יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

הפוך אחד, נטול קפאין, בלי קצף, חלב דל שומן בצד...

סוף השבוע הגיע ומתחשק לכם לשבת לשתות קפה הפוך עם מאפה משובח. לא רק שלא צריך לנסוע רחוק, מסתבר שכל מה שצריך זה לבחור • עפרה בן נתן ונגה גדג'


העוגיות שלי בבית של סבתא טינה / לגעת בבצק עושה אותי מאושרת

איפה: מושב ישע
מי: גלית בשארים
מתי: ימים ב'-ה' 15:30-9:00, ו' 14:00-8:00
ותק: יותר משנה
ליד הקפה: עוגיות, לחם הבית, מאפים, ריבות וממרחים

את בית המאפה הקטן והאינטימי בחרה גלית למקם בביתה של סבתה המנוחה, סבתא טינה. "יכולתי לבנות את העסק שלי בכל מקום אחר אבל הבית של סבתא הרגיש לי המקום הכי נכון", מספרת גלית, בעלת העסק והאופה הראשית, "כל ילדותי עברה עליי עם סבתא והחברות שלה שהיו יושבות מסביב לשולחן ומגלגלות בצק לעוגיות. כשאני עומדת ואופה במטבח של סבתא אני מרגישה את הנוכחות האוהבת שלה יחד איתי".
מחוץ למאפייה הקטנה ישנה מרפסת קטנה, מקורה, עם מספר שולחנות וכיסאות. כל מה שמוגש ומוצע למכירה נעשה בעבודת יד מוקפדת.
"אני לא עובדת עם תפריט קבוע, האפייה שלי מאוד יצירתית", אומרת גלית, "אני אוהבת להפתיע ולחדש כל הזמן. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. לגעת בבצק עושה אותי מאושרת, עד כדי כך שאני קמה ב-2:00 לפנות בוקר להספיק לאפות".
מי הלקוחות שלך?
"רוב הלקוחות שלי מאזור אשכול ואורחים מהצימרים. אנשים זוכרים לטובה את המאפים שלי עוד מהימים שהיה לי את בית הקפה 'מוסקט' הזכור לטובה. בחרתי לעשות את המטבח שלי 'כשר חלבי למהדרין' כי גיליתי שזה מאוד חשוב לרוב לקוחותיי. למרות שיש דרישה מצד הציבור לבית קפה הפתוח בשבת החלטתי שיום השבת יוקדש במלואו למשפחה".
ניתן להשיג אצל גלית גם מוצרים נלווים כמו קנקני תה מזכוכית, תמציות תה אקזוטיות וקמח אורגני מיוחד שקשה להשיג במקומות אחרים.


דובשנית / להאכיל אנשים זו זכות

איפה: קיבוץ רעים
מי: קרן בורובסקי אורן
מתי: שישי 9:00-13:30, במשך השבוע בתיאום מראש
ותק: חודשיים
ליד הקפה: לחמים, מאפים, עוגות, עוגיות, בריוש

״לאחר מספר שנים בהן עבדתי כקונדיטורית וכטבחית כמקומות שונים החלטתי שהגיע הזמן לפתוח מקום משלי", אומרת קרן. "בשנה האחרונה למדתי קונדיטוריה בתדמור (אצלי העיסוק במקצוע קדם ללימודים) וההחלטה הבשילה לכדי מציאות. הקיבוץ הקצה חדר קטן ובעזרת בן זוגי וחבריי הקמנו שם מאפייה של ממש. זכיתי לחברי אמת והם עוזרים ומסייעים בכל הנדרש, אפילו מבלי שאבקש. הנהלת הקיבוץ, שמעודדת ומסייעת ליזמויות של חברים, מכוונת מבחינה עסקית וכלכלית. יש משהו חלוצי בהגשמת החלום הזה, בהקמת מאפייה מארבע קירות ריקים״.
ואיך הולך?
״הולך יופי. אני רואה רק פרגון ואהבה. אני מאמינה שאהבה מביאה אהבה. בשבילי, להאכיל אנשים זה סוג של ריפוי, זו זכות. זה תענוג וכיף גדול לדעת שאפשר לפנק במעשי ידיי את האהובים עליי. שרק ימשיך ככה״.
קרן היא האופה, המארחת, המשווקת והמנהלת ובימי שישי עובדת אצלה עידן המאירי, תלמידת תיכון שזהו לה מקום עבודה בקהילה.
מי האורחים שמגיעים אלייך?
 ״רוב הלקוחות הם מהאזור, אנשים שמחפשים פינוק של שישי בבוקר. יושבים, טועמים וקונים הביתה. לאחרונה מגיעים גם אנשים שראו את 'דובשנית' בפייסבוק ומטיילים באזור וזה מאוד נחמד. באות גם משפחות עם ילדים, שיכולים לשחק בגן המשחקים הצמוד בזמן שההורים נהנים מהקפה והעוגה. בימי שישי, אנחנו מארגנים פינת קפה 'של בית' על חשבון הבית, ולמעוניינים קיימת גם מכונת אספרסו וקפה בתשלום".



