יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

רץ בכיף... 100 ק"מ

בגיל 39 עסוק אייל כהן מעין הבשור במה שמכונה ריצות 'אולטרה' - אלה שלא עוצרות ב-42 הקילומטרים של המרתון - 60, 80, 100 ואפשר גם יותר. עבור הקורא הסביר זה נשמע כמו הצעה לשחות לקפריסין. מסתבר שמשוגעים יש מכל סוג, ולפעמים הם בכלל אנשים נחמדים שקשה לראות עליהם את הבעיה... • ארנון אבני


תגיד אייל, מתי גילית את הבעיה הזו, נקרא לה - תסמונת פורסט גאמפ..? למעשה בגיל די מאוחר. בעבר השתתפתי בריצות של 10 ק"מ והייתי די מרוצה מעצמי. אבל לפני 5-6 שנים התחלתי להתנסות בריצות יותר ארוכות וגיליתי שזה 'מדרון חלקלק'. התחלתי לעלות את המינון וראיתי כי טוב. 
ומה עם חברים טובים, אלה שאמורים להתריע כאשר חבר בצרה?
אהה... בפעם הראשונה שאמרתי שאני יוצא לריצת 60 ק"מ אבא שלי ניסה להציע מחשבות יותר חיוביות, אבל בהמשך הוא התרגל וכבר מתייחס לזה כמו לסיבוב הליכה סביב המושב.

נגיד חזרת הביתה מריצת 100, ישנת עשר שעות וקמת... מתי חוזר לך הפורסט גאמפ?
טוב, העניין הזה משתנה עם הזמן. פעם הייתי חוזר ממרוץ והיו לי כמה ימים שקטים ללא מחשבות על ריצות. אבל במרוץ האחרון למשל, חזרתי הביתה, הורדתי את הווסט של הריצה, נתתי אותו לאשתי ואמרתי לה: קחי אותו, ואני לא רוצה לראות אותו לפחות שעתיים.

אוקיי, מתי אתה מקלל את ממציא נעלי הריצה..?
לכל מרוץ יש את רגעי המשבר שלו. פעם זה כאבי בטן, כי צריך לאכול בדרך, פעם זה ברגליים ופעם זה נפשי. איפשהו בין השלושים לחמישים ק"מ, אבל תמיד בא גם השלב הזה שהכל נעלם ואתה מרגיש שהתחיל סיפור חדש.

איך מסתדרים עם האוכל והמים?
במרוצים ארוכים המארגנים עושים תחנות וזה נוסף על מה שאתה לוקח עליך בווסט, חשוב מאוד לא להיתקע בתחנה ולתדלק בזריזות, יש שם אנשים שעוזרים אבל יש גם כאלה עם מזל כמו שיש לי, אשתי מחכה לי ועוזרת. וכשהיא לא יכולה לבוא אז אחותי ובעלה נרתמים למשימה. בכלל - המשפחה מאוד מפרגנת ותומכת.

אתה מתאמן לבד? גם וגם, יש קבוצה יש חברים, בעיקר לקראת מרוצים, אבל הרוב לבד. ש תקופות שאני יוצא לרוץ 5-6 פעמים בשבוע אז ברור שהרוב זה לבד.
ומי מדריך אותך: סרגל מאמצים, תזונה, תכנית..?
אף אחד, אני קצת קורא באתרים מקצועיים והשאר – הלב והכיף. 

ואיפה אתה רץ? אצלנו זו לא בעיה, יש שדות ויש נחל הבשור, מקומות נעימים ובטוחים לריצה. הבעיה איתם שיש פחות מדי עליות וירידות שנתקלים בהן במרוצים, כמו ה 80 ק"מ שהיה לאחרונה באזור ירושלים.
עם מה אתה רץ, עם הראש או הרגליים?
מה שאני הכי אוהב בספורט הזה הוא שרוב העניין הוא מנטלי. זה עניין של התמודדות נפשית יותר מאשר גופנית. כמובן שהגוף צריך להיות מוכן גם פיסית אבל הקושי האמתי הוא בראש. זה נכון לאימונים ולמרוצים. צריך המון סבלנות כדי לרוץ 12 שעות ולהגיע לקו הגמר.

