יום שלישי, 13 ביוני 2017

עושים בית ספר

אם הכול יתקדם לפי לוחות הזמנים, בספטמבר 2018, בעוד שנה ושלושה חודשים, ייפתחו שני בתי ספר יסודיים חדשים במועצה. בשנה וחצי האחרונות ערכה ועדת ההיגוי שהוקמה לטובת הפרויקט 17 פגישות. מה ההחלטות העיקריות שהתקבלו עד כה, ומה עוד נותר להחליט בזמן הקצוב שנותר לפתיחה • צליל דיבקר



בינואר 2014 החליטה מליאת המועצה על הקמת בית ספר יסודי ממלכתי חדש בקרית החינוך במועצה, שישלב בין הקהילות של המושבים והקיבוצים גם בקבוצת הגיל הזו. שנתיים לאחר מכן, בינואר 2016, החלה לפעול ועדת היגוי מורחבת שהוקמה לטובת התהליך ולחבריה, 23 במספר, ניתנה הסמכות לקבל את ההחלטות וההכרעות בצורה דמוקרטית. הוועדה מורכבת מבעלי תפקידים במועצה, מנהלי בתי הספר היסודיים, אנשי חינוך מהקהילה, מלווה פדגוגית מקצועית, מפקחת משרד החינוך, שני חברי מליאה ונציגי ציבור מהמושבים והקיבוצים. 
ביולי 2016 הוחלט על חלופה לביצוע - בניית שני בתי ספר, שיוקמו בצמוד לניצני אשכול ונופי הבשור. בתי הספר יהיו ממוגנים באופן מלא, וצפויים להיפתח בספטמבר 2018. כיום, שנה ושלושה חודשים לפני תאריך היעד לפתיחת בתי הספר ולאחר 17 פגישות שערכה ועדת ההיגוי, מגישה מערכת 232 דו"ח מצב עדכני אודות התהליך, לפי חלוקה לנושאים המרכזיים שעל הפרק.

לוחות זמנים

על פי נציגים מוועדת היגוי, תאריך היעד נשאר בתוקף, ונעשים מאמצים רבים בכדי לעמוד בו. לפי משה מורג, הפרויקטור של התהליך, "מדובר בפרויקט הכי חשוב למועצה כרגע, לכן אנו רוצים לעמוד בלוח הזמנים המקורי - בספטמבר 2018". לדבריו, העבודה לא מתנהלת בנוהל רגיל, אלא בנוהל מהיר ומורכב, "נכון לעכשיו זה התאריך. אם הוא ישתנה - נודיע".

החלטות מרכזיות שהתקבלו

עבודת ועדת ההיגוי על בתי הספר החדשים עדיין בעיצומה, ולכן החלטות גדולות ברמה הפדגוגית טרם התקבלו. אולם, החלטה משמעותית שכן התקבלה היא על הקמת שני בתי ספר חדשים ולא אחד כפי שתוכנן תחילה, כך שבסוף התהליך יהיו בקריית החינוך שלושה בתי ספר יסודיים – ניצני אשכול ועוד שניים חדשים. יעל אדר, מנהלת אגף החינוך במועצה, מספרת שהחלטה מהותית נוספת שהתקבלה היא על כניסה לפיילוט פרויקט החדשנות של משרד החינוך: "זה בא לידי ביטוי בתכנון האדריכלי ובתפיסה הכללית".

אופי קריית החינוך

בין השאלות שעלו לגבי תכנון ובניית בתי הספר, עלתה השאלה האם לבנות מבנים חד-קומתיים בלבד, או לשלב בקריה גם מבנים דו-קומתיים. "אופי כפרי בדרך כלל מתחבר למבנים חד-קומתיים", מסביר משה מורג. "זה עלה לוועדת ההיגוי במספר פרמטרים, ולבסוף הוועדה החליטה שהולכים על מבנים חד קומתיים בלבד". ההחלטה התקבלה על ידי ועדת ההיגוי לאחר דיונים של ועדת משנה שעבדה יחד עם האדריכל המתכנן, והגישה לה המלצות בנושא. 

תקציב הפרויקט

בפרוטוקול מינואר 2016, נכתב כי העלות המוערכת לבניית בית הספר החדש, ללא עלות אולם ספורט, מתקני ספורט ומרכז מוזיקה, היא 35 מיליון שקל. מאז פרסום הפרוטוקול השתנו דברים רבים, וכן הוחלט כאמור על הקמת בית ספר נוסף, ומסתבר כי התקציב יהיה גבוה יותר. מכיוון שהמבנים נבנים כולם במעטפת ממוגנת, עלות הבנייה גבוהה מאשר בבנייה רגילה.
תקצוב בתי הספר מגיע משלושה מקורות: הראשון הוא משרד החינוך, שאחראי על חלק הארי של התקצוב. מכיוון שמדובר בחינוך ציבורי, משלם המשרד את השכר של המנהל, המורים, וכן מעביר תקציבים נוספים. בנוסף, התקבלה ממשרד החינוך תוספת של 30% לבתי הספר עבור פרויקט החדשנות. המקור השני לתקציב הוא הרשות - מועצה אזורית אשכול - שמתקצבת את התלמידים ומממנת את אחזקת המבנים. המקור השלישי והמינורי הוא אגרת ההורים.
לדברי יעל, "במשרד החינוך הנוסחאות מאוד ברורות: אגרת חינוך נקבעה על-פי ועדת חינוך של הכנסת, והחלק של הרשות זה תמיד על פי יכולתה, הרצון וסדרי העדיפויות. אין לי ספק שגם כאן יתקיים, ומתקיים דיון בנוגע לכמה נשקיע מעבר לבסיס הנדרש - ואנחנו משקיעים מעבר לנדרש. גם בתהליך הזה שאלת התקציב תעלה. אם אנחנו רוצים חינוך אחר, ייחודי, תוספתי, גם שאלת המשאבים תמיד עולה". 
לפי משה, אולמי הספורט ומרכז המוזיקה לא קשורים באופן ישיר להקמת בית הספר. הם יסייעו לו מכיוון שהם נמצאים במרחב הקריה, אך התקציב עבורם יגיע מתקציב חיצוני של המועצה ומפעל הפיס.

מצב התוכניות האדריכליות

בפגישה העשירית של ועדת ההיגוי שנערכה בנובמבר 2016, הוצג התכנון האדריכלי לקמפוס עם שלושה בתי ספר ומרכז משותף. על פי הפרוטוקול, מדובר בתכנון די סופי של המבנה הדו-שכבתי ויחסי הגומלין המתקיימים בו. בפגישה ניתן אישור עקרוני לתכנון המוצע. 
בוועדת ההיגוי שנערכה בינואר 2017, הוצג עדכון של התוכנית האדריכלית. התוכנית המתוקנת הוכנה בעקבות הערות אדריכל מלווה מטעם משרד החינוך. בפרוטוקול נכתב כי התפתח דיון די ארוך בנושא, כולל בקשה להתייחסויות ליצירת הפרדה ובידול בין בתי הספר החדשים, הערות על תחנות ההסעה, על נושא חיבור ניצני אשכול לשני בתי הספר החדשים ועוד. 
סוכם כי התוכנית עצמה מתקדמת לאישור סופי של משרד החינוך. כמו כן, נכתב כי ייעשה מאמץ ליצור הפרדה בין בתי הספר, ומיקום נכון ומדויק של חדרי המורים ומרכז המדעים החדש. בנוסף, נכתב שתיבחן אפשרות להוספת שער או שניים בכביש ההיקפי הצפוני לצורך פינוי מיידי בשעת חירום. מיקום ואופי תחנות ההסעה לא ישתנה. 
האדריכל המלווה מטעם משרד החינוך אישר את התוכנית, מסביר משה מורג, והגיש המלצות למנהל הפיתוח במשרד החינוך. "התוכנית הופכת להיות מתוכנית כללית, שזה העמדת המבנים על השטח, לתוכנית מפורזת שצריכה מצד אחד לקבל אישורי בנייה ובמקביל צריך להפוך את זה לתוכניות מפורטות עם כל היועצים, כדי שיהיה אפשר להוציא למכרז, ולהפוך את זה לתוכנית ביצוע לקבלן". 
לדבריו, כל השאלות הגדולות של מספר המבנים, מיקומם, הזוויות ביניהם, יחסי הגומלין ועוד - כבר סוכמו, וכיום העבודה מתמקדת בתכנון מפורט יותר, שכולל תכנון של מבנה נוסף עבור פרויקט חדשנות. גם עבור נושא זה הוקמה ועדת משנה, שתעסוק בין היתר גם בהצטיידות המיוחדת עבור הפרויקט, שלמענו התקבלה כאמור תוספת תקציבית.
משרד החינוך אישר את התוכניות, והן הוגשו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה נגב מערבי, עבור קבלת אישור היתרי בנייה. להערכתו של משה, האישור אמור להתקבל בעוד כחודש וחצי.