עדי אומנות באפייה / מכינה הכל לבד

איפה: קיבוץ נירים
מי: עדי לגזיאל שי
מתי: שישי 13:00-9:00
ותק: שמונה חודשים
ליד הקפה: ארוחות בוקר, שקשוקה, קישים, סלטים וכמובן קינוחים

איך הגעת לפתוח בית קפה?
"כבר שנה וחצי יש לי קונדיטוריה שלא הייתה פתוחה לקהל אלא סיפקה קינוחים ועוגות לאירועים ולעסקים אחרים. תוך כדי העשייה החלטתי לפתוח מקום בו אוכל להגיש לאנשים מה שאני מכינה. רציתי להגיש, לארח. אני אוהבת שאנשים אוכלים את האוכל שלי, אוהבת את האינטראקציה עם האורחים, אני לא מתחבאת במטבח".
מי הלקוחות שלכם?
"בדרך כלל תושבי המועצה והמועצות השכנות, וכמובן אנשים מהקיבוץ. בתקופה של פסטיבלים באזור באים מכל הארץ. יש לנו לקוחות קבועים שמגיעים כל יום שישי ואני כבר יודעת איך הם שותים את הקפה שלהם, ויש אצלנו גם פרלמנט שמתכנס כל שבוע".
את עושה הכל לבד?
"אני אופה, מבשלת, קונה, מתאמת, משווקת ושוטפת את הכלים בסוף. יש לי מלצר ומלצרית שעוזרים לי. אני מכינה הכל לבד, אופה את הלחם, מכינה את הריבות, וכמובן את הקינוחים, שהם מהטובים בארץ. והכל כמה שיותר טרי - התבלינים מהאדנית, הפירות מהעץ. אני גם עושה סדנאות אפייה ובמהלך השבוע אנחנו עושים אירועים כמו הרמת כוסית או ימי הולדת".
איך זה להיות בעלת בית קפה באזור?
"בתי הקפה באשכול עונים על צורך שהיה קיים - לצאת, לשתות, לאכול. אנשים רוצים לשים את הילד בגן ולשבת לשתות קפה עם חבר או חברה. עבדתי בתור קונדיטורית במסעדות הכי נחשבות, אבל פה זה שלי וזה כיף. אני נהנית מאוד. חשוב לי גם לקדם עסקים נוספים באזור - אני מוכרת אצלי את שמן הזית של משפחת זדה משדה ניצן, ובכלל משתדלת להשתמש בחומרים מקומיים. אם מישהו רוצה להציג אצלי או למכור אצלי הוא מוזמן בשמחה".



אל היען / חלום שהתגשם

איפה: חוות היענים, מול פארק אשכול
מי: צופיה ומייק ון-חרבנברוק
מתי: שישי 13:00-9:00, שבת 15:00-10:00
ותק: שנה וחצי
ליד הקפה: ארוחת בוקר, שקשוקה, פיצות, פוקצ'ה, עוגות

"אני אוהבת לארח ותמיד חלמתי לפתוח בית קפה", מספרת צופיה, "כל השנים לא יכולתי לממש את החלום כי היינו עסוקים בגידול יענים למסחר, אבל ברגע שיצא חוק שהגדיר את היען כחיית בר מוגנת היינו צריכים למצוא דרך אחרת להתפרנס ופתחנו את החווה למבקרים. זו הייתה הזדמנות שלי להגשים את החלום".
ואיך זה היה?
"כל היועצים והחברים אמרו לי 'רדי מזה, זה לא מקום לפתוח בית קפה'. אבל אני לא ויתרתי. ההתחלה באמת הייתה קשה, היו לילות בלי שינה - דאגנו אם נצליח או לא. לקח לנו זמן להבין מי קהל היעד שלנו, בהתחלה פתחנו בערבים כי חשבנו שיבואו חבר'ה צעירים שמחפשים מקום לצאת בערב, אבל עם הזמן הבנו שאנשים לא ממש יוצאים בערב באזור, ושהקהל שלנו זה משפחות עם ילדים. מאז שהתחלנו לפתוח בשבתות מגיעים אלינו הרבה יותר אנשים".
מי האורחים שמגיעים אליכם?
"כיום רוב האורחים הם מהמועצה. אנחנו מציעים משהו שחסר באזור, מקום לצאת בשבת, בעיקר עם הילדים, ובאמת אנחנו רואים שאנשים חוזרים אלינו שוב ושוב. אנחנו גם מנסים לשווק את המקום לאירועים קטנים כמו ימי הולדת ומסיבת רווקות".
איך זה להיות בעלת בית קפה באזור?
"זו עבודה קשה, אבל גם כיף גדול. הכי כיף זה כשבאים אנשים ואומרים 'וואו'. זה שווה הכל".

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

נוסעים במכונית הישנה להופעה בבארי

אביבית שוורץ ג'ון תמיד קיוותה שאריק איינשטיין כתב את 'סע לאט' על הנסיעה להופעה ההיא בקיבוץ

