עלו ביחד על הבמה

11 ישובים, שלושה מהם אצלנו במועצה, עלו על במת ההיסטוריה של ההתיישבות - בלילה אחד. השנה הם חגגו את שנת השבעים לאותו לילה דרמטי - בדרמה, בשירים ובמחול. מתברר שהחגיגות הצליחו לא פחות. אורים, בארי ונירים חגגו את חגם, כל קיבוץ בדרכו, כל קיבוץ עם מה שהביא איתו לרגע הזה: הישגים, גאווה, שמחה וגם ביקורת עצמית מפוכחת

אורים - פתאום לפני 70 שנה

שנת ה-70 להקמת קבוצת אורים מצאה אותנו בעיצומו של תהליך ההפרטה. לאחר 20 שנה של מאבקים וויכוחים בנושא "השינוי", לאחר תהליכים ממושכים, עברה במרץ 2016 הצעת ההפרטה באורים. הנהגת הקהילה הייתה עסוקה בדיונים והכנת תוכניות להתאמת המערכות למציאות החדשה. חברי הקיבוץ היו עסוקים בהתארגנות אישית - מציאת מקורות פרנסה נוספים, התארגנות תקציבית, שיעורי ערב להבנת דפי התקציב החדשים... כולנו היינו בהתמקדות מלאה בשינוי אורחות החיים, ונשארה מעט אנרגיה לדברים אחרים. ולכן, עד שלב די מאוחר, לא התפננו לשנת ה-70. 

אורים-התלהבות אדירה

הבנים באו לעזור

במשך כל השנים, הפורמט של אורים לציון חגי המשק היה מחזמר. אירוע כזה תמיד הביא לגיבוש חברתי של כל המשתתפים: שחקנים, זמרים, רקדנים ועוד. גם השנה, נעשה ניסיון לגייס משתתפים למחזמר, אולם הניסיון כשל. אנשים לא התנדבו, הייתה תחושה שאם לא נמצאו משתתפים למחזמר, אולי לא נוכל בכלל לקיים את  חג ה-70. הייתה קצת פסימיות, אולי בגלל ההפרטה שגרמה להסתגרות – איש איש לעשות לביתו, אולי בגלל התחושה שאנחנו קיבוץ זקן בלי צעירים, ואין לנו כוח יותר...

במצב דברים אפרורי זה, התחלנו להתארגן לחג המשק, במאי 2016. החלטנו לערוך מופע ובמרכזו הנושא "ילדות באורים". פנינו לחברי ובני אורים שכתבו טקסטים אישיים על זיכרונות ילדות, על המעבר ללינה משפחתית ועוד. במופע גם שולבו כמובן חומרים ויזואליים ומוזיקה. להפתעתנו ולשמחתנו, ככל שהתקדמה הפקת המופע, התגייסו עוד ועוד חברים ובנים. למרות ההפרטה, כולם עבדו בהתנדבות. גם בנים שעזבו את אורים באו לעזור. למעשה, מלבד המפיק המוזיקלי (גל גיברשטיין), כל המשתתפים היו חברי ובני אורים. 

במהלך החג, התקיימו אירועים רבים:  עלייה לבית הקברות, כנס בנים, תערוכת אמני אורים בגלריה ציאורים, טקס קבלת חג, ארוחת ערב משותפת על הדשא הגדול, מופע מרכזי: "70 שנה" ועוד, ולבסוף מסיבת ריקודים עם להקת החבר'ה המצוינת בפאב אורים. 

ביום למחרת התקיים משחק "חפש את המטמון", ובמקביל ארוחת בראנץ'.  בכל האירועים השתתפו מאות אנשים וילדים, והייתה תחושה חגיגית של התרוממות רוח אדירה. 

