יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

הם משלנו - רמי שני מניר יצחק

מדור חדש ב-232 יפגיש אותנו לרגע עם אנשים שגדלו באשכול אבל מכירים אותם בכל הארץ. מה מספרים ומה זוכרים השמות המפורסמים שיצאו מאשכול:


"העבודה העיתונאית שלי מושפעת מכך שגדלתי בנגב"

מי ומה: רמי שני, בן קיבוץ ניר יצחק, בוגר תיכון 'מעלה הבשור', כתב גלי צה"ל בדרום. עיתונאי כבר יותר מעשרים שנה, עבד בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט.

איפה גר היום: בבאר שבע. עזב את אשכול ב־2009.

איך השפיעו המגורים באשכול על עבודתך? "גדלתי ובגרתי בניר יצחק, וזה מאוד משפיע על החיים שלי והעבודה שלי. אני חושב שמכיוון שבאתי מהנגב קל לי יותר להתאים את עצמי למרואיינים אנשי האזור - אני מבין אותם, מרגיש אותם ורואה ללבם הרבה יותר מכתב שמגיע מהעיר הגדולה. כדי שאוכל לתת למאזינים תיאור מדויק של ההתרחשות עליי להבין את התמהיל האנושי שנמצא מולי. באופן טבעי אני מכניס לסיקור את החוויה האישית שלי כאדם שגדל בנגב".

איזה אירוע שסיקרת נשאר איתך עד היום? "ב'צוק איתן' אור הלר מערוץ 10 ואני נכנסנו יחד עם לוחמי השריון לדיר אל בלח לראיין לוחמים שמצאו שם מנהרה. הגענו למקום, צילמנו, הקלטנו ודיברנו עם החיילים. כשהתחלנו בנסיעה חזרה לשטח ישראל נעצר פתאום טנק המרכבה שנסענו בו והקצין שעמד בצריח התחיל לירות. שמענו קול שואל בקשר: מי ירה? מי ירה? לא הייתה תשובה ואז הבנו שירו על הטנק שתי פצצות אר־פי־ג'י. עמדנו שם רבע שעה עד שניתן היה לחזור לנסוע. זאת לא הפעם הראשונה שאני מסקר תחת אש אבל בפעם הזאת זה היה ממש מפחיד".

צריך אופי מיוחד להסכים לסקר תחת אש. "אין ספק שצריך מידה של תעוזה ואומץ להיכנס לאזור לחימה, הכתבים שעושים זאת בהחלט מסכנים את עצמם. מבחינתי העובדה שבחרו דווקא אותי למשימה המיוחדת הזאת מחמיאה לי".

עוד משהו: "בימים אלו מקדמת המחלקה ליזמות עסקית במועצה יחד עם מרכז הצעירים קורס מקצועות רדיו לשידור באינטרנט, בהנחייתי. אנחנו מקווים שבוגרי הקורס ישתלבו אחר כך בפעילות בתחנות הרדיו בארץ ואפילו יקימו תחנה מקומית באשכול".

עפרה בן נתן

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

משפחה שכזאת - משפחת איסר מנירים

ישראל, בן 40, נולד ברמלה.
רותם, בת 40, בת קיבוץ נירים.
אופיר, בת 14, תלמידת כיתה ט' ב'נופי הבשור'.
אלעד, בן 11.5, תלמיד כיתה ו' ב'ניצני אשכול'.
אבישג, בת 6.5, תלמידת כיתה א' ב'ניצני אשכול'.

חיות מחמד: הכלבה דייזי מסוג דקל ננסי. "חלק אינטגרלי מהמשפחה".

שירות צבאי: ישראל התחיל את השירות כשריונר בחטיבה 7 גדוד 77 וסיים כרס"פ מפקדה. רותם שירתה במשטרה הצבאית.

הפגישה: רותם וישראל נפגשו באוניברסיטה הפתוחה בתל אביב. רותם עבדה במזכירות האוניברסיטה וישראל הגיעה לבקר מכרה משותפת. הכירו, התאהבו ונישאו. לקיבוץ נירים הגיעו בשנת 2004, בעקבות רותם, ושם בנו את ביתם.

סדר יום: ראשונה לקום היא רותם, כבר בשעה 5:30 היא על הרגליים מכינה כריכים לכל המשפחה. שעה אחרי, בשעה 6:30, מתעוררים שאר חברי המשפחה, שותים משהו ויוצאים כל אחד למקום עבודתו או להסעות של בית הספר. המשפחה מתאחדת שנית סביב השעה 16:00 כשרובם חוזרים מהעבודה או מבית הספר, אבל מהר מאוד הילדים יוצאים שוב לחוגים או לפעילות של השומר הצעיר. "בסופי השבוע אנחנו מאוד מקפידים לאכול ביחד ולבלות יחד. ארוחת ליל שישי עם הקידוש מאוד חשובה לנו".

פרנסה: ישראל הוא מנהל אחזקה ומשק של תיכון 'נופי הבשור'. רותם עובדת בהנהלת החשבונות של קיבוץ נירים.

בילויים ותחביבים: אבישג בחוג ג'ודו, יש לה הרבה חברים וחברות והיא גם אוהבת לצפות בטלוויזיה ולגלוש במחשב. אלעד ספורטאי, בחוג כדורסל. אופיר אוהבת לבשל ולצפות בתוכניות בישול, תמיד מנסה מתכונים חדשים. רותם בחוג זומבה וישראל חובב ספורט מושבע, מוכן לראות כל תכנית טלוויזיה שקשורה בספורט וגם אוהב מאוד להתעסק בתיקונים ושיפוצים של בית המשפחה.

תחביבים משותפים: טיולים, ברגל או במכונית, ולבקר חברים ומשפחה.

תכניות טלוויזיה: הילדים רואים בעיקר את ערוצי הילדים וישראל את כל ערוצי הספורט האפשריים.

חלום משפחתי: להמשיך להיות משפחה מאושרת כמו היום, שקיבוץ נירים יחזור למה שהיה, שתמיד נרצה להישאר, למרות הקשיים הביטחוניים, וניתן לילדים שלנו חיים טובים ושלווים.