זה הרבה זמן למחשבות. איך אתה מנצל אותו? בריצה אני מאוד מאוד קשוב לגוף שלי. צריך לשמור על עצמי ולהבחין בין סתם כאב ברכיים או בטן או שלפוחיות ברגליים, לבין משהו שיכול באמת לסכן אותי כמו אי ספיקת כליות, התייבשות, מכת חום - מקרים שצריכים לעצור. הריכוז בגוף הוא מאוד חשוב. הוא אחת ממילות המפתח בריצה. במסלולים טכניים, למשל, צריך להיות מאוד מרוכז בדרך כדי לא למעוד או לעקם את הקרסול. לפעמים הריצה היא ממש מדיטטיבית. עיקר ההנאה באה מהיכולת לעמוד באתגר.
ואיך הילדים מסתדרים במשפחה של אבא רץ?
יש שבועות שאני רץ 15 שעות בשבוע אז אני משתדל לרוץ בלילות אחרי שהילדים ישנים. אבל אני חושב שזה גם תורם לחיי המשפחה. זה מוסיף עניין לחיים - אני חי בהתלהבות קבועה. מצב הרוח שלי תמיד מרומם וזה בהחלט משפיע לטובה על המשפחה. גם הילדים לומדים שאפשר להשיג מטרות שאפתניות; שאפשר לעמוד במשימה גם כשזה קשה וכואב; שאפשר לעשות דברים קצת שונים ממה שמקובל. הם גדלים על ערכים של ספורט ובריאות - זה תמיד טוב.

אז מה אתה ממליץ לנו, הבטלנים?
אני באמת מאמין שכמעט כל אחד יכול לרוץ מאה ק"מ. זה הכל בראש.

אתה זוכר שגם לגיל יש מה לומר על השיגעון הזה?
השבוע רץ איתי בירושלים איש בשם ישראל, בן 73. לפני שלוש שנים הוא עשה מרוץ של 160 ק"מ. אז תעשה טובה - אל תפחיד אותי...


ריצה לאור ירח על שם ד"ר דן בונה - אייל כהן

הריצה הזאת מתקיימת כבר 4 או 5 שנים. מאפריל עד נובמבר. רצים פעם בחודש באיזור נחל הבשור ודרך הבשור. אני מסמן שני מסלולים.
3  ו-6 ק"מ. בעונות טובות אם החברה דורשים אז גם 10 ק"מ. זהו... מגיעים, כמה מילות הדרכה ויוצאים לרוץ. זה לא מירוץ. אין זמנים, אין תחרות, אין חולצות, אין זינוק. כל אחד רץ איך שבא לו, עם מי שבא לו ובאיזה קצב שבא לו . יש רק חוק אחד. רצים ללא פנסים. כדי להינות מאור הירח (והוא בהחלט עושה אור). 
המרוץ הזה הוא על שמו של ד"ר דן בונה ז"ל שאהב מאוד לרוץ, ובעצם המסלול שהוא היה רץ כל יום הוא בדיוק איפה שאנחנו רצים. הריצה היא של עין הבשור וכל שאר העולם.
זאת אומרת שכל מי שרוצה לבוא מוזמן!
אני מפרסם בקבוצת ווטסאפ ובפייס של המושב.

עד רגע הריצה אני לא יודע כמה  ומי יבואו. זה נע בין 10 משתתפים ל-40. היה אפילו סטודנט אחד שהיה מגיע כל חודש מבאר שבע במשך שלוש שנים. 

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

ניתוח מוח

החינוך הבלתי פורמלי הוא מערכת מסובכת שמעטים יכולים לומר שהם מכירים. יצאנו לפענח את מפת המקומות, הפעילויות והפורומים השונים. את זה עושים עם דיגי. גם אחרי כל המסע - לא בטוח שאנחנו מוכנים להיבחן על זה • ארנון אבני