למבוגרים, נקודת השיא של החג היתה המופע.  כשהכנו את המופע, חששנו איך יקבל הקהל את הטקסטים שעמדו כתוכן מרכזי. בדור האינטרנט והטלוויזיה, דור תזזיתי וקצר נשימה, מדיה שעובדת על הרבה תמונות ומעט מילים, הרבה אווירה ומעט תכנים, העלינו ערב אנכרוניסטי משהו.

התרוממות רוח

להפתעתנו, הקהל הגיב בהתלהבות אדירה, בהתרגשות שלא שיערנו. צופים רבים ישבו עם דמעות בעיניים, גם הציניים והביקורתיים ביותר נסחפו. העומק הרגשי של הטקסטים חיבר את כולנו למחוזות משותפים של ילדות, זיכרונות על אנשים יקרים שהיו ואינם... ואהבה גדולה לאורים, לנוף, למקום.

אז הייתה לנו התרוממות רוח אדירה ושמחה גדולה, שהצלחנו גם אחרי ההפרטה להרים אירוע חגיגי כמיטב המסורת האורימאית. עם התנדבות, שיתוף פעולה (גם עם קצת ריבים בדרך...) יצירתיות ואהבה.דליה רימר

נירים - הנקודה האחת עשרה והכבש הששה עשר

עלילות ליל 11 הנקודות, עם העלייה לקרקע, המלחמה על דנגור והמעבר למקום הנוכחי, הם בנירים סיפור גדול. סיפור שמתחרה רק ביציאת מצרים, המעבר בים והנדודים במדבר עד הארץ המובטחת, בין ניר עוז לעין השלושה. כמו הדרך ההיא ממצרים, גם הסיפור שלנו רצוף בשמות הנופלים בדרך: מי מיד מצרים, מי במדבר ומי בארץ הטובה. גם לשנת השבעים הגענו בשיאו של מסע התנערות והתחדשות והשנה הזו אכן נוצלה עד תום.

 אחרי איחוי הקרעים של תהליך השינוי, אחרי המלחמה והאובדן, אחרי קליטת קבוצה ראשונה של משפחות חדשות והיערכות לקראת קליטה נוספת ובאמצע תהליך של חידוש התשתיות ותחילת בנייה חדשה הגענו בדיוק ליום הזה – שבעים שנה לקיבוץ.

כבר בהתחלה הכרזנו על שנת השבעים כשנה של אירועים: יום הוותיקים שהתחיל בסיבוב בשדות והסתיים בשירה עם להקת וותיקי הגבעטרון, יום הילד שכלל אירועים שילדים אוהבים, טיול גדול בצפון בשני מחזורים. יצירה משותפת של פסיפסים שהם העתקים מתוך פסיפס מעון שמקשטים עכשיו את הקיבוץ ועוד אירועים שעשו לנו את השנה.

ואז הגיע המופע

נירים- "איך קיבוץ נולד" צילום: 232

אל חג הקיבוץ כבר הגענו עם ציפיות למשהו גדול. המודל היה חג החמישים שבו הועלתה הצגה בהשתתפות חברים וילדים. הפעם נכתב מחזמר שהיה מבוסס על שירי ’הכבש הששה עשר’. 

את סיפור המחזמר כתבו אירית ותמה חפץ. הוקם צוות ונשכרו שרותיהם של יעקב אמסלם הבמאי, דני גרקוביץ', דיויד ולדמן, שרון עטון-מורלי וג’אניס הפקות. גויסו שחקנים מכל שכבות הקיבוץ ובמקביל לחזרות - החלו צילומי וידאו בקיבוץ ששולבו בהצגה, על מסך לד מאחורי הבמה. 

ואז הגיע המופע. על הבמה עלו במשך יותר משעה עשרות חברים, תושבים שיהיו חברים וילדים, וסיפרו לנו את סיפור חיינו עד היום: בשירים, סיפורים, מערכונים, קטעי וידאו, תמונות, ריקודים וציורים. גם יהונתן גפן שלח את ברכתו המצולמת והשתתף בקריאת קטע המבוסס על השיר על 'האיש הירוק' שהוסב למציאות של נירים. האירוע נפתח בברכת נשיא המדינה. נאום ארוך ונרגש ונסגר ב'שיר השלום של נירים'. הכי ממלכתי, הכי מקומי. ארנון אבני.