עפרה בן נתן

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

זוכרים את אורים

החל פרויקט שיקום ושימור בית הביטחון באורים הישנה

בימים אלו מתממש חלום ישן, שחברי אורים הוותיקים חולמים זה זמן רב - החל שיקום בית הביטחון של אורים הראשונה, הנמצאת בין גבולות לצאלים (ממש לא במקום שכולנו מכירים בו את קיבוץ אורים היום).
לאחר שהמתחם שוחרר על ידי צה"ל משטחי האש (תודה ראשונה לרמי חרובי, למועצה האזורית ולמועצה לשימור אתרים) – החלה המועצה לשימור אתרים לשקם את הריסות המבנה.
שימש כמטרת אימונים. בית הביטחון באורים הישנה
כמה מילים על ההיסטוריה של המקום: קיבוץ אורים עלה על הקרקע במסגרת 11 הנקודות אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, ביוזמת הסוכנות היהודית, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בלילה שבין ה־5 ל־6 באוקטובר 1946. מטרת המבצע היתה לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית, מטרה שכידוע הושגה במלואה.
קבוצת המתיישבים הראשונה כללה עשרים בחורים וחמש בחורות מגרעין של תנועת  הנוער מכבי-גורדוניה, יוצאי בולגריה  וכן בוגרי בן־שמן. הם  התיישבו בפאתי השטח שנרכש על ידי קק"ל (אדמות גריין) כחמישה ק"מ דרום־מזרחית לגבולות. באפריל 1947 נבנה בית הביטחון במרכז השטח שנרכש להתיישבות (אדמות 'עכווי'). חברי הקבוצה פירקו את הצריפים במחנה גריין ועברו להתגורר במחנה החדש, ב'צל בית הביטחון'.
ביוני 1948, בשלהי המלחמה, ביקש צה"ל מחברי קבוצת אורים לעבור להתיישב במבנים הנטושים של משטרת עימארה. בסוף המלחמה חברי אורים נשארו בעימארה, ושם התבסס קיבוץ אורים, צומח וגדל עד ימינו אלו.
במהלך השנים ניסינו, ותיקי הקיבוץ וראשוניו, להחיות את אורים הישנה על מנת לשמר את המקום ולהנציחו, ובכך ולהזכיר לנו ולבנינו את מעשי החלוצים שהתיישבו במקום. נוניק (נוח בן־חיים) ואני, אילנה בן־דב, דחפנו לשימור בית הביטחון והמתחם כולו, ואנחנו מקווים שבעתיד הקרוב תוביל למקום דרך למטיילים והוא יהפוך לאחד מאתרי התיירות הקשורים ל'דרך השדות'.
זה המקום להודות למועצה לשימור אתרים על שימור בית הביטחון, וכמו כן למועצה האזורית שלנו, בראשה חיים ילין ואיש האסטרטגיה בעז קרצ'מר העושים מאמצים לקדם את הנושא, ויחד עם גופים נוספים (קק"ל, מקורות, החטיבה להתיישבות) להביא לביצוע דרך הגישה והשילוט לאתר.

נוניק ואילנה בן־דב, אורים

השיקום: חיזוק המבנה, ניקוי ושילוט

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל החלה בימים אלו בפעולות הצלה, במטרה לשקם ולשמר את מבנה בית הביטחון  של אורים הישנה (גריין). בית הביטחון שימש שנים רבות כמטרת אימונים למחנה צאלים והוא מנוקב והרוס למחצה. השיקום כולל את הצלת המבנה, חיזוקו כמות שהוא ללא שום תוספות ותיקונים, הסרה וניקוי מכלול בטון וברזל מסוכנים והסדרת ניקיון השטח סביב המבנה. בתום עבודת השיקום ייראה המבנה בדיוק כפי שנראה כיום, אך מחוזק ובטוח יותר.
בשלב זה לטובת הנחלת סיפור המקום מתוכנן שילוט בלבד.
בכוונת המועצה האזורית יחד עם קק"ל דרום לחבר את המבנה ל'דרך השדות' והמים וכך להוסיף אטרקציה נוספת למכלול דרך תיירותית זו.
בתקווה לשיקום אתרי מורשת נוספים במועצה אזורית אשכול,
יוגב עפר, מנהל מחוז דרום במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

השכנים החדשים

חברי גרעין הראל הגיעו לפני חודשיים להתיישבות החדשה שלהם בצוחר, והם כבר מרגישים בבית. "אנחנו שמחים וגאים להיות חלק מאשכול" • עפרה בן נתן

כל מי שמגיע בשבועות האחרונים לצוחר רואה מיד ששכונה חדשה קורמת לה עור וגידים, ממש היכן שהיו הקרוואנים של עולי אתיופיה. אנשי גרעין הראל הגיעו לאשכול, וכבר חודשיים הם חיים בצוחר ומרגישים בבית.
גרעין הראל מונה 55 מבוגרים ו־15 ילדים והוא צפוי לגור בצוחר כשנתיים-שלוש. רונה לוין רכזת ההתיישבות ודוברת הגרעין, עובדת סוציאלית ומורה לפלדנקרייז ופילאטיס במקצועה, מספרת על קבוצת אנשים שמאמינה בפשטות, עזרה הדדית ועשיה חברתית. "זה אינו יישוב הקבע שלנו", אומרת רונה, "אבל עד שיהיה אחד כזה אנחנו פה בשביל להישאר. נעשה כמיטב יכולתנו להשתלב בקהילת אשכול בכל תחומי החברה והעשייה. אנחנו שמחים וגאים להיות חלק מהמועצה האזורית אשכול".
קיבלו אתכם יפה?
"נבנה כאן שכונה לתפארת". גרעין הראל בביתם החדש
"מאוד. התקבלנו בהמון חום, אכפתיות ואמפתיה. החל ממאיר יפרח שמלווה אותנו באופן אישי, דרך אבי פדידה שעוזר בכל תחום ועד לתושבי  צוחר שמקבלים אותנו בחום ואהבה".
איפה תעבדו?
"חברי הגרעין מייצגים כמעט את כל המקצועות במשק, יש בינינו הרבה אנשי חינוך, מטפלים אלטרנטיביים, אנשי הייטק ועצמאים. הרבה מאיתנו עוד נוסעים לעבוד בבאר שבע אבל יש כבר כאלה שהשתלבו בעבודה באשכול. יש חברים שעובדים בחוות היען ויש חברה שפתחה צהרון שמקבל ילדים מכל גוש צוחר. כולנו מעוניינים להשתלב בקהילת אשכול עם כל מה שיש לנו להציע. יש לנו חלום להקים מרכז לטיפולים אלטרנטיביים המשלב גם סדנאות בתחומים שונים ומגוונים".
טוב לכם אצלנו?
"אנחנו מאוד מרוצים. אנחנו אוהבים את הנוף, מרוצים מהמתחם שהמועצה נתנה לנו, מרוצים מהאנשים שגרים סביבנו, כל כך טובים ופתוחים, מרוצים מהקשר שלנו עם המועצה, הכל טוב".
אתם לא יישוב רגיל. יש לכם אג'נדה משותפת, חזון.
"אנחנו ביחד כבר שמונה שנים, חבורה מאוד מגובשת, ויש לנו חזון ומטרות משותפות. אנחנו שואפים לתרום ולהשתלב בקהילה בה אנו חיים, מאמינים בשיפור מתמיד של הפרט והסביבה, אנחנו מאמינים בחיים כפריים החפים מניכור המאפיין את החיים בערים הגדולות. אנחנו מאמינים, כמו דורות של חלוצים לפנינו, שאת הנגב צריך ליישב וכל המרבה הרי זה משובח".
ומה לגבי הגישה האקולוגית?
"אנחנו משתדלים מאוד לחיות בצורה מקיימת. חיים ברי קיימא, שואפים לחיות בהרמוניה עם הסביבה, להשאיר טביעת רגל פחותה ככל שניתן. יישוב הקבע יתוכנן כבר מהשלבים הראשונים על פי הגישה המקיימת. כיום בצוחר אנחנו משתדלים לקיים את תפיסת הקיימות ככל שניתן וזאת על ידי נסיעות משותפות אשר חוסכות בדלק וזיהום אוויר, מחזור של כל מה שניתן למחזר, שימוש במכשירי חשמל ובתאורה היקפית חסכנית, הפעלת קומפוסטרים לזבל אורגני, חנות יד שנייה שמעודדת שימוש חוזר בציוד ובגדים, הפעלת קואופרטיב שיתמוך בחקלאים באזור ועוד".
דותן והלל מגרעין הראל
הגעתם בתקופה בעייתית. איך אתם עם קסאמים ו'צבע אדום'?
"ברור לכולנו שהמציאות כאן לא פשוטה, אך יש כאן כל כך הרבה גיבורים - נהיה גם אנחנו חלק מהם. התחושה היא שבכל נושאי הביטחון והחוסן הכול מסודר ומאורגן ואין תחום שאינו מטופל".

