בגיל 39 עסוק אייל כהן מעין הבשור במה שמכונה ריצות 'אולטרה' - אלה שלא עוצרות ב-42 הקילומטרים של המרתון - 60, 80, 100 ואפשר גם יותר. עבור הקורא הסביר זה נשמע כמו הצעה לשחות לקפריסין. מסתבר שמשוגעים יש מכל סוג, ולפעמים הם בכלל אנשים נחמדים שקשה לראות עליהם את הבעיה... • ארנון אבני
תגיד אייל, מתי גילית את הבעיה הזו, נקרא לה - תסמונת פורסט גאמפ..? למעשה בגיל די מאוחר. בעבר השתתפתי בריצות של 10 ק"מ והייתי די מרוצה מעצמי. אבל לפני 5-6 שנים התחלתי להתנסות בריצות יותר ארוכות וגיליתי שזה 'מדרון חלקלק'. התחלתי לעלות את המינון וראיתי כי טוב. ומה עם חברים טובים, אלה שאמורים להתריע כאשר חבר בצרה?
אהה... בפעם הראשונה שאמרתי שאני יוצא לריצת 60 ק"מ אבא שלי ניסה להציע מחשבות יותר חיוביות, אבל בהמשך הוא התרגל וכבר מתייחס לזה כמו לסיבוב הליכה סביב המושב.
נגיד חזרת הביתה מריצת 100, ישנת עשר שעות וקמת... מתי חוזר לך הפורסט גאמפ?
טוב, העניין הזה משתנה עם הזמן. פעם הייתי חוזר ממרוץ והיו לי כמה ימים שקטים ללא מחשבות על ריצות. אבל במרוץ האחרון למשל, חזרתי הביתה, הורדתי את הווסט של הריצה, נתתי אותו לאשתי ואמרתי לה: קחי אותו, ואני לא רוצה לראות אותו לפחות שעתיים.
אוקיי, מתי אתה מקלל את ממציא נעלי הריצה..?
לכל מרוץ יש את רגעי המשבר שלו. פעם זה כאבי בטן, כי צריך לאכול בדרך, פעם זה ברגליים ופעם זה נפשי. איפשהו בין השלושים לחמישים ק"מ, אבל תמיד בא גם השלב הזה שהכל נעלם ואתה מרגיש שהתחיל סיפור חדש.
איך מסתדרים עם האוכל והמים?
במרוצים ארוכים המארגנים עושים תחנות וזה נוסף על מה שאתה לוקח עליך בווסט, חשוב מאוד לא להיתקע בתחנה ולתדלק בזריזות, יש שם אנשים שעוזרים אבל יש גם כאלה עם מזל כמו שיש לי, אשתי מחכה לי ועוזרת. וכשהיא לא יכולה לבוא אז אחותי ובעלה נרתמים למשימה. בכלל - המשפחה מאוד מפרגנת ותומכת.
אתה מתאמן לבד? גם וגם, יש קבוצה יש חברים, בעיקר לקראת מרוצים, אבל הרוב לבד. ש תקופות שאני יוצא לרוץ 5-6 פעמים בשבוע אז ברור שהרוב זה לבד.
ומי מדריך אותך: סרגל מאמצים, תזונה, תכנית..?
אף אחד, אני קצת קורא באתרים מקצועיים והשאר – הלב והכיף.
ואיפה אתה רץ? אצלנו זו לא בעיה, יש שדות ויש נחל הבשור, מקומות נעימים ובטוחים לריצה. הבעיה איתם שיש פחות מדי עליות וירידות שנתקלים בהן במרוצים, כמו ה 80 ק"מ שהיה לאחרונה באזור ירושלים.
עם מה אתה רץ, עם הראש או הרגליים?
מה שאני הכי אוהב בספורט הזה הוא שרוב העניין הוא מנטלי. זה עניין של התמודדות נפשית יותר מאשר גופנית. כמובן שהגוף צריך להיות מוכן גם פיסית אבל הקושי האמתי הוא בראש. זה נכון לאימונים ולמרוצים. צריך המון סבלנות כדי לרוץ 12 שעות ולהגיע לקו הגמר.
זה הרבה זמן למחשבות. איך אתה מנצל אותו? בריצה אני מאוד מאוד קשוב לגוף שלי. צריך לשמור על עצמי ולהבחין בין סתם כאב ברכיים או בטן או שלפוחיות ברגליים, לבין משהו שיכול באמת לסכן אותי כמו אי ספיקת כליות, התייבשות, מכת חום - מקרים שצריכים לעצור. הריכוז בגוף הוא מאוד חשוב. הוא אחת ממילות המפתח בריצה. במסלולים טכניים, למשל, צריך להיות מאוד מרוכז בדרך כדי לא למעוד או לעקם את הקרסול. לפעמים הריצה היא ממש מדיטטיבית. עיקר ההנאה באה מהיכולת לעמוד באתגר.
ואיך הילדים מסתדרים במשפחה של אבא רץ?
יש שבועות שאני רץ 15 שעות בשבוע אז אני משתדל לרוץ בלילות אחרי שהילדים ישנים. אבל אני חושב שזה גם תורם לחיי המשפחה. זה מוסיף עניין לחיים - אני חי בהתלהבות קבועה. מצב הרוח שלי תמיד מרומם וזה בהחלט משפיע לטובה על המשפחה. גם הילדים לומדים שאפשר להשיג מטרות שאפתניות; שאפשר לעמוד במשימה גם כשזה קשה וכואב; שאפשר לעשות דברים קצת שונים ממה שמקובל. הם גדלים על ערכים של ספורט ובריאות - זה תמיד טוב.
אז מה אתה ממליץ לנו, הבטלנים?
אני באמת מאמין שכמעט כל אחד יכול לרוץ מאה ק"מ. זה הכל בראש.
אתה זוכר שגם לגיל יש מה לומר על השיגעון הזה?
השבוע רץ איתי בירושלים איש בשם ישראל, בן 73. לפני שלוש שנים הוא עשה מרוץ של 160 ק"מ. אז תעשה טובה - אל תפחיד אותי...
ריצה לאור ירח על שם ד"ר דן בונה - אייל כהן
הריצה הזאת מתקיימת כבר 4 או 5 שנים. מאפריל עד נובמבר. רצים פעם בחודש באיזור נחל הבשור ודרך הבשור. אני מסמן שני מסלולים.3 ו-6 ק"מ. בעונות טובות אם החברה דורשים אז גם 10 ק"מ. זהו... מגיעים, כמה מילות הדרכה ויוצאים לרוץ. זה לא מירוץ. אין זמנים, אין תחרות, אין חולצות, אין זינוק. כל אחד רץ איך שבא לו, עם מי שבא לו ובאיזה קצב שבא לו . יש רק חוק אחד. רצים ללא פנסים. כדי להינות מאור הירח (והוא בהחלט עושה אור).
המרוץ הזה הוא על שמו של ד"ר דן בונה ז"ל שאהב מאוד לרוץ, ובעצם המסלול שהוא היה רץ כל יום הוא בדיוק איפה שאנחנו רצים. הריצה היא של עין הבשור וכל שאר העולם.
זאת אומרת שכל מי שרוצה לבוא מוזמן!
אני מפרסם בקבוצת ווטסאפ ובפייס של המושב.
עד רגע הריצה אני לא יודע כמה ומי יבואו. זה נע בין 10 משתתפים ל-40. היה אפילו סטודנט אחד שהיה מגיע כל חודש מבאר שבע במשך שלוש שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה