ותיקי גוש צוחר חגגו מימונה במועדון מופ"ת החדש שפועל שלוש פעמים בשבוע עד שעות הצהריים. לצלילי המוזיקה ועם כוס קפה ומאפים מתוקים, הם מספרים על מקום המפגש החדש: "נוצר פה גיבוש חברתי. מי שמגיע פעם אחת ממשיך לבוא לכאן" •
יובל רויטמן

ביום שלישי ה-18.4 נערכה במועדון מופ"ת החדש שנפתח בגוש צוחר חגיגת מימונה לוותיקי האזור. ב-9:00 בבוקר, כשראשוני האורחים החלו להגיע,  ארוחת הבוקר העשירה כבר הייתה ערוכה לקראתם ובחלל המבנה היו מסודרים שולחנות עם פריטי לבוש חגיגיים, כלי נחושת מסורתיים ומיני מתוקים שמאפיינים את החג.

המועדון שנפתח לפני כחודשיים בשטח בי"ס הבשור לשעבר פועל שלושה ימים בשבוע - בראשון, שלישי וחמישי בין השעות 8:30 ל-13:30. במקום מוגשת ארוחת בוקר, וארוחות צהריים יתחילו בחודש הבא. בכל יום יש פעילות מסוג אחר - בימי ראשון חוג ציור, בימי שלישי מוקרן סרט ובימי חמישי - התעמלות. 

עומדים מימין: עו"ס אפרת קיפניס, אבי דוסטרי ושוש בכר.
יושבים מימין: משה רחמים, שוקי כהן, שרה קוזלובסקי, לילי וקרט ומיקה אגיב

פתרון לפנסיונרים עצמאיים

מי שהובילו את הפרויקט הם סגן ראש המועצה מאיר יפרח ומנהלת האגף לשירותים חברתיים תמר אורבך-אבני. "בחרנו יחד את המבנה הזה משום שהוא מרכזי ונותן מענה לכל שבעת היישובים בגוש צוחר", מספר מאיר. "לטובת השיפוץ גויסו 240 אלף שקל ממשרד הפיס ו-120 אלף שקל ממשרד הפנים. בנוסף, המועדון מקבל תקציב הפעלה של 220 אלף שקל בשנה ממשרד הרווחה". 

כיום, מוסיף מאיר, יש שישה מועדונים שפועלים במתכונת כזו במועצה - בנירים, עין השלושה, ניר יצחק, רעים, צאלים וצוחר, "ובעתיד אנחנו רוצים שייפתח פה גם מרכז מבקרים בנושא חקלאות והתיישבות. הכוונה היא שבמסגרת תקציב 2018 ייפתח מועדון מופ"ת גם בחבל שלום. המטרה היא לתת פתרון לפנסיונרים עצמאיים מהסביבה שיושבים בבית ופנויים במהלך היום".

מופ"ת הוא פרויקט ארצי של משרד הרווחה ומי שמנהלת המועדון החדש היא אפרת קיפניס מישע, עובדת סוציאלית המתמחה בגיל השלישי, שעבדה בנווה אשכול ומאוד מאמינה בשיתוף פעולה בין המקומות. "אני מאוד נהנית מהעבודה כאן. האנשים נפגשים עם אנשים כמוהם שייסדו את האזור וזה מספק להם מקום מפגש.

"מבחינתנו זה בית פתוח וגם יש לנו הרבה תוכניות לעתיד בשיתוף עם היחידה להתנדבות במועצה, כמו חנות יד שנייה של כלי בית וצעצועים. כבר היום הגיעה אביבה נחום ממבטחים והיא תעביר סדנת אומנות שימושית בהתנדבות. זה חלום שמתגשם שאנשים עושים למען האחר".

תמר אורבך-אבני, מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה: "מועדון מופ"ת בצוחר הוקם כחלק מראייה מערכתית- קהילתית רחבה המונחלת לרשויות על ידי משרד הרווחה. השאיפה היא כי לכל בן הגיל השלישי המעוניין בכך יהיה את המקום בקהילה העונה לצרכיו בהיבטים השונים - חברתי, העשרתי, תזונה, טיפול וכדומה. מאז 'צוק איתן' נפתחו במועצה 6 מועדונים בהיקפים שונים, תוך התגייסות מצד הקהילות שלא חוסכות משאבים המאפשרים את הפעלתם לטווח ארוך.