"כמו החלוצים"

לפני עשר שנים התגבשה בבאר שבע קבוצה קטנה של מתנדבים מעמותת מרכז האור. עם השנים, ולאחר שהעמותה נסגרה,  הצטרפו עוד אנשים לקבוצה והתגבש גרעין הראל כגרעין משימה להתיישבות. לאחר שמונה שנים שניסיונותיהם להקים יישוב בדרכים המקובלות לא צלחו עלו חברי הגרעין להר אלדד, וישבו שם שלושה חודשים. האקט המחאתי הביא אותם בסופו של דבר לאשכול – כאשר החטיבה להתיישבות ותנועת אור שהבינו שהחבר'ה רציניים והציעו להם את שטח הקרוואנים בצוחר כמקום להתיישבות זמנית.
"גרעין הראל התאחד סביב הרצון לממש רעיון של חיים משותפים באזור הנגב", אומר רועי הלוי, חבר הגרעין, "להתחיל הכל מאפס, כמו החלוצים של פעם. אנחנו נאבקים כבר כשמונה שנים עם הבירוקרטיה על הקמת יישוב חדש בארץ ישראל ומאושרים שסוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לממש את החלום".
רועי, בן 30, נשוי לאדווה ואב למיכאל בן חמישה חודשים, עובד בתחום ההייטק בתל אביב. "הקשר שלי לנגב התחיל עוד בנעוריי כשהייתי חניך במדרשת שדה בוקר, כבר אז התאהבתי בנוף ובאופי של אנשי הדרום. כשהשתחררתי מהצבא היה ברור לי ששם אני רוצה להקים בית, למזלי יצא לי להכיר אנשים ממקימי הגרעין וכך הצטרפתי".
ואיך זה לגור באשכול?
"קיבלו אותנו פה בזרועות פתוחות, וזה נותן לנו הרגשה מאוד טובה. אנחנו גם מאוד רוצים לתת בחזרה - אנחנו מאמינים בנתינה ומממשים את האמונה הזאת. בבאר שבע הקמנו בהתנדבות מרכז קהילתי בשכונה ג' שאותו אנחנו עדיין מפעילים. למרות שההתיישבות שלנו בצוחר איננה קבועה נעשה כל שביכולתנו להקים בה שכונה לתפארת".
והבעיות הביטחוניות?
"זה לא מרתיע אותנו, בית לא עוזבים גם כשקשה".

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

הכל נשאר במועצה

גם מי שלא מבין בסטטיסטיקה חייב להודות שבאשכול יש המון זוגות נשואים ששניהם בני האזור. יצאנו לחפש תשובה לשאלה - למה, בעצם?  • נגה גדג'  

רק לפני חודשיים זה קרה שוב – מתחת לחופה באו בברית הנישואים בת עין הבשור עם בן עמיעוז, וגם בנירים התחתנו שני בני קיבוץ זה עם זו. התחושה שלנו שמדובר במקרה שכיח התגלתה כנכונה מבחינה סטטיסטית – יש במועצה המון זוגות ששניהם מאשכול.
כן, יש אצלנו המון 'נישואים בתוך המועצה'. חלקם נישואים בין קיבוצניקים למושבניקיות (ולהיפך), חלק מהזוגות הם אפילו מאותו יישוב, ויש גם זוג נשוי אחד לפחות מאותו המין. לחלק מהזוגות כבר יש נכדים וחלק רק שברו את הכוס. חלק מהזוגות הם חברים כבר מהתיכון, שהתבגרו ביחד ונישאו, חלק נפגשו בכלל מחוץ לאזור אחרי שכבר עזבו את הבית, ובכל זאת בחרו בן זוג מאשכול.
ומכיוון שרק על עצמי לספר ידעתי, נתחיל בדוגמה אישית. את בעלי שיחיה פגשתי בתל אביב. הוא גר בתל אביב, אני גרתי בתל אביב, ובכל זאת מכל עשרות אלפי הרווקים בעיר, בחרתי דווקא בזה שבא מתלמי אליהו. ומפורסם הסיפור על הזוג שהכיר באוטובוס בתל אביב, קבעו לצאת דייט ושם בשלב הסמול טוק של 'אז מאיפה את?' התברר ששניהם בני מושב אוהד. היום הם נשואים באושר.
אז נשאלת השאלה – למה? מה גורם לנו להתחתן אחד עם השני? כשהעלינו את השאלה בעמוד הפייסבוק שלנו היה אחד ההסברים ש"אף אחד שלא גדל פה לא יצליח להבין את הדפקה שלנו, רק תושבי האזור. ויש דפקה". האמנם? האמנם אף אחד לא מצליח להבין אשכולניק חוץ ממי שגדל אף הוא באשכול?

