיבוץ גבולות – המגרש הביתי של נבחרת השחייה באשכול שבשנות ה-80 וה-90 שמה הלך לפניה. מלבד אימוני השחייה המקצועיים, בבתי הספר היו נהוגים אז גם שיעורי שחייה בימות הקיץ החמים לכלל התלמידים. את השיעורים שקיבל נתן כילד בבריכה האזורית בצוחר לא שכח גם בבגרותו, והוא קיווה שגם ילדיו יוכלו ליהנות מאותה חוויה: "מבחינתי שיעורי שחייה בבית הספר הם חלק בלתי נפרד מהזיכרונות הנוסטלגיים של הילדוּת באשכול. המסורת היפה הזאת נפסקה כבר לפני 25 שנה בערך, בעיקר בגלל השינוי שעבר משרד החינוך בכל תפיסת הבטיחות והנהלים שקשורים בה. בימינו אף אחד לא שש 'לזרוק' ילדים למים וללמד אותם להסתדר בתוכם".
בכל פעם שהגיע נתן לבית הספר בשנים האחרונות עברה לו בראש המחשבה: "יש בסך הכול 100 מטרים בין בית הספר לבריכה בצוחר, ועדיין לא הצליחו להפגיש בין שני הקצוות. בחורף של השנה החלטתי שזה חייב להשתנות והגשתי בקשה לכלול את 'יובלי הבשור' בתכנית מיוחדת שמפעיל משרד החינוך ללימוד שחייה בכיתות ה'. היה לי ברור שזה לא יהיה פשוט כי יש הרבה מאוד פרמטרים, בעיקר בירוקרטיים, שצריך לעמוד בהם ושבגללם זה נפל עד היום. אבל קיבלתי את כל התמיכה והגיבוי מהמנהלת קרולינה ארם, ומהסגנית ציפי ברוזה ויצאנו לדרך".

שחייה לדורות

במקביל להנהלת בית הספר הרימו את המשקפת גם המורות לספורט חן קשביץ (ניר יצחק) ורויטל מעודד (יבול) ויצאו להשתלמות מיוחדת הנדרשת ממשרד החינוך, ומאיר יפרח, סגן ראש המועצה, שדאג להסדרת האישורים הנוגעים להפעלת הבריכה. המימון לשעות הלימוד ולציוד הנדרש ניתן בחלקו ממשרד החינוך ובחלקו מוועד ההורים. עד הדקה ה-90 המתינו בבית הספר לקבלת האישור ממשרד החינוך, וכשזה הגיע סוף-סוף – קפצו הילדים למים – מקצתם שחו והיו גם כאלה שקפצו בביטחון למים ומיד שקעו. אך בסבלנות ובהתמדה הדריכו אותם חן ורויטל ונתנו להם כלים להסתדר היטב במים ואף לשחות חתירה – הסגנון שמשרד החינוך הנחה את המורות להתמקד בו. 

במבט לאחור, התכנית ענתה על הציפיות?

"היום, אחרי עשרה שיעורים, אני יכול לומר שגיליתי ילדים מדהימים ומחויבים – לא הכרתי אותם קודם כי אין לי ילדים בשכבה הזאת, אבל המפגש איתם הוא השכר הכי גדול שיכולתי לקבל. והעיקר, אני יכול להגיד בביטחון ובגאווה שכל אחד מהילדים שהשתתפו בפרויקט השתפר מאוד ביכולות שלו – מי בסגנון, מי בביטחון ומי ביכולת שלו להסתדר במים. בשבועות שבהם לא עובר יום בלי דיווחים על ילדים ומבוגרים שטבעו בים או בבריכות שחייה – היכולת הזאת היא מתנה אדירה". והמתנה הזאת, שבבתי ספר אחרים משולמת מכיסם של ההורים, ניתנה לילדי בית הספר חינם אין כסף, בין השאר בשל רוח ההתנדבות של המורות לספורט. "אבל מעבר למתנה המדהימה הזאת", אומר נתן, "שחייה היא בעיניי הרבה יותר מענף ספורט. המטרה לא הייתה לייצר שחיינים אולימפיים אלא לתת לילדים את כישורי החיים, הביטחון העצמי ותחושות ההנאה, הסיפוק וההצלחה שהמים נותנים להם. אם הצלחנו בזה – עשינו את שלנו".

הפרויקט מתוכנן להימשך גם בשנים הבאות?

"אני מקווה שבעתיד הפרויקט יורחב גם לשכבות נוספות ויחשוף עוד ועוד ילדים לשחייה בכלל ולשחייה מקצוענית בפרט. אין לי ספק שהמפגש עם הבריכה ישמש נקודת זינוק לילדים שרוצים לקחת את השחייה צעד קדימה, ומי יודע, אולי יום אחד אשכול תחזור להיות האימפריה שהייתה בתחום השחייה".

אפי מישוב רץ לראשות המועצה

אפי מישוב מאוהד היה קצין בקבע. 27 שנים שירת בצה"ל - מהן ביחידות לוחמות. אבל מה שהכשיר אותו לתפקיד, לטעמו, היה השירות בפיקוד העורף - שם הכיר את מה שקורה ברשויות מקומיות והתמחה בניהול צח"י. בשביל הנשמה לימד בנתיבות אזרחות וגאוגרפיה • ארנון אבני צילום 232