חלוקת התלמידים

אחת הסוגיות הרגישות ביותר מבחינת הציבור, היא אופן חלוקת התלמידים בין בתי הספר. "המיזוג הוא מיזוג מלא", מסבירה יעל אדר, "כבר הוחלט שבכל בית ספר יהיו תלמידים גם מהקיבוצים וגם מהמושבים". אולם, לדבריה טרם הוכרע כיצד תתבצע בפועל החלוקה. עבור סוגיה זו הוקמה ועדת משנה שעוסקת בבניית עקרונות מודל השיבוץ, והיא אמורה להציג את הצעותיה לוועדת ההיגוי. מכיוון שוועדת ההיגוי מודעת לחשיבות הרבה של הרצון לאפשר להורים מרחב בחירה, עובדת הוועדה עם דנה ישראלי, נציגה ממשרד החינוך שאחראית על התחום של בחירה מבוקרת. 
דנה אדמון משדי אברהם, נציגת ציבור בוועדת ההיגוי ובוועדת המשנה שעוסקת בנושא חלוקת התלמידים, מספרת שמשרד החינוך מעודד מצב שבו ההורים בוחרים את בית הספר, ורשויות שמעוניינות לעבור תהליך דומה מלוות על ידי צוות המתמחה בעניין. בימים אלה לומדת הוועדה את הנושא, ועתידה להציג את המלצתה לציבור. "מכיוון שזה העניין העיקרי שיושב על לב הציבור, זה נושא שחשוב לשתף בצורה מלאה, ולכן רוב ההחלטות יהיו פרוסות וגלויות, כדי שהציבור ירגיש שותף בתוך הדבר הזה". בנובמבר השנה צפויה הוועדה להציג לציבור את עקרונות השיבוץ, אך השיבוץ עצמו יתבצע רק לקראת פתיחת שנת הלימודים הרלוונטית.
חינוך מיוחד
אחת מוועדות המשנה עוסקת בבחינת מערך החינוך המיוחד בבתי הספר. ההתלבטות המרכזית בסוגיה זו היא האם לייצר בתי ספר משלבים, שבהם ילדי החינוך המיוחד ישולבו בחינוך הרגיל, או שמא בתי ספר שבהם יוקמו כיתות נפרדות לחינוך מיוחד. הוועדה עתידה להציג בפני ועדת ההיגוי שתי חלופות לדיון, שיוצגו גם לציבור במעגלי השיח הבאים. התוכנית האדריכלית נותנת מענה לכל אחת מההמלצות.

חינוך בלתי פורמלי

סוגייה מרכזית נוספת היא החינוך הבלתי פורמלי ומסגרות הצהריים במושבים ובקיבוצים. מתוך ההנחה שביישוב מסוים (מושב, קיבוץ או יישוב קהילתי) לא כל הילדים ילמדו באותו בית ספר, עלתה השאלה האם ואיך זה עלול להשפיע על מסגרות אחר הצהריים. לפי דנה אדמון, המחשבות האלה עלו בתחילת התהליך מכיוון שוועדת ההיגוי תצטרך לקבל החלטה בנושא "אם מפצלים ישובים בין בתי ספר זה משפיע על מערך ההסעות, על החינוך הבלתי פורמלי ועל דברים נוספים". 
"אין לי ספק שכל מה שיקרה, יקרה בתיאום עם הקיבוצים", אומרת יעל אדר. "אנחנו מכירים בחינוך הקיבוצי ובחשיבות קיום של מסגרות אחר הצהריים בקיבוצים, והמטרה היא לא לפגוע בפעילות הזו, אבל מצד שני, איך נותנים מענה לילדי המושבים שלהם אין את המענה המשלים הזה?". לדברי יעל, ועדת ההיגוי לא עוסקת בסוגייה הזו, אבל בבוא היום היא תעלה לדיון ותתקבל החלטה בנושא.


יום שלישי, 16 במאי 2017

חקלאי וטוב לו

גיא ארנולדס מעין הבשור עוד זוכר את הימים שבהם נהג אביו יוסי להסתובב עם הטרקטור בחממה היחידה שהייתה ברשותם. כיום, ”ארנולדס עבודת אדמה” הוא משק גדול שניהולו עבר מיוסי לגיא,  ובו מגדלים פלפלים ועגבניות שרי לתפארת • צליל דיבקר










את גיא (38) ויוסי (70) ארנולדס אני פוגשת בבוקר בביתו של גיא בעין הבשור. בדרך כלל בשעה כזו נמצא גיא בחממות שלו, שבהן הוא מגדל עגבניות שרי, פלפלונים ודלעת ערמונים. לפני כשבע שנים נטל מאביו יוסי את שרביט ניהול ותפעול המשק ומאז הוא זה שמנצח על מפעל החיים המשפחתי - ”ארנולדס עבודת אדמה” - שקיים כבר יותר מ-30 שנה. 
הוריו של יוסי הגיעו ארצה מיוון לאחר השואה ולפני קום המדינה, והשתכנו בתל אביב. בגיל 12 נשלח יוסי לחברת הנוער בקיבוץ זיקים, ושם הוא גר כילד חוץ עד גיוסו לצבא. ”הג’וק הזה של החקלאות נכנס לתוכי כשהייתי נער”, מספר יוסי. ”שם בעצם הכול התחיל, שם ספגתי את הערכים של עבודת האדמה. הזרעים ניטעו בתקופה הזאת”.
בשנות ה-70 עברו יוסי ואשתו פאני עם שני ילדיהם לגור בהתיישבות בצפון סיני: ”התקבלנו למושב דקלה והגענו לשם בקיץ 1975. אז התחיל כל הסיפור של להיות מושבניק - היו לנו חממות וגידלנו עגבניות, מלפפונים, חצילים, מלונים ופלפלים, והיינו מאושרים”. גיא, הבן הצעיר, נולד בדקלה בשנת 1978. ”זה היה עולם אחר לגמרי”, נזכר יוסי. ”היינו חברה תוססת וצעירה, עם שמחת חיים גדולה”.


חקלאי מגיל צעיר

בעקבות הסכם השלום עם מצרים, הוחלט לפנות את סיני. ”הייתה התלבטות גדולה מה לעשות”, נזכר יוסי, ”ובעצם נוצרו שתי קבוצות להתיישבות חדשה - אחת מהן בעין הבשור”. באפריל 1982 עזבו יוסי, פאני והילדים את מושב דקלה. ”העמסנו את הדברים למכולות והגענו לעין הבשור, לבתים זמניים - בלי חשמל, בלי תשתיות, כמעט בלי כלום”. 
עברו מספר חודשים עד שסופק להם חשמל, וכמעט שנה עד שנסללו כבישים במושב הצעיר. ”בשנה הזאת לא כל כך עבדנו, אלא בנינו חממות ותשתיות, ורק שנה לאחר מכן התחלנו ממש לעסוק בחקלאות”. מאז, ועד שנת 2010, עסק יוסי בחקלאות. ”באיזשהו שלב פרשתי, העברתי את המשק לגיא ויצאתי מהסיפור. מתישהו בנאדם צריך להחליט שהוא עושה דברים אחרים”. את המשפחה פקד אסון כבד, כשלפני 28 שנים נהרג בנם הבכור של יוסי ופאני, אבי, במהלך שירותו הצבאי.
גיא אמנם נכנס לחקלאות בפועל לאחר גיל 30, אך הוא מספר שהמשיכה לתחום ניטעה אצלו כבר בגיל צעיר: ”זה היה שם תמיד. זכורה לי חוויה מגיל 8 או 10. חזרתי מבית הספר, ואבא שלי עשה דיסקוס עם טרקטור הפרגוסון מאחורי המחסן. אז הייתה רק חממה אחת, וכל השאר היה שטח פתוח. אני זוכר שבאתי ועליתי על הטרקטור”. בגיל מאוחר יותר כבר התחיל גיא לעבוד בגידול ומיון ורדים לייצוא, ובגידול עגבניות. ”המושב היה אחר כשהייתי ילד. האווירה הייתה חקלאית”.
לדברי יוסי, אחת הסיבות שבגללן עזב את החקלאות הייתה ההרגשה שהממשלה התעמרה בחקלאים: ”זו אחת הסיבות שהרמתי ידיים. גם הדור הצעיר קצת מהסס, ולכן אנחנו לא כל כך תומכים בכך שהם יעסקו בחקלאות - עם כל המקלות בגלגלים שהממשלה תוקעת לצערי. בעבר היו שנים שהממשלה תמכה בחקלאות וברעיון של יישוב הפריפריה, אבל כבר עשר שנים שיש התעמרות בחקלאים, ואנחנו, המבוגרים, הרמנו ידיים. הדור שלי מאוד מאוכזב מהיחס וממדיניות הממשלה כלפי החקלאים” 
גיא: ”הדור של ההורים שלנו חווה חקלאות אחרת, ובגלל זה הוא גם כל כך מאוכזב מהחקלאות. אני אישית לא נתקלתי בקשיים כלכליים ברמה העסקית שלי, אבל כל חקלאי זה סיפור אחר. זה עסק אחרי הכול וכל אחד מנהל את זה אחרת”. 