ורדה רזיאל ז'קונט: "סביר
שאנשים שגדלו באותו מקום
יהיו יותר דומים זה לזה ולכן
יימשכו יותר אחד אל השני"
 

ורדה רזיאל ז'קונט: אתם נורמליים

לא הסתפקנו בהסברים בפייסבוק והתקשרנו לאוטוריטה מקצועית: ורדה רזיאל-ז'קונט, משהו לא בסדר איתנו?
"אני חושבת שזה ממש נורמלי מה שקורה באשכול. בדרך כלל אנשים מכירים ומתחברים עם אנשים שקרובים אליהם גיאוגרפית, זה אחד מגורמי ההתקרבות הכי שכיחים. צריך לקחת בחשבון שזה יותר נוח, בפרט אם יותר קשה להגיע למקומות אחרים. כך שלדעתי יש פה בעיקר עניין טכני - קרוב לעין קרוב ללב.
"בנוסף, אנשים מתיידדים על סמך דמיון. אנשים דומים נמשכים זה לזה. סביר שאנשים שגדלו באותו מקום יהיו יותר דומים זה לזה ולכן יימשכו יותר אחד אל השני. כך שיש פה גם עניין של קרבה גיאוגרפית וגם עניין של משיכה אל מי שדומה לך".

"מגיל 15 ידעתי שזה הוא"

יעל גורמזנו (לשעבר גולד) מעין הבשור וארז גורמזנו מישע ביחד מהתיכון. "זה היה במלחמת המפרץ", נזכרת יעל, "אני הייתי בת 15 והוא היה בן 17. הייתי ידידה של בן דוד של ארז, שי שמואלי שהוא מהכיתה שלי, וארז היה מקפיץ אותו אליי. פעם אחת אמרתי לשי 'למה בן דוד שלך אף פעם לא נכנס?', ובאמת פעם הבאה הוא נכנס יחד איתו. וביום שכף רגלו דרכה אצלי בחדר, אמרתי לאמא שלי 'זה יהיה הבעל שלי'. ולא טעיתי. מאז אנחנו כבר 23 שנה ביחד.גרנו בישע שבע שנים ואחר כך עברנו לעין הבשור. אנחנו מאוד מחוברים לאזור, ולא חשבנו אף פעם לגור במקום אחר. זה הבית שלנו, אני לא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר".
איך את מסבירה שכל כך הרבה מתחתנים עם בן זוג מהמועצה?
יעל וארז גורמזנו
"אצלי זה היה די ברור שזה הגבר שלי ולא ראיתי אף אחד מלבדו. באופן כללי אני חושבת שהרבה אנשים לא יוצאים מהמועצה ומכירים אנשים רק מפה. חוץ מזה שיש אנשים טובים באזור. אני גם חושבת שזה נותן ביטחון להיות עם מישהו שמכירים מילדות, שיודעים מאיפה הוא בא, מה העבר שלו. זה לא כמו להכיר מישהו שאין לך מושג מיהו ומהו.
"בין אנשים באשכול יש התאמה, והתאמה זה משהו שחשוב בזוגיות. אני חושבת שבכל מקום אחר זה ככה, אנשים שגדלים באותו מקום יותר קל להם לחיות יחד, הם מאותו סוג, אותו חינוך, אותה תרבות".

"עשויים מאותו חומר"

זוגות מאשכול לא נשארים בהכרח לגור כאן. בני זוג ששניהם במקור מהמועצה הקטנה שלנו מפוזרים בכל הארץ, ואחד מהם הגיע עד לגולן הרחוק. לירז בן גיגי ובתאל יונה, במקור מצוחר, מכירים מגיל אפס והיום הם נשואים וגרים בקיבוץ אורטל, "למדנו ב'הבשור' באותה שכבה" מספרת בתאל, "היינו חברים טובים כבר כשהיינו ילדים, ובחיים לא חשבתי שנהיה ביחד. אבל זה קרה".
בתאל, לירז ונגב בן גיגי
מתי נעשיתם חברים?
"בכיתה י', ומאז אנחנו ביחד, כבר 15 שנה. גם בצבא היינו באותה יחידה - לירז התגייס לפניי, וכשהגיע תורי להתגייס ראיתי שקיבלתי את אותו התג כמו שיש לו. עד לפני שלוש שנים גרנו במבטחים, ועד היום אשכול זה הבית בשבילנו. היום אנחנו גרים בקיבוץ אורטל בגולן, ויש לנו ילד בן שנה שקוראים לו נגב".
איך את מסבירה את החתונות הרבות במועצה? 
"אשכול היא מקום קטן עם אנשים איכותיים. מי שגר פה מדבר באותה שפה, הרבה יותר קל להתחבר אליו. אנחנו עשויים מאותו חומר אז יותר קל ליצור קשר. גם כשנגב יגדל אני מקווה שתהיה לו חברה מהקיבוץ ולא איזה תל־אביבית".
אפרת דפנר ואבי צידון הם לא רק מאותה מועצה אלא אפילו מאותו קיבוץ - גבולות. "אנחנו לא מאותה קבוצה, אז כשהיינו קטנים לא היה בינינו שום קשר כי הוא היה מ'הגדולים' - מבוגר ממני בארבע שנים", מספרת אפרת. "אחרי הצבא התחלנו להיות ידידים טובים ורק כשחזרתי מהטיול באפריקה הקשר התחיל לעבור לפסים רומנטיים".
איך קיבלו את זה בקיבוץ?
"בהתחלה הסתרנו את זה, ורק כשראינו שזה רציני יצאנו לאור. בקיבוץ זה מורכב, כי מכירים גם את המשפחה וההורים, ולפעמים זה לא נעים".
איך את מסבירה את התופעה של נישואים בתוך המועצה?  
"כשאתה מכיר מישהו מהקיבוץ או מהמועצה אתה לא צריך לעשות השלמת פערים, כי אתם באותו ראש מההתחלה, מכוונים על אותו דבר. זה לא שאתה פוגש בן אדם מרקע אחר שבא עם המטען שלו, כששניכם באים מאותו רקע יש בזה משהו בטוח ונוח. אם כי זו כמובן אשליה כי אתה לא באמת מכיר אף אחד עד שאתה מכיר. יש גם משהו בבידוד הזה פה - הסיכוי להיפגש עם מישהו מחוץ לקיבוץ הוא נמוך".





