ספר על עצמך. "נולדתי באוהד. אני בן 48, נשוי לחגית ויש לנו שלושה ילדים (שחר, קורן וזוהר). ההורים שלי, ממקימי המושב, הגיעו ממרכז הארץ. גדלתי והתחנכתי פה באשכול.
"בשנת 1988 התגייסתי לצה"ל ושירתתי בצבא 27 שנים. השתחררתי בדרגת אלוף משנה. לאורך שנות השירות מילאתי תפקידי פיקוד והדרכה. 
"את השירות הצבאי התחלתי בגבעתי, בשורה של  תפקידי פיקוד. אחר כך עברתי לשרת כמ"פ בבית הספר לקצינים וכקצין אג"מ של אוגדה 80 שאחראית על גבול מצרים וירדן. משם המשכתי לפיקוד העורף. בין תפקידיי השונים שירתתי  כראש ענף התיישבות ואחראי על מרכיבי  ביטחון ורבש"צים וראש מחלקת אוכלוסייה ואחראי על כל הרשויות ומשרדי ממשלה – בהכנה לחירום. שם גם 'גיליתי את העולם' שמחוץ לבועה שלנו כאן באשכול ונחשפתי לפועלן של רשויות רבות.
"בתפקידי האחרון הייתי מפקד מחוז דן בפיקוד העורף – כולל בתקופת מבצע צוק איתן. 
"אני בוגר כל הקורסים הפיקודיים בצבא (פיקוד ומטה, קורס מפי"ם, קורס מג"דים, מכללה לביטחון לאומי).
"נוסף על כך אני בעל תואר ראשון במנהל עסקים וניהול משאבי אנוש. תואר שני במדעי המדינה, תואר שני נוסף בניהול אזורי אסון ובימים אלו נמצא בשלבי סיום תואר במנהל עסקים למנהלים באוניברסיטת ת"א.
"מאז שחרורי מצה"ל לפני כ-3 שנים, עסקתי במגוון נושאים ותפקידים.התחלתי בהגשמה של חלום ילדות  ונרתמתי לעסוק בהוראה במשך שנה בבית ספר בנתיבות, שם לימדתי אזרחות וגאוגרפיה. בהמשך הייתי שותף להקמת סיירת הורים באשכול  ועסקתי בייעוץ והכנה לחירום של רשויות ומשרדי ממשלה. במסגרת זו הכשרתי את צח"י ברחבי המועצה בהתנדבות. אני חבר בוועד הורים של 'נופי הבשור' ובמשך שנה שימשתי כמזכיר מושב שדי אברהם. 
כיום אני מנהל מרחב דרום של האגודה למען החייל. אני משרת פעיל במילואים ואחראי על כל העורף של פיקוד דרום במילואים".
מה היה משמעותי בשירות שלך שצריך לעניין אותנו באשכול. 
"ביצעתי תפקידי מטה ופיקוד בפיקוד העורף ועבדתי מול גופים אזרחיים וציבוריים. בצבא צברתי ניסיון רב, פיקודי וניהולי. ראיתי איך מקבלים החלטות והייתי שותף להן, למדתי את החשיבות של רשויות מקומיות ואיך מחלקים את התקציבים  השונים במדינה. למדתי על מבנה וארגון של רשויות מקומיות ועסקתי בסיווג רשויות לפי יכולתן הכלכלית והחברתית. הייתי אחראי על פרויקטים מרכזיים וגדולים הקשורים עם רשויות ומשרדי ממשלה. 
"כחלק מתפקידי ובעת ביקוריי השונים בחו"ל נחשפתי לעבודת הרשויות גם ברחבי העולם.
"אני מאמין שהניסיון הרב שצברתי  והשכלתי, הנוגעת ישירות בניהול מערכות ורשויות, יעזרו לי להוביל תהליכים, תכניות, פרוייקטים  וכן  לגייס משאבים ותקציבים".
איך היית מדרג את סדר העדיפויות בנושאים שבטיפול המועצה? 
"רשות מקומית היא המקום שמשפיע בצורה המשמעותית  והישירה ביותר על איכות חיינו. המועצה היא מקום מרכזי שצריך להבין ולדעת לעשות הרבה פעולות במקביל - תפקידה ברוב המקרים להחליט על חזון ויעדים ולהכין תכניות עבודה הקובעות סטנדרט שירות לכל דבר ועניין.
"ישנם נושאים רבים המצויים בתחום אחריות המועצה,  אבל ישנם שלושה נושאי ליבה שהם מבחינתי לב העיסוק של המועצה:  חינוך (פורמלי ולא פורמלי), קהילה ושירות לתושב. נושאים אלו מאגדים בתוכם את מרבית הצרכים שלנו כתושבים ומקבלי שירות מהמועצה.
אז בוא נתחיל בחינוך.
חינוך פורמלי ולא פורמלי יהיו במרכז - חזון חינוכי ותפיסה חינוכית - שנדע לאן הולכים ומהם היעדים שלנו. המועצה צריכה לקחת אחריות ואני מעוניין ליצור מערכת חינוך שיודעת להסתכל ולראות את המכלול, אבל גם יודעת לתת מענה לפרט, לשונה ולמיוחד. איחוד בתי ספר הוא מבורך, אבל לאיחוד צריכה להתלוות תפיסה חינוכית, התחשבות בצרכים של כל קהילה. לטווח הארוך האיחוד הוא הדבר הטוב ביותר שקורה, בטווח הקצר האיחוד מחייב אותנו לפתיחות, לשיח בתוך ובין הקהילות, הוא מעלה על השולחן פערים ופחדים שייפתרו רק עם נשב כולנו ביחד ובשיתוף, נשוחח ונגיע לפתרונות טובים".
יש גם בעיות סמים אלימות ואלכוהול "אם לא נתעורר עכשיו, נמצא את עצמנו במקום לא טוב, ואני אומר את זה כמי שנמצא בסיירת הורים ורואה את מה שקורה. היום זה נופל על שלושה גופים: בית ספר, רווחה למי שכבר נפל והמשטרה - בסוחרים ובמי שיש לו תיק פלילי. אבל זו צריכה להיות תכנית מועצתית כוללת שמתחילה כבר כמה שלבים לפני ועוסקת בבסיסה באקלים החברתי הקיים. ככל שנקדים להיות נוכחים ומעורבים בחיי ילדנו, נוכל למנוע את התדרדרות הדברים".
הנושא השני שהזכרת הוא קהילה 
"יש אצלנו 32 קהילות שונות, כל קהילה היא עולם ומלואו. אני מאמין בשמירת הצביון הייחודי של כל קהילה וקהילה, אבל עם זאת אני מאמין שתפקידה של המועצה גם לסייע ולחזק את הקהילות כפרט וגם את הממשקים שביניהן ככלל. קהילה חברתית וכלכלית איתנה היא היסוד להמשך קיומנו. 
"אני מתכוון לשבת עם כל קהילה, ללמוד ולהבין את צרכיה ויעדיה ולסייע באופן פרטני להשיג את היעדים אשר נציב ביחד לעצמנו.
"מטבע הדברים ישנם אצלנו שלושה סוגי קהילות: במצב טוב, במצב רע והרוב - באמצע ומתקשות להרים את הראש מעל המים.
"בלי תכנית וסיוע, הסיכוי לשקוע גדול יותר. אני חושב שזה אחד מתפקידיה המרכזיים של המועצה - לסייע בבניין הקהילה וחיזוקה. המועצה צריכה להוביל את הבניה הקהילתית מתוך השקפה שבניית קהילות חזקות היא אינטרס מועצתי ראשון במעלה. 
"אני רואה עצמי מוביל שיתופי פעולה חברתיים וכלכליים בין הקהילות במועצה". 
והנושא השלישי – השירות 
"הגישה שלי היא שהתושב במרכז. צריך להתאים את מבנה וארגון המועצה לפי השירות ואיכות השירות שאותו מקבל התושב. המועצה בראשותי תפעל לגיבוש אמנת שירות לתושב שתקבע את נורמת השרות לתושב וליישובים. 
החקלאות אצלנו היא נושא גדול... "המועצה הזו היא חקלאית - 60% קשורים לחקלאות וזה לא עומד להשתנות. אני רוצה להיות הפה לכל אלה שעוסקים בחקלאות. אני רוצה לסייע לחקלאי אשכול מול גורמי השלטון והרשויות,  לצד סיוע לחקלאים בבעיות השוטפות היום-יומיות. אני מתכוון לפתח באזור תעשיות חקלאות מתקדמת.
"אחד מהנושאים המתפתחים בעולם הוא מיזמי חקלאות מתקדמת. החזון שלי שהאזור שלנו יהיה חוד החנית של הפיתוחים הנ"ל. אני מתכוון להפוך את האזור לחממה למיזמים וליזמים בתחום ובכך להביא גם תעסוקה וגם פיתוח וחיזוק אשכול".  
מה אתה אומר על כביש 232 
"צריך להרחיב את כביש 232 לארבעה מסלולים. אני מבטיח שאעשה כל מאמץ ליישום הפרויקט וגיוס התקציבים הנדרשים ממשרדי הממשלה השונים ובהם משרד התחבורה והאוצר.
"המענה של פיתוח הכביש הוא אחת מהמשימות החשובות שהמועצה צריכה להוביל בנחישות, מתוך הבנה ששדרוג התשתית של הכביש הוא צורך ואינטרס של המדינה בראש ובראשונה, הן בהיבט  הבטיחותי והן בהיבט הביטחוני.
"תבחנו אותי על פי המעשים, בלי הרבה דיבורים. אני מתכוון להוביל מאבק פוליטי מול הגורמים האחראים בממשלה כדי להביא לפתרון הרצוי". 
מדברים הרבה על ביטול הסקטורים. זה נושא חשוב בעיניך?  
"יש סקטורים. קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, והתפקיד שלי כראש מועצה הוא להסתכל על כל יישוב כמו שהוא, בלי לפגוע בצביון. השוני בין הקהילות קיים ועם זאת, יש הרבה יותר דברים מאחדים. אני מתכוון לחזק כל יישוב ולייצר שיתופי פעולה בין יישובים. בסוף אנחנו קהילה אחת שצריכה לחיות בשיתוף". 
מה אתה מביא אתך בתחום הביטחון 
"המצב הביטחוני באזורנו הוא נתון,  אנחנו תוצאתיים לו.  אנחנו צריכים להתכונן להסלמות ולכל אירוע שנתגלגל אליו. הרזומה שלי בנושא ביטחון והכנה לחירום ידוע, זה תחום ההתמחות שלי. תפקוד בחירום תלוי הרבה בחוזק הקהילות, בחוזק הרשות ובחוזק האנשים, ואני מתכוון שההכנה לחירום תמשיך להיות חלק משגרת חיינו - לחזק את המערכים הביטחוניים ביישובים, רבש"צים וצוותי צח"י,  ואת מערכי המועצה,  אגף ביטחון ומרכז חוסן. אני מכיר היטב את המערכות הביטחוניות שמתעסקות בחלוקת המשאבים במדינה ואני אדע גם לחזק וגם להביא תקציבים לנושא. 

בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכולנו חג חירות שמח - שנתעצם, נתחזק, נוביל ונבנה ביחד את אשכול.

הורים מהשטח

מסיבות הסילבסטר שנחגגו בסוף השנה הבהירו שוב עד כמה חיונית נוכחותה של סיירת "הורים ערים" בשטח. בכל אתר, שעה ומזג אויר (כן, אפילו בשלוש לפנות בוקר, בשתי מעלות, באמצע שומקום) הם משדרים לבני הנוער שיש על מי לסמוך • תם פרחי

השיחה שלי עם רכזי הסיירת ענת מורד (שדה ניצן) ואיתי מנור (שדה אברהם) על חוויות הסילבסטר האחרון מתחילה בכלל במחמאות: "בסיורים שלנו אנחנו פוגשים את הנוער של אשכול ובאופן כללי גאים להגיד שיש לנו נוער מקסים, איכותי ומכבד. ברוב המקרים מדובר בבני נוער שאפשר לסמוך עליהם ושמתנהגים בצורה אחראית. בדרך כלל ליד כל נער ששתה נמצא מישהו שלא שתה, מלווה אותו ותומך בו במקרה הצורך. יחד עם זאת, הם עדיין נערים וצריכים אותנו שנהיה שם בשבילם".    
והם אכן שם בשבילם. כבר יותר משנתיים שבאשכול פועלת סיירת מסורה של "הורים ערים". 15 המתנדבים בסיירת מתגייסים שוב ושוב להפגין נוכחות של מבוגרים משמעותיים במקומות הבילוי של בני הנוער במועצה. בקיץ הם יוצאים לסיורים שוטפים בימי חמישי ושישי ולאורך כל השנה מגיעים למסיבות ולאירועים לפי הצורך. כך עשו גם בליל הסילבסטר האחרון. 