הרי בשיר הוא אומר 'עוד מעט זה עזה', והוא הופיע אצלנו בערב חורפי באותה שנה בה יצא השיר, במסגרת 'אמנות לעם'. לא מכרו להופעה כרטיסים, הודיעו בקיבוץ שבוע-שבועיים מראש ומי שבא בא. בדרך כלל רוב החברים, כי עד שהגיעה הופעה אף אחד לא רצה לפספס אותה.
השנה היתה 74', היו מתנדבים בקיבוץ, יצא כבר הסרט 'שבלול', ולתוכניות 'לול' בשחור-לבן בטלוויזיה חיכינו בקוצר רוח. אריק הגיע זמן קצר לאחר שאמרו בחדשות שעצרו את החבורה התל אביבית על ענייני סמים. הקיבוץ כעס עליו כמו שידע עדיין, למרות שאחרי המלחמה התפרקנו לבעלי דעות שונות ולדורות אחרים.
צריף חדר האוכל הגדול והישן, שהפך לאולם המופעים שלנו כשסידרו את הכיסאות אחרת, התמלא כולו. מי שלא היה לו מקום ישב על השולחנות בצד או מאחור, או נשען על הקירות להקשיב. אריק עלה עם להקת רוק ונתקל בקיר עוין. התלחשו שהוא מסומם, זרקו לו הערות פוגעות ומחאו כפיים בדלילות. בשלב מסוים קם אחד מאנשי הרוח שלנו והוכיח אותו בזעם מקראי, כנראה על שהוא מהווה דוגמא רעה לנוער וצריך להתבייש.
מהבמה לא ענו או התווכחו אלא המשיכו לעשות את העבודה בקושי, עד שאריק התחיל לשיר את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כולם השתתקו. לא היה אפשר לעשות כלום כשהוא שר אותם בקול הזהב שלו יפה כל כך, יפה יותר ממה ששמענו אותם אי פעם. במרחק השנים אני חושבת גם שאף אחד לא היה יכול שלא להרגיש שמי שר ככה חייב להיות מענטש.
החברים ביקשו ממנו שירים וחזרנו איתו אחורה לשירי הפלמ"ח, ל'הן אפשר', ל'רעות'. ההופעה הפכה למשהו בין שיר כבקשתך לשירה בציבור, אבל בזכות אריק היא היתה לא זה ולא זה אלא משהו מעבר. גם אנחנו בחבר'ה של הנעורים סלחנו לו על ששר את השירים שהתיישנו מדי בשבילנו. אולי כי הרגשנו שהוא שר אותם לא בשביל לרצות את הורינו החלוצים קשי העורף מהנגב, אלא נסחף גם הוא איתם.
על פי הרשומות ההופעה נמשכה שעה בלבד. אני זוכרת את הצער שחשנו כבר במהלך ההופעה. לא הקליטו אז, לא צילמו, ולא היה שידור חוזר. כל רגע של חסד היה מלווה בצער על שיש לו סוף. לא היתה את האשליה שאפשר לשמר אותו.

מגיע לבאר שבע?

איך לא חשבו על זה קודם - קבוצה בפייסבוק שמחברת בין נהגים לטרמפיסטים באשכול חוסכת לתושבים רבים זמן וכסף. ולא פחות חשוב - מאפשרת להם לעזור זה לזה  • בר צ'פט 

"מישהו חוזר מבאר שבע למועצה בשעה הקרובה"? "אני יוצא היום בחמש לתל אביב", "נוסע כמעט כל יום למכללת ספיר". הודעות ברוח זו גודשות את קבוצת הטרמפים של אשכול, בה מי שיוצא או חוזר לאזור ברכב יכול ליצור קשר עם מי שמעוניין גם הוא לנסוע לאותו כיוון. יותר ויותר אנשים במועצה מעיפים מבט במחשב לפני שהם יוצאים לכיוון תחנת האוטובוס, ורבים עוד יותר מפרסמים את יעד נסיעתם ומציעים טרמפ לכל המעוניין.
קבוצת הפייסבוק 'טרמפים במועצה אזורית אשכול - כי גם לנו מגיע', נפתחה לפני שנה ונועדה להקל על ציבור הנוסעים תושבי המועצה. הכוונה הייתה שבאמצעות הקבוצה ייצרו התושבים קשר אחד עם השני, יצטרפו זה לזה לנסיעות משותפות וכך יחסכו זמן וכסף, ואף יעזרו זה לזה.
את הקבוצה הקים שגיא חזן ממושב יתד, שהביא את הרעיון מאוניברסיטת בן-גוריון בה הוא לומד. "תרבות הטרמפים אצלנו באוניברסיטה מאוד מפותחת", אומר שגיא, "יש לנו קבוצת טרמפים בפייסבוק וגם לוחות טרמפים שמתפרסמים באתרי האינטרנט של האוניברסיטה. ראיתי את ההצלחה האדירה ואת הביקוש הגבוה לנסיעות משותפות וחשבתי שאותו הדבר יכול וצריך לקרות אצלנו באזור".
שגיא תפס יוזמה, פתח קבוצה בפייסבוק וקרא לאנשים לפרסם לאן הם נוסעים או רוצים לנסוע. בתקופה הראשונה ההיענות הייתה נמוכה. לא רבים הצטרפו לקבוצה והיא בקושי השיגה את מטרתה. מי שבא לעזרה הוא אחיו של שגיא, אורן חזן בן 18, "הייתי מאוכזב מכך שמעט אנשים נחשפו לקבוצה ואלה שהכירו אותה לא התייחסו אליה יותר מדי ברצינות", הוא אומר. אורן התחיל להפעיל את הקבוצה, ולאט לאט היא החלה לצבור תאוצה. כיום מונה הקבוצה 240 חברים וחברים חדשים מצטרפים אליה מדי יום. תושבים רבים מכל היישובים יוצרים קשר אחד עם השני דרך הקבוצה למטרת נסיעה
משותפת.