"חשוב להדגיש שמועדוני מופ"ת מיועדים לקשישים עצמאיים בלבד. עבור תשושי נפש וסיעודיים קיים ברצף השירותים מרכז היום לקשיש המתמחה בהענקת שירותים איכותיים לאוכלוסיית יעד זו".

"המועדון הוא כמו הבית שלי"

אני יוצא לשמוע קצת מה אומרים הוותיקים. מחוץ למועדון, בצל המרפסת החדשה, ומול העצים הצעירים שנשתלו לאחרונה ומקבלים את פני הבאים למקום, כבר יושבים החבר'ה סביב השולחנות, נהנים ממזג האוויר האביבי, שותים קפה ומדברים. 

"זה נהדר בשבילי", אומרת ניצה מגן מתלמי אליהו. אני מגיעה לכאן שלוש פעמים בשבוע ומבלה בפעילות עד הצהריים. אני חושבת שזה מפעל מאוד יפה, מכירים עוד אנשים ומאחורי כל אדם יש סיפור. לא מזמן התאלמנתי ולי ממש טוב שאני באה לכאן. גם הילדים שלי שמחים שאני באה". 

שוקי כהן מאוהד הוא מ"וותיקי המועדון", לדבריו. "אני חושב שיש משמעות בהפרדה בין נווה אשכול למועדון הזה. פה אנחנו נפגשים אנשי האזור (גוש מבטחים) שאנחנו רואים כבר 40 שנה אבל בפועל כמעט ולא יצא לנו להיפגש ככה לאורך השנים". 

משה רחמים ממבטחים: "אני פעם שלישית כאן ואני חושב שהמועדון הזה מצליח איפה שערבי המפגש שניסו לארגן במושבים לא הצליחו. המקום אידאלי גם לחקלאים שנפגשים ומתאספים ל'פרלמנטים' – פה זה המקום".

לילי וקרט מישע מצטרפת לדוברים: "זה מועדון של אהבה. מקבלים פה חיבוק ושיתוף פעולה. אני אוהבת את המקום הזה כמו הבית שלי - ומי שבא לפה פעם אחת ממשיך לבוא לפה. 

אבי דוסטרי מצוחר מסכם את הדברים: "נוצר פה גיבוש חברתי וכדאי שהתושבים הוותיקים שגרים באזור יידעו על כך וינצלו את המקום הנהדר הזה". 

ב-8.6 ייערך אירוע פתיחה רשמי של המועדון. פרטים בהמשך. 

המעוניינים להתנדב ולהעביר שיעורי מחשבים או חוגים והרצאות מוזמנים ליצור קשר עם אפרת קיפניס בטלפון  050-2143456, או במייל - efratkip@gmail.com

עפים על כל כדור

הערב (יום א', 13/11) בשעה 20:30 יעלו שחקני הכדורעף הבוגרים של הפועל אשכול למשחקם השני בליגה ארצית דרום. מנהל הקבוצה זוהר קופץ' והמאמן הוותיק אלכס צייטלין מספרים על החלום שהפך למציאות - וקוראים לתושבי המועצה להגיע לאולם סביון ולעודד

בשבוע שעבר, ביום ראשון ה-6.11, אחרי חודשיים של אימונים, עלו שחקני קבוצת הכדורעף הטרייה - הפועל אשכול - למשחקם הראשון בליגה ארצית דרום, משחק חוץ נגד מכבי אשדוד המנוסה. אחרי קרב צמוד שארך כשעתיים, הפסידו שחקני אשכול 3-2 במערכות, כשהמערכה האחרונה הסתיימה בתוצאה 15-13. 