נועז אבל זהיר

כיום, גיא אחראי כאמור על ניהול המשק וגם נותן ייעוץ מקצועי לגידול למשקים באזור: ”המוצרים הם מוצרים מאוד ייחודיים וטעימים”, הוא מתגאה בפרי כפיו, ”יש לי משווקים שמגיעים אליי וקונים ממני את הסחורה. העבודה לא תמיד קלה, אבל החיים הם טובים כחקלאי”.
יוסי: ”זו עבודה אינטנסיבית שדורשת הרבה ידיים עובדות. המוצר צריך להיות מוצר יפה - שמרגישים עליו שהשקיעו בו. כהורים לילדים שגרים במושב, אנחנו מרוצים כי אנחנו קרובים אחד לשני, רואים אותם יום יום. זה יתרון גדול. אני מאחל לגיא שימשיך להצליח בחקלאות. אני נשברתי בשלב מסוים, יכול להיות שהיום זה ירד, אבל אז הייתה איזה תקופה מאוד-מאוד קשה”.
גיא: ”זה עדיין קיים, אבל ברמת החקלאי אני כן אופטימי, ואני כן ממליץ לאנשים ונערים לגעת בתחום החקלאות. הכול תלוי באדם שאתה - רוב החקלאים אוהבים את עבודת האדמה וגידול הצמחים. אם הם יחשבו בצורה יצירתית, נועזת, חכמה וזהירה - הם יצליחו, אין ספק”.


ותיקי גוש צוחר חגגו מימונה במועדון מופ"ת החדש שפועל שלוש פעמים בשבוע עד שעות הצהריים. לצלילי המוזיקה ועם כוס קפה ומאפים מתוקים, הם מספרים על מקום המפגש החדש: "נוצר פה גיבוש חברתי. מי שמגיע פעם אחת ממשיך לבוא לכאן" •
יובל רויטמן

ביום שלישי ה-18.4 נערכה במועדון מופ"ת החדש שנפתח בגוש צוחר חגיגת מימונה לוותיקי האזור. ב-9:00 בבוקר, כשראשוני האורחים החלו להגיע,  ארוחת הבוקר העשירה כבר הייתה ערוכה לקראתם ובחלל המבנה היו מסודרים שולחנות עם פריטי לבוש חגיגיים, כלי נחושת מסורתיים ומיני מתוקים שמאפיינים את החג.
המועדון שנפתח לפני כחודשיים בשטח בי"ס הבשור לשעבר פועל שלושה ימים בשבוע - בראשון, שלישי וחמישי בין השעות 8:30 ל-13:30. במקום מוגשת ארוחת בוקר, וארוחות צהריים יתחילו בחודש הבא. בכל יום יש פעילות מסוג אחר - בימי ראשון חוג ציור, בימי שלישי מוקרן סרט ובימי חמישי - התעמלות. 
עומדים מימין: עו"ס אפרת קיפניס, אבי דוסטרי ושוש בכר.
יושבים מימין: משה רחמים, שוקי כהן, שרה קוזלובסקי, לילי וקרט ומיקה אגיב



פתרון לפנסיונרים עצמאיים

מי שהובילו את הפרויקט הם סגן ראש המועצה מאיר יפרח ומנהלת האגף לשירותים חברתיים תמר אורבך-אבני. "בחרנו יחד את המבנה הזה משום שהוא מרכזי ונותן מענה לכל שבעת היישובים בגוש צוחר", מספר מאיר. "לטובת השיפוץ גויסו 240 אלף שקל ממשרד הפיס ו-120 אלף שקל ממשרד הפנים. בנוסף, המועדון מקבל תקציב הפעלה של 220 אלף שקל בשנה ממשרד הרווחה". 
כיום, מוסיף מאיר, יש שישה מועדונים שפועלים במתכונת כזו במועצה - בנירים, עין השלושה, ניר יצחק, רעים, צאלים וצוחר, "ובעתיד אנחנו רוצים שייפתח פה גם מרכז מבקרים בנושא חקלאות והתיישבות. הכוונה היא שבמסגרת תקציב 2018 ייפתח מועדון מופ"ת גם בחבל שלום. המטרה היא לתת פתרון לפנסיונרים עצמאיים מהסביבה שיושבים בבית ופנויים במהלך היום".
מופ"ת הוא פרויקט ארצי של משרד הרווחה ומי שמנהלת המועדון החדש היא אפרת קיפניס מישע, עובדת סוציאלית המתמחה בגיל השלישי, שעבדה בנווה אשכול ומאוד מאמינה בשיתוף פעולה בין המקומות. "אני מאוד נהנית מהעבודה כאן. האנשים נפגשים עם אנשים כמוהם שייסדו את האזור וזה מספק להם מקום מפגש.
"מבחינתנו זה בית פתוח וגם יש לנו הרבה תוכניות לעתיד בשיתוף עם היחידה להתנדבות במועצה, כמו חנות יד שנייה של כלי בית וצעצועים. כבר היום הגיעה אביבה נחום ממבטחים והיא תעביר סדנת אומנות שימושית בהתנדבות. זה חלום שמתגשם שאנשים עושים למען האחר".
תמר אורבך-אבני, מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה: "מועדון מופ"ת בצוחר הוקם כחלק מראייה מערכתית- קהילתית רחבה המונחלת לרשויות על ידי משרד הרווחה. השאיפה היא כי לכל בן הגיל השלישי המעוניין בכך יהיה את המקום בקהילה העונה לצרכיו בהיבטים השונים - חברתי, העשרתי, תזונה, טיפול וכדומה. מאז 'צוק איתן' נפתחו במועצה 6 מועדונים בהיקפים שונים, תוך התגייסות מצד הקהילות שלא חוסכות משאבים המאפשרים את הפעלתם לטווח ארוך.
"חשוב להדגיש שמועדוני מופ"ת מיועדים לקשישים עצמאיים בלבד. עבור תשושי נפש וסיעודיים קיים ברצף השירותים מרכז היום לקשיש המתמחה בהענקת שירותים איכותיים לאוכלוסיית יעד זו".

"המועדון הוא כמו הבית שלי"

אני יוצא לשמוע קצת מה אומרים הוותיקים. מחוץ למועדון, בצל המרפסת החדשה, ומול העצים הצעירים שנשתלו לאחרונה ומקבלים את פני הבאים למקום, כבר יושבים החבר'ה סביב השולחנות, נהנים ממזג האוויר האביבי, שותים קפה ומדברים. 
"זה נהדר בשבילי", אומרת ניצה מגן מתלמי אליהו. אני מגיעה לכאן שלוש פעמים בשבוע ומבלה בפעילות עד הצהריים. אני חושבת שזה מפעל מאוד יפה, מכירים עוד אנשים ומאחורי כל אדם יש סיפור. לא מזמן התאלמנתי ולי ממש טוב שאני באה לכאן. גם הילדים שלי שמחים שאני באה". 
שוקי כהן מאוהד הוא מ"וותיקי המועדון", לדבריו. "אני חושב שיש משמעות בהפרדה בין נווה אשכול למועדון הזה. פה אנחנו נפגשים אנשי האזור (גוש מבטחים) שאנחנו רואים כבר 40 שנה אבל בפועל כמעט ולא יצא לנו להיפגש ככה לאורך השנים". 
משה רחמים ממבטחים: "אני פעם שלישית כאן ואני חושב שהמועדון הזה מצליח איפה שערבי המפגש שניסו לארגן במושבים לא הצליחו. המקום אידאלי גם לחקלאים שנפגשים ומתאספים ל'פרלמנטים' – פה זה המקום".
לילי וקרט מישע מצטרפת לדוברים: "זה מועדון של אהבה. מקבלים פה חיבוק ושיתוף פעולה. אני אוהבת את המקום הזה כמו הבית שלי - ומי שבא לפה פעם אחת ממשיך לבוא לפה. 
אבי דוסטרי מצוחר מסכם את הדברים: "נוצר פה גיבוש חברתי וכדאי שהתושבים הוותיקים שגרים באזור יידעו על כך וינצלו את המקום הנהדר הזה". 
ב-8.6 ייערך אירוע פתיחה רשמי של המועדון. פרטים בהמשך. 
המעוניינים להתנדב ולהעביר שיעורי מחשבים או חוגים והרצאות מוזמנים ליצור קשר עם אפרת קיפניס בטלפון  050-2143456, או במייל - efratkip@gmail.com

יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

עפים על כל כדור

הערב (יום א', 13/11) בשעה 20:30 יעלו שחקני הכדורעף הבוגרים של הפועל אשכול למשחקם השני בליגה ארצית דרום. מנהל הקבוצה זוהר קופץ' והמאמן הוותיק אלכס צייטלין מספרים על החלום שהפך למציאות - וקוראים לתושבי המועצה להגיע לאולם סביון ולעודד


בשבוע שעבר, ביום ראשון ה-6.11, אחרי חודשיים של אימונים, עלו שחקני קבוצת הכדורעף הטרייה - הפועל אשכול - למשחקם הראשון בליגה ארצית דרום, משחק חוץ נגד מכבי אשדוד המנוסה. אחרי קרב צמוד שארך כשעתיים, הפסידו שחקני אשכול 3-2 במערכות, כשהמערכה האחרונה הסתיימה בתוצאה 15-13. 

מגיל 15 ועד 50

בקבוצת הבוגרים החדשה משחקים 15 חבר'ה, מגיל תיכון ועד גיל 50, שמתאמנים באולם סביון פעמיים בשבוע. בשבוע שעבר הם התחילו לשחק בליגה הארצית, שהיא הליגה השלישית בארץ - אחרי ליגת העל והליגה הלאומית.
זוהר קופץ' מעין הבשור (במקור מצאלים)  הוא מנהל הקבוצה, ויש לו קשר משפחתי לענף: "הבן שלי עמרי עזב את אסא באר שבע לטובת הקבוצה שלנו וקינן משחק בליגת העל בהמעפיל חדרה וגם בנבחרת ישראל, ואני מקווה שהוא גם יצטרף לשורותנו בהמשך".  
זוהר מספר איך נכנס לניהול הקבוצה: "לפני כשלושה חודשים פנה אליי המאמן אלכס צייטלין ושאל אם הייתי מוכן לקחת את ניהול הקבוצה על עצמי. קפצתי מיד על המציאה, כי אמרתי שחייבים לקחת את העסק ולקדם אותו". 
מאז תחילת ספטמבר, מגיע זוהר לכל אימון, עוקב אחרי השחקנים ונהנה מכל רגע. "החלום שלי זה להקים מועדון כדורעף כמו שיש במקומות אחרים בארץ - מכיתה ד' ועד בוגרים. אני רוצה לקחת אחריות, את הכול אני עושה בהתנדבות, ברצון ובכיף ואנחנו מקווים שבעתיד יהיה גם כדורעף חופים".

בואו לעודד

משחק הליגה השני, נגד אסא ירושלים, יתקיים כאמור הערב, יום ראשון ה-13.11 בשעה 20:30 באולם סביון. "אני קורא לתושבי המועצה להגיע ולעודד", אומר אלכס צייטלין, המאמן הוותיק של הילדים והנוער במועצה, שמאמן גם את הקבוצה הבוגרת. "אם האולם יהיה מלא זה ניצחון שלנו". 
אלכס, כמו זוהר, מכוון גבוה, ורוצה לסיים את העונה במקום הראשון שיבטיח עלייה לליגה הלאומית. "אני מרוצה, הגיעו שחקנים חזקים". ומה בנוגע לכסף? בינתיים, בשנתה הראשונה של הקבוצה, כל שחקן משלם אלף שקל. "הצבתי את זה כתנאי למחויבות של השחקנים", מסביר זוהר, שמספר שגם המועצה שותפה למימון. 
על החולצות מתנוסס הלוגו של יח"ם, בינתיים הספונסרים היחידים של הקבוצה, ואלכס וזוהר מקווים שבשנה הבאה עוד עסקים פרטיים במועצה, קטנים וגדולים, יצטרפו לתמיכה. "צריך גם קורס מדריכים, מחנות אימונים וציוד".
אלכס צייטלין וזוהר קופץ'

כל אימון מלחמה

לדברי ניצן פרחי משדה ניצן (34), אחד מהשחקנים "הרמה טובה. מה שיפה זה שכל השחקנים (מלבד אחד) הם מהמועצה. בנוסף, טווח הגילאים מגוון; יש תיכוניסטים, חיילים, חבר'ה אחרי צבא ויש גם חבר'ה בגילאי ה-30 ואפילו בני 50".

יש סיכוי לעלות ליגה?

"אני עוד לא מכיר קבוצות אחרות, אבל ההרגשה היא שזו קבוצה בליגה בכירה ביותר. קורה פה משהו יפה מאוד מבחינה מקצועית: יש שני אימונים בשבוע, משמעת והספק גבוה. בנוסף, כל אימון הוא כמו מלחמה. עובדים בטירוף ולא סתם משחקים. כולם מתאמנים כמו חבר'ה בני 18 וכשנגמר האימון לא רוצים ללכת הביתה".

נשמע רציני

"הרעיון הוא שתהיה קבוצת דגל למועצה ושהחבר'ה שעכשיו בקבוצות הילדים והנוער יסתכלו ויידעו שיש להם לאן לחזור אחרי הצבא. שאפשר לגור פה ולשחק כדורעף בצורה מקצועית".


יובל רויטמן

יום שני, 7 בנובמבר 2016

המלון הראשון במועצה

בחצי השנה האחרונה עמלו בצאלים על שיפוץ מגורי הצעירים הישנים והפיכתם למלון חדש - מלון 'ארץ'. מדובר ביוזמה משותפת של הקיבוץ וחברת משקי הקיבוצים. אורן אלטמן, מנכ"ל המלון ויונית פרטוק, מרכזת המשק, מספרים מה השירותים שיציע המלון, למה להשקיע בתיירות בנגב - ומה עלה בגורלו של האורחן הוותיק • תם פרחי


רגע לפני החגים יצא לדרך מלון "ארץ" החדש בקיבוץ צאלים, פרי שיתוף הפעולה בין הקיבוץ למשקי הקיבוצים. הקשר הראשון בין השותפים נרקם כבר לפני כ-4 שנים, אבל צבר תאוצה לפני כשנה וחצי. לפתיחה החגיגית קדמו עבודות קדחתניות של שיפוץ ובנייה שהחלו לאחר חג הפסח האחרון ונמשכו עד ערב ראש השנה ממש. קשה להאמין שרק לפני כמה חודשים עמדו במקום המטופח הזה מגורי צעירים מוזנחים ונטושים.
אורן אלטמן, מנכ"ל המלון, המנהל את הפעילות המלונאית של משקי הקיבוצים, מספר על המרוץ נגד הזמן: "רצינו לסיים הכול עד ראש השנה, אבל היה ברור לנו לחלוטין שזה יעד שקשה מאוד לעמוד בו. מצד שני גם הקפדנו שעבודות השיפוץ שנמשכות גם בימים אלה לא יפגעו בשום צורה במכלול השירותים שניתנים לאורחים ובאיכותם".

ומהם השירותים שמציע המלון?

"נכון לעכשיו יש לנו 29 חדרים פעילים לזוגות ולמשפחות, ובסוף השיפוץ עתידים להיות לנו 51 חדרים בסך הכול. בנוסף הקמנו מתחם הסעדה חדש ואנחנו מציעים לאורחים להשתמש בבריכה ובחמאם שמופעלים ע"י הקיבוץ".



אין חשש להשקיע כספים כה רבים בתחום התיירות באזור כשלנו, הסובל לא אחת מאי יציבות ביטחונית? 

"תיירות היא ענף שביר. אני מאמין שרק אנשים אופטימיים יכולים לעסוק בה והניסיון אכן מוכיח שסך השנים הטובות עולה על סך השנים הרעות. יתרה מזאת, לאורך השנים ידעו בצאלים לצלוח בשלום גם תקופות של מתיחות".

ומה לגבי טיב הקשר עם התושבים בצאלים, אחרי הכול מדובר כאן בעסק שמרבית מנהליו ומפעיליו אינם חיים בקיבוץ. 

"כבר התנסיתי בעבר בניהול מודלים דומים, ואני יכול לומר שהכול תלוי באופי הקהילה: יש קיבוצים שרואים באורחים מבחוץ סוג של מטרד ואחרים שמבינים את הפוטנציאל האדיר שגלום בענף הזה לפיתוח הקיבוץ. אם יודעים לשמור על המינונים הנכונים ולראות גם את הקהילה שבתוכה המלון הזה קם, אפשר בהחלט לייצר יחסים הרמוניים".
יונית פרטוק, מרכזת המשק בצאלים, מאשרת את המורכבות והרגישות של הגדלת הפעילות התיירותית בתחומי הקיבוץ ושל הכנסת שותף חיצוני לעסק, אבל גם מדגישה את היתרונות הרבים שבצדו: "המלון החדש מחליף את האורחן הקודם שלנו. את חדרי האורחן השמשנו למגורים ראויים לצעירים, בדיוק כפי שמחייבת ההצרכה של הקרקע הזאת, ואת הקרקע שמשויכת לתיירות הקצנו למלון החדש, כך שנעשה כאן סדר גם במובן הזה. בניגוד למיקומו של האורחן הישן, המלון ממוקם בשטח פחות מרכזי, רחוק יותר מבתיהם של מרבית החברים".

ואיך בכל זאת מוודאים שהקיבוץ שיש לו מלון לא יהפוך למלון שיש לו קיבוץ? 

לאורך כל הדרך הקפדנו שרוח צאלים תישאר במקום הזה. היה חשוב לנו מאוד לבחור שותף שיש לו את הדנ"א הקיבוצי ושלנגד עיניו תעמוד גם הקהילה שחיה כאן. ולא פחות חשוב, שהקיבוץ והחברים יהיו שותפים ככל האפשר בהפעלת המקום הזה: בהסעדה, בנוי, במכבסה. 
"לכל שירות כזה יש גם אלטרנטיבות מבחוץ, לפעמים אפילו זולות יותר, אבל אנחנו התעקשנו להשתמש ככל האפשר בכוחות פנימיים כדי שגם לקיבוץ תהיה טביעת אצבע במלון. אז נכון, יש כאן מובן מסוים של אבדן פרטיות, אבל אני מאמינה שמהאבדן הזה גם נגזרים הרבה מאוד שירותים ורווחים – לא רק כלכליים – שהקהילה שלנו יכולה ליהנות מהם מאוד".


יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

עלו ביחד על הבמה

11 ישובים, שלושה מהם אצלנו במועצה, עלו על במת ההיסטוריה של ההתיישבות - בלילה אחד. השנה הם חגגו את שנת השבעים לאותו לילה דרמטי - בדרמה, בשירים ובמחול. מתברר שהחגיגות הצליחו לא פחות. אורים, בארי ונירים חגגו את חגם, כל קיבוץ בדרכו, כל קיבוץ עם מה שהביא איתו לרגע הזה: הישגים, גאווה, שמחה וגם ביקורת עצמית מפוכחת


אורים - פתאום לפני 70 שנה

שנת ה-70 להקמת קבוצת אורים מצאה אותנו בעיצומו של תהליך ההפרטה. לאחר 20 שנה של מאבקים וויכוחים בנושא "השינוי", לאחר תהליכים ממושכים, עברה במרץ 2016 הצעת ההפרטה באורים. הנהגת הקהילה הייתה עסוקה בדיונים והכנת תוכניות להתאמת המערכות למציאות החדשה. חברי הקיבוץ היו עסוקים בהתארגנות אישית - מציאת מקורות פרנסה נוספים, התארגנות תקציבית, שיעורי ערב להבנת דפי התקציב החדשים... כולנו היינו בהתמקדות מלאה בשינוי אורחות החיים, ונשארה מעט אנרגיה לדברים אחרים. ולכן, עד שלב די מאוחר, לא התפננו לשנת ה-70. 
אורים-התלהבות אדירה

הבנים באו לעזור
במשך כל השנים, הפורמט של אורים לציון חגי המשק היה מחזמר. אירוע כזה תמיד הביא לגיבוש חברתי של כל המשתתפים: שחקנים, זמרים, רקדנים ועוד. גם השנה, נעשה ניסיון לגייס משתתפים למחזמר, אולם הניסיון כשל. אנשים לא התנדבו, הייתה תחושה שאם לא נמצאו משתתפים למחזמר, אולי לא נוכל בכלל לקיים את  חג ה-70. הייתה קצת פסימיות, אולי בגלל ההפרטה שגרמה להסתגרות – איש איש לעשות לביתו, אולי בגלל התחושה שאנחנו קיבוץ זקן בלי צעירים, ואין לנו כוח יותר...
במצב דברים אפרורי זה, התחלנו להתארגן לחג המשק, במאי 2016. החלטנו לערוך מופע ובמרכזו הנושא "ילדות באורים". פנינו לחברי ובני אורים שכתבו טקסטים אישיים על זיכרונות ילדות, על המעבר ללינה משפחתית ועוד. במופע גם שולבו כמובן חומרים ויזואליים ומוזיקה. להפתעתנו ולשמחתנו, ככל שהתקדמה הפקת המופע, התגייסו עוד ועוד חברים ובנים. למרות ההפרטה, כולם עבדו בהתנדבות. גם בנים שעזבו את אורים באו לעזור. למעשה, מלבד המפיק המוזיקלי (גל גיברשטיין), כל המשתתפים היו חברי ובני אורים. 
במהלך החג, התקיימו אירועים רבים:  עלייה לבית הקברות, כנס בנים, תערוכת אמני אורים בגלריה ציאורים, טקס קבלת חג, ארוחת ערב משותפת על הדשא הגדול, מופע מרכזי: "70 שנה" ועוד, ולבסוף מסיבת ריקודים עם להקת החבר'ה המצוינת בפאב אורים. 
ביום למחרת התקיים משחק "חפש את המטמון", ובמקביל ארוחת בראנץ'.  בכל האירועים השתתפו מאות אנשים וילדים, והייתה תחושה חגיגית של התרוממות רוח אדירה. 
למבוגרים, נקודת השיא של החג היתה המופע.  כשהכנו את המופע, חששנו איך יקבל הקהל את הטקסטים שעמדו כתוכן מרכזי. בדור האינטרנט והטלוויזיה, דור תזזיתי וקצר נשימה, מדיה שעובדת על הרבה תמונות ומעט מילים, הרבה אווירה ומעט תכנים, העלינו ערב אנכרוניסטי משהו.

התרוממות רוח
להפתעתנו, הקהל הגיב בהתלהבות אדירה, בהתרגשות שלא שיערנו. צופים רבים ישבו עם דמעות בעיניים, גם הציניים והביקורתיים ביותר נסחפו. העומק הרגשי של הטקסטים חיבר את כולנו למחוזות משותפים של ילדות, זיכרונות על אנשים יקרים שהיו ואינם... ואהבה גדולה לאורים, לנוף, למקום.
אז הייתה לנו התרוממות רוח אדירה ושמחה גדולה, שהצלחנו גם אחרי ההפרטה להרים אירוע חגיגי כמיטב המסורת האורימאית. עם התנדבות, שיתוף פעולה (גם עם קצת ריבים בדרך...) יצירתיות ואהבה.דליה רימר

נירים - הנקודה האחת עשרה והכבש הששה עשר

עלילות ליל 11 הנקודות, עם העלייה לקרקע, המלחמה על דנגור והמעבר למקום הנוכחי, הם בנירים סיפור גדול. סיפור שמתחרה רק ביציאת מצרים, המעבר בים והנדודים במדבר עד הארץ המובטחת, בין ניר עוז לעין השלושה. כמו הדרך ההיא ממצרים, גם הסיפור שלנו רצוף בשמות הנופלים בדרך: מי מיד מצרים, מי במדבר ומי בארץ הטובה. גם לשנת השבעים הגענו בשיאו של מסע התנערות והתחדשות והשנה הזו אכן נוצלה עד תום.
 אחרי איחוי הקרעים של תהליך השינוי, אחרי המלחמה והאובדן, אחרי קליטת קבוצה ראשונה של משפחות חדשות והיערכות לקראת קליטה נוספת ובאמצע תהליך של חידוש התשתיות ותחילת בנייה חדשה הגענו בדיוק ליום הזה – שבעים שנה לקיבוץ.
כבר בהתחלה הכרזנו על שנת השבעים כשנה של אירועים: יום הוותיקים שהתחיל בסיבוב בשדות והסתיים בשירה עם להקת וותיקי הגבעטרון, יום הילד שכלל אירועים שילדים אוהבים, טיול גדול בצפון בשני מחזורים. יצירה משותפת של פסיפסים שהם העתקים מתוך פסיפס מעון שמקשטים עכשיו את הקיבוץ ועוד אירועים שעשו לנו את השנה.

ואז הגיע המופע
נירים- "איך קיבוץ נולד" צילום: 232
אל חג הקיבוץ כבר הגענו עם ציפיות למשהו גדול. המודל היה חג החמישים שבו הועלתה הצגה בהשתתפות חברים וילדים. הפעם נכתב מחזמר שהיה מבוסס על שירי ’הכבש הששה עשר’. 
את סיפור המחזמר כתבו אירית ותמה חפץ. הוקם צוות ונשכרו שרותיהם של יעקב אמסלם הבמאי, דני גרקוביץ', דיויד ולדמן, שרון עטון-מורלי וג’אניס הפקות. גויסו שחקנים מכל שכבות הקיבוץ ובמקביל לחזרות - החלו צילומי וידאו בקיבוץ ששולבו בהצגה, על מסך לד מאחורי הבמה. 
ואז הגיע המופע. על הבמה עלו במשך יותר משעה עשרות חברים, תושבים שיהיו חברים וילדים, וסיפרו לנו את סיפור חיינו עד היום: בשירים, סיפורים, מערכונים, קטעי וידאו, תמונות, ריקודים וציורים. גם יהונתן גפן שלח את ברכתו המצולמת והשתתף בקריאת קטע המבוסס על השיר על 'האיש הירוק' שהוסב למציאות של נירים. האירוע נפתח בברכת נשיא המדינה. נאום ארוך ונרגש ונסגר ב'שיר השלום של נירים'. הכי ממלכתי, הכי מקומי. ארנון אבני.

בארי - חג של נחת

במלאת לו 70 נמצא בארי בתקופה של נחת. כארבעה עשורים של חוסן כלכלי, השלובים ביציבות חברתית, יצרו בה קוטב שלישי של רצון לשמור על הקיים. גם השכנים ממערב לא מכריזים על קיומם יותר מדי מאז צוק איתן ולא מספקים 'ריגושים' מיותרים. כך שיום ההולדת ה-70 לא התקבל בהתרגשות מיוחדת, אלא יותר כסיבה מוצדקת וטובה למסיבה.
אירועי השנה כללו פתיחת שנה בפיקניק קיבוצי מעוטר באדיבות הכלניות, משחק 'חפש את המטמון', צילום קבוצתי של חברי הקיבוץ ב'אמפי' המקומי כהמשך לצילום לפני עשור, אולי פתיחתה של מסורת ועוד אירועים מסוג זה, כשגולת הכותרת כמובן הייתה אירוע הסיום. 
המופע שהתקיים ביום שישי הצמוד לראש השנה האחרון, היה אירוע קיבוצי שאליו הוזמנו בני ובנות הקיבוץ באשר הם. אחת ההתייחסויות הבולטות בו, הייתה לוותיקי הקיבוץ. אם מצליח בארי לשמור את שעריו סגורים מפני רוח הקפיטליזם המשתוללת בחוץ ולהתמודד עם חידושי האינטרנט שמשנים את עולם הדפוס, הרי שאת הזמן אין בכוחו לעצור. ובעשור האחרון הולך ונעלם דור הוותיקים מנוף הקיבוץ. נדמה כי אצל הדור השני בעיקר, שהכיר את דור הוותיקים במלוא כוחו, הופך דור ההורים לדור מיתולוגי. כך נתקבלה בקורת רוח קריאתו של אחד מילדי הקיבוץ שקרא מהבמה לקהל לעמוד לכבוד ותיקי הקיבוץ. ואם בענייני הוותיקים עסקינן, ביוזמתה של קבוצת חברות, נמצא בעיצומו פרויקט כתיבת ספר המבוסס על סיפור חיי הוותיקים. 
את המופע הגדול ביים במאי חיצוני, הוא הופק מוזיקלית על ידי בן הקיבוץ והשתתפו בו מיטב כוחות הבמה המקומיים. אפילו קרן פלס - שהגיע הזמן כבר לקרוא לה רשמית 'יקירת הקיבוץ', - הופיעה יחד עם מקהלת הילדים והצטרפה לחגיגה.
השילוב הוליד מופע מהוקצע ומלוטש שריגש רבים - ודאי אם נוסיף לכך את הארוחה המושקעת שקדמה לו והצדיק את הנסיעה אליו לאלו שבאו מרחוק. אך עם זאת, ואולי רוחות הזמנים הן שגרמו לכך, רוב חברי הקיבוץ לא השתתפו בהכנת הערב הגדול ובהתרגשות לקראתו כמו בעשורים קודמים. גם הבחירה בבמאי חיצוני הביאה לכך שהמסכים הגדולים והתכנים שהיו אמורים לשקף את חיי הקיבוץ, לא שיקפו לרוב את חיי הקיבוץ הפנימיים.
בארי- מיטב כוחות הבמה צילום: עופר גתי
בתום הערב התפזרו הנוכחים בידיעה שאפשר לסמן וי על מסיבת יום ההולדת לקיבוץ שנעשתה כהלכתה, ובתקווה 'הוביטית' משהו, להיפגש בעוד עשור, אם אפשר בתנאים דומים. אביבית ג'ון שוורץ

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

אינדינגב אימפריה

ההתרגשות מאינדינגב כבר חצתה מזמן את גבולות המועצה, והפסטיבל כיום הוא חלק מרכזי במוזיקה הישראלית. שוחחנו עם כמה אנשים בתעשיית המוזיקה וניסינו להבין מהם מה הופך את אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל • נגה גדג'. צילום: עודד נתן


בשנים האחרונות הוא כבר הפך לאחד מסימני הסתיו - החצבים פורחים, הציפורים נודדות ואלפי בני אדם מגיעים למצפה גבולות לפסטיבל אינדינגב. בתשע שנות קיומו הצליח להפוך אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל. ההשפעה שלו חורגת מהזמן והמקום שבהם הוא מתקיים וניכרת היטב במוזיקה הישראלית.
המקום שניתן באמצעות הפסטיבל למוזיקה אלטרנטיבית שמחוץ לזרם המרכזי, השפיע על סוג היצירה הזה, שמאז אינדינגב יש לה בית והיא זוכה לחשיפה רחבת היקף. אך ההשפעה של האינדינגב לא נעצרת שם - זריקת העידוד שניתנה למוזיקה האלטרנטיבית הישראלית בזכות הפסטיבל משפיעה גם על המיינסטרים. יצירה שנשארה בעבר בשוליים מצליחה כעת לחדור למרכז - לרדיו ולטלוויזיה - בין היתר בזכות החשיפה שהיא זוכה לה באינדינגב. אנשי תעשיית המוזיקה שמעידים על השינוי שחל במוזיקה הישראלית בעשור האחרון טוענים כי יש לאינדינגב חלק בשינוי הזה.
     

סיבה לגאווה

העובדה שכל זה קורה אצלנו במועצה היא סיבה להרבה גאווה. אינדינגב נוסד על ידי תושבי המועצה - אסף קזדו במקור מגבולות ומתן נויפלד במקור משדה ניצן, ועד היום מאורגן ומנוהל ברובו על ידי אנשים משלנו: אסף ומתן, איתי דפנר מגבולות, תום גל מניר יצחק ותום גל משדה ניצן, יחד עם אסף בן דוד וניבי יהלום.

ביקשנו מאנשי תעשיית המוזיקה בישראל להסביר מהי החשיבות באינדינגב - מה הופך אותו לאירוע תרבות כל כך משמעותי.


המומחים
התחלנו ביואב קוטנר. "אינדינגב הוא אירוע חשוב", אומר לנו איש הרדיו הוותיק, "כל הזדמנות לחשוף הרכבים לא מוכרים, לתת להם במה, היא מבורכת. צריך להבין את הרקע לזה: המוזיקה המצליחה היום בעולם ובארץ היא מאוד ממוסחרת, לכן כל ניסיון לתת במה ומקום לשוליים זה דבר נורא חשוב, אחרת כולנו נהפוך למשהו מאוד מצומצם. בגלל זה אינדינגב זה דבר נהדר והלוואי שזה ימשיך".
"גם העניין של המיקום הוא חשוב - יש כאן משהו חלוצי, להביא אנשים לנגב, שעתיים נסיעה מתל אביב. גם בעניין הגיאוגרפי - כמו בעניין המוזיקלי - זה טוב להרחיב את המעגלים, זה מאוד חשוב שיש עוד מקומות לשמוע בהם מוזיקה חוץ מתל אביב".
לאינדינגב יש השפעה על המוזיקה בישראל גם בשאר 362 הימים בשנה? 
"כן. אירוע כזה משפיע על שדרנים ומבקרי מוזיקה שנחשפים ליצירה שאולי לא היו מגיעים אליה בדרך אחרת, וזה נהדר. אבל חשוב להגיד שזה עדיין בגבולות הז'אנר - פאר טסי עוד לא צריך את אינדינגב. אבל בתחום המוזיקה האלטרנטיבית יש לפסטיבל הרבה השפעה. גם על הקהל, הפסטיבל הוא יותר מההופעות עצמן - עצם העובדה ש'היינו שם' יוצרת חוויה חשובה לחבר'ה צעירים שמגלים את המוזיקה". 
ועליך באופן אישי?
"אני גיליתי המון אמנים דרך אינדינגב. המון הרכבים שאני משמיע בשנים האחרונות הגעתי אליהם כשהם הופיעו שם. גם אם לא הייתי שם בעצמי, אני נחשף אליהם דרך מה שאנשים אחרים כותבים ומדברים". 
איך זה משפיע על הלהקות שמופיעות?
"ההשתתפות בפסטיבל מאוד תורמת להתפתחות של ההרכבים שמופיעים בו. עצם זה שאתה מופיע באינדינגב זה סימן שעלית שלב. מבחינת כמות הקהל יש פה דבר שפעם לא היה - הרי צריך לזכור שאת המוזיקה האלטרנטיבית לא המציאו עכשיו, אבל פעם להקות כאלו היו מופיעות ברוקסן או בפינגווין - ושם היה מעט מאוד קהל. כל הקהל שהיה בפינגווין אי פעם לא מגיע לכמות הקהל שיש באינדינגב אחד. זה פותח הרבה אפשרויות".


מחלחל החוצה

עינב שיף מ'ידיעות אחרונות' מסכים עם קוטנר: "את החשיבות של הפסטיבל אפשר להבין כשמסתכלים על סצנת המוזיקה הישראלית לפני האינדינגב ואחריו, ורואים שאלו שני דברים שונים. לאינדינגב יש חלק בתהליך הפיכת מוזיקה שפעם נחשבה לשוליים למרכזית יותר".
האינדינגב עשה הבדל במוזיקה הישראלית?
"חד משמעית כן. כמבקר מוזיקה אני מרגיש שאני צריך להיות שם, כדי להתעדכן במה שקורה. ולא רק אני, אינדינגב נתן לאנשים - גם אנשי תעשיית המוזיקה - תחושה שקורה משהו באינדי וכדאי להתעניין בו. הפסטיבל הביא את אנשי גלגל"צ וערוץ 2 להיחשף למה שקורה במוזיקה האלטרנטיבית בארץ, ולהוציא את זה החוצה. מה ששומעים בשלושת ימים האלו מחלחל אל הגופים הממוסדים וזה משפיע לאורך כל השנה, ברדיו, בטלוויזיה ואפילו בתוכניות ריאליטי".
מה הופך את האינדינגב לכזה?
"הייתי במספיק פסטיבלים באירופה ובארה"ב כדי להגיד שהפסטיבל הזה מכובד בכל קנה מידה. ההפקה ברמה מאוד גבוהה - הסאונד, התאורה, הארגון. יש לאינדינגב דנ"א משלו, כשאת מסתובבת ברחבי הפסטיבל זה לא מרגיש כמו להיות בתוך פרסומת כמו באירועים אחרים, זה מרגיש נקי, חופשי, אווירה משפחתית וחמה. אין עוד אירוע שמשלב מוזיקת מטאל שאפשר להביא אליו ילדים ברמה של תינוקות. במיוחד במציאות של היום, להיות באינדינגב מרגיש כמו עיר מקלט".
למיקום יש חלק בזה?
"בטח. חלק בלתי נפרד מזה זה המקום שבו הפסטיבל מתקיים. אי אפשר להפריד את האינדינגב מהנגב - להוציא את אינדינגב מהנגב זה כמו להפריד נשמה מהגוף. זה מתבטא בגישה, בטמפרמנט, במזג האוויר. אם הייתי תושב הנגב הייתי מאוד גאה. הנגב צריך לשאת את האינדינגב על החזה בגאווה עצומה - אין לאף אזור בארץ פסטיבל כזה. אין לאף אזור בישראל אירוע מאופיין, מנומק, ומגובש כמו האינדינגב. קיום של פסטיבל כזה בישראל זה נס. ובהתחשב במה שעובר על עוטף עזה זה בכלל נס. והעובדה שבשנה שעברה הפסטיבל התקיים מיד אחרי צוק איתן - זה  עוד יותר נס. זה לא ייאמן שכל זה צמח מרעיון של שני חבר'ה צעירים (מתן ואסף) שחוץ מחזון ואמונה לא היה להם כלום".

נותן מקפצה

"החשיבות של אינדינגב היא בזה שהוא מציג מול הרבה אנשים הרכבים חדשים ולא מוכרים", אומר יוסי כסיף מרשת ג'. "רוב הקהל לא מכיר את ההרכבים שמופיעים וזו ההזדמנות שלו להיחשף לדברים חדשים. גם אלו שמגיעים לפסטיבל בגלל שהוא 'אין' ולאו דווקא בגלל המוזיקה, נחשפים לחומרים שלא היו נחשפים אליהם אלמלא היו באים לאינדינגב".
סצינת האינדי בישראל מושפעת מאינדינגב?
"הצלחה של פסטיבל כזה - שהיא ממש לא מובנת מאליה - חשובה לפיתוח מוזיקה אחרת בישראל. ובאמת אנחנו רואים שבשנים האחרות יש הרבה יותר אינדי מפעם".
יש לפסטיבל חשיבות עבורך כעורך מוזיקלי ושדרן רדיו?
"כן, אני כל שנה בודק מי מופיע באינדינגב, ומחפש ביוטיוב את ההרכבים שאני לא מכיר ומאזין להם. כל שנה אני עושה תוכנית מיוחדת ברדיו לכבוד אינדינגב ומארח להקות לא מוכרות, ואני בכוונה מבקש שישלחו לי את ההכי פחות מוכרים. ככה אני נחשף להרבה אמנים, וחלק מהם אני ממשיך לשדר גם אחר כך. הפסטיבל הזה פותח דלת בפני אנשי התעשייה לבדוק מה קורה, להתעדכן".
ואיך הפסטיבל משפיע על האמנים?
"זה נותן דלק לאמנים, ויש כמה הרכבים שפרצו דרך האינדינגב. נכון שאחרי שהפסטיבל נגמר רוב ההרכבים חוזרים לאלמוניות שלהם, אבל חלקם ימשיכו ואינדינגב נותן להם מקפצה. אסתר רדא, לדוגמה, הייתה בקושי מוכרת ואינדינגב הקפיץ אותה. רוב  ההרכבים שמופיעים באינדינגב מופיעים בדרך כלל במקומות מאוד קטנים, וזו ההזדמנות שלהם להיחשף מול קהל גדול. פסטיבלים כאלה נותנים רוח גבית למי שרוצה לעשות מוזיקה אחרת".

האמנים
אינדינגב, כמו שאמרו אנשי התעשייה, מהווה מקפצה להרכבים ולאמנים. ואכן, לא מעט להקות מצליחות עשו שם את צעדיהן הראשונים.
את להקת הקולקטיב אני תופסת רגע לפני שהם ממריאים לסיבוב הופעות בהודו. בשנים האחרונות הלהקה מופיעה בכל העולם וזוכה להצלחה בארץ ובחו"ל. הקולקטיב הופיעו בפסטיבלים בינלאומיים רבים, אך גם הם חושבים שאין כמו אינדינגב.
"אינדינגב הוא מוסד יקר שנעשה על ידי אנשים יקרים ואכפתיים", אומר רועי ריק סולן הלהקה, "גם הפסטיבל עצמו גדל והתפתח עם השנים, והיום הוא כבר יותר מסוף שבוע של מפלט, אלא חלק מהותי בתעשיית המוזיקה הישראלית".  
איך הגעתם להופיע באינדינגב?
"ההופעה הראשונה שלנו הייתה באינדינגב הראשון, ב-2007. אני ועידן רבינוביץ' חזרנו מחו"ל עם החלטה לרדוף אחרי העניינים המוזיקליים שלנו. שמענו שעומד להתקיים פסטיבל בנגב, אבל רשימת המופיעים כבר הייתה מלאה. בכל זאת הצקנו למארגנים, ואפילו נסענו לעזור בהקמה, ובסוף נתנו לנו להיות מופע הסגירה של הפסטיבל מול איזה עשרים איש. 
"שנה אחרי זה הופענו באינדינגב כגלגול מוקדם של הקולקטיב, כשעוד לא היו לנו עדיין שום דבר מוקלט. בשנת 2009 חזרנו מהגלות שלנו בלונדון בשביל להופיע באינדינגב ואז החלטנו גם לחזור לארץ. הופענו אחרי זה עוד שלוש פעמים בפסטיבל, עם האלבומים החדשים שלנו. אנחנו תמיד מופיעים בפסטיבל עם חומר חדש, וזה נייר לקמוס טוב לאיך ההופעה החדשה מתקבלת בקרב אוזניים טריות".
איך ההופעה באינדינגב השפיעה עליכם כלהקה?
"ההופעות בפסטיבל היו תמיד ציון דרך עבורנו, סוג של שיא, הן מבחינת כמות קהל והן מבחינת איפה שאנחנו היינו בכל שלב בקריירה. להופיע שם קידם וחשף אותנו לעוד אנשים, ובהתחלה תמיד התייחסנו לשאר ההופעות בשנה כמקפצה והזדמנות להופיע באינדינגב".

מקום שמגרה ליצור

הזמר שי צברי, הופיע באינדינגב בשלוש השנים האחרונות, יחד עם הלהקה שלו 'נבחרת הגרוב של המזרח התיכון'. "באינדינגב הייתה הפעם הראשונה שהלהקה שלי ואני הופענו מול קהל ממש גדול. עוד לא היה לנו אלבום אז וזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשנו שאנחנו מקבלים הכרה וחשיפה יותר מבהופעות אחרות, גם בגלל כמות הקהל וגם בגלל שבאינדינגב יש תחושה שהקהל אוהב מוזיקה, וזה מורגש. ההופעה שם הייתה מאוד משמעותית בשבילי".
אתה חושב שלאינדינגב יש השפעה על האמנים שמופיעים בו?
"התפתחות של אמן תמיד מורכבת ממצבור של דברים ולא מדבר אחד, אבל אין ספק שהרבה אמנים נחשפו באינדינגב לקהל מאוד גדול וזה קידם אותם. גם מבחינה אמנותית - זה מקום שמגרה אותך ליצור בשבילו, הפסטיבל והמפגש עם הקהל נותן לאמנים חופש ותמריץ לעשייה".
אתה חושב שחלק מהעניין זה המיקום של הפסטיבל? 
"בטוח. חלק מאוד משמעותי באינדינגב זה שהוא קורה במדבר. אני באופן אישי מאוד אוהב את האזור, ויש לי גם חברים בצאלים וכיף לי להגיע לשם. כשאני נוסע דרומה, איך שאני עובר את קו קריית גת קורה לי משהו טוב, אני נרגע ושמח. החלק הזה של הנגב יש בו שקט שמאפשר לך האזנה. הפנטזיה שלי זה לבוא לגור אצלכם, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".

המכורים


הייחודיות של אינדינגב היא אחת הסיבות שיש לא מעט ישראלים שמגיעים אליו שנה אחר שנה, ולא מפסידים אף פסטיבל. שאלנו כמה מהם מה מביא אותם כל אוקטובר לארוז שק שינה ולהגיע לשלושה ימים למצפה גבולות.
הדר גפני (בן 32 מרמת השרון), עבר השנה לגור בברצלונה, אבל החודש היה גופו בספרד ולבו במצפה גבולות: "אני מוצא את עצמי מספר לחברים כאן בברצלונה על הפסטיבל באמצע המדבר, שתמיד רוקדים בו, וכולם תמיד נחמדים בו, ותמיד קשובים בו למוזיקה חדשה, וקורים בו רק דברים טובים".

כמה פעמים היית באינדינגב?
"שבע, מהפסטיבל הראשון. הייתי בפסטיבלים בחוץ לארץ ואינדינגב הוא אחד הפסטיבלים הטובים בעולם. בימים אלו יש מעט מאוד סיבות להתגעגע לארץ, אבל חבל לי מאוד שאני מפספס את האינדינגב השנה".
איתי סקלי (בן 46 מעמק חפר, מתכנת) מגיע לאינדינגב מהשנה הראשונה, ועוד לא הפסיד אף פסטיבל, כבר תשע שנים. 
"זה פסטיבל מעולה. מאורגן מצוין, המיקום אחלה, מזג אוויר טוב וכיף שם. זו הפכה להיות החופשה השנתית שלי, אני משאיר את המשפחה בבית ובא לשלושה ימים". 
אתה בא בשביל המוזיקה?
"כן. אני בא לשמוע מוזיקה. אני הולך להרבה הופעות גם במשך השנה ואינדינגב זו ההזדמנות שלי לשמוע המון דברים שאני רוצה לשמוע ולא שמעתי אף פעם. יש גם דברים שאני לא מכיר ושאני לא אראה בשום מקום אחר".
רעות זורמן (בת 27 מתל אביב, לומדת תואר שני בתרפיה במוזיקה), כבר הייתה בשמונה אינדינגבים.
שמונה פסטיבלים זה המון הופעות - יש הופעה שאת זוכרת במיוחד?
"קרולינה - עד אז הכרתי אותה כ'אחת מהרדיו' ויכולתי לחשוב עליה לנצח כמישהי שאני לא מתחברת אליה, אבל ההופעה שלה באינדינגב הפילה אותי ועכשיו אני מעריצה אותה".
מה גורם לך לחזור לאינדינגב שנה אחרי שנה?
"אלו שלושה ימים שהם כאילו בעולם אחר, שיש בו רק מוזיקה, ורק אנשים חמודים, ורק מנגנים באוהל, וקמים בבוקר ומכינים סלט עם אנשים שיום לפני זה לא הכרת. ההופעות באינדינגב הן ההופעות עם הקהל הכי טוב בעולם, מפרגן ואוהב".
יש לפסטיבל השפעה גם בשאר השנה?
"קודם כל אחרי הפסטיבל אני כמה שבועות ב'היי'. חוץ מזה כל פסטיבל אני מכירה אנשים שהקשר איתם נמשך כל השנה, ויוצא שיש לי חברים שהכרתי באינדינגב. מבחינת מוזיקה - נחשפתי שם להרבה מוזיקה חדשה, כמו טאטרן לדוגמה, שמאז שראיתי אותם באינדינגב התחלתי ללכת להופעות שלהם". 
אביטל פרוקופף (בת 31 מתל אביב, מנהלת תקשורת פנים ארגונית), מגיעה קבוע לאינדינגב משנת 2011. "עם השנים זה כבר הפך ממש לטקס - מרגע שנחשפים התאריך ורשימת האמנים: ההכנה הנפשית (בעיקר של הקולגות בעבודה, שלא אהיה זמינה בסופ"ש הזה), דרבון החברים להגיע, איזה הופעות בשום פנים ואופן אסור לפספס. השנה הפסטיבל היה משובח במיוחד מבחינת היצע האמנים, מה שגרם לי להתרוצץ כמו מטורפת בין הבמות". 
את מגיעה עם חברים? פוגשת שם אנשים? 
"יש לי ידיד שמגיע אתי קבוע לכל אינדינגב, וכל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים אחרים במאהל, חלקם הופכים לחברים טובים גם אחר כך. זה אחד הדברים הקסומים עבורי באינדינגב שגורמים לי לחזור לשם בכל שנה. כי מעבר לעובדה שזה פסטיבל מצוין שמעניק פלטפורמה אדירה למוזיקה עצמאית, זה פסטיבל של אנשים טובים שאוהבים ומעריכים מוזיקה ויצירה. לזה כמובן יש להוסיף את הקסם של המדבר, שמאפשר ניתוק טוטאלי ליומיים וקצת מכל הכאוס של השגרה, והנה, סידרתי לעצמי התמכרות".