נוסעים יחד לכדורגל

רוב הטרמפים הם לבאר שבע, אופקים או תל אביב, אבל יש גם הצעות ובקשות לנסיעות לצפון, לערבה ואפילו למשחק כדורגל מסוים או פסטיבל ספציפי. לעיתים בעל הרכב מבקש מהנוסעים המצטרפים לשלם סכום כסף קטן כהשתתפות בהוצאות הדלק, ולפעמים הטרמפים מוצעים ללא כל תמורה. "כיף לראות את שיתוף הפעולה בין התושבים ואת העזרה ההדדית", אומר אורן, "אני באופן אישי תפסתי עשרות טרמפים שהקלו עליי מאוד בדרכים".
תום אלון ממושב תלמי יוסף לומד באוניברסיטת בן-גוריון ונוסע הרבה על קו באר שבע-תלמי יוסף. תום נוהג להודיע בקבוצה לפני שהוא יוצא לנסיעה, ואוסף איתו מדי פעם תושבים שרואים את הפרסום ומבקשים להצטרף. "קבוצה כזו חשובה מאוד, בעיקר במקום מגורים כמו שלנו עם בעיה קשה של תחבורה ציבורית זמינה", אומר תום, הרעיון נחמד מאוד וטוב לכל מי שמתקשה בניידות מיידית".
ניבה מינקר מניר יצחק גרה בבאר שבע בשלוש השנים האחרונות. החודש היא זפזפה בקבוצת הטרמפים וראתה פרסום שמתאים לה בדיוק. "רציתי להגיע לקיבוץ כדי לבקר את ההורים, ראיתי את הפרסום בקבוצה ואמרתי 'וואלה מגניב'. זו שתפסתי איתה טרמפ  לא דרשה ממני השתתפות כספית, אבל כמובן שהייתי מוכנה להשתתף אם היא הייתה רוצה". ניבה חושבת שתיעזר בקבוצה עוד פעמים רבות: "ללא ספק זה עדיף על אוטובוסים, בעיקר בסופי שבוע שהשעות של התחבורה הציבורית לא סדירות ונוחות".
בין הפעילים הבולטים בקבוצה נמצא גם ניצן שיינס מען הבשור. לניצן נסיעות רבות לכיוון באר שבע והמרכז ובחזרה, אותן הוא מציע תמורת השתתפות בהוצאות הדלק. "כשמצטרפים אליי לנסיעות ארוכות אני מבקש תשלום סמלי כדי לכסות חלק מעלויות הנסיעה", הוא אומר, "הקבוצה עוזרת להרבה אנשים, אבל כדאי לייעל את הפרסומים - לפרסם מספיק זמן לפני הנסיעה, ולציין בדיוק לאן נוסעים ומתי".

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

הזיכרונות שלהם, הסיפור של כולנו

הפקה מיוחדת של תיאטרון הנגב מעלה את סיפורם של ניצולי שואה מאשכול באמצעות תלמידים מ'נופי הבשור'. "השארנו בהם קצת מאיתנו" אומרים הניצולים, "ניתנה לנו ההזדמנות להקשיב" אומרים הנערים • עפרה בן נתן

"לפעמים אני שותקת, לא כי אין  לי מה לספר אלא כי אין לי למי  לספר". עם התחושה הזאת מסתובבים  רבים מניצולי השואה, שחרדים  שהסיפור הקשה שלהם יפגע בבני  משפחתם. התוצאה היא שהסיפור שלא  סופר נשאר חבוי בתוכם וקיים חשש  שייעלם איתם.
 את המצב הזה ניסו בתיאטרון הנגב  לשנות באמצעות ההצגה 'למרות הכל  אנחנו פה'. בהצגה משחקים בני נוער  משכבה י"ב ב'נופי הבשור' את סיפור  חייהם של ניצולי שואה מאשכול.
דני דניאל מקיבוץ רעים, במאית ההצגה,  מספרת שההצגה היא תוצאה של הרצון  של תיאטרון הנגב ליצור חיבורים עם  הקהילה. הוגי הרעיון פנו ל'נווה אשכול'  וכך הגיעו לקהילת הוותיקים ניצולי  השואה. את השחקנים הצעירים גייסו  ב'נופי הבשור', והפרויקט הוא שיתוף  פעולה בין 'תיאטרון הנגב', 'נווה אשכול'  ותיכון 'נופי הבשור'.
בזמן העבודה על ההצגה נזכרו  הקשישים ניצולי השואה באירועים  שהיו קבורים עמוק בתוכם והתחיל  תהליך מרגש שבו הם חיים את עברם  מחדש. למרות הכל, מספרת דני,  מדובר בחבורה אופטימית ומלאת חיים,  ולא פעם נשמעים קולות צחוק רמים  בחזרות למרות הנושא הקשה. "גם אני  יצאתי נשכרת", אומרת דני, "למשמע  הסיפורים ששמעתי למדתי להבדיל בין  עיקר לטפל, להיות פחות עסוקה בעצמי  ויותר במה שמסביבי".
ליהיא אברמוב ממושב ישע, מטפלת  בפסיכודרמה, מלווה ותומכת רגשית  בכל מי שמשתתף בפרויקט - שחקנים  ואנשי צוות. לכולם קשה. "בניצולים קיים  רצון עז להשמיע את סיפורם ולהעביר  אותו הלאה לדורות הבאים", מספרת  ליהיא. "את הכאב אי אפשר להעלים,  הוא נוכח תמיד, צריך  לתת לו מקום". ליהיא מספרת  שהעבודה עם  ניצולי השואה העמידה לנוער דברים  בפרספקטיבה אחרת. "לנוער ניתנה  זכות וכבוד להסתכל להיסטוריה  בעיניים ולא דרך דפי הספרים שנלמדים  בבית הספר. לניצולים ניתנה ההזדמנות  לחוות את רגעי השואה שוב ולשחרר".
לחלק מהמשפחות שיצפו בהצגה  זאת תהיה חשיפה ראשונה לסיפורים.  הניצולים רצו להגן על בני משפחתם  ולא שיתפו אותם בזיכרונות הקשים.  עכשיו הם מבקשים "גרדו לנו בפצעים,  אנחנו רוצים לספר את סיפורינו".
משתתפי ההצגה