לא במקום הורים

את הלילה שבין 2017 ל-2018 העבירו מתנדבי הסיירת בשתי מסיבות סילבסטר שונות. בשתיהן היו מספר אירועים חריגים שחייבו אותם להגיש עזרה ראשונה לנערים. מלבד המתנדבים בסיירת לא נכחו במסיבה מבוגרים, לא כל שכן מבוגרים אחראיים. על דבר המסיבה נודע למתנדבי הסיירת, בין השאר, דרך בני הנוער עצמם.
ענת: "החשדנות שהייתה להם כלפינו בהתחלה התפוגגה לגמרי והיום הם מעריכים את הדאגה והאכפתיות שלנו. ברוב המקרים הם מאוד שמחים לגלות שיש בשטח מבוגר שיכול להגיש להם עזרה".

השאלה היא האם ההתגייסות שלכם לא פותרת את ההורים מהאחריות הטבעית שלהם? 
איתי: "לי ברורה האחריות שלי כהורה בסיפור הזה ואני לא מתעניין במה שהורים אחרים חושבים. אנחנו לא שוטרים ולא מחנכים, אנחנו שם כדי שהילדים של כולנו יבלו וייהנו בסביבה בטוחה ויחזרו הביתה בשלום".
ענת: "כבר קרה שהורים באו אלינו בטענות למה לא מנענו קטטות או הפרדנו בין נערים שהתקוטטו. אנחנו נגיש סיוע לבני הנוער ונתערב אם יהיה בכך צורך, אך רק בהתאם ליכולתנו ומבלי לסכן את עצמנו. לא נחסום קטטות בגופנו וגם לא נסיע הביתה נער שיכור שההורים שלו ישנים. הציפייה שלנו היא שלא נהיה המבוגר האחראי היחיד בשטח אלא שההורים שהילדים שלהם משתתפים במסיבה ייקחו על עצמם את האחריות, בתורניות שיעשו ביניהם או בכל דרך אחרת".

מה שקורה בסיירת, נשאר בסיירת

סיירות הורים המסתובבות בין מוקדי הבילוי של בני הנוער הן לא המצאה מקומית אבל אין ספק שבאשכול מדובר בסיפור הצלחה. בסיירת הצליחו לפצח את הגבול שבין מעורבות להתערבות ומקפידים שלא לחדור בהפגנתיות למרחבי הבילוי של הנערים ולהפריע להם.
איתי: "מבחינתי סוד ההצלחה כפול: קודם כל הדיסקרטיות המלאה שאנחנו פועלים בה – מה שקורה בסיירת נשאר בסיירת, אין רכילות ואין הדלפות (למעט מקרים ספציפיים שמחייבים את הטיפול של הגורמים המוסמכים). הדבר השני הוא מידת ההתערבות הנמוכה שלנו בנעשה במסיבות. אנחנו נמצאים שם אבל בצד, בלי ביקורת או שיפוטיות".
ענת: "מבחינתנו העובדה שבני הנוער פונים אלינו מיוזמתם ומבקשים שנהיה נוכחים במסיבות שלהם היא הסימן הכי ברור לאמון בינינו. בעצם הנוכחות שלנו אנחנו נותנים להם תחושת ביטחון והרגשה שדואגים להם ואוהבים אותם ללא תנאי. ובצד הליווי שלנו, אולי כדאי שבאשכול גם נתחיל להשקיע מחשבה במתן אלטרנטיבה לתרבות בילוי לילית שבה פעמים רבות האלכוהול נמצא במוקד".

כבוד הנשיא

ראובן ריבלין ביקר בחודש שעבר במועצה וזכה לקבלת פנים חמה ב'נופי הבשור'

במסגרת ביקורו במועצה החודש הגיע נשיא המדינה ראובן ריבלין גם ל'נופי הבשור' ודיבר בפני התלמידים וצוותי ההוראה בחום ובידידותיות האופייניים לו – "אתם לא עוטף עזה, אתם עוטפים את המדינה. במבצע צוק איתן שאבנו כולנו כוחות מעמידתכם האיתנה". בדבריו התייחס הנשיא גם להדרת נשים בחברה הישראלית והצהיר שהוא גאה בנשים הלוחמות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל: "גם אני לא יודע מה הייתי עושה בלי נחמה, אשתי", אמר הנשיא בגילוי לב. 

ראש המועצה גדי ירקוני נאם אף הוא בטקס ותיאר את 'נופי הבשור' כ"לב הפועם של המועצה". לנשיא אמר שהוא משמש לכולנו "מודל למצפון חברתי וידיד אמת של אשכול". זמירה בן יוסף, מנהלת בית הספר, הצטרפה לברכות ואמרה שזוהי זכות גדולה והתרגשות לארח בבית הספר אישיות בכירה כל כך. 

דברים שנשא אייל אוגד - נציג מועצת התלמידים לנשיא ראובן ריבלין:

צילום: אבי בקשט

כבוד הנשיא, אנו שמחים לארח אותך בבית ספרנו, 'נופי הבשור'.

אני אייל אוגד, ממושב יבול, נציג מועצת התלמידים בנופי הבשור, ואני רוצה שתכיר אותנו. 

בית החינוך הוקם לפני תשע שנים כבית הספר הממוגן הראשון בארץ. השנה הבאה תהיה שנת העשור שלנו.

רוב התלמידים והתלמידות היושבים באולם נולדו לתוך המציאות הביטחונית הקשה בעוטף עזה, אנחנו לא מכירים מציאות אחרת. נולדנו לתוך שגרת-חירום, שזה למעשה אוקסימורון, חשופים למנהרות, חיים עם נוכחות צבאית יומיומית, אבל החיים שלנו ביומיום הם באמת חיים נורמליים. רצינו לומר לך תודה שבחרת לבקר אותנו.

לפני עשור המועצה האזורית אשכול חוותה תקופה לא פשוטה של ירי רקטות, וכתוצאה מכך התקבלה החלטה ממשלתית לבנות בית ספר ממוגן באשכול. בית ספר ממוגן משמעו שכל קיר וכל גג בבית ספר, בנוי כך שיגן עלינו. 

בבית הספר היסודי התאמנו לרוץ לממ"ד ולהספיק להגיע ולעבור, דרך דלת אחת, 30 ילדים ב-15 שניות. בבית הספר 'נופי הבשור', עד היום, חמש שנים לאחר שעברתי לכאן, זה מפחיד להישאר במקום כשיש "צבע אדום". זה מפחיד כי התאמנתי לברוח, אבל כולנו יודעים שהמשמעות כאן הפוכה. 

כבוד הנשיא, בדומה לארבעת השבטים של ארץ ישראל מהנאום החשוב שלך בכנס הרצליה, גם לנו היו כאן שני שבטים משלנו: מושבניקים וקיבוצניקים. כל השנים היה לכל שבט בית ספר משלו. בלי הגזמה! מחוויה אישית! אלה חשבו שלאלה יש קרניים, ואלה חשבו שלאלה יש זנב. כשהתבשרנו על בניית בית ספר ממוגן, נאמר לנו שייבנה בית ספר אחד. וראה זה פלא, האיחוד הצליח ותרם גם לאחדות במועצה. כשנחנך בית הספר בשנת תש"ע כיבד אותנו בנוכחותו נשיא המדינה הקודם, מר שמעון פרס זכרונו לברכה. בבית הספר 'נופי הבשור' אלף ומאה תלמידים מקיבוצים, ממושבים, מרמת נגב, ומפנימייה לאמנויות כלל ארצית 'ביכורים'. בית הספר שלנו חרט על דגלו לתת מענה מגוון לכלל ילדי הקהילה, וכל הזמן נפתחים שבילים חדשים במאמץ לתת מענה רגשי ולימודי לכל אחד ואחת, לצרכים וליכולות שלהם.

אני אייל אוגד, ממושב יבול, נציג מועצת התלמידים, יש לי חברים מהמושבים, מהקיבוצים, מרמת נגב ומהפנימייה שמביאה אלינו חברים מרחוק יותר, ולכבוד הוא לי לספר לך על בית הספר שלי.
אני מודה לך בשמי ובשם תלמידי בית

החינוך על ביקורך.

