גלגולה המופלא של חנוכייה

70 שנה נדדה החנוכייה של סטפן ברסלאואר בעולם, עד שבחודש שעבר נסעה אחייניתו, רבקה צפורי מתלמי יוסף, להולנד והחזירה אותה הביתה • עפרה בן נתן

לפני כחודשיים צלצל הטלפון בביתה של חניתה מוזס, אמא  של רבקה צפורי ממושב תלמי יוסף. מעברו השני של הקו היתה תחקירנית של הטלוויזיה ההולנדית. "מצאתי את החנוכייה האבודה של אחיך סטפן", היא אמרה.

כך בא לסיומו מסעה של החנוכייה שעקבותיה נעלמו בתקופת השואה. אך מסעה של רבקה ואחיותיה אל העבר רק החל.

בשנת 1938 קיבל סטפן ברסלאואר בן ה-7 חנוכייה מסבא וסבתא וייסמן, אנשים שומרי מצוות ומסורת שרצו להעניק לנכדם היקר סמל ליהדותו. משפחתו של סטפן חיה בגרמניה, ולאחר ליל הבדולח עזבה להולנד והשתקעה שם.

בשנת 1939 ריכזה ממשלת הולנד את הפליטים היהודיים שנמלטו מגרמניה הנאצית - ובתוכם גם את משפחת ברסלאואר - במחנה הפליטים ווסטרבורק. כשהולנד נכבשה בידי גרמניה הסב המחנה את ייעודו למחנה מעבר, משם כל יום שלישי יצאו רכבות לכיוון אחד, למחנות ההשמדה אושוויץ וסוביבור.

משפחת ברסלאואר חיה במחנה כמה שנים ולא נשלחה למחנות ההשמדה בזכות היותו של האב רודולף צלם המחנה. בשנת 1944 קרא לרודולף מפקד המחנה והציע לו להישאר בתפקידו "אבל האישה והילדים צריכים לעלות על המשלוח הבא" אמר. רודולף סירב וכל המשפחה, אבא, אמא, שני בנים ובת אחת נשלחים לאושוויץ. המשפחה כולה נספתה, ורק חניתה, הבת, שרדה את השואה, ועלתה לישראל.

חניתה נישאה ונולדו לה שלוש בנות ובן אחד. אחת הבנות, רבקה צפורי, מתגוררת היום במושב תלמי יוסף והיא זו שמספרת לי את סיפורה המופלא של החנוכייה.

"הטלוויזיה ההולנדית וההיסטוריונים של מחנה המעבר ווסטרבורק מתעדים את אמא שלי כבר שנים", מספרת רבקה, "הם הבינו שיש להם חלון הזדמנויות שהולך ונסגר לתעד ניצולים והם מקדישים לכך משאבים רבים".

ואיך מצאו את החנוכייה?

"אשת הקשר של הטלוויזיה ההולנדית, אזמרלדה שמה, סיפרה לאמא שיש בהולנד משפחה שברשותה חנוכייה עם כיתוב בגרמנית 'לסטפן ברסלאואר מסבא וסבתא וייסמן'. המשפחה ההולנדית החליטה לחפש את בעליה המקוריים של החנוכייה. הם גלשו באינטרנט, כתבו BRESLAUER STEPHAN ומיד קפצה תמונתו של סבא שלי, רודולף ברסלאואר, באתר להנצחת מחנה המעבר ווסטרבורק".

רבקה ציפורי (מימין) עם ההולנדית בעלת החנוכייה.
משמאל: אחותה של רבקה מחזיקה את החנוכייה

"אמא לא סיפרה"

המשפחה מהולנד המשיכה בחיפושיה והגיעה לכתבה שהטלוויזיה ההולנדית הכינה על חניתה. הם יצרו קשר עם יוצרי הכתבה וסיפרו להם את סיפורם, ואלו התקשרו מיד לישראל לבשר את הבשורה.

"לא הכרנו את סיפור החנוכייה", אומרת רבקה, "אמא לא סיפרה לנו אותו מעולם. בפברואר חגגנו לאימא יום הולדת. בכנס המשפחתי לרגל יום הולדתה החלטנו, שלושת בנותיה, לצאת להולנד, לפגוש את המשפחה שמחזיקה בחנוכייה ולסגור מעגל שהחל לפני 70 שנה".

ואיך היה המפגש?

"הייתה התרגשות עצומה באוויר כשהגענו. המשפחה ההולנדית מאוד התרגשה וחיכתה לנו יחד עם כל הילדים והנכדים. קיבלו אותנו בחום רב, החנוכייה איחדה בינינו, נוצרים ויהודים. הבאנו להם במתנה מנורה מיוחדת מישראל ועליה חרטנו מילות תודה בשם משפחת ברסלאואר וצאצאיה".

בטח היה מאוד מרגש.

"מאוד. הרגשנו חיבור לסבא ולסבתא שמעולם לא הכרנו, לדוד שלנו סטפן שקיבל את החנוכייה כשהיה בן 7, ולכל בני המשפחה שנספו בשואה".

התצלומים של סבא

בהמשך הביקור לקחה אזמרלדה מהטלוויזיה הולנדית את בנות המשפחה לביקור במחנה המעבר. בתום מלחמת העולם השנייה ההולנדים הרסו את המחנה, אך את ביתו של מפקד המחנה השאירו על תילו והפכו אותו לאתר הנצחה עם מוזיאון. "כמה נפעמנו לגלות את צילומיו של סבא – שכזכור היה צלם המחנה – על קירות המוזיאון", מספרת רבקה.

כך חזרה החנוכייה של סטפן ברסלאואר לבעליה, אך סיפורה לא נשלם. המשפחה מהולנד שמסרה את החנוכייה החליטה להתחקות אחר גלגוליה ולגלות איך היא הגיעה אליהם. מבחינתם התעלומה טרם נפתרה והם ממשיכים לחקור את מסעותיה של החנוכייה ב-70 השנים האחרונות. הטלוויזיה ההולנדית ממשיכה לתעד את הסיפור, סיפורה של חנוכייה שחזרה למשפחתה בישראל.