חיבור נפלא

חיבור נפלא רחל שחר בת 78 מקיבוץ מגן מספרת  על הזיכרונות הרעים מהמלחמה שחזרו  לפקוד אותה ואיך לאחר חצי שנה של  עבודה היא מרגישה כבר הקלה ותחושה  של שחרור. "בני הנוער שעובדים איתנו  על ההצגה הם פשוט נהדרים", אומרת  רחל, "חשוב לנו מאוד להעביר את  הסיפור שלנו לדור השלישי. אני רוצה  שיזכרו אותנו גם אחרי שיסיימו את  בית הספר ואני רוצה שיבינו כמה חשוב  לכולנו לחיות בארץ ישראל".
לייזר בליט בן 78 מקיבוץ אורים מספר  על חיבור נפלא עם בני הנוער, "הם  צריכים לשחק אותנו", הוא מסביר,  "וזאת מעמסה לא קטנה. הסיפור שלנו  יישאר איתם ויהפוך להיות חלק מהם,  השארנו בהם קצת מאיתנו". לייזר  מספר על תהליך העבודה על ההצגה:  "פגשתי אנשים נפלאים בני גילי, ישבנו  ביחד חצי שנה, שמענו סיפורים וסיפרנו  את סיפורנו. הייתה לנו הזדמנות לחלוק  ולהיזכר ביחד. אנחנו קבוצה עכשיו".
עידן המאירי, בת 17 וחצי מקיבוץ רעים  מספרת שההשתתפות בהצגה מביאה  לה בעיקר גאווה. "אני גאה בהם ששרדו  את השואה, הגיעו לישראל ובנו בה  בית. אני אוהבת כל אחד ואחת מהם.  כשליהיא ואריה הגיעו לבית הספר  לגייס תלמידים להצגה בדיוק חזרנו  מהמסע לפולין והנושא היה מאוד טרי  אצלנו. נושא השואה מעניין אותי ואני  מחוברת לתיאטרון דרך השתתפותי  בתיאטרון 'השפם' של יעקב אמסלם".
מתוך החזרות
לימור וינוגרדוב בת 18 מקדש ברנע  מספרת שנושא השואה העסיק אותה  מאז שהייתה ילדה. "מבחינתי מדובר  בנושא כאוב שאני לא מצליחה להבינו. העבודה המשותפת עם ניצולי השואה  גרמה לי להתבגר וללמוד להעריך את  החיים. למרות שלא הייתה להם ילדות  הם כל כך מלאי שמחת חיים, חמים  ואוהבים, כיף לי להיות איתם. אנחנו  ההזדמנות האחרונה שלהם לספר את  סיפורם ולנו ניתנה ההזדמנות האחרונה  להקשיב".
החיבור המיוחד שנוצר בין בני הנוער  לניצולי השואה מעורר השתאות. יופיו  של הפרויקט וחשיבותו מחממים את  הלב, ולא נותר אלא לקרוא מעל דפי  העיתון לכל תושבי אשכול לבוא לחזות  בהצגה, זאת פנינה נדירה בהחלט.

יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

אדמה אדמתי

תוכנית הפרוגרמות מנסה ליצור איזון בין יישובים בעלי עודף קרקע ליישובים בהם חסרה קרקע. האם נצליח להגיע לפתרון מוסכם על כולם שיאפשר צמיחה גם בקיבוצים וגם במושבים? • נגה גדג'

תוכנית הפרוגראמות של מועצה אזורית אשכול, שהציג כאן ראש המועצה חיים ילין בגיליון האחרון, מסעירה את הרוחות במועצה בחודשים האחרונים. התוכנית עוסקת בלחם יומנו, האדמה, ונוגעת בעצב חשוף אצלנו - המתח בין קיבוצים למושבים.
התוכנית, ששמה הרשמי 'תוכנית צמיחה דמוגרפית, קרקעות ומים במועצה אזורית אשכול', עוסקת ביעדי צמיחה וקליטה ליישובים והקצאת גורמי הייצור – קרקע ומים - ובאה לאזן את המצב הקיים על פיו יש יישובים במועצה - בעיקר קיבוצים - שיש להם עודף קרקעות בהשוואה למספר החברים, ולעומתם יש יישובים צומחי וקולטים - בעיקר מושבים אך גם קיבוצים - שיש להם חוסר בקרקעות.
על פי התוכנית, עליה עבדו חיים ילין ובעז קרצ'מר בשיתוף ובסיוע צמוד של משרד החקלאות, יעברו קרקעות מגורמים חיצוניים ופנימיים אל יישובי המועצה שחסרה להם קרקע. בסיום התהליך, שהנו ארוך טווח ומתוכנן להסתיים ב-2035, יתווספו למושבים ולמספר קיבוצים 'מרובי אוכלוסין' 30,000 דונם. הקיבוצים, שכיום חלק מאדמותיהם מוגדרות כאדמות זמניות, יזכו בסופו של תהליך לקבל חזקה קבועה על האדמות שיישארו ברשותם, בכפוף להתקדמות הצמיחה הדמוגרפית בהם (כלומר בתנאי שתתבצע קליטה מאסיבית של חברים חדשים).
התוכנית מחולקת לשלושה שלבים: בשלב הראשון, עם 'הסגירה והחתימה' על התוכנית, יעברו באופן מיידי אלפי דונמים אל המושבים והקיבוצים שבהם חסרות קרקעות, לחקלאים החברים בהם. גם צה"ל אמור "לתרום" את חלקו מיד בשלב זה, באמצעות שחרור שטחי אש. עם פתיחת התהליך יועברו קרקעות ליישובים (עין הבשור ומושבי חבל שלום) שנמצאים כעת במצב של חוסר קרקע ביחס לאכלוס הקיים.
בשלב השני, שמתוכנן ל-2025, יועברו קרקעות מהקיבוצים שלא עמדו ביעדי הצמיחה הדמוגרפית למושבים צומחים על מנת להגדיל את מספר הנחלות בהם. בשלב השלישי, שמתוכנן ל-2035, יועברו קרקעות נוספות מהקיבוצים שלא עמדו ביעדי הצמיחה הדמוגרפית ליישובים הצומחים.
יישום התוכנית מותנה בצמיחה דמוגרפית של היישובים – ככל שיישוב יגדל יותר כך הוא יקבל יותר קרקע. בסופו של דבר יקבלו הקיבוצים בעלות (משבצת קבע) על אדמותיהם בהתאם לאכלוס, ויתרת הקרקעות תעבור למשבצת המושבים, גם כן בהתאם לאכלוס.
צילום: 232