הקט-סל של אשכול - נצחונות בלבד

קבוצת הקט-סל של מועדון הכדורסל הפועל אשכול (כיתות ד'-ו') המשיכה את פתיחת העונה המצוינת שלה וסיימה את הסיבוב הראשון של הליגה ללא הפסד. הקבוצה הוכיחה אופי מיוחד, קבוצתיות וכוח רצון כאשר ניצחה במהלך הסיבוב בשלושת מגרשי החוץ הקשים בליגה – אופקים, להבים וקריית גת. ילדי הקט-סל, ניצחו בטורניר שנערך במועצה האזורית אשכול במהלך חופשת החנוכה. לטורניר הכדורסל הגיעו נציגי איגוד הכדורסל, שמעון אמסלם (שחקן נבחרת ישראל וקפטן הפועל תל אביב לשעבר) ומשה ויינקרנץ (מבכירי המאמנים בישראל). אמסלם וויינקרנץ העניקו את הגביע לקבוצה המנצחת מאשכול ואת פרס הקלעי המצטיין לגלעד פרנק ממושב שדה ניצן. 
עומר סגל, מאמן הקבוצה, פירט מהן הסיבות שהובילו להצלחת הקבוצה: "מדובר על קבוצה של ילדים נהדרים ששמים את ערך החברות והקבוצתיות מעל הכול. הם אף פעם לא מוותרים ומראים אופי בלתי שביר שמרשים אותי בכל פעם מחדש". סגל מציין שהדבר שמייחד את הקבוצה הוא רוח לחימה וכישרון. סגל הוסיף כי המעטפת שמספק מועדון הכדורסל הפועל אשכול, הכוללת משחקי אימון, מחנות אימון מיוחדים וימי גיבוש קבוצתיים, יוצרת את ההבדל - הן ביכולת והן במוטיבציה - בין שחקני הקבוצה לבין שחקני הקבוצות היריבות. דוגמה לכך ניתנה במהלך חג החנוכה במחנה אימון שנערך באולם כלנית. מעל לשלושים ילדים מרחבי המועצה השתתפו במחנה שהובילו מנהל מחלקת הספורט והחוגים אשחר רינות והמאמנים ליאור קוגן וסגל. הילדים עבדו על טכניקה, קליעה וכושר גופני. מועדון הכדורסל הפועל אשכול ממשיך בתנופה במטרה לשלב בין ספורט, הנאה, חינוך וערכים. ילדים ונערים המעוניינים בכך מוזמנים להירשם לחוג הכדורסל ולהצטרף להצלחה.

כמו עוף החול(ית)

שלוחה של מכינת הנגב הוותיקה נפתחה השנה בקיבוץ חולית. 21 הצעירים והצעירות, אידיאליסטים חסרי תקנה, הפכו מיד לחלק בלתי נפרד מהקהילה ומתהליכי ההתחדשות והצמיחה שעובר הקיבוץ בשנים האחרונות. שעתו היפה של קיבוץ חולית • תם פרחי

בספטמבר האחרון נפתחה בקיבוץ חולית שלוחה של מכינת הנגב מבית היוצר של המדרשה בשדה בוקר ובה 21 חניכים מכל רחבי הארץ. הנערים והנערות, חדורי אמונה, התלהבות ומוטיבציה, מתגוררים במגורי הצעירים ומקיימים את הפעילות שלהם בבית ילדים ישן ששיפצו והשמישו יחד עם חברים מהקיבוץ. "את מה שקורה פה ואת האידיליה הזאת בין הקיבוצניקים למכיניסטים", הבטיח לי בועז שחר, מנהל השלוחה בחולית, "חייבים לראות כדי להאמין". אז באתי לראות, כדי להאמין. וכמו שקורה לא פעם, יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. ברוכים הבאים לממלכת חולית.
משהו טוב קורה בחולית. הקיבוץ שקם בפאתי סיני והועתק למועצה אזורית אשכול לאחר הסכם השלום עם מצרים, ידע מאז עלייתו לקרקע ימים יפים אך גם תקופות קשות מנשוא. גלי עזיבה, קשיים כלכליים ומצב בטחוני מעורער איימו על המשך קיומו של הקיבוץ הקטן, ורק עם בוא השינוי באורחות החיים נבלמה ההתדרדרות הבלתי נמנעת. השנים האחרונות הביאו אתן רוחות של התחדשות וצמיחה ולחברי הקיבוץ חזר הצבע ללחיים. 
לדברי אלכס ויינטרוב, יועץ ארגוני וחבר הנהלת הקיבוץ, הנתונים הם לא פחות ממדהימים: "בתוך פחות מ-4 שנים הקהילה בחולית הכפילה את עצמה פי 4. מערכת החינוך שלנו, שנסגרה לפני כמה שנים בגלל מיעוט ילדים, חזרה לפעול בשיתוף עם סופה וכרם שלום. בחולית לבדה יש היום יותר מ-55 ילדים. בנוסף הגיעו לקיבוץ משפחות צעירות מכל רחבי הארץ ועוד משפחות חדשות ממשיכות להיקלט. חלק מהנקלטים השתלבו בעבודה במשק ואחרים עובדים בחוץ, ולכולם – ותיקים וחדשים – משותפת תחושת עשייה ושייכות. כל אחד יכול לקחת יוזמה ולהוביל. בדיוק כמו היוזמה להביא אלינו את מכינת הנגב".

מה עמד מאחורי הרעיון להקים מכינה בלב הקיבוץ?

"יחד עם מאור מינץ ואביעד בשרי – חברי קיבוץ ופעילים חברתיים – הגינו את הרעיון לפני שנה וחצי בערך. החלטנו שהגיע הזמן לעבור מעמדה של הישרדות ועשייה לביתנו לעמדה של צמיחה ותרומה לחברה הישראלית. בחנו הרבה אופציות עד שהגענו לראש המכינה והבנו שיכולה להירקם כאן זוגיות מופלאה בינינו לבינם. החברים אישרו את ההחלטה פה אחד ובתוך חצי שנה הפרויקט הזה קם מאפס, בשיתוף מלא עם הנהלת הקיבוץ ובעזרת רוח גבית שקיבלנו מהמועצה".
ומהקילומטרז' הקצר שעברתם יחד עד כה, זאת נראית החלטה טובה?
"מצוינת. המכינה הכניסה לקיבוץ אנרגיות שאין לתאר. לראות את החבר'ה הצעירים האלה מסתובבים כאן במשך היום ובאים אלינו לבתים בשעות הערב, זו תחושה חזקה של גאווה. אנחנו רואים בזה שליחות ומקווים שמכאן והלאה המכינה רק תלך ותגדל". 

המשימה הלאומית: להתיישב בחולית

בועז ומשפחתו הם בכלל קיבוצניקים מיגור שהגיעו למכינה בחולית לגמרי במקרה: "אני עצמי הייתי במכינה ותמיד נשארתי בקשר עם העולם הזה, אבל הכוונה שלי הייתה להיות מורה לאזרחות. כשסיימתי את הלימודים גיליתי שיש אינפלציה במורים לאזרחות וחיפשתי את דרכי. יום אחד אשתי שולפת פלייר שכתוב בו שמחפשים מנהל לשלוחה של מכינת הנגב. מיד אחרי שווידאתי טוב-טוב שהיא מבינה לאיזה מקום בדיוק אנחנו הולכים, על כל המשתמע מכך, הגענו לחולית". 
מכינת הנגב היא מכינה קדם-צבאית, ציונית וחילונית שהוקמה ב-2002 במדרשת שדה בוקר. כבר כמה שנים שמנהלי המכינה במדרשה מנסים לייסד שלוחה נוספת שלה, בעיקר בעקבות הביקוש העצום שהם מתקשים לעמוד בו. לדברי בועז, "בשנה שעברה התמודדו 1,000 שמיניסטים על 67 מקומות שיש לנו בשתי המכינות. הגיוסים לשנה הבאה רק התחילו וכבר יש לנו 900 פונים. אני יכול לומר בגאווה שהמכינות היום נהנות מפופולריות אדירה, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא-קיבוצית. יש אמנם הרבה מאוד פונים מהמרחב הכפרי, אבל הרבה יותר עירונים ומושבניקים מאשר קיבוצניקים. המכינות הן כבשה שחורה בתנועה הקיבוצית שרואה בזה שנת שירות עצמית ולא חברתית".
ולמרות זאת התמקמתם בקיבוץ. איך נוצר הקשר עם חולית?
"הקשר נוצר דרך אלכס ועידו עמר, ראש מכינת הנגב. בקיבוץ חיפשו מכיניסטים שירצו להתיישב אצלם ובמכינה חיפשו מקום בנגב להקים בו שלוחה, כלומר הצורך והרצון היו הדדיים. כשהחיבור הזה נעשה כבר היה אמצע השנה והיינו צריכים לפעול בטורבו מטורף כדי להדביק את הפער. חלק מהאתגר גם היה לספר למכיניסטים שהתקבלו לשדה בוקר שהמשימה הלאומית שלהם היא להתיישב עכשיו בחולית שבעוטף עזה. אצל חלק מהנערים התעורר יצר של חלוציות והרפתקנות אבל היו גם לא מעט חששות, בעיקר מצד ההורים".
איך קיבלו אתכם כאן?
"מההתחלה החיבור עם הקיבוץ היה מדהים. לכל אחד מהחניכים יש גם משפחה מאמצת בקיבוץ שמארחת אותו במהלך השבוע וגם בשבתות שאנחנו כאן. חלק מהחבר'ה אפילו קוראים להם 'אבא' ו'אימא'. אנחנו מרגישים מחוברים מאוד לקיבוץ, גם בגלל שחלק מהחניכים מתנדבים בענפי הקיבוץ כמו הרפת, המטע וכו'. החניכים האחרים מתנדבים במקומות שונים במועצה כמו נווה אשכול ו'יובלי הבשור' וגם שם החיבור היה מידי".
אז אתם כאן כדי להישאר?
"ברור! מבחינתנו יש ערך מוסף עצום לישיבה שלנו כאן ולכך שהחניכים נחשפים לצורת ההתיישבות הזאת, לערבות ההדדית שיש כאן, לשותפות. חשוב לנו שידעו שבישראל יש גם לואו-טק, שיתחברו לאדמה ושיראו בעבודת הכפיים שהם עושים כאן – ושכנראה כבר לא יזדמן להם לעשות בשום מקום אחר – הרבה יותר מסתם מקום עבודה אלא ערך בפני עצמו".
את אותה התחושה בדיוק מתארים גם ערן היימן (מוצא עלית) וניר שני (כפר סבא) שלומדים במכינה. לדברי ערן, "קיבלו אותנו בזרועות פתוחות והמקום הזה הוא כמו בית שני בשבילנו. הוותיקים כאן מעבירים לנו שיעורים על ההיסטוריה של המקום וזה גורם לך להעריך עוד יותר את האנשים שחיים כאן". ניר מספר שכשהתקבל למכינה בשדה בוקר ושמע על האופציה להקים שלוחה של המכינה בחולית, הוא קפץ מיד על המציאה: "חשבתי לעצמי שבדיוק בשביל זה באתי הנה. לבוא ולהתיישב בקיבוץ שנמצא ממש על הגבול, לחיות איתם, לעבוד איתם, מבחינתי אלה ציונות וחלוציות. אני לגמרי יכול לראות את עצמי בא לגור כאן עם המשפחה שלי בעוד 10 שנים".  