ואלה שמות

אז אלה שמות, הרשימה כמובן חלקית בלבד. אנחנו הצלחנו למצוא 146 זוגות. כמה שמות אתם מוצאים? הוסיפו בדף הפייסבוק שלנו את מי שלא עלינו עליו:


יניב משה ואדווה ברזילי, אחי סיטבון ויפעת קליין, ליאור בן דוד ואביב ברק, הדר ואלעד גפנר, זמיר קי ודקלה שטרן, סיון ויואב שפר, יעל שוורץ וארז סנקר, חגי פיינברג ומרווה מלאכי, יואב קורוב וסלעית בן משה, עטר אופיר ורז גנילוין, איילת קלוש ויריב גנילוין, יפתח גפנר ומיכל ממן, יעל גולד וארז גורמזנו, טלי פלייש ועקיבא שביט, יואב וגיל פלג, נטע ומאור אמזלג, בתאל יונה ולירז בן גיגי, לירז סטמקר ויאיר ברלב, הילה כספי וליאור חצרוני, נטלי וייס וגדי אורשחובסקי, שיין נגבי ודור לוי, טליה פילד ושני וקוזי, איילת ארד ויואב טורחנסקי, מאיה גלעד ונועם עמיר, דפנה גלעד וטל נחום, אירית תלמי ועידן כץ, שחר קוזי ויובל רויטמן, שרית ארנולדס ואלירן אלקיים, אורנית מרקוביץ ושחר אליאס, מורן ורועי עוזיהו, נטע וילינגר ויניב בר, ליאור לב ואפרת אורון, מיכל עוזיהו ואמיר ופלג, נעמה סלע ורותם אוביץ, טלי קורין ופבלו רויטמן, עידן קורין ועדות דיין, ניצן נחמני וניר בן זקן, ניצן שפייזר וצחי תמסוט, סיון אופיר ויוסי אלמוג, אברהם אלבז ורויטל אמזלג, נילי אלבז ורז שפירא, דקלה אבישר ושי שפירא, נטע דריי ומאור אמזלג, קרן חן ואופיר דריי, יפתח מגן ושיר שטרנברג, גילי כהן וגיא ארנולדס, ליאור דריי ורונן טורחנסקי, אסף ומעין מגן, נאווה נחום ורני גורמזנו, טלי ושלמה מלכה, גלי ליבנה ושלמה מלכה, אורנית ארבל ותמיר אלפסי, דני ורוחק'ה אלפסי, גיא עוז ואיילת סיון, יעל קצוני וגידי נחשוני, מיכל קצוני ומשה מדמון, ענבר אלחנתי ואוריאל סוויסה, שגית פלטין וארז יפרח, טל מורג ודגן צוקרן, שחף גורדון וגיא אוחיון, גדעון מגן ונורית סילבר, תומר גנילוין ומירב אילן, נגה כהן ואביב גדג', אילה שלמה ואילן איזקסון, נמרוד עמיר ועדן בוניאל, ערן לוי ולירז אנקר, פול קליין ועדי ניסקה, איילת שמואלי ומוטי סויסה, מעין תלמי ונתן נחמוביץ', מיטל יעיש ונמרוד ים, יוני אריאל וסער ליבן, טליה ויסוקר וטל כהן, איתמר ויסוקר ומור יצחייק, רביב אווקרט ונירית נבון, פאר אחיטוב והראל שלמה, ברק אחיטוב ואיתן לנל, ערן וליאת בן ארי, אלי ווקרט ותמי כהן, סיגל וגיל בקר, אדוה גבע ונאור גולדמן, יובל וסיגל רוזנברג, אורן ודנה שביט, מאיר ויונית תורג'מן, אלדד בן שלום והדס צנטי, ונסה וליאור זהר, תמר ומיכאל קלפאוך, נאור ועדי פקציארז, הילה וג'ף לוין, אורית אוביץ ועידו אדלר, לורנה וארנסטו סלבין, מירב הרשהורן ודני כהן, עידית ואיתמר בזר, דרור נגבי ויעל סטריקובסקי, לירז סמט ויריב צוקרן, מור בלחסן ואיתי צרפתי, עינב אורבך ועודד מוזס, גלית אדלר ואילן להב, אורה גזית ובועז זלמנוביץ, יפעת רובין ואורי שביט, ליבנת דרזמן ואוהד גינזבורג, אפרת דפנר ואבי צידון, אמירה מורד ודרור טל, מירב וסר ואורן דרוקר, יונת ודרור אור, סמדר עציון ואייל הלפרין, שחר הלפרין  ואורן רוזנצוויג, מיכל גל ונמרוד בורגן, עדי מנדלקרן ושחף גת, מאיה מנדלקרן ותומר ניסן, רבקה וילסון ושי לוי, איתמר הלפרין ושחר הוך, טלי אוזן ונצר מזרחי, גלי וחגי שחורי, עינת וירון שחר, אלה וטל חיימי, אורי ומיכה פטרי, דינה מונק ויאיר בן צבי, דותן שרייבר ונואית ברדיצ'בסקי, מיכל וגידי גלאור, דרור תנורי ואוסנת ירקוני, אלון אנקר ולילך נפתליהו, צאסף ועדי חדד, עומר ומיקה נפתליהו קלדרון, יעל בונה ואורי מלכה, אורי ברגר ואראלה רוזנצווייג, חגי בנרוש וטל פופר, לימור שילה וניב ביסמוט, מיה בונה ועודד זבולון, אורן רוזנצווייג ושחר הלפרין, נועה אטלי ואייל גיגי, ערן אטלי ונועם הלפרין, גלי ברגר ונועם אורן, אור בר מאיר ותומר גדשי, גליה בן עיון ורז פאוקר, תניא ואמנון ורשבסקי, הגר רזניק ואליאל קון, מיה סעדי וניר שרמק, אילת צוריאלי ואבי אביטל, ימית דקל ובני אביטל, הגר אינטרטור ואוהד יניב, עידית מגן וברק נעים, ויקו נעים וסוזי סולין, ליטל קדוש וגיא רוזנטל, גלי רוזנטל ויאיר מרציאנו, דלית אלבז ואופיר רוזנטל, מיכל דה-וריס ויורי שמואלי, יותם עין גדי וחן ערוסי.
 
.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

חול מלטה וחול מעל - אנחנו בונים פה פסטיבל

סיפור ההצלחה של אינדינגב הוא לא רק המוזיקה והקהל - הוא גם האנשים שמקימים אותו. עשרות אנשים עוזבים את הבית והעבודה ובמשך חודש גרים במצפה גבולות - בונים, מקימים ויוצרים את הפסטיבל האלטרנטיבי הכי מצליח בארץ. מי הם האנשים האלו ולמה הם עושים את זה? הצצה אל מאחורי הקלעים של אינדינגב • נגה גדג'