מגיל 15 ועד 50

בקבוצת הבוגרים החדשה משחקים 15 חבר'ה, מגיל תיכון ועד גיל 50, שמתאמנים באולם סביון פעמיים בשבוע. בשבוע שעבר הם התחילו לשחק בליגה הארצית, שהיא הליגה השלישית בארץ - אחרי ליגת העל והליגה הלאומית.
זוהר קופץ' מעין הבשור (במקור מצאלים)  הוא מנהל הקבוצה, ויש לו קשר משפחתי לענף: "הבן שלי עמרי עזב את אסא באר שבע לטובת הקבוצה שלנו וקינן משחק בליגת העל בהמעפיל חדרה וגם בנבחרת ישראל, ואני מקווה שהוא גם יצטרף לשורותנו בהמשך".  
זוהר מספר איך נכנס לניהול הקבוצה: "לפני כשלושה חודשים פנה אליי המאמן אלכס צייטלין ושאל אם הייתי מוכן לקחת את ניהול הקבוצה על עצמי. קפצתי מיד על המציאה, כי אמרתי שחייבים לקחת את העסק ולקדם אותו". 
מאז תחילת ספטמבר, מגיע זוהר לכל אימון, עוקב אחרי השחקנים ונהנה מכל רגע. "החלום שלי זה להקים מועדון כדורעף כמו שיש במקומות אחרים בארץ - מכיתה ד' ועד בוגרים. אני רוצה לקחת אחריות, את הכול אני עושה בהתנדבות, ברצון ובכיף ואנחנו מקווים שבעתיד יהיה גם כדורעף חופים".

בואו לעודד

משחק הליגה השני, נגד אסא ירושלים, יתקיים כאמור הערב, יום ראשון ה-13.11 בשעה 20:30 באולם סביון. "אני קורא לתושבי המועצה להגיע ולעודד", אומר אלכס צייטלין, המאמן הוותיק של הילדים והנוער במועצה, שמאמן גם את הקבוצה הבוגרת. "אם האולם יהיה מלא זה ניצחון שלנו". 
אלכס, כמו זוהר, מכוון גבוה, ורוצה לסיים את העונה במקום הראשון שיבטיח עלייה לליגה הלאומית. "אני מרוצה, הגיעו שחקנים חזקים". ומה בנוגע לכסף? בינתיים, בשנתה הראשונה של הקבוצה, כל שחקן משלם אלף שקל. "הצבתי את זה כתנאי למחויבות של השחקנים", מסביר זוהר, שמספר שגם המועצה שותפה למימון. 
על החולצות מתנוסס הלוגו של יח"ם, בינתיים הספונסרים היחידים של הקבוצה, ואלכס וזוהר מקווים שבשנה הבאה עוד עסקים פרטיים במועצה, קטנים וגדולים, יצטרפו לתמיכה. "צריך גם קורס מדריכים, מחנות אימונים וציוד".

אלכס צייטלין וזוהר קופץ'

כל אימון מלחמה

לדברי ניצן פרחי משדה ניצן (34), אחד מהשחקנים "הרמה טובה. מה שיפה זה שכל השחקנים (מלבד אחד) הם מהמועצה. בנוסף, טווח הגילאים מגוון; יש תיכוניסטים, חיילים, חבר'ה אחרי צבא ויש גם חבר'ה בגילאי ה-30 ואפילו בני 50".

יש סיכוי לעלות ליגה?

"אני עוד לא מכיר קבוצות אחרות, אבל ההרגשה היא שזו קבוצה בליגה בכירה ביותר. קורה פה משהו יפה מאוד מבחינה מקצועית: יש שני אימונים בשבוע, משמעת והספק גבוה. בנוסף, כל אימון הוא כמו מלחמה. עובדים בטירוף ולא סתם משחקים. כולם מתאמנים כמו חבר'ה בני 18 וכשנגמר האימון לא רוצים ללכת הביתה".

נשמע רציני

"הרעיון הוא שתהיה קבוצת דגל למועצה ושהחבר'ה שעכשיו בקבוצות הילדים והנוער יסתכלו ויידעו שיש להם לאן לחזור אחרי הצבא. שאפשר לגור פה ולשחק כדורעף בצורה מקצועית".

יובל רויטמן

המלון הראשון במועצה

בחצי השנה האחרונה עמלו בצאלים על שיפוץ מגורי הצעירים הישנים והפיכתם למלון חדש - מלון 'ארץ'. מדובר ביוזמה משותפת של הקיבוץ וחברת משקי הקיבוצים. אורן אלטמן, מנכ"ל המלון ויונית פרטוק, מרכזת המשק, מספרים מה השירותים שיציע המלון, למה להשקיע בתיירות בנגב - ומה עלה בגורלו של האורחן הוותיק • תם פרחי

רגע לפני החגים יצא לדרך מלון "ארץ" החדש בקיבוץ צאלים, פרי שיתוף הפעולה בין הקיבוץ למשקי הקיבוצים. הקשר הראשון בין השותפים נרקם כבר לפני כ-4 שנים, אבל צבר תאוצה לפני כשנה וחצי. לפתיחה החגיגית קדמו עבודות קדחתניות של שיפוץ ובנייה שהחלו לאחר חג הפסח האחרון ונמשכו עד ערב ראש השנה ממש. קשה להאמין שרק לפני כמה חודשים עמדו במקום המטופח הזה מגורי צעירים מוזנחים ונטושים.

אורן אלטמן, מנכ"ל המלון, המנהל את הפעילות המלונאית של משקי הקיבוצים, מספר על המרוץ נגד הזמן: "רצינו לסיים הכול עד ראש השנה, אבל היה ברור לנו לחלוטין שזה יעד שקשה מאוד לעמוד בו. מצד שני גם הקפדנו שעבודות השיפוץ שנמשכות גם בימים אלה לא יפגעו בשום צורה במכלול השירותים שניתנים לאורחים ובאיכותם".

ומהם השירותים שמציע המלון?

"נכון לעכשיו יש לנו 29 חדרים פעילים לזוגות ולמשפחות, ובסוף השיפוץ עתידים להיות לנו 51 חדרים בסך הכול. בנוסף הקמנו מתחם הסעדה חדש ואנחנו מציעים לאורחים להשתמש בבריכה ובחמאם שמופעלים ע"י הקיבוץ".

אין חשש להשקיע כספים כה רבים בתחום התיירות באזור כשלנו, הסובל לא אחת מאי יציבות ביטחונית? 

"תיירות היא ענף שביר. אני מאמין שרק אנשים אופטימיים יכולים לעסוק בה והניסיון אכן מוכיח שסך השנים הטובות עולה על סך השנים הרעות. יתרה מזאת, לאורך השנים ידעו בצאלים לצלוח בשלום גם תקופות של מתיחות".

ומה לגבי טיב הקשר עם התושבים בצאלים, אחרי הכול מדובר כאן בעסק שמרבית מנהליו ומפעיליו אינם חיים בקיבוץ. 

"כבר התנסיתי בעבר בניהול מודלים דומים, ואני יכול לומר שהכול תלוי באופי הקהילה: יש קיבוצים שרואים באורחים מבחוץ סוג של מטרד ואחרים שמבינים את הפוטנציאל האדיר שגלום בענף הזה לפיתוח הקיבוץ. אם יודעים לשמור על המינונים הנכונים ולראות גם את הקהילה שבתוכה המלון הזה קם, אפשר בהחלט לייצר יחסים הרמוניים".

יונית פרטוק, מרכזת המשק בצאלים, מאשרת את המורכבות והרגישות של הגדלת הפעילות התיירותית בתחומי הקיבוץ ושל הכנסת שותף חיצוני לעסק, אבל גם מדגישה את היתרונות הרבים שבצדו: "המלון החדש מחליף את האורחן הקודם שלנו. את חדרי האורחן השמשנו למגורים ראויים לצעירים, בדיוק כפי שמחייבת ההצרכה של הקרקע הזאת, ואת הקרקע שמשויכת לתיירות הקצנו למלון החדש, כך שנעשה כאן סדר גם במובן הזה. בניגוד למיקומו של האורחן הישן, המלון ממוקם בשטח פחות מרכזי, רחוק יותר מבתיהם של מרבית החברים".

ואיך בכל זאת מוודאים שהקיבוץ שיש לו מלון לא יהפוך למלון שיש לו קיבוץ? 

לאורך כל הדרך הקפדנו שרוח צאלים תישאר במקום הזה. היה חשוב לנו מאוד לבחור שותף שיש לו את הדנ"א הקיבוצי ושלנגד עיניו תעמוד גם הקהילה שחיה כאן. ולא פחות חשוב, שהקיבוץ והחברים יהיו שותפים ככל האפשר בהפעלת המקום הזה: בהסעדה, בנוי, במכבסה. 

"לכל שירות כזה יש גם אלטרנטיבות מבחוץ, לפעמים אפילו זולות יותר, אבל אנחנו התעקשנו להשתמש ככל האפשר בכוחות פנימיים כדי שגם לקיבוץ תהיה טביעת אצבע במלון. אז נכון, יש כאן מובן מסוים של אבדן פרטיות, אבל אני מאמינה שמהאבדן הזה גם נגזרים הרבה מאוד שירותים ורווחים – לא רק כלכליים – שהקהילה שלנו יכולה ליהנות מהם מאוד".

עלו ביחד על הבמה

11 ישובים, שלושה מהם אצלנו במועצה, עלו על במת ההיסטוריה של ההתיישבות - בלילה אחד. השנה הם חגגו את שנת השבעים לאותו לילה דרמטי - בדרמה, בשירים ובמחול. מתברר שהחגיגות הצליחו לא פחות. אורים, בארי ונירים חגגו את חגם, כל קיבוץ בדרכו, כל קיבוץ עם מה שהביא איתו לרגע הזה: הישגים, גאווה, שמחה וגם ביקורת עצמית מפוכחת

אורים - פתאום לפני 70 שנה

שנת ה-70 להקמת קבוצת אורים מצאה אותנו בעיצומו של תהליך ההפרטה. לאחר 20 שנה של מאבקים וויכוחים בנושא "השינוי", לאחר תהליכים ממושכים, עברה במרץ 2016 הצעת ההפרטה באורים. הנהגת הקהילה הייתה עסוקה בדיונים והכנת תוכניות להתאמת המערכות למציאות החדשה. חברי הקיבוץ היו עסוקים בהתארגנות אישית - מציאת מקורות פרנסה נוספים, התארגנות תקציבית, שיעורי ערב להבנת דפי התקציב החדשים... כולנו היינו בהתמקדות מלאה בשינוי אורחות החיים, ונשארה מעט אנרגיה לדברים אחרים. ולכן, עד שלב די מאוחר, לא התפננו לשנת ה-70. 

אורים-התלהבות אדירה

הבנים באו לעזור

במשך כל השנים, הפורמט של אורים לציון חגי המשק היה מחזמר. אירוע כזה תמיד הביא לגיבוש חברתי של כל המשתתפים: שחקנים, זמרים, רקדנים ועוד. גם השנה, נעשה ניסיון לגייס משתתפים למחזמר, אולם הניסיון כשל. אנשים לא התנדבו, הייתה תחושה שאם לא נמצאו משתתפים למחזמר, אולי לא נוכל בכלל לקיים את  חג ה-70. הייתה קצת פסימיות, אולי בגלל ההפרטה שגרמה להסתגרות – איש איש לעשות לביתו, אולי בגלל התחושה שאנחנו קיבוץ זקן בלי צעירים, ואין לנו כוח יותר...

במצב דברים אפרורי זה, התחלנו להתארגן לחג המשק, במאי 2016. החלטנו לערוך מופע ובמרכזו הנושא "ילדות באורים". פנינו לחברי ובני אורים שכתבו טקסטים אישיים על זיכרונות ילדות, על המעבר ללינה משפחתית ועוד. במופע גם שולבו כמובן חומרים ויזואליים ומוזיקה. להפתעתנו ולשמחתנו, ככל שהתקדמה הפקת המופע, התגייסו עוד ועוד חברים ובנים. למרות ההפרטה, כולם עבדו בהתנדבות. גם בנים שעזבו את אורים באו לעזור. למעשה, מלבד המפיק המוזיקלי (גל גיברשטיין), כל המשתתפים היו חברי ובני אורים. 