תוצרת זית

עונת המסיק הנמצאת בעיצומה בימים אלה היא סיבה מצוינת לצאת למסע בעקבות מגדלי זיתים במועצה. כל אחד מהם מגדל, מוסק, כובש ומשווק בדרכו אך כולם מסכימים שמדובר ב"עץ הכי ישראלי שיש" • תם פרחי פגשה ארבעה מהם 

מדי שנה בסתיו, עם רדת הגשמים הראשונים, מתחילה עונת מסיק הזיתים ובשולי הדרכים אפשר להבחין בפועלים החובטים מעל ותחת כל עץ זית רענן. אם חשבתם שמסיק זיתים הוא עניין של מה בכך, טעיתם טעות מרה. בעיני מגדלי הזיתים מדובר בתורה שלמה או בדיסציפלינה מדעית, תלוי בתפיסת עולמו של המגדל. אחד הוויכוחים המרים הניטשים בין מגדלי הזיתים הוא על מועד המסיק. מועד המסיק ומשטר ההשקיה בתקופה שלפני המסיק משפיעים על כמות היבול ועל אחוז השמן בפרי. ההחלטה מתי למסוק יכולה להשפיע על כמות הזיתים ואיכותם, על צבע השמן וחיי המדף שלו. בשלות הפרי תלויה בין היתר בזן הזית, בהשקיה ובאקלים – סתיו חם מדי עלול לגרום לנשירה ואילו סתיו קר מדי עלול לגרום לזיתים להישאר ירוקים מדי והם לא יהיו מוכנים בזמן למסיק בתחילת החורף. ידוע שככל שהמסיק מאוחר יותר, אחוז השמן בפרי ומשקל היבול הכולל עולים. עם זאת, מסיק מאוחר כרוך גם בכמות גבוהה יותר של פרי שנשר. משטר השקיה נדיב בשבועות שלפני המסיק מעלה את משקל היבול הכולל, ויכול להעלות את כמות השמן המופק, אבל מוריד את אחוז השמן שבפרי (בשל עליית אחוז המים בזיתים). תורה שלמה כבר אמרנו??

שם טוב, שמן טוב

בישראל מגדלים כ-9,000 טון זיתים למאכל ומייצרים כ-7,500 טון שמן זית. ומה אצלנו? מתברר שגם אשכול נתברכה באי אילו משוגעים לדבר שהשמן זורם בעורקיהם. וכך, בין גרגור לניעור ובין כתישה לכבישה, ניצלתי את ההזדמנות להכיר מקרוב את העוסקים במלאכה העושים לנו שמן מתוצרת זית:

שמן הבשור

מי? אורנה וחובב עפר

איפה? משק 18, שדה ניצן

כמה? התחיל ב-20 דונם והיום מגדל זיתים על כ-80 דונם, אם כי לא הכול מניב עדיין.

מה? כיום מגדל ארבעה זנים של זיתים: ברנע (זן ישראלי מכרמי זית בקדש ברנע. ארומה עדינה), פיקואל (זן ספרדי, מרירות בינונית), פישולן (זן צרפתי, מרירות וחריפות בינוניות עד גבוהות), קורטינה (זן איטלקי, ארומה דומיננטית, מרירות וחריפות גבוהות) ומוריסקה (זן ספרדי-פורטוגלי).

ממתי? משנת 2006 ועד עצם היום הזה.

איך? מסיק מכני באמצעות מנערת.

למי? שיווק ישיר ללקוחות בכל רחבי הארץ, מהחקלאי לצרכן.

למה? "תמיד היה לי חלום שנבט אצלי במשך שנים – לגדל זיתים ולהכין שמן זית, כך שמבחינתי מדובר בחלום שהתגשם. יש משהו בעץ הזה שנותן לי נחת ורוגע. אני לא יודע להסביר את המיסטיות שסביב הגידול הזה וכל מה שכרוך בו, אבל העצים האלה בשבילי הם יותר מבני אדם".

שמן נטע

מי? הדס ושרון כהן (ושמונת ילדיהם)

איפה? בני נצרים

כמה? התחיל ב-35 דונם כשסביב לכרם הכול היה "רק חול וחול". לפני שנתיים חכר עוד שטחים נטועים ממשפחה שעזבה את היישוב וכיום מגדל זיתים על 65 דונם (ועוד 5 דונם לולבים).

מה? שני זנים: ברנע וסורי (זן לבנוני, רמת חריפות ומרירות גבוהה יחסית).

ממתי? מ-2007. אחרי ההתנתקות התלבט אם לבחור באורח חיים עירוני או כפרי ולבסוף החליט שמקומו כאן, קרוב לאדמה. ואם כבר אדמה, אז הכי שורשי שיש – כרם זיתים.

איך? מסיק ידני בעזרתם של החברים מישיבת רגבים בבני נצרים – ישיבה תורנית חקלאית המשלבת בין קודש לחול – חול הנגב כמובן.

למי? מחצית מהכמות נשלחת לגופים שמשווקים את השמן והמחצית השנייה משווקת ישירות ללקוחות פרטיים שהולכים ומתרבים מדי שנה.

למה? בהכשרתו שרון הוא בכלל מורה, מוהל וסופר סת"ם, אבל כשהגיע לאזור מגוש קטיף חיפש מה הדבר שיוכל להועיל יותר מכל לבניין היישוב החדש: "הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) כותב שבעת הקמת יישוב חדש צריך לקיים שלוש פעולות, בסדר הזה: לטעת עצים, לבנות בתים, לזרוע זרעים. אז כשהגעתי לכאן קודם כל נטעתי את הלולבים ואת הכרם ורק אחר כך בניתי את הבית. עבודת האדמה שווה בעיני להנחת תפילין".

שמן  הללויה

 

מי? שלומי אוזן

איפה? משק 280, עין הבשור 

כמה? נכון להיום 20 דונם, אבל מקווה מאוד לגדול בשנים הקרובות.

מה? ברנע ופישולן

ממתי? מגדל זיתים כבר חמש שנים: "במקצועי אני שיפוצניק והזיתים הם בעצם עסק משני שאני מקווה שיצדיק את עצמו ויהפוך לעסק מרכזי יותר". 

איך? מסיק מכני-ידני באמצעות מכשירים ידניים ממונעים שבקצה של כל אחד יש מנערת קטנה.

למי? שיווק ישיר מפה לאוזן, כרגע בעיקר דרך מכרים. מהמסיק הנוכחי התקבלו 3,500 ליטר שמן, כמעט פי שלושה מהמסיק הקודם ועוד היד נטויה...

למה? לגמרי במקרה! – "הגעתי לעבודת שיפוצים אצל מגדל זיתים שגם הכין מהם שמן והוא סיפר לי על העבודה שלו והזמין אותי לראות את המטעים. עשיתי סיבוב ומיד נדלקתי על העניין. אמנם בתקופת המסיק זאת עבודה מאוד אינטנסיבית, אבל ביתר השנה זה מאפשר לי להמשיך כרגיל בעבודה שלי ולהוסיף עוד הכנסה צדדית. מבחינתי היום השיפוצים הם לפרנסה והזיתים – לנשמה".

שמן ניסקה

מי? משפחת ניסקה 

איפה? משק 4, שדה ניצן 

כמה? שמונה דונם

מה? ברנע ופישולן

מתי? קרוב לתשע שנים

איך? פרופ' ניסקה הוא מגדל זיתים ידוע ובזמן הפנוי שנשאר לו הוא מנהל את המחלקה האורתופדית בבית החולים מאיר בכפר סבא. את מסיק הזיתים הוא מוציא לפועל בעזרתם האדיבה של הרופאים במחלקה: "זו כבר מסורת אצלנו שכל שנה בסתיו הרופאים מגיעים לשדה ניצן, מפשילים שרוולים ויחד עם התאילנדים קוטפים את הזיתים. מתברר שחלק גדול מהאורתופדים מוכשרים למשימה...". 

למי? שיווק מפה לאוזן ומפה לשם: "אנחנו כבר הבנו שכלכלי זה לא יהיה, אבל הסכמנו בינינו שהעסק הזה יישאר בחזקת הובי וכך קורה".

