אופקים אקספרס

תחנת הרכבת שנפתחה באופקים מצטרפת לתחנות בשדרות ובנתיבות ומקרבת את תושבי אשכול עוד צעד למרכזי התעסוקה בבאר שבע, קריית גת ומרכז הארץ. כתבת 232 יצאה לנסיעת מבחן, בדקה מאיזו תחנה מבין השלוש הכי כדאי לנסוע - ופגשה בדרך את יוני קלפואוך משדי אברהם, שניהל את פרויקט בניית התחנה • תם פרחי

בראשית החודש שעבר נחנכה בשעה טובה תחנת הרכבת באופקים ובעבור רבים מתושבי אשכול מדובר בשיפור של ממש באיכות החיים. אמנם תחנות רכבת פועלות כבר זמן מה בנתיבות ובשדרות, אבל פתיחת התחנה באופקים מקרבת עוד קצת את הרכבת לאשכול ואותנו – למרכז הארץ. 

גאווה מקומית

אבל התחנה באופקים אינה רק בשורה לתושבי אשכול, אלא היא גם גאווה מקומית: מנהלו של פרויקט בניית התחנה מטעם הקבלן המבצע הוא יוני קלפואוּך – במקור מעין הבשור וכיום מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בשדי אברהם. יוני הוא מהנדס בניין עצמאי המתמחה בניהול פרויקטים ציבוריים ובתכנון הנדסי, והוא עוסק בבניית התחנה כבר מאוקטובר 2013.

יוני קלפאוך (משמאל) בחברת שר התחבורה

מה כללה בניית התחנה? 
"מדובר בפרויקט מורכב ומאתגר מאוד שהיו לו כמה וכמה מרכיבים. אם לדבר במספרים, אז המיזם של תחנת הרכבת כלל 600 מ"ר של מבנה התחנה, 250 מקומות חנייה, 1.2 ק"מ של מסילות ו-1 ק"מ של רציפים".
כמה זמן ארכה הבנייה?
"26 חודשים בסך הכול. המועד המתוכנן לסיום הפרויקט היה יוני 2015, אבל המלחמה שהייתה בקיץ הקודם והתקופה המתוחה שקדמה לה עיכבו מאוד את ביצוע העבודות, כי הרבה עובדים לא הגיעו באותם ימים לאתר".
והעלות?
"בין 60 ל-70 מיליון שקל. בלי ספק אחד הפרויקטים הכי גדולים שהייתי מעורב בבנייתם".
כבר הספקת לנסוע ברכבת כנוסע מן המניין מאז שהסתיימה הבנייה?
"כן, נסעתי בה פעם אחת והתחושה הייתה הזויה לגמרי. לעבוד שלוש שנים על פרויקט ופתאום לראות אותו חי ופועל – זאת גם סגירת מעגל וגם התרגשות גדולה. בכל סיום של פרויקט שהשקעת בו זמן ומאמצים יש סיפוק, אבל הבנייה של הרכבת באופקים – בשביל מישהו כמוני שגדל וחי בנגב – היא מרגשת במיוחד. אפשר אפילו להגיד שזה סוג של שליחות. אני מאמין שתחנת הרכבת באופקים תרומם את העיר הזאת ותפתח הרבה אפשרויות בפני התושבים שלה".

כמה זה עולה לנו?

פחות. הרבה פחות. רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית נכנסה לתוקפה בחודש דצמבר 2015 וכיום יכולים הנוסעים בתחבורה הציבורית בכלל, ותושבי אשכול בפרט, ליהנות ממגוון הטבות והנחות. 
כך, לדוגמה, יזכו מעתה ואילך מתנדבי שנת-שירות וחניכי המכינות הקדם צבאיות לנסיעה ללא תשלום בכל קווי התחבורה הציבורית (רכבות ואוטובוסים, מלבד הקווים לאילת). גם עיוורים יוכלו לנסוע בחינם באוטובוסים וברכבות, ואילו בני נוער מגיל 18 ומטה יזכו להנחה בשיעור של 50%. שלא כבעבר, עגלת ילדים פתוחה תהיה פטורה מתשלום במשך כל שעות היממה. 
גם עבור תושבי אשכול מדובר בהנחות גדולות מאוד. עד ה-1.4.2016 – תושבי אופקים ותושבי המועצות האזוריות הסמוכות, ובהן המועצה האזורית אשכול, זכאים לנסיעה חינם ברכבת מתחנת אופקים. חשוב להדגיש: כרטיס חינם ניתן לתושב אשכול רק אם הוא נקנה בתחנת אופקים ואם הוא נוסע לכיוון צפון. עבור נסיעות דרומה מאופקים יידרשו גם תושבי אשכול לשלם מחיר מלא. לאחר ה-1.4 יהיו זכאים תושבי המועצה ל-50% הנחה ברכישת כרטיסי נסיעה מתחנות אופקים, נתיבות ושדרות צפונה למשך שנתיים.

אירוע פתיחת התחנה

רכבת יוצאת מאופקים

התחנה באופקים מצטרפת אפוא לשתי חברותיה האחרות בנגב הצפוני – תחנת הרכבת בנתיבות והתחנה בשדרות. שלוש התחנות יחד אמורות לחבר את התושבים למרכזי התעסוקה באשקלון באר שבע וקריית גת, וכמובן להיות עורק תחבורה עיקרי למרכז הארץ ולצפונה. מאז שיצאה לדרך הרכבת מאופקים, החלו שלוש התחנות להתחרות ביניהן על לבו של הנוסע המקומי: מאיזו תחנה יגיעו הנוסעים ליעדם במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר? יצאנו לנסיעת מבחן אקראית, ואלה הם הנתונים שהעלנו בחכתנו: 
זמן הנסיעה מאופקים לתחנת תל-אביב השלום הוא בין שעה ו-17 דק' לשעה ו-24 דק'. מחיר כרטיס רגיל בכיוון אחד לתל-אביב השלום הוא 31 שקל ומחירו של כרטיס רגיל הלוך ושוב הוא 49.5 שקל. עד ה-1.4 באפריל הנסיעה לתושבי אשכול היא חינם, ומתאריך זה והלאה ישלם תושב אשכול על כרטיס מאופקים לתל-אביב השלום 15.5 שקל, ו-25 שקל תמורת כרטיס הלוך ושוב. 
עו"ד ניצן נחמני (עמיעוז) נוסעת ברכבת שלוש פעמים בשבוע לעבודתה בתל-אביב. בעבר נהגה לעלות לרכבת בתחנת שדרות, אך מאז שנחנכה התחנה באופקים היא מעדיפה לצאת לדרכה משם: "התחנה באופקים קרובה יותר – אני יוצאת מוקדם בבוקר ומגיעה לאופקים בלי עיכובים, לפני שכל המשאיות עוברות בכביש 232. התחנה מרווחת, אין עומס ובתקופה הקרובה הנסיעות הן גם לגמרי בחינם. אני מנצלת את הנסיעה כדי לשבת ולעבוד בשקט בלפטופ או להשלים חומרי קריאה".
זמן הנסיעה מנתיבות לתחנת תל-אביב השלום הוא בין שעה ו-8 דק' לשעה ו-16 דק'. מחירו של כרטיס רגיל בכיוון אחד הוא 28 שקל, ואילו לתושב אשכול – 14 שקל. עבור כרטיס הלוך ושוב ישלם תושב אשכול 22.5 שקל.
זמן הנסיעה משדרות לתחנת תל-אביב השלום נע בין שעה לשעה ו-7 דק'. מחירו של כרטיס רגיל בכיוון אחד הוא 27 שקל, ו-13.5 שקל לתושב אשכול. עבור כרטיס הלוך ושוב ישלם תושב אשכול 21.5 שקל בלבד.
מאז שנת 2000, עת הוקמה התחנה הדרומית ביותר של רכבת ישראל בבירת הנגב, הלכה והתקרבה הרכבת לאשכול, ותחנות קמו להן בשדרות ובנתיבות והחודש גם באופקים. מי יודע, אולי אם נמתין עוד קצת בסבלנות נזכה לראות בעוד כמה שנים את הרכבת הבאה יוצאת לתל-אביב מתחנת סופר אשכול. ועד אז – אופקים או נתיבות, באר שבע או שדרות – לא חשוב מה תבחרו, העיקר סעו בבטחה ושובו הביתה בשלום.

התחנה מבחוץ

אגד תחנה סופית. עוברים ל'דן'

ומה קורה בגזרת האוטובוסים? כפי שפרסמנו בחודש נובמבר האחרון, בגיליון 143, החודש ייכנסו לפעולה במועצה האזורית אשכול האוטובוסים של חברת 'דן דרום' – שיחליפו את האוטובוסים הוותיקים של חברת 'אגד תעבורה' שהסיעו במשך עשרות שנים את תושבי המועצה. 
השינוי צפוי לצאת אל הפועל ביום שישי הבא, ה-12 בחודש, לאחר שחברת 'דן דרום' זכתה במכרז להפעלת מערך התחבורה הציבורית באזור הנגב הצפוני.
לדברי ראש המועצה גדי ירקוני, במסגרת המכרז החדש עומדים להתקיים שיפורים וחידושים בתחבורה הציבורית, שכוללים בין היתר תוספת של קווי אוטובוס חדשים, הוספת תחנות חדשות בישובים ותגבור התדירות של חלק מהקווים הקיימים. 
במהלך החודש הקרוב מתוכננת להיות מופצת חוברת הסברה על המערך החדש לכל תיבות הדואר בישובים וכן פרסומים בכלי התקשורת ובאתר המועצה. 