אמצעי הייצור שלנו

בעז קרצ'מר, ראש האגף האסטרטגי שהיה שותף בהכנת התוכנית יחד עם המתכננת ממשרד החקלאות, פירט עבורנו את עיקרי התוכנית ומטרותיה. "קרקע ומים הם אמצעי הייצור שלנו", אומר בעז, "בתוכנית האב של המועצה היא מוגדרת כמועצה חקלאית, חקלאות זה בנשמתנו, כלומר קרקע ומים הם הדברים מהם אנחנו חיים".
מה מטרת התוכנית?
"מטרת התוכנית היא להביא למקסימום תוספת קרקעות מגורמים חיצוניים וכן להעביר קרקעות מיישוב ליישוב בהתאם לגודל היישובים ולמספר החברים בהם. על פי התוכנית המקורית (שכרגע עודכנה במספר סעיפים והשתנתה במקצת) יועברו 21,000 דונם ליישובים שיש להם חוסר בקרקעות - 7,000 דונם יועבר משטחי אש, 7,000 דונם ממושבי הנגב ו-7,000 דונם מיישובים במועצה עם עודף קרקעות".
אז מי יקבל? ממי יקחו?
"תלוי בצמיחה הדמוגרפית של כל יישוב. על פי התוכנית היעד של מרבית הקיבוצים הוא הכפלת מספר החברים תוך 20 שנה (עד ל 180- או 240 משפחות – תלוי במספר החברים שיש בהם היום) ואז הקרקעות שמוגדרות כרגע כזמניות יהפכו לאדמות קבועות על פי מפתח של 80 דונם למשפחה ('נחלה'), כאשר המקסימום האפשרי הוא 240 , כלומר - לקיבוץ יהיו לכל היותר 19,200 דונם כמשבצת קבועה. קיבוץ שעמד ביעד הצמיחה והקליטה – חלק מאדמותיו הזמניות יהפכו לקבועות על פי המפתח של 80 דונם למשפחה, והשאר יועבר ליישובים הצומחים האחרים, מושבים או קיבוצים".
ואם הקיבוצים לא יגדילו את מספר החברים?
"המעבר מאדמה זמנית לאדמת קבע מותנה במימוש יעדי צמיחה, אם יישוב לא יעמוד ביעדי הצמיחה הדמוגרפית הוא יקבל אדמות כמשבצת קבועה רק בהתאם לצמיחה בפועל".
אז מאיפה יגיעו 7,000 הדונם שיעברו למושבים?
"7,000 הדונם הם מעבר ל-19,200 דונם שהם המקסימום שיהיו לכל קיבוץ. הדונמים העודפים יועברו ליישובים (כמעט כולם מושבים) עם חוסר הקרקעות". מתי? "גם בהתאם לאכלוס. לדוגמה, בעין הבשור התוכנית תסייע ליישוב להשלים את הקרקעות החסרות נכון להיום ויועברו לו באופן מיידי כ-5,000 דונם (להשלמת 155 נחלות). התוכנית תאפשר ליישוב להמשיך לצמוח מעבר לכך רק במקרה שייווצרו עודפי קרקע בתום התהליך, כפי שאנחנו צופים שיקרה".
ומים?
"העברת הקרקעות מלווה במתן מכסת מים של 35,000 קוב לנחלה והכוונה בעתיד היא להגיע ל 50,000- קוב לנחלה".