בארי - חג של נחת

במלאת לו 70 נמצא בארי בתקופה של נחת. כארבעה עשורים של חוסן כלכלי, השלובים ביציבות חברתית, יצרו בה קוטב שלישי של רצון לשמור על הקיים. גם השכנים ממערב לא מכריזים על קיומם יותר מדי מאז צוק איתן ולא מספקים 'ריגושים' מיותרים. כך שיום ההולדת ה-70 לא התקבל בהתרגשות מיוחדת, אלא יותר כסיבה מוצדקת וטובה למסיבה.

אירועי השנה כללו פתיחת שנה בפיקניק קיבוצי מעוטר באדיבות הכלניות, משחק 'חפש את המטמון', צילום קבוצתי של חברי הקיבוץ ב'אמפי' המקומי כהמשך לצילום לפני עשור, אולי פתיחתה של מסורת ועוד אירועים מסוג זה, כשגולת הכותרת כמובן הייתה אירוע הסיום. 

המופע שהתקיים ביום שישי הצמוד לראש השנה האחרון, היה אירוע קיבוצי שאליו הוזמנו בני ובנות הקיבוץ באשר הם. אחת ההתייחסויות הבולטות בו, הייתה לוותיקי הקיבוץ. אם מצליח בארי לשמור את שעריו סגורים מפני רוח הקפיטליזם המשתוללת בחוץ ולהתמודד עם חידושי האינטרנט שמשנים את עולם הדפוס, הרי שאת הזמן אין בכוחו לעצור. ובעשור האחרון הולך ונעלם דור הוותיקים מנוף הקיבוץ. נדמה כי אצל הדור השני בעיקר, שהכיר את דור הוותיקים במלוא כוחו, הופך דור ההורים לדור מיתולוגי. כך נתקבלה בקורת רוח קריאתו של אחד מילדי הקיבוץ שקרא מהבמה לקהל לעמוד לכבוד ותיקי הקיבוץ. ואם בענייני הוותיקים עסקינן, ביוזמתה של קבוצת חברות, נמצא בעיצומו פרויקט כתיבת ספר המבוסס על סיפור חיי הוותיקים. 

את המופע הגדול ביים במאי חיצוני, הוא הופק מוזיקלית על ידי בן הקיבוץ והשתתפו בו מיטב כוחות הבמה המקומיים. אפילו קרן פלס - שהגיע הזמן כבר לקרוא לה רשמית 'יקירת הקיבוץ', - הופיעה יחד עם מקהלת הילדים והצטרפה לחגיגה.

השילוב הוליד מופע מהוקצע ומלוטש שריגש רבים - ודאי אם נוסיף לכך את הארוחה המושקעת שקדמה לו והצדיק את הנסיעה אליו לאלו שבאו מרחוק. אך עם זאת, ואולי רוחות הזמנים הן שגרמו לכך, רוב חברי הקיבוץ לא השתתפו בהכנת הערב הגדול ובהתרגשות לקראתו כמו בעשורים קודמים. גם הבחירה בבמאי חיצוני הביאה לכך שהמסכים הגדולים והתכנים שהיו אמורים לשקף את חיי הקיבוץ, לא שיקפו לרוב את חיי הקיבוץ הפנימיים.

בארי- מיטב כוחות הבמה צילום: עופר גתי

בתום הערב התפזרו הנוכחים בידיעה שאפשר לסמן וי על מסיבת יום ההולדת לקיבוץ שנעשתה כהלכתה, ובתקווה 'הוביטית' משהו, להיפגש בעוד עשור, אם אפשר בתנאים דומים. אביבית ג'ון שוורץ