אלפי האנשים שהגיעו בסוף השבוע שעבר לפסטיבל אינדינגב נהנו, כמו בכל שנה, ממתחם מושקע ומסודר, שכולל כל מה שצריך בפסטיבל. כל זה, מסתבר, לא קורה מעצמו אלא בזכות צוות ההקמה של אינדינגב – עשרות אנשים שמגיעים מדי שנה למצפה גבולות ובמשך שבועיים הופכים אותו למתחם מקסים ומתפקד.
במשך כמעט כל חודש אוקטובר - שבועיים לפני הפסטיבל ושבוע אחריו - חיים כשלושים אנשים במצפה גבולות. שם הם ישנים, אוכלים, מתקלחים ובעיקר עובדים. הם עוזבים לחודש את הבית והעבודה ובאים להקים פסטיבל. חלקם מגיעים כל שנה, כבר הפעם השמינית, וחלקם הצטרפו במהלך השנים.
את כל המערך הזה מארגן "הגרעין הקשה" של אינדינגב: אסף קזדו מגבולות, גר בפתח תקווה; מתן נויפלד משדה ניצן גר בבת עין; איתי דפנר מגבולות, גר במטולה; תום גל מניר יצחק, גר בנתיב העשרה; ואסף בן דוד מעין עירון, גר בתל אביב.
איך אתם עושים את זה? איך משכנעים כל כך הרבה אנשים לחיות חודש במצפה גבולות ולהקים פסטיבל?
תום: "אנשים באים לפה בגלל האהבה למוזיקה, אהבה לאנשים אחרים ואהבה לאינדינגב. יש עניין חברתי חזק מאוד סביב הפסטיבל, בשבילנו 'הפסטיבל הוא רק תירוץ'. אינדינגב הוא שלושה ימים אבל עבורנו האירוע הוא חודש, וזה חלק מהעניין. בפסטיבלים אחרים באים אנשי מקצוע ופועלים, ומרימים הכל תוך כמה ימים. פה אנחנו עושים הכל בעצמנו, עם אנשים שבאים לעבוד פה מתוך אהבה".
קשה למצוא את האנשים שיקימו את הפסטיבל?
"להיפך - אנחנו מקבלים המון פניות מאנשים שרוצים לבוא להקמה של הפסטיבל בהתנדבות, ואת חלקם הגדול אנחנו נאלצים לדחות, כי קשה לדאוג ללינה, לאוכל ולמקלחות ליותר מדי חבר'ה. יש גם הרבה אנשים מהאזור שבאים רק לכמה ימים או כמה שעות".
נראה מסובך.
"כן, זו אופרציה לא פשוטה. יש פה די הרבה חבר'ה וצריך לדאוג להם להכל. אבל עם השנים השתכללנו - בשנים הראשונות היינו מבשלים משהו על גזיה, היום יש מטבח מסודר שמוציא שלוש ארוחות ביום, ויש כמה חבר'ה שזה התפקיד שלהם – צוות מטבח".

צובעים את בימת הקוף.
צילום: עודד נתן - OR Photograpy

"עושים הכל בעצמנו"

אז מה עושים עשרות אנשים במשך חודש: מקימים רשתות צל, מסמנים חניות, מקימים גדרות, שבילים, מערכת חשמל, תאורה, שלטים, עיצוב, במות. אסף קזדו: "אנחנו בונים עיר קטנה שתשרת אלפי אנשים למשך שלושה ימים. זו המון עבודה שחורה, וכולם עושים אותה. אין לנו פועלים – אנחנו עושים הכל בעצמנו".
כולם עושים הכל?
תום: "לכל אחד יש תחומי אחריות, אבל ההיררכיה היא מאוד עדינה, גם אסף תוקע בזנטים כשצריך. כולנו אוספים את הזבל בסוף הפסטיבל, אין פועלים שבאים לנקות. וכולם מרוצים מזה. אפשר למצוא פה עורך דין שמסמן חניות ותאורן שתולה שלטים, אין פה אגו, כולם עושים הכל באהבה".
זה משפיע על הפסטיבל?
"בטח. כולם מדברים על הוייב של אינדינגב, והוויב הוא טוב כי על כל מנורה וכל שביל וכל שלט מישהו חשב באהבה. אין פועלים שבאו לעבוד ועשו מה שאמרו להם. זה מה שעושה את ההבדל".
מתן: "זה כמו גרעין שמצמיח עץ. כל מה שקורה בפסטיבל עצמו, כל האווירה המיוחדת והמשפחתית, זה פרי שצומח מתוך מה שקורה פה בימים לפני כן".
אסף: "וגם המועצה מאוד עוזרת. לבנת גינזבורג מעמותת התיירות צמודה אלינו כל הזמן, חיים ילין עוזר במה שצריך, וגם בשמת גלין מאיכות הסביבה וניקי לוי מהביטחון עובדים איתנו יחד. גם ביישובים מאוד עוזרים, כל מי שאנחנו פונים אליו באשכול עוזר בשמחה".

"זו המשפחה השנייה שלי"

תום גל משדה ניצן, כיום גר בירושלים, הוא אחראי על הארט־ע־זאעכן - הזרוע האמנותית באינדינגב. גם הוא כל שנה עוזב הכל ומגיע לפסטיבל.
 מה מביא אותך לפה כל שנה?
"האמונה, האידיאולוגיה והאנשים. מבחינה אידיאולוגית מניעה אותי הדאגה לתרבות בארץ, הרצון לקדם אמנות עצמאית, שנמצאת בשוליים, גם גיאוגרפית. מבחינת אנשים מדובר מבחינתי בקהילה, באנשים שכבר שמונה שנים עושים משהו ביחד. גם מי שכבר לא יכול לבוא לחודש שלם בא לכמה ימים או שעות. כמעט כל מי שהיה אי פעם חלק מאינדינגב בא לפחות לבקר, זה נשאר אצלו בדם".

תום גל עובד על הארט-ע-זאעכן
צילום: עודד נתן - OR Photograpy

מדובר באנשים מאשכול או מכל הארץ? "בצוות ההפקה יש כאלו שבאים מתל אביב וירושלים ובחיים לא שמעו על אשכול עד האינדינגב, אבל הגרעין הקשה של הצוות הוא ברובו אנשים שגדלו באזור או גרים בו. חלק מהעניין באינדינגב שפעם בשנה אנחנו 'חוזרים הביתה', למקום שגדלנו בו. זה לא היה אותו דבר אם הפסטיבל לא היה באשכול. אנחנו אנשים של האזור, גדלנו על אותה אדמה".
גם נועה מגר – דווקא מתל אביב - מתייחסת אל צוות אינדינגב כקהילה. "ה'קומונה' שנוצרה בתוך צוות הפסטיבל מחזקת בי את הגעגוע לקהילה תומכת בחיי היומיום הבורגנים שרובנו מנהלים. איפה אפשר למצוא כל כך אנשים שתמיד יתמכו אחד בשני לצורך מטרה משותפת, אהבת המוזיקה והזולת?".
איך הגעת לאינדינגב? "הגעתי לשם בפעם הראשונה בשביל לצלם (אני צלמת), ונשארתי בשביל לעזור. התפקיד שלי משתנה בהתאם למה שצוות ההפקה צריך. אני קוראת לזה 'אשת בלת"מים'. ממש לא אכפת לי מה יבקשו ממני לעשות, כל עוד מדובר במשהו שעוזר לחבריי בצוות".
את עוזבת הכל פעם בשנה ובאה להקים את אינדינגב. למה בעצם?
"העניין הוא להיות חלק ממשהו שהוא גדול ממך, לתת יד לקידום תרבות באופן כללי ולמוזיקה מקומית בפרט, זו שליחות בעיניי. אני רואה עשרות מחבריי מניחים את עבודתם ולימודיהם בצד ובאים לעזור בחיוך ענק. זה פלא עולם שמיני בעיניי וכמובן שזה גם הכיף השנתי של כולנו. והשקיעות של מצפה גבולות - אין כמוהן בעולם כולו".
 הקשרים החברתיים נמשכים מעבר לאינדינגב?
"ברור. אינדינגב זו המשפחה השנייה שלי. יצרתי שם חברויות לכל החיים. ולא רק אני - יש זוגות שנוצרו בזמן הקמת הפסטיבל, וכבר היו חתונות, הצעות עבודה, טיסות משותפות לחו"ל. הכל בזכות הקהילה הקטנה הזאת".

 "זה הייעוד שלנו"

בואו נדבר קצת נוסטלגיה. איך בעצם הכל התחיל?
 אסף קזדו: "היה לי ולמתן רעיון לעשות אירוע קטן של יום אחד, עם כמה הופעות. להביא מערכת הגברה קטנה ולאסוף כסף בכובע. פנינו לכמה להקות וכולן רצו להשתתף. זה התחיל לגדול, ופתאום ראינו שזה הופך למשהו רציני. הלכנו למשטרה להוציא אישור לאירוע של 400 איש. בסוף באו יותר מאלף".
הופתעתם?
"מאוד. זו הייתה הפתעה אדירה, אני זוכר שהסתובבנו במתחם עם חיוך ענק, וצריך להבין שהכל קרה מפה לאוזן, חבר הביא חבר, בקושי פרסמנו".
מתן: "האמת שבימים שלפני הפסטיבל כבר נהייתה תחושה כזו, שזה ממש הולך להפתיע. הרבה אנשים דיברו איתנו, והמיילים ששלחנו עוררו תגובות אוהבות מאוד. זה הרגיש כמו תחילת מהפכה".
איך אתם מסבירים את זה?
איתי: "היה קיים צורך שהפסטיבל מילא. אנחנו רואים את זה גם בהצלחה של הפסטיבל וגם בשינוי שהוא הביא למוזיקת האינדי בכלל. גם היום יש המון קהל שחוזר כל שנה, ואנשים שמספרים לחברים שלהם שהיה כיף והחברים באים בשנה שאחר כך".
ולמה דווקא במצפה גבולות?
אסף קזדו: אני גדלתי בגבולות, ותמיד רציתי לעשות משהו במצפה. זה הבית".
היום הפסטיבל הוא עסק ענק, שבטח מגלגל המון כסף. זה לא מפחיד?
תום מניר יצחק: "בטח שזה מפחיד. אבל גדלנו לתוך זה, בשנה הראשונה הסכומים היו יותר נמוכים ובהדרגה זה צמח. יש לנו ליווי של רואה חשבון ומה שצריך, אבל את הרוב אנחנו עושים לבד. אבל תמיד יש חששות - אולי השנה אנשים לא יבואו, הרי אין לנו מי שיכסה את ההשקעה".
מופיעים בפסטיבל 80 הרכבים. איך מחליטים מי יופיע?
אסף בן דוד: "יש לאינדינגב הליך מסודר של הרשמה. כל הרכב שרוצה להופיע יכול להירשם, וכמובן שיש אמנים שאנחנו פונים אליהם".
יש להקות שאומרים להן לא?
"המון, לצערנו. השנה מופיעים אצלנו כ־90 הרכבים וקיבלנו בקשות מ־700".
700 הרכבים? איך מחליטים מי יופיע? אתם מכירים את כולם?
"כמובן שלא. כל הרכב שולח חומרים שלו ואנחנו מחלקים בינינו את ההאזנה - כל אחד שומע חלק מההרכבים ואומר מה דעתו".
זה עניין של טעם אישי?
"גם. אבל בגלל שאנחנו הרבה אנשים אז הטעם האישי מגוון. בסופו של דבר רוב ההרכבים שמופיעים באינדינגב אהובים על לפחות אחד מאיתנו. אבל יש גם שיקולים אחרים, אם להקה הוציאה השנה תקליט שהייתה לו השפעה והיא מתאימה לאינדינגב היא תופיע אצלנו גם אם אנחנו באופן אישי לא מתים עליה".
למה כל כך הרבה הרכבים רוצים להופיע באינדינגב?

צילום: עודד נתן - OR Photograpy


איתי: "רוב ההרכבים מקבלים פה חשיפה אדירה. עבור רובם האינדינגב זה הכי הרבה קהל שהם הופיעו מולו, וזו הזדמנות נדירה בשבילם. להקת 'ויתרתי' למשל - לפני שהם הגיעו לאינדינגב הם הופיעו מול קהל קטן, פה הם גנבו את ההצגה וזה נתן להם מקפצה אדירה. חודש אחרי הפסטיבל הם מילאו את הבארבי. ויש הרבה דוגמאות כאלו".
אסף בן דוד: יש להקות ש'גדלו אצלנו'. האנג'לסי למשל, שהאלבום שלהם זכה השנה בתואר 'אלבום השנה', ההופעה הראשונה שלהם הייתה באינדינגב. ויש עוד להקות שהתחילו אצלנו והיום הם להקות מצליחות".
מתן: "כל שנה יש כמה הרכבים שבעקבות הפסטיבל יש להם מקפצה מטורפת קדימה. שנהיה עליהם פוקוס. זה כיף לראות את זה. זה העצם הפסטיבל היחיד בארץ שהעיקר שלו זה להיות בוטיק של מוזיקה איכותית, ולתת לה במה ראויה".
ויש גם אמנים יותר מפורסמים שמופיעים באינדינגב...
"נכון, אבל גם ה'מפורסמים' שמופיעים באינדינגב הם כאלו שמתאימים לרוח של הפסטיבל. הם סוללים את הדרך לחשיפה של האמנים הקטנים יותר".
היו אמנים ידועים שרצו להופיע וסירבתם כי הם לא מתאימים?
"כן".
ובכל זאת, אתם מרגישם שיש זליגה של המיינסטרים לאינדינגב?
אסף בן דוד: "זו לא זליגה זו סימביוזה. דיבר איתי עורך בגלגלצ ואמר לי שהרבה מהלהקות שמופיעות אצלנו השנה נמצאות בפלייליסט של גלגלצ. אבל זה לא שהלהקות האלו תמיד היו בפלייליסט, האינדינגב הכניס אותן לשם".
אז אפשר להגיד שלאינדינגב יש חלק בתהליך הזה? בהצלחה של מוזיקת האינדי בשנים האחרונות לחדור למיינסטרים?
"כן. זה הייעוד שלנו".