קריאה משפחתית

בתה הבכורה של אלונה שטיינברג מאורים סובלת מהפרעות קשב וריכוז. בראיון ל-232 מספרת אלונה על הקשיים בבית ובבית הספר, על התהליך שעברה המשפחה - ועל ספר הילדים שכתבה: "המטרה היא ליצור שיחה ולמצוא ביחד דרכים להתמודדות" • יובל רויטמן

אם נכנסתם באחרונה ל'סטימצקי', 'צומת ספרים' או לאתר 'נט בוק' וחיפשתם ספר ילדים, כנראה שנתקלתם בספר שכתבה אלונה שטיינברג (44), מקיבוץ אורים - "לזוז אני חייבת". הספר נראה כמו עוד ספר ילדים רגיל, אך הוא לא ספר ילדים טיפוסי.  
אלונה היא אימא לדניאל (14), שסובלת מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, והספר מתאר חוויות מחייה של בתה ומספר על דרכי התמודדות. "המטרה של הספר היא להוות פתח לשיחה בין ההורה או המטפל לבין הילד - ובכך למצוא דרכים להתמודדות עם הקשיים שבהם הילד נתקל", היא מסבירה. 

לדרוש מה שטוב עבור הילד

לאלונה ולבעלה אבי ארבעה ילדים (שתיים מהם, דניאל וספיר, מאובחנות כבעלות הפרעות קשב וריכוז). אלונה היא הנדסאית תעשייה וניהול ועובדת במחלקת השיווק של 'נועם אורים'. היא מספרת שכשבתם הבכורה דניאל עלתה לכיתה א', מאוד בלטה ההיפראקטיביות שלה. "בהתחלה קיבלתי את זה קשה ואפילו התכחשתי. אחרי זה התחלתי לקרוא על התופעה באינטרנט, עברנו הדרכת הורים נהדרת ואז גם חלה נקודת מפנה שבה למדנו להכיל ולקבל את הילדה ולהעצים אותה". 

מה הקשיים העיקריים בלהיות הורה לילד או ילדה עם הפרעות קשב וריכוז?  

"יש מקרים שבהם קשה להורה שלא להעיר לילד על דברים שהוא עושה, גם אם ההורה יודע בתת-מודע שהוא לא עושה אותם בכוונה תחילה. וגם ההיפראקטיביות של הילד שמתסיסה את הבית".

מערכת החינוך בארץ מכילה כמו שצריך ילדים עם הפרעות קשה וריכוז? 

"אני חושבת שזה תלוי במורה. במידה והמורה קרוב לנושא ומכיר אותו, או שיש לו ילדים עם הפרעת קשב, אז הוא יותר רגיש לנושא ויותר מתחשב בילדים מסוג זה. אבל אם למורה אין קרבה לנושא, הוא בהחלט יכול להיכנס עם הילד לעימותים שהיו יכולים להיחסך ולתייג אותו. מורה יכול בקלות להרים ילד,  ובאותה קלות להקטין אותו". 

ולהורים יש מה לעשות?

"בהחלט, להורים יש תפקיד מכריע בהצלחת הילד בבית הספר והם חייבים להיות ערניים לכל אורך הדרך. ההורים לא צריכים לקבל את מערכת החינוך ככזו שכל הזמן יודעת מה טוב בשביל הילד שלהם. לפעמים ההורים יודעים יותר טוב מה טוב בשבילו. ההורה לא צריך לפחד לדרוש מה שטוב עבור הילד שלו".

שעתיים אפייה

את הספר כתבה אלונה בשעתיים בלבד(!). "ידעתי בדיוק מה אני רוצה להשיג - רציתי שהספר יעזור למשפחות להבין את הילד בכך שיביא את ההורה והילד למצב של שיחה על הקשיים - ובכך הם יוכלו למצוא פתרונות ודרכים להתמודדות. ניגשתי לכתיבה ממקום של חוזק ולאחר תהליך נהדר ומשמעותי שאני ובעלי עברנו עם בתנו. כתיבת הספר היה למטרת שיתוף בתהליך".

בתך היתה מעורבת בכתיבה? 

"כמובן. הראיתי לה הכול והיא היתה שותפה לחלק מהמלל. בנוסף, הרעיון המקורי היה שהיא תצייר כל אחת מהסצנות - אבל בסוף זה לא יצא לפועל".

איך היא הגיבה כשהקראת לה את הספר לראשונה? 

"היא מאוד התלהבה והתרגשה".

מה היה הרגע הכי מרגש בכתיבה? 

"כשקיבלתי את הספר מהדפוס והחזקתי אותו ופתחתי וקראתי אותו בפעם הראשונה".

מה התגובות שאת מקבלת? 

"שהספר מקסים שמזכיר את הילד או אפילו את ההורה".

יש עוד רעיונות

אלונה ובעלה מימנו מכספם את הוצאת הספר לאור. "בהתחלה חשבתי על ספר דיגיטלי על מנת להוריד בעלויות, אך לבסוף מצאתי לנכון להוציא ספר מודפס כדי שיהווה זמן משותף בין ההורה לילד ויהווה פתח לשיחה. בתקופה שלנו הילדים חשופים כל הזמן לטלוויזיה, נייד או טאבלט, והיה לי חשוב מאוד להוציא ספר מודפס - כי אין כמו חוויית קריאה משותפת של הורה וילד".

האם יש לך טיפים להורים לילדים עם הפרעת קשב?

"להקפיד 'לתחזק' את ביטחונו העצמי של הילד על ידי חיזוקים חיוביים, להעצים אותו על ידי עידוד לעיסוק בתחביבים שבהם הוא טוב, לשתף ברגשות, לנהל שיחות משותפות ולאורך כל הדרך לשאול את השאלה 'מה יעזור לך בפעם הבאה שקורה...'. זה מהווה עבור הילד כלי שימושי שבשלב מאוחר יותר כשהוא גדל ומתבגר הוא לומד לברר עם עצמו מה הוא מרגיש ואיך הוא יכול להתגבר על מצבים שונים".

תמשיכי לכתוב?

"יש לי רעיונות לספרי ילדים נוספים..."
(לאלונה: alonaste96@gmail.com)

אז מה היה לנו כאן

פתחנו את כל הגיליונות של 232 מהשנה האחרונה ובחרנו כתבה אחת מכל חודש. לפעמים זה הסיפור הכי חשוב שהיה באותו גיליון ונפרס על פני כמה עמודים, לפעמים זה דווקא סיפור צדדי וקטן, שבמרכזו עומד אדם מעניין ומיוחד מתוך הקהילה שלנו ששווה להכיר. בדקנו אם הדברים השתנו, האם הבעיות נפתרו ומה התקדם מאז. אז הנה לכם סיכום של שנת 2015, דרך תריסר סיפורים שונים • כתבי 232

גיליון  133 -  מה קורה עם כביש 232

בגיליון 133 כתבנו על תאונת הדרכים הקטלנית שבה קיפחה את חייה חלי סולטן ז"ל מצוחר ועל העומס והסכנה בכביש 232 בשל המשאיות הרבות ששועטות עליו עמוסות סחורה, בדרכן למעבר כרם שלום. נושא כביש 232, הסכנה שבו והתוכנית להרחבתו המשיך והעסיק אותנו שוב במהלך השנה האחרונה והוא אחד מהנושאים החמים ביותר בשיח הציבורי כאן במועצה.

נתחיל במספרים. כ-775 משאיות ביום עוברות בממוצע על כביש 232 לכיוון מעבר כרם שלום, לעומת כ-400 לפני שנה.

ראש המועצה גדי ירקוני ביקש משר התחבורה ומגורמים במשטרה להגביל את תנועת המשאיות בשעות העומס, במיוחד בשעות שהתלמידים נוסעים לבתי הספר. התשובה שנתקבלה הייתה שלילית, ולכן החודש גדי פנה שוב באותה דרישה. כרגע מחכים במועצה לתשובה.

ומה לגבי הרחבת הכביש: משרד התחבורה העביר באוקטובר תקציב לתכנון ההרחבה, אך התכנון עדיין לא החל. במועצה לוחצים על הממשלה, וראש הממשלה ושר התחבורה התחייבו לגדי כי עד 2018 תסתיים הרחבת הכביש.  נגה גדג'

גיליון 134 - מי ישמור על השומר 

לפני כשנה סיקרנו את מאבקו של הרצל אפרים - המאבטח של "ניצני אשכול". למרבה הצער - דבר לא השתנה מאז. להזכירכם: החברה המעסיקה את השומרים סירבה להפקיד את הכספים שהפרישה ממשכורתו לקרנות הפנסיה וההשתלמות שלו. בחברה טוענים שהמועצה חייבת להעביר להם את הכסף, ובמועצה טוענים שהאחריות היא של החברה המעסיקה. וכאילו לא עברה שנה, בסוף החודש העביר הרצל שוב את המסמכים לטיפולה של המועצה. מורדי ביטון, מזכיר המועצה, מוסר: "למרות שהמאבטחים הם עובדי קבלן, זו החובה שלנו לדאוג שיקבלו את כספם כחוק. בחברה המעסיקה לא עמדו בהסכם, ולכן חילטנו את כספי הערבות. החברה תבעה אותנו וכבר 5 חודשים העניין בבית משפט, אך עדיין לא נערך דיון מסודר בנושא. אבל אני יכול להבטיח לעובדים שהם לא צריכים לדאוג - הם יקבלו את כל הכסף שמגיע להם".

תם פרחי

גיליון 135 - מגשים את החלום

בגיליון 135 סיפרנו על ינאי בונה, שחזר ממסע צילום של הזוהר הצפוני בנורבגיה.

ינאי, אחד החלומות שלך היה לטוס לרוסיה לצלם דובים בטבע. זה קרה?

"כן, באוגוסט האחרון טסתי במשלחת של צלמים לקמצ'טקה, חצי אי במזרח סיביר. במשך 15 יום חיפשנו וגם צילמנו דובים והתקרבנו להרי געש פעילים. היה משוגע לגמרי".

הבנתי שגם התמזל מזלך והתחלת לעבוד  בתחום.

"כן, הצטרפתי לחברה של שני חברים שנקראת Wild Travel Israel, כמדריך קבוצות צילום. אני מדריך סדנאות בארץ - בתמנע, בים המלח ובאגמון החולה, ובקרוב מתוכננים גם מסעות צילום לאפריקה ולאיסלנד ואולי בשנה הבאה אחזור כמדריך לקמצ'טקה". יובל רויטמן

גיליון 136 – שבע בום

בגיליון אפריל סיפרנו על אוהד, צוחר, שדה ניצן ותלמי אליהו, שהמדינה לא בונה להם ממ"דים בגלל שהם רחוקים מרצועת עזה יותר מ-7 ק"מ. 

לצערנו, המצב שם טרם השתנה. עם זאת, אחרי מאבק ארוך, שלושה קיבוצים שעד כה לא נהנו מהטבות מס - אורים, גבולות וצאלים – נכנסו למפת הטבות המס שאישרה ועדת הכספים בכנסת וייהנו מהנחה של 7% במס הכנסה - עד לתקרה של 120 אלף שקל בשנה. כעת כל יישובי אשכול נכללים במפת הזכאות במס. 

ראש המועצה גדי ירקוני ליווה מקרוב את תהליך האישור ואמר בהתייחס לדברים, כי "המתווה מתקן עיוות קודם שיצר חוסר איזון בין ישובים בתוך המועצה, כשמרכז החיים וההתנהלות היומיומית היא בלב המועצה ובלב האיום הביטחוני - קריית החינוך, בנין המועצה ואולם התרבות".  יובל רויטמן

גיליון 137 - צמיחה דמוגרפית - אופטימיות באגף האסטרטגי

בגיליון מאי סיקרנו את פעילות האגף האסטרטגי-כלכלי במועצה ואת הקליטה של תושבים חדשים לאחר צוק איתן. הבשורה הטובה - אשכול צומחת ותקלוט  בשנים 2015 ו-2016 כ-200 משפחות חדשות. 

בעז קרצ'מר, מנהל האגף, מספר שצפויות לקום שלוש שכונות חדשות בישובים הקהילתיים: שלומית, אבשלום וצוחר. לדבריו, פרויקט שיפוץ דירות לקליטה נמצא בימים אלו בשלבי ביצוע מתקדמים, פרויקט המבנים היבילים המיועדים לקליטה ביישובי 0-4 ק"מ ייצא לפועל כבר בקיץ הקרוב. כמו כן אזור התעשייה אבשלום הולך ומתמלא יזמים, התשתיות מוכנות והיזמים בשלב אישורי הקמה.

בעז מספר עוד, כי גם המרכז המסחרי מתקדם לקראת ביצוע, והצפי שכבר בחודשים הקרובים יקומו המבנים הראשונים. אנשי האגף האסטרטגי בתחושה שחלומות מתגשמים ועוד לא דיברנו על המכינה הקדם צבאית ב"בשור", על הארכת דרך הבשור ועל פעילות מרכז הצעירים. עטר אופיר גנילוין

גיליון 138 – רפואה לא שלמה

בחודש יוני יצאנו לסקר את שירותי הרפואה באשכול בעקבות תלונות חוזרות שהשמיעו התושבים בנושא. 

בדיקה מקיפה של המרפאות ושל השירותים שהן מספקות לנו העלתה כמה בעיות ובהן: ביקורים מעטים של רופאים מומחים, זמני המתנה ממושכים לרופאים ואי נגישותן של המרפאות לאוכלוסייה המבוגרת. 

ככלל, טענתם העיקרית של תושבי המועצה הייתה שהאוכלוסייה באזור גדלה מאוד, אך המענה שנותנות המרפאות בתחומי רפואת המשפחה ורפואה יועצת נשאר כשהיה. 

חצי שנה לאחר מכן, אנו שבים לענת תבורי, מנהלת מחלקת הבריאות במועצה, כדי לשאול מה נשתנה. 

"בחודשים האחרונים פועלות שתי המרפאות האזוריות בצוותים מלאים של רופאי משפחה ואחיות, כולל שלושה רופאי משפחה חדשים", אומרת ענת.

"המרפאה באבשלום שופצה לאחרונה בשיתוף המועצה ושירותי בריאות כללית והוכשר חדר טיפול לרופא נשים. בקרוב תטופל גם הגינה סביב מרפאת צוחר. בימים אלה נמצאת המועצה בשלבים מתקדמים של בדיקת האפשרות לאיחוד ארבע מרפאות קיבוציות קטנות למרכז בריאותי אזורי, שיספק מכלול שלם של שירותי רפואה וטיפולים מקצועיים בשעות פעילות מורחבות יותר. 

"עם כניסתו של ראש המועצה לתפקיד הוחלט על תהליך אסטרטגי לבחינת מערך שירותי הבריאות ורפואת החירום במועצה בכל ההיבטים, שיחל במחצית השנייה של שנת 2016. המטרה היא להרחיב משמעותית את שירותי הרפואה הניתנים כיום במועצה. המועצה נמצאת בקשר ישיר עם מנהל המחוז במשרד הבריאות מיכאל מישורי ופועלת כל העת לשיפור זמינות ואיכות שרותי הרפואה. לא הכול נתון בידינו אך אנחנו לא מרפים ולוחצים לקידום הדברים". תם פרחי

גיליון 139 – חברי שלומית עוברים למבני קבע

בגיליון יולי סיפרנו על חברי שלומית שחתמו על מעבר למבני הקבע. 

קובי רביבו, תושב שלומית ודובר היישוב, מספר שנכון להיום כ-40 מתוך 70 המגרשים שהוכנו לשיווק נקנו על ידי תושבי היישוב, כשרוב התושבים נמצאים בהליכי תכנון והגשה לוועדות. היישוב ממשיך לגדול ולהתפתח. כיום הוא מונה כ-42 משפחות. ועתידות להיקלט עוד 5 משפחות עד סוף השנה. בנוסף יצא מכרז לפיתוח עוד 90 מגרשים. גם סלילת כביש הגישה המרכזי של שלומית כמעט הושלמה ובימים אלו הולכת ומסתיימת בנייתם של שלושה מבני ציבור  - מעון יום, גן ילדים ומקווה. "בחודשים הקרובים נזמין את כל תושבי המועצה לחניכת המקווה", מספר קובי בהתרגשות.
יובל רויטמן

גיליון 140 -  מנהל חדש ליובלי-הבשור

בגיליון אוגוסט סיפרנו על המנהל החדש של יובלי-הבשור, גיל יערי.

גיל, איך אתה מסכם את התקופה בבית הספר עד כה?

"במבט לאחור על ששת החודשים שחלפו, אני יכול לומר שזוהי אחת מהתקופות המאתגרות, המורכבות והמהנות בחיי המקצועיים. אני מוצא עצמי בעשייה מתמדת נע כל העת בין תכנון וחשיבה לביצוע, פתרון בעיות ויצירה. בתקופה הקצרה הזו בבית ספר, חווינו לא מעט רגעים מאושרים של התחדשות ויצירה, פריצות דרך של תלמידים לצד הנורא מכל: אובדן, אבל ושכול עם לכתה של שקד בלו ז"ל מעמנו בטרם עת.

"שלושת היעדים המרכזיים שבהם אנו ממוקדים הם: צמצום האלימות וטיפוח שיח מקרב ומכבד, צמצום פערים לימודיים וקידום ההישגים לצד שיקום התשתיות וטיפוח חזות בית ספר ומרחבי הלמידה. לצד אלו, יחד עם צוות המורות וההורים, אנו בראשיתו של מסע לפיתוח חזון ותפיסה פדגוגית ייחודים לבית הספר.

"אני מבקש להודות לכלל הגורמים בקהילה על האמון הרב שאני חש מכם: התמיכה שלכם נותנת לי כוח לקום בכל בוקר מחדש עם חיוך, חדור תחושת שליחות וערך".  עטר אופיר גנילוין

גיליון 141 - תנופת קליטה בקיבוץ נירים 

בגיליון 141 סיפרנו על הקליטה בנירים. 10 משפחות צעירות שהחליטו להיקלט בקיבוץ בזמן שנראה הכי לא צפוי: כשנה אחרי מבצע צוק איתן. בין המרואיינים הייתה ענת חפץ שנבחרה להיות מזכירת הקיבוץ עוד בטרם התקבלה כחברה.

הלו ענת. מה השתנה מאז? "התקדמנו. מאז שאני בתפקיד אני עוסקת בחלק ניכר מהזמן בתהליך הקליטה. אנחנו מתכננים עוד גל קליטה ולצורך כך עובד הצוות שהוקם על כנס שייערך ב-22 בינואר בנירים. כבר יש התעניינות ואם מישהו מקוראי העיתון מתעניין – שיתקשר". ארנון אבני

גיליון 142 - מאבק החקלאים

בשנה האחרונה עסקנו רבות במאבק החקלאים. מס המעסיקים שהיווה את אחת המעמסות הכבדות אמור להתבטל החודש, אולם משיחה עם כמה חקלאים עולה תחושה שבפועל דבר לא השתנה. "הכלבים נבחו והשיירה עוברת. הקימו ועדות ומדברים, אבל בתכל'ס לא קורה כלום", אומר לי אחד החקלאים. 

חקלאי נוסף מסביר: "הכול נשאר אותו דבר. המחאה דעכה כי המחירים עלו דרסטית. גם הווירוס שהיה בקיץ לא פעיל עכשיו כי קר, אבל בחודש מרץ הוא יחזור. הבעיה לא טופלה, היא רק תהיה יותר גדולה כי עכשיו אנשים בתרדמת. כביכול המצב טוב, אבל הבעיות ישובו כשהחום יעלה". יובל רויטמן

גיליון 143 - ההפרטה באורים עברה

באוקטובר התקבלה באורים החלטה על מעבר ל'קיבוץ מתחדש',

 איפה זה עומד עכשיו? 

"אנחנו בתקופת היערכות והיעד לתחילת ההתנהלות בפועל הוא 1 במרץ", אומר רייפי גולדמן, ראש צוות השינוי. "נתחיל בהצגת נתונים מעודכנים לחברי הקיבוץ של המצב הכלכלי של כל אחד - הכנסות, הוצאות קבועות ומיסוי. במקביל נשב עם מרכזי הענפים והמערכות, במשק ובקהילה, ונקבע את ההתנהלות המערכתית הכוללת על פי ההחלטות שהתקבלו, אנחנו מתכוונים לעמוד בלוח הזמנים". 

ואיך האווירה בקיבוץ? 

"ציפייה דרוכה". ארנון אבני

גיליון 144 - סיפור מהעבר 

בחודש שעבר פרסמנו את סיפור ההרצאה שנתן ארנון רונן משדה ניצן בנווה אשכול, על המסע בעקבות מסלול הבריחה של אמו מאירופה והעדות שהייתה שליחותה. 

האם היו תגובות, ארנון?

"כן, להפתעתי התקשרו לא מעט אנשים וכבר יש לי הזמנה להרצאה בקיבוץ במועצה". 

ו...אתה מתכוון להופיע? 

"כן, הסיפור הזה הוא סיפור חיי אמי וחייהם של קהילות יהודיות רבות. הוא היה משימת חייה ומבחינתי זהו חוב של כבוד". ארנון אבני

אין עשן בלי ריח

ריח העשן הנישא באוויר המועצה הפך לשיגרה, והכל בגלל שריפת פסולת חקלאית. הפתרונות לפינוי לא תמיד מספקים, המועצה מתקשה לאכוף את החוק וכולנו משלמים את המחיר. נגה גדג'

אחת לכמה ימים זה קורה, בדרך כלל בערב או ביום שישי. ריח של עשן מתפשט באוויר, מגיע לכל פינה. תושבי המועצה מגיפים חלונות וממהרים להוריד את הכביסה. מישהו שוב שורף פסולת חקלאית.

"זה נורא", אומרת לנו תושבת חבל שלום, "יכול להיות חודש-חודשיים רגוע ואז זה חוזר. דווקא עכשיו, כשנעים ואפשר לשבת בחוץ, יש שריפות כל כמה ימים. אי אפשר לצאת החוצה, אי אפשר ללכת עם הילדים למגרש משחקים, אי אפשר אפילו לפתוח את החלונות בבית. בכל המושב יש סירחון של פלסטיק שרוף. זה מגעיל, זה לא בריא. העשן נכנס הביתה ואין לאן לברוח".
דיברת על זה עם המועצה?
"כן, מזמן. אמרו לי שבכל פעם שאני מריחה שריפה להתקשר למוקד ולדווח. הרגשתי שהנה הבעיה עומדת להיפתר. התקשרתי המון פעמים ואמרתי גם לאחרים להתקשר, אבל זה לא הפסיק. הגעתי לפגישה במועצה, והצעתי להפיץ לתושבים את האפשרות להתקשר למוקד וגם לשלוח נהלים מסודרים לחקלאים. אבל שום דבר לא השתנה. מבחינתי זו אחריות של המועצה והיא צריכה לפתור את הבעיה - או לתת פתרונות מספקים לחקלאים או לאכוף עליהם את החוק במידה מספקת. העובדה היא שאנחנו נושמים אוויר שריפות. כל מה שאנחנו רוצים זה אוויר נקי".

שורפים בלילה

במדינת ישראל אסורה שריפת פסולת חקלאית בצורה מוחלטת, פרט למקרים שבהם ניתן אישור מיוחד ממשרד החקלאות. האיש שתפקידו לאכוף את החוק באשכול הוא פקח המועצה, אופיר ארז מסופה. אופיר מספר שבתקופת הקיץ הוא מטפל בשריפה או שתיים כל שבוע. "תושב שמריח שריפה יכול וצריך להתקשר למוקד והם מזעיקים אותי. כשאני מגיע למקום השריפה אני נותן דו"ח, ואם השריפה עדיין בוערת אני מעדיף לקרוא למכבי האש כי הקנס שאני יכול לתת הוא 660 שקל, אבל אם מכבי האש מגיעים הם יכולים לחייב בעלות ההזעקה שלהם, שזה הרבה יותר כסף. ובכל זאת יש כאלו שמעדיפים לשלם את הקנס, ורובם מקווים שלא יתפסו אותם. לכן רוב השריפות הן בלילה או בסוף השבוע, הרבה פעמים בימי שישי. גם באתרי הפסולת פורצות לפעמים שריפות, בין אם כתאונה או ספק תאונה. לפעמים גם מגיעים בני מיעוטים ששורפים את אתר הפסולת כדי לחפש ברזלים". 
אופיר מספר שרוב השריפות במועצה הן שריפות בניגוד לחוק, שלא קיבלו אישור. "יש מדי פעם שריפות מאושרות, אבל רוב השריפות במועצה הן שריפות של עבריינים. האישור, אם ניתן, הוא רק לגזם חקלאי, לא לניילונים וללא לשום דבר אחר. אבל  עיקר הבעיה היא בגזם, כי ניילון, פלסטיק, ברזל, קרטון ועץ יש קבלנים שאוספים, בדרך כלל בחינם, כדי להשתמש בחומר". 
אבל לפעמים אנחנו מריחים ניילון שרוף.
"נכון. יש ירידה במספר שריפות הניילון אבל הן בהחלט קיימות, וזה בגלל עצלנות - הקבלן שלוקח את הניילונים לוקח רק אותם, אז החקלאי צריך להפריד את הניילון מהצינורות ומהגזם. יש כאלו שמתעצלים, זורקים גפרור ונגמרה הבעיה".
ומתחילה הבעיה שלנו.
"נכון. צריך להבין שהכל חוזר עלינו, אנחנו אלו שנושמים את מה שנשרף, זה פוגע בנו. בעיקר סובלים בגבולות ובצאלים, כי הרוח אצלנו היא צפונית". 
אז מה עושים?  
"המועצה פועלת בכמה מישורים. אחד מהם הוא חינוך, התחלנו בשנה שעברה תוכנית בגני הילדים, כשהרעיון הוא שהילדים יספרו מה הם עשו בגן, וכך נגיע להורים, גם להורים ששורפים".

"הפתרון הקל"

למה בעצם שורפים פסולת חקלאית? לרוב היישובים במועצה יש מפח"ק (מרכז פסולת חקלאית, אתר פסולת, מה שנקרא פעם 'מזבלה') שאליו אמורים החקלאים לפנות את הפסולת. רובם הגדול אכן עושה את זה, אך לא כולם. 
"יש לאן לקחת את הפסולת", אומר לנו חקלאי מפריגן (החקלאים שהתראיינו לכתבה העדיפו לשמור על עילום שם), "אבל זו התעסקות ועלות. צריך להפריד את הפסולת, להעמיס, להוביל. זה לא דבר פשוט ומי ששורף עושה לעצמו חיים קלים. לפעמים יש לחץ במשק, אתה לא מספיק את העבודה, אין לך מספיק פועלים. אתה אומר 'מה, עכשיו אני אשרוף זמן ועבודה על פינוי?', הכי פשוט זה לשרוף. למשקים הגדולים, המסודרים, יותר קל לפנות ולטפל, לקטנים יותר קשה".   
חקלאי אחר מסביר שמדובר בהתעסקות לא פשוטה. "מדובר בשבע-שמונה נגלות של טרקטור, וצריך להפריד את הפסולת - להביא בנפרד גזם, פלסטיק, קרטון וניילון. בשנים האחרונות יש קבלנים שמפנים את הגזם וזה יותר נוח, אבל עולה 400 שקל למשאית".    
חקלאי מתלמי אליהו מספר שלמושב שלו אין אתר פסולת. "כל חקלאי מוצא לעצמו את הפתרון. בדרך כלל מפנים לאתר של אוהד אבל לא תמיד באוהד מסכימים לקבל ואז יש בעיה. על פי החוק אנחנו אמורים לפנות, אבל לא ממש ברור לאן".     
חקלאי אחר, מתלמי יוסף, אומר  שאצלם יש לאן לפנות את הפסולת ויש לחקלאים פתרונות, אבל הפינוי כרוך בזמן ובכסף, ויש חקלאים שמתעצלים. "יש חקלאים שהשטחים שלהם רחוקים מאתר הפסולת, צריך להקצות לזה טרקטור, תאילנדי, מלגזה. אז יש כאלו ששורפים".

אשכול, 2014

נוסע לחו"ל בל"ג בעומר

יורם עין גדי מיבול מבין את העניין. "אני עצמי חקלאי, ואני מבין את החקלאים. צריך למצוא פתרונות. כרגע הפתרונות הם יקרים והקנס הוא יותר זול. אין פה רעים וטובים אבל הנושא לא מטופל. אין אף אחד שלוקח את זה על עצמו, לא במועצה, לא במשרד החקלאות ולא בשום מקום". 
יורם, תושב שאכפת לו, רודף אחרי האש כבר שנים. הוא פועל על מנת לצמצם את בעיית השריפות, אך לא מוצא לצערו מספיק היענות מצד הגורמים האחראים: "בעקבות השריפות באזור, ובעיקר בעקבות שריפה שהייתה לפני שנתיים שאחריה שני אנשים פונו לבית חולים, התחלתי לחפש פתרון לבעיה. פניתי למועצה ואחר כך פניתי למשרד להגנת הסביבה. מתברר שיש שני גופים שמטפלים בשריפות - בשריפות חקלאיות מטפל גוף של משרד החקלאות ובשריפות אחרות מטפל גוף של המשרד להגנת הסביבה".
איך אמורים לדעת "של מי" השריפה?
"זו בדיוק הבעיה. באחת השריפות התקשרתי לפקח והוא אומר לי 'אני נמצא כרגע בערד, לך תבדוק מה מקור השריפה, ואז אני אדע אם אני צריך לבוא אליכם או הפקח של הגוף השני'".
מצחיק.
"עצוב. בשלב הזה התחלתי להתקשר לאופיר הפקח של המועצה. אבל הכוח של אופיר מוגבל, קודם כל הוא הפקח היחיד במועצה, לא תמיד הוא יכול להגיע למקום השריפה. שנית, למועצה אין סמכות להטיל קנס בסכום גבוה על השורפים וחקלאי עושה את החשבון: להביא את הפסולת לאתר הפסולת זה אומר יום עבודה של תאילנדי וטרקטור או לשלם לקבלן שמפנה את זה, הרבה יותר קל זה לשרוף. יש חקלאים שאומרים לאופיר בפירוש - 'שווה לי לשלם את הקנס'".
יש פתרונות אחרים חוץ מהובלה למפח"ק?
"יש פתרונות, אבל צריך מישהו שיקדם אותם. לפני שנה ישבתי בפגישה אצל מנהל מחוז דרום במשרד החקלאות, יחד עם בשמת גלין, ליאור קטרי וכל האנשים במשרד החקלאות שיש להם נגיעה לדבר, ונאמר לנו שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות הקציבו כמה מיליונים למציאת פתרון לטיפול בפסולת החקלאית. אבל בינתיים חקלאים זורקים פסולת, וכשהיא מתייבשת מחכים ליום שישי, ושורפים. הכי גרוע זה בל"ג בעומר, כי חקלאים יודעים שיותר קשה לתפוס אותם בחסות כל המדורות. בשנים האחרונות כל ל"ג בעומר אני נוסע לחוץ לארץ".

להשתמש בגזם

את אחד הפתרונות לבעיה מנסה לקדם צביקה גוטליב מעין הבשור, מנהל אתר הפסולת של המושב בשש השנים האחרונות. "האתר שלנו מאוד מסודר, והסוד הוא בפיקוח. אני מפעיל את האתר בשעות קבועות - שלוש שעות ביום, שש פעמים בשבוע, ותחת פיקוח. אין דבר כזה שחקלאי או תאילנדי בא לבד וזורק את הפסולת איפה שמתחשק לו. תמיד יש מישהו שדואג שכל חומר יילך למקומו - הניילונים, הפלסטיק, הקרטון והגזם".
צביקה טוען שהבעיה המרכזית בנושא הפסולת החקלאית היא הגזם. "את הניילון, הפלסטיק, הקרטון אנחנו מעבירים למיחזור. באתר הפסולת נשאר הגזם".
אתם לא מעבירים אותו לאתר דיה? 
"לא, דיה לא מקבלת חומר אורגני".
אז מה עושים איתו? 
"עורמים ורומסים, עורמים ורומסים. נוצרת ערמת גזם שגדלה משנה לשנה. צריך להבין שמדובר בהרבה גזם. אשכול הוא האזור החקלאי עם הכי הרבה חממות ובתי רשת בארץ, יש פה כ-30 אלף דונם חממות, ובכל פעם שיש חילוף של גידול כל דונם חממה מוציא 12 ממ"ק של גזם, מדובר בכמות אדירה, משאיות שלמות".
בשנים האחרונות עובד צביקה על יוזמה לפתרון הבעיה. הרעיון עלה בעקבות קול קורא שהוציאו משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה שהזמינו יזמים להציע פתרונות. "הרעיון שלי הוא לקצוץ את הגזם בתוך החממה. קודם כל זה מוריד את נפח הגזם ב-75%, כך שכבר יש לנו הרבה פחות נפח פסולת. חוץ מזה בגזם המרוסק אפשר להשתמש: באתרי קומפוסט - יש שניים כאלו באשכול - צריכים חומר כזה. היום הם משתמשים בקש, יהיה אפשר להעביר אליהם את הגזם המרוסק. 
"יתרון נוסף נעוץ במניעת מחלות. כשגוררים את הגזם החוצה מהחממה הוא מפזר מחלות לקרקע, וכך קצב התפשטות המחלות בחממה עולה משנה לשנה. גם בגזם שנשאר מחוץ לחממה נוצרות מחלות, שמדביקות את השתילים החדשים. כל זה גורר שימוש מוגבר בחומרי הדברה, כלומר בעיה אקולוגית ובריאותית. בשיטה שאני פיתחתי הקיצוץ נעשה בתוך החממה, וככה אני לא גורר אותו על האדמה".
זה יעלה הרבה כסף?
"לחקלאי זה לא יעלה יותר ואולי אפילו פחות מלהוציא את הגזם ולהוביל לאתר הפסולת, מה שעולה לו היום כ-270 שקל לדונם. זה גם יהיה יותר מהר, החברה שלי תוכל לתת פתרון ל-120-100 דונם ליום". 
נשמע נהדר, למה בעצם אתה מדבר איתי עכשיו במקום לקצוץ?
"גם המשרד להגנת הסביבה חשב שזה נהדר, והמועצות האזוריות רמת נגב והערבה כבר ביקשו שנבוא לקצוץ גם אצלן. הצגתי את הרעיון לראשי המועצה ולאנשי משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה. כולם התלהבו מאוד, אבל זה כבר שלוש שנים תקוע מכל מיני סיבות ביורוקרטיות. מדובר בעלות של שני מיליון שקל לפיתוח - הרבה פחות ממה שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות היו מוכנים להשקיע במציאת פתרון לגזם, ובכל זאת זה עדיין תקוע. כיום מאיר יפרח, סגן ראש המועצה, עוזר לנו לדחוף את זה, ואנחנו מקווים שזה יתקדם. אם יימצא המימון - תוך פחות מחודש העסק יתחיל לעבוד".

לייצר דיאלוג

אבל בינתיים העסק לא עובד, ואנחנו נשארים עם הפסולת והשריפות. טל שמיר מאוהד, חבר ועדת איכות הסביבה של אשכול, מסביר שמדובר קודם כל בנזקים בריאותיים. "הנזק  משריפות, בעיקר שריפות ניילונים הוא נזק נשימתי. כששורפים ניילונים בקרבתנו אנחנו נושמים חומרים רעילים מאוד. זה כמו לשבת על אגזוז של אוטובוס, זה נזק עצום לריאות, במיוחד לילדים, קשישים ואנשים עם אסתמה. גם כששורפים גזם, הרבה פעמים יש על הצמחים שאריות של תפסני פלסטיק וחוטים, וגם הם נשרפים. בנוסף, לקראת סוף הגידול החקלאים משתמשים באדיגן (מתאם סודיום), שהוא חומר רעיל וגם הוא נשרף כששורפים את הצמחים. מבחינת זיהום קרקע, הפלסטיק השרוף נשאר על הקרקע והגשמים מחדירים אותו פנימה ונוצר זיהום של מי תהום. גם בעלי חיים שותים ואוכלים את החומר המורעל ונוצרת הרעלה משנית".
טל מספר שנושא השריפות עולה תדיר בישיבות הוועדה לאיכות הסביבה של המועצה, שחבריה פועלים בהתנדבות מלאה. "צריך להציע לחקלאים חלופה נוחה לטיפול בפסולת", אומר טל, "לפנות את הגזם למפח"ק כרוך בעלויות, שהחקלאי מתקשה לעמוד בהן, אז הוא שורף. אם היה פה מתקן קומפוסט מתקדם כמו שבמועצה חקלאית אמור להיות, הייתה פחות בעיה. אנחנו הופכים את החיים של החקלאי לקשים, וכולנו סובלים מזה".
מה אפשר לעשות?
"יש כל מיני פתרונות. הכי טוב יהיה להשתמש בגזם. יש לדוגמה פתרון של ביו-גז - מכשיר שיודע לקחת צמחים ולהפוך אותם לגז, וככה לייצר אנרגיה ירוקה. מגדלי הפרחים לדוגמה, יוכלו להשתמש לחימום החממות שלהם בגז שייצרו מהגזם של עצמם. הדוגמה שכבר עובדת היא מתקן הקומפוסט ליד רעים, שם קבלן חיצוני קונה מרפתות ולולים חומר אורגני, הופך את זה לקומפוסט ומוכר אותו".
אז מה עושים? 
"המאבק צריך להיות בשלוש חזיתות: חזית אחת היא חזית הסברתית, להסביר למה זה רע. השנייה היא אכיפה, לדווח למוקד או לפקח או למכבי אש ואז מושת על החקלאי קנס. הדרך השלישית היא למצוא אלטרנטיבות, וזו לדעתי אופציה שלא מוצתה - לשבת עם החקלאים ולמצוא פתרונות. חשוב שיהיה דיאלוג - של הרשות מצד אחד, החקלאים מצד שני והקהילה מצד שלישי. כי אנחנו מגדלים פה ילדים ויש פה סכנה בריאותית מהותית".

בעיה ארצית

שאלת הפסולת החקלאית היא כמובן לא רק בעיה שלנו ובכל הארץ מתמודדות מועצות עם הנושא. מנהלת אגף איכות הסביבה במועצה בשמת גלין מספרת שלאחרונה הסתיימה עבודה של משרדי החקלאות והגנת הסביבה שעסקה בנושא הפסולת החקלאית, שהיו גם אצלנו על מנת לעמוד על היקפי הפסולת והאפשרויות לפתרון. בתוכנית הובאו מספר הצעות לפתרון, אך היא טרם אושרה על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים.
"יש להדגיש כי הטיפול בפסולת חקלאית הינו באחריות החקלאי בדומה לפסולת תעשייתית", אומרת בשמת, "על פי חוק חקלאי צריך לפנות את הפסולת למפח"ק, אך עם זאת המועצה מייחסת חשיבות רבה לנושא הפסולת החקלאית ופועלת למתן פתרונות מיטביים לחקלאים".
איזה פתרונות מציעה המועצה לעזרת החקלאי?
"לפני כשלוש שנים אושרה תוכנית אב מועצתית לפסולת חקלאית, ועל פי התוכנית הזו אנחנו מקדמים ומלווים את הפתרונות ברמת היישוב והמועצה. בעקבות התוכנית קיבלנו מהמשרד להגנת הסביבה תקציב לתכנון, הקמה ושדרוג מפח"קים קיימים, וכיום אנחנו נמצאים בשלבי תכנון של שלושה אתרים חדשים ושדרוג של שלושה נוספים, כשלאחרונה הוקם אתר חדש באחד היישובים. לגבי הפלסטיק והניילון -  המועצה חתמה הסכם עם קבלן לפינוי חומרים אלו, והשירות ניתן לחקלאים בחינם. חוץ מהקבלן הזה פועלים במועצה מספר גורמים פרטיים המפנים פלסטיק, ניילון ועוד, וככל שהפינוי עומד בהנחיות המשרד להגנת הסביבה אנו מברכים עליו".
ומה הלאה?
"אנחנו בודקים כמה אפשרויות של טיפול בגזם - למועצה הגיעו מספר יזמים המבקשים להפוך את הגזם לחומר גלם (קומפוסט) או לאנרגיה (ביו-גז). בכל המקרים אנו מברכים את היוזמות ונשמח ללוות את התקדמותן. המועצה שותפה גם בקידום פתרונות ברמה האזורית: לאחרונה הוקמה ועדת היגוי מחוזית לטיפול בפסולת חקלאית ונציגי המועצה משתתפים בדיונים במטרה לקדם את הפתרונות".

דרושה מודעות

ואולי הפתרון הוא בעצם להבין שלכל מעשה יש תוצאה. אחד החקלאים שאיתם דיברנו חושב שהבעיה טמונה בחוסר מודעות. "חקלאים לא מבינים את הנזק שהם גורמים. חקלאי יכול להקפיד לאכול בריא ולעשות ספורט, אבל את הפסולת החקלאית שלו לשרוף ואת חומר ההדברה שנשאר במרסס לפזר על הכביש. בסופו של דבר אנחנו גרים פה וזה פוגע בנו, בבריאות שלנו ובאיכות חיים שלנו. יש בעיה של תרבות חקלאית קלוקלת בארץ וגם במועצה, חקלאים עוד לא הפנימו שתוצרת חקלאית לא זורקים בשטח, כמו שלא זורקים את הזבל של הבית מחוץ לבית. זה עניין של חינוך, והאחריות על זה מוטלת על היישובים, המועצה והמדינה".

בקבוק ליטר וחצי = 50 גרם
יריעת פלסטיק על דונם חממה=200 ק"ג
דונם חממה = 4,000 בקבוקים

מה עושים עם כביש 232?

מפגש חשיבה שזימן ראש המועצה העלה שוב את השאלה - מה יהיה עם הכביש שלנו. הבשורות הטובות: תקציב לתכנון הרחבת הקטע הדרומי אושר. הרעות: פתרון לבעיית המשאיות לא נראה באופק • נגה גדג'

בחודש שעבר הגיעו עשרות תושבים למפגש חשיבה בנושא כביש 232 שיזם ראש המועצה גדי ירקוני. גדי הציג את עמדת המועצה והדגיש שהרחבת הכביש מהווה את אחד האמצעים לצמיחה דמוגרפית של אשכול, והסביר כי מכיוון שההרחבה תיקח זמן, צריך למצוא פתרונות לתקופת הביניים ובמקביל להפעיל לחץ לקידום הפרויקט.
ראש האגף האסטרטגי-כלכלי במועצה בעז קרצ'מר סיפר כי לאחרונה אושר תקציב של 16.5 מיליון שקל לתכנון הרחבת הקטע הדרומי של הכביש - מצומת מגן עד כרם שלום. לדבריו, לפי התוכנית, לכביש יהיו שני נתיבים לכל כיוון, ללא הפרדה בין מסלולים וכי במעבר הגבול כרם שלום מתוכנן לקום אזור תעשייה שיגדיל את מקורות התעסוקה באשכול ומרכז לוגיסטי שיאפשר חניה למשאיות.

רכבת או מסוע

חלק מהתושבים במפגש הצביעו על כך שהבעיה בכביש היא המשאיות, רובן כאלה שמעבירות סחורה לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום. התושבים העלו הצעות לפתרון כמו הגבלת תנועתן בשעות העומס, הסטתן למחסום קרני או ארז, ואפילו רכבת שתעביר את המטענים היישר למחסום. התושבים העלו חשש מכך שהרחבת הכביש תגביר את תנועת המשאיות ותהפוך אותו למסוכן עוד יותר, והועלתה גם בעיה שבדרך כלל לא זוכה להתייחסות, והיא זיהום האוויר הכבד שמביאות איתן המשאיות.
בסיום הפגישה הבטיח גדי להתייחס לסוגיות שעלו ולבדוק אותן. קב"ט המועצה ניקי לוי סיפר כי משרד הביטחון עובד על תוכנית לבנות מסוע להעברת סחורות לרצועה, שיוכל לעבוד בלילות, כך שיתרחב זמן פתיחת המעבר ותנועת המשאיות תתפרש על פני שעות רבות יותר.

עדיף כביש צר עם משאיות או כביש רחב בלי משאיות? המפגש במועצה.
צילום: 232

מחפשים פתרון

כבר למחרת הפגישה התחיל גדי בטיפול בנושאים שעלו בה. "הקשבנו לדברים, עלו כמה רעיונות שאנחנו מנסים לקדם. כרגע אנחנו מתמקדים בניסיון להגביל את תנועת המשאיות בשעות שהאוטובוסים מסיעים את הילדים לבתי הספר. דיברתי עם המשטרה ואנחנו מנסים למצוא פתרון". במקביל, אומר גדי, ממשיכים במועצה לקדם את נושא הרחבת הכביש: "אני בהחלט מבין את הציבור שחווה קושי בנסיעה בכביש. לדעתי הפתרון הנכון בטווח הרחוק הוא הרחבת הכביש, ולזה אני חותר".
רבים מהתושבים שיבחו את הנכונות של גדי לכנס מפגש. "זה רעיון מבורך לשמוע את קולות התושבים", אומרת שרון קלדרון מסופה, "אני מקווה שגדי לקח את הדברים לתשומת לבו ואנחנו מחכים לתוצאות".
"מבחינתי המפגש היה מאכזב", אומר עמית שדה מעין הבשור, "רוב התושבים העבירו מסר שתנועת המשאיות הכבדה היא לב הבעיה ואמרו שיותר חשוב להם לעצור את תנועת המשאיות מאשר להרחיב את הכביש. לעומת זאת, המועצה הבהירה שהמטרה היחידה שהיא רואה לנגד עיניה היא הרחבת הכביש. באופן אירוני תנועת המשאיות היא כנראה הדרך היחידה להבטיח את הרחבת הכביש כך שיש פה ניגוד אינטרסים בין רצון התושבים לבין המועצה".
גם חבר מליאת המועצה משה טל מדקל התרשם כי רוב התושבים שהשתתפו בפגישה "חושבים שעדיף כביש צר בלי משאיות מאשר כביש מורחב עם משאיות". "ההחלטה להרחבת הכביש ניתנה על בסיס תנועת המשאיות בכביש", אומר משה, "מבחינת המועצה, אם יקחו לנו את המשאיות יקחו לנו את הרחבת הכביש, וזו הסיבה שהמועצה לא מטפלת בבעיה".
משה מתרעם על החלטת המועצה לא להגיש בג"ץ בעניין 232 בדרישה להסיט את המשאיות למעבר אחר. "המועצה לא מגישה בג"ץ כי היא לא רוצה להרגיז אף אחד. המועצה חוששת שאם הנושא יעלה לבג"ץ משרד התחבורה יבטל את ההחלטה להרחיב את הכביש".
במועצה מוסרים שבנוגע לאפשרות להגיש בג"ץ להסטת המשאיות למעבר אחר, הנושא נבדק מול יועצים משפטיים ויועצי תעבורה שטענו באופן חד משמעי שלפי התנאים הנוכחיים של הכביש, למועצה אין טיעון שיצדיק החלטה כזו. 

זוכרים את גבריאל

מאות מעריצים מכל רחבי הארץ הגיעו להופעה לזכר גבריאל בלחסן ז"ל שארגנה משפחתו בתלמי אליהו. אחיו, פנחס: "היה מרגש לראות את כל האהבה שיש לאנשים לגבריאל ולמה שהוא יצר" • 

הכביש הצר המוביל לתלמי אליהו המה ב-20 באוגוסט ממכוניות והתרגשות. מאות אנשים הגיעו מכל הארץ להופעה לזכר גבריאל בלחסן ז"ל, שנערכה בבית הוריו במושב.

הם  הגיעו לשמוע, לראות ובעיקר לזכור. לזכור את גבריאל, שרובם לא הכירו או הכירו רק מרחוק. הם ישבו בשקט מול הצריף הקטן שבו גר גבריאל ובו מצא את מותו שנתיים בדיוק לפני כן.

בזה אחר זה עלו לבמה המאולתרת בני משפחתו של גבריאל (ידידיה בלחסן, פנחס בלחסן, עמנואל בלחסן, יעל בלחסן, נועה בלחסן ונדב בלחסן) וחבריו (זיו קטרי, דביר לביא, רון בונקר, סער ליבן ואביב גדג'), ושרו את השירים שנכנסו ללב של כל כך הרבה אנשים. שעות ארוכות לאחר סיום ההופעה סירב הקהל להתפזר. חבורות-חבורות הם ישבו על האדמה, משוחחים, מתרגשים. חלקם בילה את הלילה בחצר של משפחת בלחסן, עד שהגיע האוטובוס הראשון של יום שישי ולקח אותם משם.

את ההופעה יזמה משפחתו של גבריאל. "הרעיון שלנו היה שיופיעו רק המשפחה והחברים, האנשים שגבריאל אהב", אומר אחיו, פנחס. "פתחנו את ההופעה לכל  מי שרצה להגיע, בחינם, כי היה חשוב לנו שכל מי שאוהב ומוקיר את המוזיקה של אחי יבוא להיות איתנו. ובאמת הגיעו הרבה אנשים, שגבריאל התווה להם דרך דרך השירים שלו. היה מרגש לראות את כל האהבה שיש   לגבריאל, למה שהוא יצר. ראינו עד כמה אנשים היו מחוברים לגבריאל ואהבו אותו. והיינו שמחים וגאים". וידידיה בלחסן מוסיף: "אנחנו מאוד מודים לכל מי שלקחו חלק בערב".

יש כוונה לערוך עד הופעות כאלו?

"כן, אנחנו מתכוונים להפוך את האירוע למסורת, כל שנה ביום הפטירה הלועזי של גבריאל, בבית שלנו בתלמי אליהו".

פרט להופעה פנחס עוסק בימים אלו בפרויקט נוסף: "הקמתי קבוצת פייסבוק שנקראת 'כולנו דגל לבן', במטרה להעלות את המודעות למחלות נפש. העניין צובר תאוצה ואני בקשר עם ח"כ זהבה גלאון שעוזרת לי לקדם את הנושא, והוזמנתי להרצאות בבתי ספר. אני מרגיש שזו צוואה לא כתובה שגבריאל הוריש לי, לזעוק את הזעקה של חולי הנפש. לקחתי את זה על עצמי, לזכרו ולמען כל החולים".  

תנו לגדל בשקט

בקיץ הזה התפרץ זעמם של החקלאים - על המתווכים והרשתות שמתעשרים על חשבונם, על מס המעסיקים הגבוה שהם משלמים על כל עובד, על מחירי המים שיוצרים תחרות לא הוגנת, על חוק ההסדרים שיפגע בענפי הצאן והפטם - ובעיקר על דעת הציבור והפוליטיקאים, שמפילים עליהם שלא בצדק את כל האשמה במחיר שמשלם הצרכן על תוצרת חקלאית בסופר. "אנחנו לא נלחמים לא על הדובדבן ולא על הקצפת - אלא על האוכל ועל הבית. בלי חקלאות אין קיום לאזור שלנו" • יובל רויטמן

החום הכבד של חודש אוגוסט לא הרתיע את החקלאים. בשלוש הפגנות שנערכו ברחבי הארץ, וגם בצומת צוחר, הם מחו נגד הממשלה על המצב הקשה שאליו הגיע המגזר אולי הכי חשוב במדינה - זה שמספק  את האוכל שבזכותו אנו חיים. 

כבר שנים שמעמדם נשחק. רק במועצה האזורית אשכול, "האסם של המדינה", נסגרו עשרות משקים בשנים האחרונות. המשקים הקטנים והחלשים שלא יכלו לעמוד בהוצאות הכבדות נסגרו או נבלעו בתוך המשקים הגדולים. גם אלו שמתקיימים כיום מחקלאות עושים זאת בחריקת שיניים, "מגלגלים כספים" מעונה לעונה. עונה טובה נותנת אוויר לנשימה, עונה פחות טובה, או  רצף של עונות גרועות, הן בדרך כלל גזר דין מוות לאותו משק.

חלק ניכר מהבעיות שעימן מתמודדים החקלאים לא חדשות - וחלק צצו לאחרונה עם אישור חוק ההסדרים בממשלה והחלטה לבטל את המכסות בצאן ובפטם ולפתוח את הענפים הללו לייבוא. מבחינת החקלאים זה הקש ששבר את גב הגמל, המסמר האחרון בארון הקבורה של אחד מאבות המזון של הציונות - ובעיקר בפריפריה.

"פתיחת המכסות - מוות לענף"

שמואל בלברמן (שמיל), מרכז הרפת של ניר יצחק, מספר שהרפתנים נלחמים כעת את מלחמתם של ענפי הצאן והפטם לאור כוונת הממשלה לבטל את מכסות הייצור. "ברגע שהענפים האלו ייצאו מתכנון - הם יחוסלו". לרפתנים ברור שאם חוק ההסדרים יאושר בכנסת והמדינה תפרק את התכנון בצאן ובפטם - "השלב הבא יהיה ברפת". כבר שלושים שנה הוא ברפת ובשנים האחרונות הוא מרכז את הענף בקיבוץ וכן את מאבק הרפתנים בנגב. "יש 12 רפתות באשכול וזה ענף שמייצר הכנסה משמעותית בישובים - בין 20 ל-30 אחוז מההכנסה של הקיבוצים בממוצע. אין לנו אלטרנטיבות אחרות. ביטול התכנון הוא מכת מוות לענף".