למה? "אצלנו בבית הכול על טהרת השמן. חוץ מזה שיש לו סגולות ריפוי בלתי רגילות, הוא גם השמן הכי בריא שיש. האהבה שלי לזיתים התחילה כשהגענו למושב. חבר טוב ניסה ללמד אותי איך מכינים זיתים – עבדתי בדיוק לפי ההוראות וזה אף פעם לא יצא לי טעים כמו שלו... היום, כשאני מגדל זיתים בעצמי, אני מכין זיתים שחורים במלח והתוצאה הרבה יותר מוצלחת. אני מת על עצי זית, בעיני זה העץ הכי ישראלי שיש. אין לך מושג כמה אני מתרגש כל שנה לפני המסיק".

כתית...  כבישה קרה? ציפורי  יסביר

יצחק ציפורי (כושי) מתלמי יוסף הוא מנהל 'פאנל טועמי שמן זית – דרום'. כן, יש דבר כזה (גם חובב עופר חבר בפאנל). הפורום כולל לפחות שמונה אנשים שמתכנסים מעת לעת על מנת לטעום שמני זית ממקורות שונים. הפורום נבדק מדי שנה על ידי ארגון הזית העולמי.

בשביל מה צריך את הפורום הזה, לא מספיק שנטעם בעצמנו? השאלה לגמרי במקומה כי שמן זית הוא מוצר המזון היחיד שכדי לאשר אותו תחת הגדרה תזונתית תקפה – לא מספיקה בדיקת מעבדה. יש צורך בבדיקת טעם וריח שהמעבדות לא מגלות. אנחנו מדרגים כל מוצר שמובא בפנינו על פי ארבע דרגות: כתית מעולה, כתית, רגיל ושמן זית למאור - שצריך תהליך זיכוך נוסף או שישמש לנרות חנוכה ולסבונים.

ומה זה 'כתית', ו'כבישה קרה' שתמיד קוראים ולא מבינים? זה שמן שמופק על ידי תהליך פיזי בלבד של מעיכה וסחיטה. רוב השמנים על המדף, מלבד שמן זית, מופקים בתהליכים כימיים שונים. אם אתה מוצא שמן זית שמוגדר כ'שמן זית זך' - זה שמן שמופק על ידי מיצוי כימי. זה לא אומר שהוא תרמית, זה שמן ללא הטעם והארומה המיוחדים לשמן זית כתית וכמובן ללא הערכים התזונתיים שבראשם נוגדי החמצון ששמן הזית מתברך בהם.  

תן לנו כמה טיפים של צרכנים, איך לבחור? ראשית צריך לחפש על הבקבוק (אם גם זה לא זויף) את 'תו איכות שמן זית ישראלי'. אם יש - הוא עומד בכל הסטנדרטים והוא אכן תואם את מה שכתוב על הבקבוק. בכל מקרה עדיף לקנות מספקים שאתם מכירים ובטח לא בבקבוקים בצדי הכביש. אם אפשר פתחו והריחו או גם טעמו את השמן. אם יש לו ריח חזק כמו דשא שנקצר זה עתה – הוא טוב. אם אתם מריחים ריח מוכר של זיתים כמו שפותחים אריזת זיתים כבושים למאכל – זה לא. הריח הזה מעיד על תהליך תסיסה. הוא טוב לזיתים – לא לשמן. ומאוד חשוב: שמן זית שמוכרים לכם  ב 15-20 ₪ לליטר הוא חשוד מאוד... 

אומרים ששמן זית עם צבע ירקרק עכור הוא טוב... זה לא מדויק. העכירות היא משקעים שצריכים לרדת לקרקעית במשך הזמן והשמן צריך להימכר יותר שקוף ונקי. אם אתם קונים מיצרן שמן עכור כזה, הוא יכול להיות טעים וטוב ובדרך כלל הוא טרי, אבל המשקעים האלה מקצרים את חייו כי בסוף הם תוססים ופוגעים באיכות השמן. שמן כתית מעולה צריך להיות בעל חומציות נמוכה מ-0.8%. קניתם שמן זית – זה צעד נבון. עכשיו שימו אותו במקום קריר ואם הוא בבקבוק שקוף – גם חשוך. 

מאמין בפשטות ועבודה קשה

 ניקי לוי קיבל את ’אות הנגב לאיכות הסביבה’ וזו הזדמנות להתעדכן

על המעבר של ניקי לוי מביטחון לחינוך כבר סיפרנו פה לקוראים. תקציר הפרק הקודם: ניקי היה קב"ט המועצה, עבר בתפקידו שלושה סבבי לחימה בגבול וצבר הרבה שעות לילה בג'יפ עד שהחליט על מהפך בחיים ועבר לחינוך. אבל לא עם כיתה ולוח – הכל 'בשטח': בחקלאות, בהישרדות ובכל מה שקשה וכבד.
החודש הוא קיבל את אות הנגב לאיכות הסביבה וזו סיבה טובה לשאול איך מתקדם המיזם? "הקמתי את 'מרכז אדוות' בצאלים שבהתחלה שירת את ילדי צאלים. עשינו גינה קהילתית, מבני בוץ וחוגי הישרדות תוך שימוש במיומנויות קדומות". במקביל התחלנו לפתוח את זה לילדים ונערים גם ביישובים אחרים.
מיומנויות קדומות? 
כן, זה שם כולל לכל המיומנויות של תפקוד ושהייה בשטח בטבעיות ומתוך "מקום טוב" ללא הטכנולוגיה והלחץ של ימינו – כמו פעם. אצלי זה לא בא מתחום הביטחון וההצלה אלא מתוך התרכזות בפשטות כחוויה מעצבת "
ומאיפה זה בא לך?"למדתי את זה בתקופת שירותי כקב"ט, כדי להיות איש שטח יותר טוב. עשיתי את זה בארגון שנקרא 'שומרי הגן', זה קורס של שנתיים, סוף שבוע כל חודש, עם שנת סטאז' שעשיתי בישובים מרוחקים מכאן"
ומה אצלנו? "בשנה האחרונה הייתי בעיקר בצאלים ובישובים אחרים בנגב והתעסקתי בשני נושאים עיקריים: בגינות קהילתיות ובהדרכת חוגים של 'שומרי הגן', בהישרדות. חלק מזה עם חוג מצוינות של אשכול. אנחנו עושים בנופי הבשור 'מרחב אקולוגי' לצרכי לימוד. אני חלק מפרויקט הקיאקים "חותרי אשכול" עם ליאור קטרי, שנינו בהתנדבות ובשותפות עם אורן מחולית ומרכז חוסן אני עוסק בהקמת גינות קהילתיות במועצה. אני גם מוציא משלחות של אנשי חינוך להישרדות עם הבושמנים בנמיביה ואני גם סטודנט להוראת גיאוגרפיה עם התמחות בחינוך בלתי פורמאלי, לא משעמם לי.
מה הסיפור של ה'הישרדות' בחינוך? לאחרונה חבר אלי ניר גור, מבכירי מדריכי ההישרדות בארץ בכדי להקים מיזם יחד. הוא הביא את השיטה מארה"ב בשנות השמונים ושכלל והתאים אותה לארץ. לוקחים קבוצות של בני נוער, בעיקר כאלה שצריכים לחזור ולתת אמון בעצמם אחרי שאיבדו אותו במהלך החיים. הם נזרקים לשטח לא מוכר וללא כל מה שיש להם בבית וצריכים לתפוס יוזמה, לשרת את עצמם ולהצליח לתפקד ולבצע משימות. זה לא קל, אבל הדגש הוא על חווית ההצלחה וההתגברות הפנימית של הנער על חולשותיו שלו. אין אצלנו השוואות להצלחות שבין המשתתפים אלא כל אחד בפני עצמו, בתהליך שבו הוא מגלה את חוזקותיו אל מול האתגרים שאנחנו מעמידים לפניו.
ואם הוא לא מצליח... אל דאגה – כולם מצליחים. בשביל זה גם אנחנו שם.  