במהלך החג, התקיימו אירועים רבים:  עלייה לבית הקברות, כנס בנים, תערוכת אמני אורים בגלריה ציאורים, טקס קבלת חג, ארוחת ערב משותפת על הדשא הגדול, מופע מרכזי: "70 שנה" ועוד, ולבסוף מסיבת ריקודים עם להקת החבר'ה המצוינת בפאב אורים. 

ביום למחרת התקיים משחק "חפש את המטמון", ובמקביל ארוחת בראנץ'.  בכל האירועים השתתפו מאות אנשים וילדים, והייתה תחושה חגיגית של התרוממות רוח אדירה. 

למבוגרים, נקודת השיא של החג היתה המופע.  כשהכנו את המופע, חששנו איך יקבל הקהל את הטקסטים שעמדו כתוכן מרכזי. בדור האינטרנט והטלוויזיה, דור תזזיתי וקצר נשימה, מדיה שעובדת על הרבה תמונות ומעט מילים, הרבה אווירה ומעט תכנים, העלינו ערב אנכרוניסטי משהו.

התרוממות רוח

להפתעתנו, הקהל הגיב בהתלהבות אדירה, בהתרגשות שלא שיערנו. צופים רבים ישבו עם דמעות בעיניים, גם הציניים והביקורתיים ביותר נסחפו. העומק הרגשי של הטקסטים חיבר את כולנו למחוזות משותפים של ילדות, זיכרונות על אנשים יקרים שהיו ואינם... ואהבה גדולה לאורים, לנוף, למקום.

אז הייתה לנו התרוממות רוח אדירה ושמחה גדולה, שהצלחנו גם אחרי ההפרטה להרים אירוע חגיגי כמיטב המסורת האורימאית. עם התנדבות, שיתוף פעולה (גם עם קצת ריבים בדרך...) יצירתיות ואהבה.דליה רימר

נירים - הנקודה האחת עשרה והכבש הששה עשר

עלילות ליל 11 הנקודות, עם העלייה לקרקע, המלחמה על דנגור והמעבר למקום הנוכחי, הם בנירים סיפור גדול. סיפור שמתחרה רק ביציאת מצרים, המעבר בים והנדודים במדבר עד הארץ המובטחת, בין ניר עוז לעין השלושה. כמו הדרך ההיא ממצרים, גם הסיפור שלנו רצוף בשמות הנופלים בדרך: מי מיד מצרים, מי במדבר ומי בארץ הטובה. גם לשנת השבעים הגענו בשיאו של מסע התנערות והתחדשות והשנה הזו אכן נוצלה עד תום.

 אחרי איחוי הקרעים של תהליך השינוי, אחרי המלחמה והאובדן, אחרי קליטת קבוצה ראשונה של משפחות חדשות והיערכות לקראת קליטה נוספת ובאמצע תהליך של חידוש התשתיות ותחילת בנייה חדשה הגענו בדיוק ליום הזה – שבעים שנה לקיבוץ.

כבר בהתחלה הכרזנו על שנת השבעים כשנה של אירועים: יום הוותיקים שהתחיל בסיבוב בשדות והסתיים בשירה עם להקת וותיקי הגבעטרון, יום הילד שכלל אירועים שילדים אוהבים, טיול גדול בצפון בשני מחזורים. יצירה משותפת של פסיפסים שהם העתקים מתוך פסיפס מעון שמקשטים עכשיו את הקיבוץ ועוד אירועים שעשו לנו את השנה.

ואז הגיע המופע

נירים- "איך קיבוץ נולד" צילום: 232

אל חג הקיבוץ כבר הגענו עם ציפיות למשהו גדול. המודל היה חג החמישים שבו הועלתה הצגה בהשתתפות חברים וילדים. הפעם נכתב מחזמר שהיה מבוסס על שירי ’הכבש הששה עשר’. 