משימה קשה

כראוי לתוכנית שעוסקת בנושא רגיש כל כך, תוכנית הפרוגרמות מעוררת חששות והסתייגויות מכל הצדדים. בקרב הקיבוצים יש מתנגדים לתוכנית בטענה שהתוכנית לוקחת מהם את הקרקעות אותן הם מחזיקים בדין ומתפרנסים מהן מאז עלייתם על הקרקע. בקיבוצים גם מעלים חשש שבלתי ניתן לממש את יעדי הצמיחה שהתוכנית מציבה בפניהם - לצמוח ל-240 חברים תוך 20 שנה זו משימה קשה, לא רק מבחינת הקליטה אלא גם מבחינת החסמים הביורוקרטים והעלות האדירה של בנייה למגורים. התוצאה של אי עמידה ביעדים תהיה שיילקחו מהקיבוצים הרבה יותר קרקעות. טענה נוספת שעלתה בקיבוצים היא שיש לאפשר קליטה בקצב 'שפוי', על מנת לאפשר גם 'קליטה קהילתית-חברתית' נאותה, ולא בלוחות זמנים לחוצים וצפופים תחת איום של לקיחת קרקע.
מצד שני, במושבים נשמעת הטענה כי את הקרקעות שהתוכנית מבקשת להעביר להם הם צריכים לקבל בלאו הכי, בלי קשר אליה, שכן חלקם הגדול נמצא כבר היום בחוסר של קרקעות בהשוואה לאכלוס בפועל. הטענה העיקרית של מתנגדי התוכנית בקרב המושבים היא שהתוכנית תעצור את הצמיחה במושבים לעשר או עשרים שנה. בהציגו את התוכנית בגיליון האחרון של 232 כתב חיים ילין כי התוכנית אמנם לא נועדה ואיננה יוצרת שוויון מלא בין הסקטורים אבל היא יוצרת איזונים חדשים שמאפשרים למושבים להגדיל את כמות הקרקעות שלהם.
סגן ראש המועצה מאיר יפרח לא מסכים שהתוכנית תיטיב עם כל תושבי המועצה. "התוכנית היא לא ראלית, מכמה סיבות", אומר מאיר, "ראשית אין מענה לצמיחה הדמוגרפית במושבים, מושבים שהצמיחה שלהם כבר הגיעה ל-100 נחלות לא יוכלו לגדול מעבר לזה - בנים לא יוכלו לחזור והם למעשה יוקפאו. בנוסף, טווח הזמן רחוק מדי, אי אפשר להקפיא את המושבים עד 2035 , צריך לדבר על 5-3 שנים. לדוגמה, בעין הבשור יש 155 נחלות ולפי התוכנית הוא לא יוכל לגדול מעבר לזה עד שיושלמו המכסות של שאר היישובים, כלומר ב-2035. צריך לקצר את משך התוכנית ולשריין את נושא המים והקרקע ליישובים הצומחים".
אבל בסופו של דבר אדמות יעברו מהקיבוצים למושבים...
"עניין האדמות הוא עניין של המדינה. אני לא מחלק קרקעות, מדינת ישראל היא שצריכה לדאוג מאיפה תגיע הקרקע. אם מדינת ישראל רוצה שתהיה פה צמיחה ד מ ו ג ר פ י ת ושה י ישו ב י ם יכפילו את עצמם היא צריכה לדאוג להם לקרקע. לי לא אכפת ממי לוקחים את האדמה, אני רוצה שלמשרד החקלאות יהיו ק ר י ט ר י ו נ י ם ל חלוקת מים וקרקע. אם רוצים שהיישובים יתפתחו המוסדות האחראיים הם שצריכים לתת מענה מאיפה תבוא הקרקע".