"צריך שוק סיטונאי חדש"

במושב דקל אני פוגש את אחי סיטבון, מגדל פלפלים. גם ליצוא וגם לשוק המקומי. אחי מעורב מאוד במאבק והוא מונה לי את הקשיים שעימם מתמודדים החקלאים:   "דבר ראשון, המדינה צריכה להחליט - או שהתאילנדי הוא עובד זר, או שהוא ישראלי. מצד אחד דורשים מאיתנו לשלם לו משכורת מינימום כמו לעובד ישראלי, מצד שני הוא לא משלם לי לא שכר דירה,  לא חשמל ולא מים".

הנקודה הבאה היא אולי אחת הכואבות והעקרוניות בכל המאבק - מס מעסיקים. "10% מהברוטו שאני משלם לכל עובד - אני משלם למדינה. זאת אומרת שאם פועל שלי מרוויח 7,000 שקל בחודש, אז 700 שקל אני מעביר למדינה - וזה עוד לפני שהרווחתי שקל ראשון". לא צריך להיות מתמטיקאי דגול כדי להבין את העומס שהמס הזה יוצר על כתפי המגדלים. לא סתם כל מי ששוחחתי איתו אמר מפורשות – "אנחנו דורשים לבטל את המס הזה באופן מוחלט". לא לצמצם או להפחית – לבטל.

גם בכל הנוגע למחירי המים שורר בלאגן גדול. החקלאים צורכים מי שפד"ן, שפירים וקולחים – והמחיר לקוב מים שונה מסוג אחד למשנהו. "יש לי חלקה שאני משלם עליה 2,500 שקל לדונם לשנה ויש חלקה שאני משלם עליה 3,600 שקל לשנה – וזה עוד לפני חריגות. לא הגיוני לנהל עסק שבו התחרות לא זהה. בגולן המחירים אפסיים. לא הגיוני שהתחרות על אותו מדף ועל אותו מוצר תהיה לא הוגנת". החקלאים דורשים לאחד את מחירי המים למחיר הנמוך ביותר שהוא של השפד"ן – שעומד על שקל ועשר אגורות לקוב מים. 

מה לגבי פערי התיווך?

"לי עולה לגדל קילו פלפל 4 שקלים. אם לדוגמה אני שולח סחורה ומקבל 5 שקלים, 30% יורדים כי אני משלם על הובלה והפצה וסיטונאי. אני נשאר עם 3.5 שקלים – ואני מפסיד. האבסורד הוא שאותו פלפל נמכר בסוף ברשתות השיווק ב-10 שקלים לקילו. כה אנחנו כחקלאים נראים גזלנים, אבל אנחנו לא מרוויחים מזה ומי שמרוויח זה השחקנים שבדרך". 

אחי נוגע פה בבעיה כואבת שעימה מתמודדים החקלאים - הריכוזיות הגדולה בתיווך ובשיווק. לטענתו הפיתרון הוא הקמת שוק סיטונאי חדש של חקלאים. הוא מתכוון להמשיך במאבק ולא מרים ידיים. כשאני שואל אותו כמה אנשים הגיעו להפגנה האחרונה בצומת צוחר הוא אומר באכזבה שכמה עשרות בלבד. "ההרגשה בשטח היא שההנהגה (של החקלאים) התייאשה - גם מהממשלה וגם מציבור החקלאים".

נערכים ל"נשק יום הדין"

ליאור קטרי, מנהל הוועדה החקלאית אשכול, מחזק את דבריהם של שמיל ושל אחי: "מעמד החקלאים הולך ונשחק. מספר החקלאים במדינה הולך וקטן. היום יש במועצה בין 400-350 משקים פעילים במושבים, אחרי שבשבע השנים האחרונות נסגרו עשרות. מי שרוצה לפתוח משק צריך הרבה הון עצמי וכמעט ואין משקים חדשים. הגיל הממוצע של החקלאים מתקרב ל-60. הרווחיות פר דונם הולכת וקטנה וחייב להיות משק גדול בכדי להיות רווחי".

גם ליאור כואב את בעיית פערי התיווך. "השווקים עברו משוק סיטונאי לרשתות שיווק. יש 5-4 קניינים גדולים שקונים סחורה ממאות חקלאים. אין למגדלי הירקות כושר מיקוח והקניינים יודעים את זה. בקיץ אי אפשר לדחות את הקטיף ואי אפשר להשאיר בבית אריזה, אז נוצר מצב הזוי שלא רק שלא יודעים את המחיר שמקבלים מראש, גם כשאתה שולח סחורה, רק למחרת תדע כמה משלמים לך. הרשתות מתעשרות על גב החקלאים. סוחטים, מנצלים - מס ארגז, מס משטח. פערי מחירים מטורפים".

לטענתו, "נשק יום הדין" הוא השבתת שיווקים. "אנשים לא מבינים נכון מהלך כזה. המטרה היא לא להרעיב את עם ישראל, אלא להעלות את הבעיות שלנו לתודעת הציבור ולהראות לכולם שאנחנו מאוחדים, בעיקר לפוליטיקאים. זה יכול להיות תמונת ניצחון או תמונת הפסד. מספיק שחמישה חקלאים גדולים יוציאו משאיות עם סחורה וזה יהרוס את הכול. כבר קלו כל הקיצים. אנחנו לא נלחמים לא על הדובדבן ולא על הקצפת – אלא על האוכל ועל הבית. מה שקרה בערבה יקרה גם אצלנו. בלי חקלאות אין קיום לאזור שלנו".

מאמינים בלחץ פוליטי

מאיר יפרח, סגן ראש המועצה ומזכיר ארגון מגדלי הירקות, טוען שמהלך של השבתת שיווקים הוא  בעייתי וקשה לאכוף אותו. "אין קרן שביתה. ענף הירקות הוא זה שייפגע הכי קשה בגלל חיי המדף הקצרים. רשתות השיווק נערכות בהקדם ולא בטוח שכל החקלאים יגיעו להסכמה ושזה ישיג את האפקט. אני מאמין יותר בלחץ פוליטי. הדרישה העיקרית שלנו זה להפוך את החקלאות לרווחית. בכל פעם שמגיע שר חדש הוא מדבר על יוקר המחיה והופכים את החקלאים לשעיר לעזאזל". 

אז מה אתם רוצים?

"אנחנו דורשים לבטל את מס המעסיקים ולהחזיר את הפטור שניתן בעבר לתאילנדים במס הכנסה. זה מאבק קשה מול האוצר. בנוסף, אנחנו רוצים שהתאילנדים ישלמו מחיר סביר על המגורים. כרגע יורדים 230 שקל משכר התאילנדים על המגורים, אנחנו רוצים שיירד להם 1,100 שקל. בנוגע למחירי מים – הדרישה שלנו היא להוריד ולאחד את  כל התעריפים ל-1.10 שקלים, כמו בשפד"ן. בנושא הקמת שוק סיטונאי חדש באזור החירייה, זה מהלך שמתעכב על ידי האוצר". 

"אסור להיות תלויים ביבוא"

דרור תנורי, מקיבוץ נירים, מנכ"ל יח"ם מסביר שגם הם חלק מהמאבק. "הבעיות משותפות לכולם. כשאנחנו מוכרים תפוח אדמה ב-1.5 שקלים לקילו, לרשת או לסיטונאי, הצרכן הסופי משלם 4.5 שקלים. קל מאוד לנערי האוצר להגיד שבמחיר אשם המגדל. מחובתנו להוכיח שלפער הזה לא אחראי המגדל. הפופוליזם הזה של להביא תוצרת מחו"ל ולהקטין פערי תיווך הוא טוב רק ליום הראשון. הצרכן לא ייהנה מזה. המציאות מראה שגם כשהביאו מוצרים מחו"ל, כמו אורז ושמן, זה לא השפיע על המחיר הסופי".

ומה לגבי השבתת שיווקים?

"אני סקפטי לגבי יישום של מהלך כזה. אני לא אלך אם לא אשוכנע בשיתוף פעולה מלא. אני לא מוכן להיות שותף למהלך שמצד אחד אפשר להאשים מגדלים שפגעו בציבור ומצד שני זה לא יצליח. צריך ללחוץ בפועל על מקבלי ההחלטות. האתגר הגדול הוא להוכיח במספרים את הצד שלנו, להשפיע על דעת הקהל - שלא יסמנו אותנו בתור אלו שתורמים ליוקר המחיה".

דרור מעלה עוד נקודה: "ביטחון המזון". לדבריו, "שמירה על חקלאים זה לא רק יוקר המחיה. אסור למדינה להיות תלויה ביבוא מזון. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למצב כזה. המחיר הסופי שהצרכן ישלם הוא לא באחריות החקלאים. החקלאים לא גזלנים ולא גנבים - וגם לא רוצים מתנות".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: הרפורמות בענפי הצאן והפטם שיזם משרד האוצר בשיתוף משרד החקלאות נועדו להגביר את התחרותיות בענפים אלו ולהוריד את המחירים לצרכן וזאת תוך התבססות על החקלאות המקומית בלבד. יש לציין, כי משרד האוצר רואה חשיבות רבה לקיומה של החקלאות בישראל ופועל להפחתת יוקר המחיה תוך כדי ייעול החקלאות ושימורה.