"אתה מוכרח להכיר את דיגי אם  אתה רוצה להבין מה קורה בחינוך הבלתי פורמלי", אומרת לי עטר, חברת מערכת בעיתון ו'אחת שיודעת' ובקיאה בנבכי מערכת החינוך באשכול. 
אז קבענו פגישה. כבוגר 'מעלה הבשור' אני תמיד שמח לבקר בעיר שצמחה ממנו. בעיקר אני נהנה ללכת שם לאיבוד. המקום רוחש פעילות ודרכים שסגורות בקירות פח של קבלני בנייה. כדי למצוא את דרכנו בין המעברים הארעיים אנחנו צריכים להיעזר בהדרכתן של נערות שמתייחסות אלינו בסלחנות השמורה לדינוזאורים.
ממלכת המו"ח
'מרכז מו"ח' נולד ב'מעלה הבשור' וגוייר כהלכה במעבר ל'נופי הבשור'. כל כך טוב הוא גוייר שגם יושביו כבר לא יודעים למה 'מו"ח', אבל שומרים על המותג בעזרת פרשנות חדשה: 'המו"ח – המרכז להדרכה וחינוך בלתי פורמלי'. קצת מפותל עבור מה שהתחיל כראשי תיבות של 'מחשבים וחינוך' אבל מי סופר. בניין מרשים ובו משרדים ואולמות שכולם משמשים את ממלכת החינוך הבלתי פורמלי על כל פרטיה.
דגנית לבנון, המכונה דיגי, רק בת 40, תושבת נצרים, בעלת שני תארים בחינוך עם תכניות לדוקטורט ואם ל-7, הגדולה בכיתה ט'. אם לא הייתה מציגה את עצמה אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא בעצמה מדריכה בתנועת נוער.  
כשהיא מדברת על עבודתה ועל חינוך היא משתמשת בכל המחוות העומדות לרשותה: תנועות ידיים תיאטרליות, הבעות פנים ודיבור דרמטי – ההצגה הכי טובה במועצה ("הנה כאן, מרכז תנועות הנוער, בדיוק עכשיו יש פה פגישה של מדריכי תנועת המושבים... שלום חבר'ה, אלה עטר וארנון מעיתון 232...").

תנועות הנוער

חשוב לה להדגיש שמדור הנוער נראה כמו שהוא נראה היום הודות לאדווה פורטל-כהן ולליווי של יעל אדר, שהגו וחלמו והפכו את המקום לאימפריה קטנה: "לפני עשור זה היה חדרון קטן במועצה, ללא תנועות וללא בית ירוק". 
האולם המרכזי במו"ח משמש את כל תנועות הנוער למפגשים ולהדרכה שמתקיימים דרך קבע – צוותי ההדרכה בונים תכניות בעזרת הרכזים ויש גם מפגשים משותפים של מדריכי כל התנועות. בשנתיים האחרונות הורחב מאוד תחום ההדרכה והליווי הפרטני של היישובים. רכזת ההדרכה היא לילך שער מקיבוץ משמר הנגב, והיא מלווה את ועדות הנוער ואת המדריכים בדילמות השונות.
באשכול פועל מודל מוצלח שמחלק את הגזרות של תנועות הנוער. אמנם נהוג לראות בתחרות בין התנועות סוג של שוק חופשי שמשביח את השירות, אבל כבר מזמן ברור לכולם שתחרות כזו הרסנית יותר מאשר בונה. הקהילות הקטנות של מושבים וקיבוצים לא יכולות להכיל פיצול של מעט בני המקום לתנועות שונות. זה כרוך לא רק בגודל הקבוצה אלא גם במבנים, הסעות ולוחות זמנים. 
החלוקה היא אפוא של בני המושבים – התנועה הגדולה באשכול, הנוער העובד בקיבוצי התק"ם לשעבר והשומר הצעיר בקיבוצי הקיבוץ הארצי. בנווה ובבני נצרים פועלת תנועת 'אריאל' שככל הנראה דוחקת את רגלי בני עקיבא הוותיקה.

מוזיקה וקבוצות 

באולם השני, הבנוי כמו משרדי 'קיוביקל' שקירותיו מכוסים בכרזות של מופעי מוזיקה, יש לכל תנועה משרד קטן, פתוח, שמאפשר התנהלות פנים-משרדית בצד מגע ושיתוף עם כל האחרים, אבל הרוח היא רוחו של 'הבית הירוק', ובראשו תחום המוזיקה בהנהגת אלירן קליסקי. כאשר דיגי סופרת את הפעילויות השונות עיניה נוצצות: "יש פה קבוצות: מוזיקה, דיג'יי, אופניים, קייקים, (נוסעים כל שבוע לים ביפו), גרפיטי (הבאנו אמן גרפיטי), יוצרות (רק בנות, ככה יצא) ובית קפה". 
במקום מתקיים פעם בשבוע פורום 'שולחנוער' שכולל את ראשי כל הגופים: דיגי, יסמין מסיקה  – רכזת הבית הירוק, אלירן – רכז המוזיקה, רכזי כל אחת מתנועות הנוער ודקר אלמוג – רכזת אדמיניסטרציה ("היא מדהימה, יש לה קשר עם הנערים שאסור לוותר עליו"). וגם מפגש של רכזי הנוער מהמושבים – פעם בשלושה שבועות.
מי שיגיע השבוע לחג התנועות מוזמן לשנן את כל הפרטים והשמות. 




יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

אינדינגב בפעם ה-11

מה כבר לא אמרו על 'אינדינגב' במהלך השנים - שהוא גדול, שהוא מיוחד... אז הפעם שאלנו את מי שעוד לא אמר משהו - למשל, תלמידה מנופי הבשור? אז יש •  עפרי בסיל צילום: נעמה כספי


עפרי בסיל תלמידת כיתה י״א בנופי הבשור. 
פסטיבל "אינדינגב" הוא פסטיבל מוזיקה ואמנות עצמאית המתקיים באשכול זו השנה ה-11.
הפסטיבל מהווה מוקד משיכה למבוגרים ולנוער מכל רחבי הארץ המגיעים למצפה גבולות אשר באשכול.
הפסטיבל חשוב בעיני ממספר טעמים:
הראשון הוא האפשרות להיחשף למוזיקה איכותית וחדשנית ממש פה ליד הבית, וליהנות משלושה ימים מהנים באווירת פסטיבל נינוחה ומענגת.
השני נובע מהיותו של הפסטיבל אבן שואבת לבני נוער, צעירים, מבוגרים ומשפחות מכל רחבי הארץ. כל אלו מגיעים לאשכול ונחשפים לאזור היפהפה הזה, למועצה שלנו ולחיים בסמוך לעזה על רקע המוזיקה הטובה. 
הפסטיבל הוא אחד האירועים התיירותיים המרכזיים באשכול אם לא המרכזי שבהם (בלי לפגוע בדרום אדום...). אווירת הפסטיבל יוצרת מגוון אפשרויות להיפגש עם אנשים שונים, להחליף דעות ולהפחית דעות קדומות וסטיגמות על אזור העוטף. אני יכולה להעיד שכנשאלתי מאיפה אני, חשתי גאווה כשעניתי: "אשכול". 
הכול בפסטיבל נעשה באווירה רגועה ושמחה. חברי ואני דילגנו מהופעה להופעה, לפי מצב הרוח, וניסינו להספיק כמה שיותר. תוך כדי אכלנו אסאי קר או אוכל מהדוכנים (אני באופן אישי ממליצה על האוכל האתיופי). בשטח הפסטיבל הוצגו מיצגי אמנות מרשימים ומעוררי השראה. 

צילום: נעמה כספי
אחד מהם היה טלפון ציבורי שעליו נכתב: "הקלד את השנה הרצויה ולאחר מכן סולמית בכדי לשמוע את הלהיטים הכי גדולים שלה", התחלתי עם השנה שבה נולדתי, ואכן שמעתי את להיטי אותה שנה. ניסיתי עוד כמה שנים בהצלחה, ולבסוף הקלדתי את השנה 2017, ואז  לפתע הושמעה הודעה קולית ובה נאמר: "בכדי לשמוע את הלהיטים של השנה הזאת יש להניח את השפופרת".  הייתי  מבולבלת, לא הבנתי מה קורה, הנחתי את השפופרת והקלדתי שוב 2017#, ושוב שמעתי את אותה ההודעה. לבסוף התייאשתי ועזבתי את הטלפון בחשש קל שהרסתי אותו, הסתכלתי סביב, הקשבתי לקולות ואז הכתה בי ההבנה: אלו הם הלהיטים הגדולים של השנה! ואני כאן זכיתי לשמוע אותם בזמן אמת.
מאותו הרגע הלכתי לכל הופעה בתחושה ש"באתי לפני", שגיליתי את זה לפני שזה הצליח, שזה עדיין אינדי וזה עדיין רק אנחנו מכירים וזה הרגיש נפלא. אז בואו לפני!