רץ בכיף... 100 ק"מ

בגיל 39 עסוק אייל כהן מעין הבשור במה שמכונה ריצות 'אולטרה' - אלה שלא עוצרות ב-42 הקילומטרים של המרתון - 60, 80, 100 ואפשר גם יותר. עבור הקורא הסביר זה נשמע כמו הצעה לשחות לקפריסין. מסתבר שמשוגעים יש מכל סוג, ולפעמים הם בכלל אנשים נחמדים שקשה לראות עליהם את הבעיה... • ארנון אבני

תגיד אייל, מתי גילית את הבעיה הזו, נקרא לה - תסמונת פורסט גאמפ..? למעשה בגיל די מאוחר. בעבר השתתפתי בריצות של 10 ק"מ והייתי די מרוצה מעצמי. אבל לפני 5-6 שנים התחלתי להתנסות בריצות יותר ארוכות וגיליתי שזה 'מדרון חלקלק'. התחלתי לעלות את המינון וראיתי כי טוב. 
ומה עם חברים טובים, אלה שאמורים להתריע כאשר חבר בצרה?
אהה... בפעם הראשונה שאמרתי שאני יוצא לריצת 60 ק"מ אבא שלי ניסה להציע מחשבות יותר חיוביות, אבל בהמשך הוא התרגל וכבר מתייחס לזה כמו לסיבוב הליכה סביב המושב.
נגיד חזרת הביתה מריצת 100, ישנת עשר שעות וקמת... מתי חוזר לך הפורסט גאמפ?
טוב, העניין הזה משתנה עם הזמן. פעם הייתי חוזר ממרוץ והיו לי כמה ימים שקטים ללא מחשבות על ריצות. אבל במרוץ האחרון למשל, חזרתי הביתה, הורדתי את הווסט של הריצה, נתתי אותו לאשתי ואמרתי לה: קחי אותו, ואני לא רוצה לראות אותו לפחות שעתיים.
אוקיי, מתי אתה מקלל את ממציא נעלי הריצה..?
לכל מרוץ יש את רגעי המשבר שלו. פעם זה כאבי בטן, כי צריך לאכול בדרך, פעם זה ברגליים ופעם זה נפשי. איפשהו בין השלושים לחמישים ק"מ, אבל תמיד בא גם השלב הזה שהכל נעלם ואתה מרגיש שהתחיל סיפור חדש.
איך מסתדרים עם האוכל והמים?
במרוצים ארוכים המארגנים עושים תחנות וזה נוסף על מה שאתה לוקח עליך בווסט, חשוב מאוד לא להיתקע בתחנה ולתדלק בזריזות, יש שם אנשים שעוזרים אבל יש גם כאלה עם מזל כמו שיש לי, אשתי מחכה לי ועוזרת. וכשהיא לא יכולה לבוא אז אחותי ובעלה נרתמים למשימה. בכלל - המשפחה מאוד מפרגנת ותומכת.
אתה מתאמן לבד? גם וגם, יש קבוצה יש חברים, בעיקר לקראת מרוצים, אבל הרוב לבד. ש תקופות שאני יוצא לרוץ 5-6 פעמים בשבוע אז ברור שהרוב זה לבד.
ומי מדריך אותך: סרגל מאמצים, תזונה, תכנית..?
אף אחד, אני קצת קורא באתרים מקצועיים והשאר – הלב והכיף. 
ואיפה אתה רץ? אצלנו זו לא בעיה, יש שדות ויש נחל הבשור, מקומות נעימים ובטוחים לריצה. הבעיה איתם שיש פחות מדי עליות וירידות שנתקלים בהן במרוצים, כמו ה 80 ק"מ שהיה לאחרונה באזור ירושלים.
עם מה אתה רץ, עם הראש או הרגליים?
מה שאני הכי אוהב בספורט הזה הוא שרוב העניין הוא מנטלי. זה עניין של התמודדות נפשית יותר מאשר גופנית. כמובן שהגוף צריך להיות מוכן גם פיסית אבל הקושי האמתי הוא בראש. זה נכון לאימונים ולמרוצים. צריך המון סבלנות כדי לרוץ 12 שעות ולהגיע לקו הגמר.
זה הרבה זמן למחשבות. איך אתה מנצל אותו? בריצה אני מאוד מאוד קשוב לגוף שלי. צריך לשמור על עצמי ולהבחין בין סתם כאב ברכיים או בטן או שלפוחיות ברגליים, לבין משהו שיכול באמת לסכן אותי כמו אי ספיקת כליות, התייבשות, מכת חום - מקרים שצריכים לעצור. הריכוז בגוף הוא מאוד חשוב. הוא אחת ממילות המפתח בריצה. במסלולים טכניים, למשל, צריך להיות מאוד מרוכז בדרך כדי לא למעוד או לעקם את הקרסול. לפעמים הריצה היא ממש מדיטטיבית. עיקר ההנאה באה מהיכולת לעמוד באתגר.
ואיך הילדים מסתדרים במשפחה של אבא רץ?
יש שבועות שאני רץ 15 שעות בשבוע אז אני משתדל לרוץ בלילות אחרי שהילדים ישנים. אבל אני חושב שזה גם תורם לחיי המשפחה. זה מוסיף עניין לחיים - אני חי בהתלהבות קבועה. מצב הרוח שלי תמיד מרומם וזה בהחלט משפיע לטובה על המשפחה. גם הילדים לומדים שאפשר להשיג מטרות שאפתניות; שאפשר לעמוד במשימה גם כשזה קשה וכואב; שאפשר לעשות דברים קצת שונים ממה שמקובל. הם גדלים על ערכים של ספורט ובריאות - זה תמיד טוב.
אז מה אתה ממליץ לנו, הבטלנים?
אני באמת מאמין שכמעט כל אחד יכול לרוץ מאה ק"מ. זה הכל בראש.

אתה זוכר שגם לגיל יש מה לומר על השיגעון הזה?
השבוע רץ איתי בירושלים איש בשם ישראל, בן 73. לפני שלוש שנים הוא עשה מרוץ של 160 ק"מ. אז תעשה טובה - אל תפחיד אותי...

ריצה לאור ירח על שם ד"ר דן בונה - אייל כהן

הריצה הזאת מתקיימת כבר 4 או 5 שנים. מאפריל עד נובמבר. רצים פעם בחודש באיזור נחל הבשור ודרך הבשור. אני מסמן שני מסלולים.
3  ו-6 ק"מ. בעונות טובות אם החברה דורשים אז גם 10 ק"מ. זהו... מגיעים, כמה מילות הדרכה ויוצאים לרוץ. זה לא מירוץ. אין זמנים, אין תחרות, אין חולצות, אין זינוק. כל אחד רץ איך שבא לו, עם מי שבא לו ובאיזה קצב שבא לו . יש רק חוק אחד. רצים ללא פנסים. כדי להינות מאור הירח (והוא בהחלט עושה אור). 
המרוץ הזה הוא על שמו של ד"ר דן בונה ז"ל שאהב מאוד לרוץ, ובעצם המסלול שהוא היה רץ כל יום הוא בדיוק איפה שאנחנו רצים. הריצה היא של עין הבשור וכל שאר העולם.
זאת אומרת שכל מי שרוצה לבוא מוזמן!
אני מפרסם בקבוצת ווטסאפ ובפייס של המושב.

עד רגע הריצה אני לא יודע כמה  ומי יבואו. זה נע בין 10 משתתפים ל-40. היה אפילו סטודנט אחד שהיה מגיע כל חודש מבאר שבע במשך שלוש שנים. 

ניתוח מוח

החינוך הבלתי פורמלי הוא מערכת מסובכת שמעטים יכולים לומר שהם מכירים. יצאנו לפענח את מפת המקומות, הפעילויות והפורומים השונים. את זה עושים עם דיגי. גם אחרי כל המסע - לא בטוח שאנחנו מוכנים להיבחן על זה • ארנון אבני

"אתה מוכרח להכיר את דיגי אם  אתה רוצה להבין מה קורה בחינוך הבלתי פורמלי", אומרת לי עטר, חברת מערכת בעיתון ו'אחת שיודעת' ובקיאה בנבכי מערכת החינוך באשכול. 
אז קבענו פגישה. כבוגר 'מעלה הבשור' אני תמיד שמח לבקר בעיר שצמחה ממנו. בעיקר אני נהנה ללכת שם לאיבוד. המקום רוחש פעילות ודרכים שסגורות בקירות פח של קבלני בנייה. כדי למצוא את דרכנו בין המעברים הארעיים אנחנו צריכים להיעזר בהדרכתן של נערות שמתייחסות אלינו בסלחנות השמורה לדינוזאורים.
ממלכת המו"ח
'מרכז מו"ח' נולד ב'מעלה הבשור' וגוייר כהלכה במעבר ל'נופי הבשור'. כל כך טוב הוא גוייר שגם יושביו כבר לא יודעים למה 'מו"ח', אבל שומרים על המותג בעזרת פרשנות חדשה: 'המו"ח – המרכז להדרכה וחינוך בלתי פורמלי'. קצת מפותל עבור מה שהתחיל כראשי תיבות של 'מחשבים וחינוך' אבל מי סופר. בניין מרשים ובו משרדים ואולמות שכולם משמשים את ממלכת החינוך הבלתי פורמלי על כל פרטיה.
דגנית לבנון, המכונה דיגי, רק בת 40, תושבת נצרים, בעלת שני תארים בחינוך עם תכניות לדוקטורט ואם ל-7, הגדולה בכיתה ט'. אם לא הייתה מציגה את עצמה אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא בעצמה מדריכה בתנועת נוער.  
כשהיא מדברת על עבודתה ועל חינוך היא משתמשת בכל המחוות העומדות לרשותה: תנועות ידיים תיאטרליות, הבעות פנים ודיבור דרמטי – ההצגה הכי טובה במועצה ("הנה כאן, מרכז תנועות הנוער, בדיוק עכשיו יש פה פגישה של מדריכי תנועת המושבים... שלום חבר'ה, אלה עטר וארנון מעיתון 232...").

