יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

נוסעים במכונית הישנה להופעה בבארי

אביבית שוורץ ג'ון תמיד קיוותה שאריק איינשטיין כתב את 'סע לאט' על הנסיעה להופעה ההיא בקיבוץ

הרי בשיר הוא אומר 'עוד מעט זה עזה', והוא הופיע אצלנו בערב חורפי באותה שנה בה יצא השיר, במסגרת 'אמנות לעם'. לא מכרו להופעה כרטיסים, הודיעו בקיבוץ שבוע-שבועיים מראש ומי שבא בא. בדרך כלל רוב החברים, כי עד שהגיעה הופעה אף אחד לא רצה לפספס אותה.
השנה היתה 74', היו מתנדבים בקיבוץ, יצא כבר הסרט 'שבלול', ולתוכניות 'לול' בשחור-לבן בטלוויזיה חיכינו בקוצר רוח. אריק הגיע זמן קצר לאחר שאמרו בחדשות שעצרו את החבורה התל אביבית על ענייני סמים. הקיבוץ כעס עליו כמו שידע עדיין, למרות שאחרי המלחמה התפרקנו לבעלי דעות שונות ולדורות אחרים.
צריף חדר האוכל הגדול והישן, שהפך לאולם המופעים שלנו כשסידרו את הכיסאות אחרת, התמלא כולו. מי שלא היה לו מקום ישב על השולחנות בצד או מאחור, או נשען על הקירות להקשיב. אריק עלה עם להקת רוק ונתקל בקיר עוין. התלחשו שהוא מסומם, זרקו לו הערות פוגעות ומחאו כפיים בדלילות. בשלב מסוים קם אחד מאנשי הרוח שלנו והוכיח אותו בזעם מקראי, כנראה על שהוא מהווה דוגמא רעה לנוער וצריך להתבייש.
מהבמה לא ענו או התווכחו אלא המשיכו לעשות את העבודה בקושי, עד שאריק התחיל לשיר את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כולם השתתקו. לא היה אפשר לעשות כלום כשהוא שר אותם בקול הזהב שלו יפה כל כך, יפה יותר ממה ששמענו אותם אי פעם. במרחק השנים אני חושבת גם שאף אחד לא היה יכול שלא להרגיש שמי שר ככה חייב להיות מענטש.
החברים ביקשו ממנו שירים וחזרנו איתו אחורה לשירי הפלמ"ח, ל'הן אפשר', ל'רעות'. ההופעה הפכה למשהו בין שיר כבקשתך לשירה בציבור, אבל בזכות אריק היא היתה לא זה ולא זה אלא משהו מעבר. גם אנחנו בחבר'ה של הנעורים סלחנו לו על ששר את השירים שהתיישנו מדי בשבילנו. אולי כי הרגשנו שהוא שר אותם לא בשביל לרצות את הורינו החלוצים קשי העורף מהנגב, אלא נסחף גם הוא איתם.
על פי הרשומות ההופעה נמשכה שעה בלבד. אני זוכרת את הצער שחשנו כבר במהלך ההופעה. לא הקליטו אז, לא צילמו, ולא היה שידור חוזר. כל רגע של חסד היה מלווה בצער על שיש לו סוף. לא היתה את האשליה שאפשר לשמר אותו.