הדעות חלוקות

בקרב תושבי המועצה הדעת חלוקות לגבי התוכנית. רוב התושבים מסכימים שהתוכנית היא חשובה ושהרעיון העומד בסיסה הוא נכון, אך מתנגדים לדרך היישום.
"הרעיון הבסיסי של חלוקה מחודשת של קרקעות הוא רעיון טוב", אומר טל גבע מעין הבשור, "כיום קיים אי שוויון בחלוקת הקרקעות באזור. התקן בישראל קובע 80 דונם למשק, ועל פי התקן הזה בחבל שלום חסרים 15,000 דונם ולעין הבשור חסרים כ-6,000 דונם. אלו אדמות מאושרות שעברו כבר תוכנית פרוגרמות ולכן הן מגיעות להם לא היום אלא אתמול. בעין הבשור יש גם בעיה שהקיבוצים השכנים (מגן, גבולות וצאלים) מחזיקים בקרקעות זמניות ובעין הבשור נאלצים לקבל קרקעות בשטחי אש מרוחקים מהמושב".
אז מה הבעיה? על פי התוכנית המושבים יקבלו את האדמות שמגיעות להם...
"יקבלו אותן אבל יישארו באותו גודל. התוכנית מקבעת את המושבים במצב הקיים ל-20 השנים הקרובות. התוכנית עונה על הצורך בצמיחה דמוגרפית של הקיבוצים, שזה מבורך, אבל לא עונה על הצורך בצמיחה דמוגרפית של המושבים. בנוסף, התוכנית לא מתייחסת מספיק ליישובים הקהילתיים, צוחר ואבשלום - שגם להם צריך להקצות קרקעות – ולא מתייחסת ליישובי החלוציות שכבר רואים באופק קליטה נוספת".
גדי ירקוני מנירים חושב שטוב שהמועצה מנסה לפתור נושא שיש לו השפעה מהותית על תושבי אשכול. "התוכנית לא מושלמת והיא לא הטובה ביותר לאף אחד, ולכן בדיוק היא טובה לכולם – כולם צריכים ללמוד לחיות איתה. הקיבוצים הולכים לשלם מחיר כבד, הרי מהם יילקחו הקרקעות שהם מעבדים עשרות שנים. אבל בשביל להגיע לפתרון מוסכם שיביא סוף למחלוקות ויאפשר צמיחה ופיתוח אני חושב שכדאי לשלם את המחיר. אם התוכנית תעבור נגיע לסטטוס קוו, לאיזון שיהיה טוב לכולם. הרי אם נושא הקרקעות יגרום לחיכוך שני המגזרים ייפגעו. רק אם נהיה מאוחדים נצליח להגיע להסדר שיענה על הצרכים גם של הקיבוצים וגם של המושבים.
"יש לזכור גם שהדבר החשוב ביותר הוא הצמיחה הדמוגרפית, והתוכנית מציבה אתגר אדיר לקיבוצים מבחינה זו. יישום התוכנית יעזור לקיבוצים להגדיל את מספר החברים, וזו עוד סיבה לתמוך בה".
רן גויטע משדה אברהם חושב שהתוכנית לא מתאימה ורק תנציח את המחלוקות ותחושת אי השוויון בין היישובים. "במהלך השנים אגמו חלק מהיישובים אדמות נוספות למשבצת הקבע של היישוב מעבר לנחלות הקיימות, ואילו יישובים אחרים לא הצליחו להדביק אפילו את המפתח שמגדיר את גודל הנחלה ל-80 דונם, במיוחד ביישובי חבל שלום ועין הבשור שצמחו בשנים האחרונות בתהליכי קליטה מסיביים ועדיין לא קיבלו את הקרקעות והמים שהם זכאים להם. היום האדמות האלה הן נכסים חשובים מאוד לכל יישוב, והן שמאפשרות ועוזרות לו להתקיים".
אבל על פי התוכנית המושבים האלה יקבלו את האדמות שחסרות להם.
הבעיה היא שהתוכנית מכתיבה וקובעת ליישובים (לפחות לחלקם), בלי שהתקיימה תקשורת עם היישוב וללא קשר עם רצונו ועם אופי הצימוח האמיתי שלו. דבר נוסף הוא שהתוכנית מגבילה או מקפיאה ביישובים כל צמיחה למשך עשרות שנים, דבר מקומם כשלעצמו. אך גרוע מכל הוא שהתוכנית מגדירה מגזרים ומעמיקה קרע לא בריא בין המושבים לקיבוצים. לא ייתכן שהמועצה תקדם תכנית לא שוויונית על חשבון חלק מהתושבים, יש פה עוול וזה מחדד את הבעיה הסקטוריאלית במועצה. המועצה צריכה להתייחס ליישוב כאל יישוב, ולעזור לו להתפתח, בין אם זה מושב ובין אם זה קיבוץ".

אז מה עכשיו

אישור התוכנית בוועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות מותנה בהסכמת היישובים לתוכנית.
ראש המועצה הציג את התוכנית בפורום המושבים, שהחליט לדחות את התוכנית. סגן ראש המועצה מאיר יפרח הציג בתגובה לתוכנית תוכנית חלופית, אשר הוגשה גם היא למשרד החקלאות.
לאור ההתנגדויות הציע ראש המועצה שיוקם צוות משותף עם נציגי המושבים והקיבוצים שיעבוד יחד על התאמת התוכנית לצרכים ולרצונות של שני המגזרים. סגן ראש המועצה תומך בהקמת צוות משותף ולדבריו יפעל להקמתו, אם כי לדבריו צוות כזה צריך היה לקום לפני הצגת התוכנית.
אם עקרונות התוכנית הסופית יאושרו בוועדת הפרוגרמות, יתקיים סבב בין כל היישובים וכל יישוב יצטרך להחליט אם הוא מאשר אותה או לא.


אחד הגורמים להעכרת היחסים

חילוקי הדעות בעניין התוכנית ובעיקר לגבי התהליך ושלבי היישום היו בין הגורמים שהביאו להעכרת היחסים בין ראש המועצה חיים ילין לסגנו מאיר יפרח, שבסופו של דבר גרמה לחיים להודיע על סיום תפקידו.
חילוקי הדעות נגעו גם לאופן ההתנהלות של שני הצדדים בעניין. לטענת מאיר יפרח: "ראש המועצה אמר כי קיימים סיכומים בין הקיבוצים, מושבי הנגב וצה"ל, אך אין לדבר שום אחיזה במציאות. יותר מזה - מדובר בתוכנית שנעשתה ללא ידיעת המגזר המושבי והקיבוצי. חבל שכך מתנהלת תוכנית חשיבה".
בתגובה לדברים אלו הבהיר חיים ילין כי יש סיכום עם משרד הביטחון לגבי מקורות הקרקע, כולל מפות חתומות, אך ההעברה בפועל של האדמות תתבצע רק לאחר אישור התוכנית בוועדת הפרוגרמות ועל ידי היישובים. "במושבי הנגב קיבלנו אישור עקרוני להגדלת הפרוגרמה ומשרד החקלאות תומך בהעברת שטחים אלו במסגרת הפרוגרמה. הקיבוצים, לאחר דיונים רבים, הסכימו להעביר 7,000 דונם, ללא תמורה".
עוד מוסיף חיים כי "בתהליך בניית התוכנית עברנו את כל ועדי המושבים ואת כל מרכזי המשק בקיבוצים. נתוני חוסרי הקרקע במושבים נלקחו מוועדי המושבים עצמם וכל מושב מקבל במסגרת התכנית את כל הקרקע שהוגדרה על ידו כחסרה. אין ספק שבהתנגדויות, מכל הצדדים, יש היבט של 'תפוס כפי יכולתך', אבל לצערי המצב הזה מוביל אותנו לכיוון של 'תפסת מרובה – לא תפסת'.