"לא נוסעים לחו"ל"

האינדינגב משפיע על החיים שלכם גם בשאר 11 החודשים בשנה?
אסף קזדו: "אנחנו כל השנה בתוך זה. מיד אחרי שהפסטיבל נגמר כבר מתחילים לעבוד על הפסטיבל הבא. במהלך כל השנה אנחנו נפגשים לעבוד על הפסטיבל הבא".
בעצם כל החיים שלכם צריכים להתארגן סביב אינדינגב. איך זה מסתדר עם עבודה? משפחה?
איתי: "בכל מה שאנחנו עושים בחיים אנחנו לוקחים בחשבון שבאוקטובר זה יצטרך לחכות. רובנו פרילנסרים אז אנחנו לוקחים עבודות בהתאם לאינדינגב. הגרעין הקשה יודע שבתקופה הזו הוא לא עושה דברים אחרים".
מתן:" זה בהחלט משהו שכולם צריכים להקריב בשבילו תהליכים שהם ארוכי טווח, אבל זה כמו הילד של כל אחד מאיתנו. לא שואלים כל כך איך זה מסתדר ולמה לגדל אותו".
אסף בן דוד: "חברה שלי מתה שניסע לחו"ל לשנתיים ואנחנו לא נוסעים בגלל האינדינגב".
תום משדה ניצן: "אני פרילנסר ועבודות שמתנגשות עם האינדינגב אני לא אקח. אני גם סטודנט וכל שנה אני מפסיד את השבוע הראשון ללימודים בגלל האינדינגב. אני לוקח את זה בחשבון".
כולם: "ולקזדו גם יש תינוק בן תשעה חודשים".
אשתך מסתדרת עם זה?
אסף קזדו: "אנחנו מצליחים להסתדר ואני זוכה לתמיכה גדולה ממנה. היא באה לבקר פה בהקמה עם התינוק, אני הצלחתי לנסוע רק פעם אחת הביתה. כל אחד פה מתגמש ומתפשר על המון דברים בשביל הפסטיבל".


"אין עוד פסטיבל כזה"

אינדינגב חושף לקהל הרחב הרכבים שספק אם היה פוגש אותם לולא הפסטיבל. זה עובד לטובת שני הצדדים • בר צ'פט

 אינדינגב השנה היה חוויה מיוחדת. יעידו על כך אלפי האנשים שגדשו את מתחם הפסטיבל, נושמים אבק מדבר ומוזיקה טובה. חלקם הגיעו בטרמפים מתישים של קילומטרים רבים עם ציוד כבד על הגב, חלקם עם מכוניות שטח מלאות בציוד קמפינג, וחלקם נטולי חפצים כלל, "מספיק לנו נעליים וכסף לאוכל, ושיהיה מה שיהיה".
ארבע במות המוזיקה במתחם פועלות ללא הפסקה. האמנים שעולים ויורדים מהבמות משאירים חותם, את חלקם הקהל יבוא לשמוע גם אחר כך, בתל אביב. גם "'ארט־ע־זאעכן", קולקטיב האמנות במתחם, הוא חלק חשוב באירוע. יצירות האמנות שפזורות בשטח משתלבות בקלות ואוספות סביבן חבורות של אנשים סקרנים.
מתחם האוהלים הגדול של הפסטיבל הוא חוויה ייחודית בפני עצמה. בשישי בערב הפך המתחם למטבח בו שותף כל מי שרק רוצה לקחת חלק. ריחות שישי רחוקים מהבית עלו מהמקום, מעידים על פויקה, מטפונות, תפוחי אדמה ואפילו חמין.

 "נותן כוח להמשיך"

תפסתי כמה מהאמנים שהופיעו בפסטיבל לשיחה קצרה על מוזיקה, קהל ומה שביניהם. 'הסלון של אלייב' - שני דורות למשפחה של מוזיקאים, נתנו את אחת ההופעות המשפיעות בפסטיבל. שישיית חברי הלהקה מנגנים מוזיקת עולם בוכרית עממית, בעלת צלילים ייחודיים. את קובי אלייב, ממובילי הלהקה, תפסתי שנייה אחרי שירד מתנשף ומרוצה מהבמה: "פשוט מדהים מה שקורה כאן. קהל מיוחד בפסטיבל מיוחד עוד יותר. בשנה הקרובה אנחנו מתכננים להופיע הרבה בארץ ובאירופה ואני מקווה שחלק מזה יתגשם גם בזכות הפסטיבל שנתן לנו הזדמנות להופעה נדירה ומיוחדת".
את האחיות לירון, תגל ותאיר חיים, הלא הן להקת A-WA, שבדיעבד הכתרתי כהרכב המפתיע ביותר בפסטיבל, פגשתי חצי שעה לפני שעלו לבמה. שלושת האחיות שגדלו בערבה שרות שירה תימנית עממית עתיקה משולבת במוזיקה אלקטרונית עכשווית ומקפיצה. "אנחנו נורא מתרגשות לעלות לבמה, מול הקהל הזה. אנחנו עובדות עכשיו על אלבום חדש שייצא ממש בקרוב, ושמחות להיות כאן".
ההופעה של האנג'לסי החלה באיחור בגלל בעיות טכניות, שהשפיעו גם על ההופעה עצמה. מאות אנשים חיכו להופעה שנחשבה לאחת מהמרכזיות של הפסטיבל, מהביצוע החלש. כשעה לפני ההופעה , סולן הלהקה, רותם בראור תפסתי את לשיחה קצרה: "מרגש מאוד לעלות על במה כזו מיוחדת. יש כאן אווירה מיוחדת מאוד שקשה לתאר אותה. אין דבר יותר כיף מלראות ולהבין שבאמת מהעובדים של הפסטיבל, הצלמים, אנשי התקשורת וכמובן האמנים, לא עושים את זה בשביל כסף, אלא באמת מהלב".
את אלון עדר תפסתי במתחם האמנים, אחרי סשן קצר שעשה ברדיו "הקצה', ששידר את הפסטיבל מהשטח לאורך כל אורכו. אלון, שהוציא השנה אלבום חדש ומצליח, נראה נהנה מהאווירה: "להופיע במקום כזה זה שיא הכיף. בפרט כשיש לך קהל כזה גדול, חם ואוהב, אתה מרגיש את זה פי שתיים ממקום אחר שהיית מופיע בו. פסטיבל כזה נותן לך כוח להמשיך. זה דבר נהדר".
את הפסטיבל נעלו 'החצר האחורית' - יענקל'ה רוטבליט ושלושת המוזיקאים המוכשרים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף. תומר יוסף, שחזר מהופעה בלונדון ישר לאינדינגב אמר: "אני שמח שזכיתי בהזדמנות להופיע במקום המיוחד הזה. זו חוויה גדולה. אני חושב שאין עוד פסטיבל או אירוע דומה לזה שמאפשר גם לקהל וגם לאמנים לחשוף, להיחשף וליצור ופשוט ליהנות".

צילום: עודד נתן - OR Photograpy