תנועות הנוער

חשוב לה להדגיש שמדור הנוער נראה כמו שהוא נראה היום הודות לאדווה פורטל-כהן ולליווי של יעל אדר, שהגו וחלמו והפכו את המקום לאימפריה קטנה: "לפני עשור זה היה חדרון קטן במועצה, ללא תנועות וללא בית ירוק". 
האולם המרכזי במו"ח משמש את כל תנועות הנוער למפגשים ולהדרכה שמתקיימים דרך קבע – צוותי ההדרכה בונים תכניות בעזרת הרכזים ויש גם מפגשים משותפים של מדריכי כל התנועות. בשנתיים האחרונות הורחב מאוד תחום ההדרכה והליווי הפרטני של היישובים. רכזת ההדרכה היא לילך שער מקיבוץ משמר הנגב, והיא מלווה את ועדות הנוער ואת המדריכים בדילמות השונות.
באשכול פועל מודל מוצלח שמחלק את הגזרות של תנועות הנוער. אמנם נהוג לראות בתחרות בין התנועות סוג של שוק חופשי שמשביח את השירות, אבל כבר מזמן ברור לכולם שתחרות כזו הרסנית יותר מאשר בונה. הקהילות הקטנות של מושבים וקיבוצים לא יכולות להכיל פיצול של מעט בני המקום לתנועות שונות. זה כרוך לא רק בגודל הקבוצה אלא גם במבנים, הסעות ולוחות זמנים. 
החלוקה היא אפוא של בני המושבים – התנועה הגדולה באשכול, הנוער העובד בקיבוצי התק"ם לשעבר והשומר הצעיר בקיבוצי הקיבוץ הארצי. בנווה ובבני נצרים פועלת תנועת 'אריאל' שככל הנראה דוחקת את רגלי בני עקיבא הוותיקה.

מוזיקה וקבוצות 

באולם השני, הבנוי כמו משרדי 'קיוביקל' שקירותיו מכוסים בכרזות של מופעי מוזיקה, יש לכל תנועה משרד קטן, פתוח, שמאפשר התנהלות פנים-משרדית בצד מגע ושיתוף עם כל האחרים, אבל הרוח היא רוחו של 'הבית הירוק', ובראשו תחום המוזיקה בהנהגת אלירן קליסקי. כאשר דיגי סופרת את הפעילויות השונות עיניה נוצצות: "יש פה קבוצות: מוזיקה, דיג'יי, אופניים, קייקים, (נוסעים כל שבוע לים ביפו), גרפיטי (הבאנו אמן גרפיטי), יוצרות (רק בנות, ככה יצא) ובית קפה". 
במקום מתקיים פעם בשבוע פורום 'שולחנוער' שכולל את ראשי כל הגופים: דיגי, יסמין מסיקה  – רכזת הבית הירוק, אלירן – רכז המוזיקה, רכזי כל אחת מתנועות הנוער ודקר אלמוג – רכזת אדמיניסטרציה ("היא מדהימה, יש לה קשר עם הנערים שאסור לוותר עליו"). וגם מפגש של רכזי הנוער מהמושבים – פעם בשלושה שבועות.
מי שיגיע השבוע לחג התנועות מוזמן לשנן את כל הפרטים והשמות. 

אינדינגב בפעם ה-11

מה כבר לא אמרו על 'אינדינגב' במהלך השנים - שהוא גדול, שהוא מיוחד... אז הפעם שאלנו את מי שעוד לא אמר משהו - למשל, תלמידה מנופי הבשור? אז יש •  עפרי בסיל צילום: נעמה כספי

עפרי בסיל תלמידת כיתה י״א בנופי הבשור. 

פסטיבל "אינדינגב" הוא פסטיבל מוזיקה ואמנות עצמאית המתקיים באשכול זו השנה ה-11.

הפסטיבל מהווה מוקד משיכה למבוגרים ולנוער מכל רחבי הארץ המגיעים למצפה גבולות אשר באשכול.

הפסטיבל חשוב בעיני ממספר טעמים:

הראשון הוא האפשרות להיחשף למוזיקה איכותית וחדשנית ממש פה ליד הבית, וליהנות משלושה ימים מהנים באווירת פסטיבל נינוחה ומענגת.

השני נובע מהיותו של הפסטיבל אבן שואבת לבני נוער, צעירים, מבוגרים ומשפחות מכל רחבי הארץ. כל אלו מגיעים לאשכול ונחשפים לאזור היפהפה הזה, למועצה שלנו ולחיים בסמוך לעזה על רקע המוזיקה הטובה. 

הפסטיבל הוא אחד האירועים התיירותיים המרכזיים באשכול אם לא המרכזי שבהם (בלי לפגוע בדרום אדום...). אווירת הפסטיבל יוצרת מגוון אפשרויות להיפגש עם אנשים שונים, להחליף דעות ולהפחית דעות קדומות וסטיגמות על אזור העוטף. אני יכולה להעיד שכנשאלתי מאיפה אני, חשתי גאווה כשעניתי: "אשכול". 

הכול בפסטיבל נעשה באווירה רגועה ושמחה. חברי ואני דילגנו מהופעה להופעה, לפי מצב הרוח, וניסינו להספיק כמה שיותר. תוך כדי אכלנו אסאי קר או אוכל מהדוכנים (אני באופן אישי ממליצה על האוכל האתיופי). בשטח הפסטיבל הוצגו מיצגי אמנות מרשימים ומעוררי השראה. 

צילום: נעמה כספי

אחד מהם היה טלפון ציבורי שעליו נכתב: "הקלד את השנה הרצויה ולאחר מכן סולמית בכדי לשמוע את הלהיטים הכי גדולים שלה", התחלתי עם השנה שבה נולדתי, ואכן שמעתי את להיטי אותה שנה. ניסיתי עוד כמה שנים בהצלחה, ולבסוף הקלדתי את השנה 2017, ואז  לפתע הושמעה הודעה קולית ובה נאמר: "בכדי לשמוע את הלהיטים של השנה הזאת יש להניח את השפופרת".  הייתי  מבולבלת, לא הבנתי מה קורה, הנחתי את השפופרת והקלדתי שוב 2017#, ושוב שמעתי את אותה ההודעה. לבסוף התייאשתי ועזבתי את הטלפון בחשש קל שהרסתי אותו, הסתכלתי סביב, הקשבתי לקולות ואז הכתה בי ההבנה: אלו הם הלהיטים הגדולים של השנה! ואני כאן זכיתי לשמוע אותם בזמן אמת.

מאותו הרגע הלכתי לכל הופעה בתחושה ש"באתי לפני", שגיליתי את זה לפני שזה הצליח, שזה עדיין אינדי וזה עדיין רק אנחנו מכירים וזה הרגיש נפלא. אז בואו לפני!

חוות הקקטוסים תטפל לנו בתיאבון

יעקב ושילה גרובר, מגדלי קקטוסים ותיקים מתלמי יוסף, קיבלו באחרונה את אישור משרד הבריאות לשווק את החומר המופק מצמח ההודיה פרוויפלורה, שנודע בזכות סגולתו לגרום לתחושת שובע• ארנון אבני 

לשילה גרובר יש מבטא אמריקאי ומראה שברירי. קצת רחוק מתדמית המתיישב החקלאי בקצה הארץ. אבל באוטו שלה אני כבר מרגיש בכיוון הנכון - בין כלי עבודה ושאריות בוץ נעליים. אנחנו נוסעים לראות את הפלא החדש - קקטוס הודיה פרוויפלורה. 
הצמח הפשוט למראה שהובא מאפריקה ידוע בזכות יכולתו לגרום לתחושת שובע. האגדות מספרות על ציידים היוצאים למסע ציד מצוידים בתמצית ההודיה ואותה הם מוסיפים למזונם כי אינם בטוחים שיהיה להם מה לאכול במהלך המסע. בעולם שבו מתים יותר אנשים מעודף משקל מאשר מרעב - זו יכולה להיות בשורה של ממש.
את הזרעים הביאו היא ובעלה יעקב לפני כחמש שנים, אבל את האישור לשימוש בחומר המופק ממנו, לאחר ייבוש וגריסה - קיבלו ממש בימים אלה. 
"אל תטעה", היא אומרת, "זו לא תרופה ולא אוכל - זה תוסף תזונה. לא צריך מרשם, אבל החומר עצמו היה צריך אישור ממשרד הבריאות. בינתיים אנחנו משווקים את זה עם עוד משווק אחד, אבל בקרוב יהיו מוצרים זמינים בחנויות הטבע. 



"התקווה שלנו היא שאנשים שמנסים לרדת במשקל אבל נכנעים לתיאבון ולתחושת הרעב - יוכלו להסתייע בחומר שאנחנו מייצרים. אמנם אי אפשר לראות בזה פתרון לכל הבעיה, כי זו בעיה כוללת - גנטית, התנהגותית, תרבותית וגם עניין של אופי, אבל אנחנו מקווים שנוכל לתרום את האקסטרה שחסר למי שהולך על זה ברצינות וצריך עזרה". 

ההודיה היא רק פרק חדש ואקזוטי בחוות הקקטוסים של משפחת גרובר בתלמי יוסף. העיקר הוא הקקטוסים ובמיוחד הקקטוסים המורכבים עם הצבעים הבוהקים, והחגים הם 'עונה בוערת' במיוחד - יש ביקוש גדול לעציצים שהופכים למתנת חג.