את סיפור המחזמר כתבו אירית ותמה חפץ. הוקם צוות ונשכרו שרותיהם של יעקב אמסלם הבמאי, דני גרקוביץ', דיויד ולדמן, שרון עטון-מורלי וג’אניס הפקות. גויסו שחקנים מכל שכבות הקיבוץ ובמקביל לחזרות - החלו צילומי וידאו בקיבוץ ששולבו בהצגה, על מסך לד מאחורי הבמה. 

ואז הגיע המופע. על הבמה עלו במשך יותר משעה עשרות חברים, תושבים שיהיו חברים וילדים, וסיפרו לנו את סיפור חיינו עד היום: בשירים, סיפורים, מערכונים, קטעי וידאו, תמונות, ריקודים וציורים. גם יהונתן גפן שלח את ברכתו המצולמת והשתתף בקריאת קטע המבוסס על השיר על 'האיש הירוק' שהוסב למציאות של נירים. האירוע נפתח בברכת נשיא המדינה. נאום ארוך ונרגש ונסגר ב'שיר השלום של נירים'. הכי ממלכתי, הכי מקומי. ארנון אבני.

בארי - חג של נחת

במלאת לו 70 נמצא בארי בתקופה של נחת. כארבעה עשורים של חוסן כלכלי, השלובים ביציבות חברתית, יצרו בה קוטב שלישי של רצון לשמור על הקיים. גם השכנים ממערב לא מכריזים על קיומם יותר מדי מאז צוק איתן ולא מספקים 'ריגושים' מיותרים. כך שיום ההולדת ה-70 לא התקבל בהתרגשות מיוחדת, אלא יותר כסיבה מוצדקת וטובה למסיבה.

אירועי השנה כללו פתיחת שנה בפיקניק קיבוצי מעוטר באדיבות הכלניות, משחק 'חפש את המטמון', צילום קבוצתי של חברי הקיבוץ ב'אמפי' המקומי כהמשך לצילום לפני עשור, אולי פתיחתה של מסורת ועוד אירועים מסוג זה, כשגולת הכותרת כמובן הייתה אירוע הסיום. 

המופע שהתקיים ביום שישי הצמוד לראש השנה האחרון, היה אירוע קיבוצי שאליו הוזמנו בני ובנות הקיבוץ באשר הם. אחת ההתייחסויות הבולטות בו, הייתה לוותיקי הקיבוץ. אם מצליח בארי לשמור את שעריו סגורים מפני רוח הקפיטליזם המשתוללת בחוץ ולהתמודד עם חידושי האינטרנט שמשנים את עולם הדפוס, הרי שאת הזמן אין בכוחו לעצור. ובעשור האחרון הולך ונעלם דור הוותיקים מנוף הקיבוץ. נדמה כי אצל הדור השני בעיקר, שהכיר את דור הוותיקים במלוא כוחו, הופך דור ההורים לדור מיתולוגי. כך נתקבלה בקורת רוח קריאתו של אחד מילדי הקיבוץ שקרא מהבמה לקהל לעמוד לכבוד ותיקי הקיבוץ. ואם בענייני הוותיקים עסקינן, ביוזמתה של קבוצת חברות, נמצא בעיצומו פרויקט כתיבת ספר המבוסס על סיפור חיי הוותיקים. 

את המופע הגדול ביים במאי חיצוני, הוא הופק מוזיקלית על ידי בן הקיבוץ והשתתפו בו מיטב כוחות הבמה המקומיים. אפילו קרן פלס - שהגיע הזמן כבר לקרוא לה רשמית 'יקירת הקיבוץ', - הופיעה יחד עם מקהלת הילדים והצטרפה לחגיגה.

השילוב הוליד מופע מהוקצע ומלוטש שריגש רבים - ודאי אם נוסיף לכך את הארוחה המושקעת שקדמה לו והצדיק את הנסיעה אליו לאלו שבאו מרחוק. אך עם זאת, ואולי רוחות הזמנים הן שגרמו לכך, רוב חברי הקיבוץ לא השתתפו בהכנת הערב הגדול ובהתרגשות לקראתו כמו בעשורים קודמים. גם הבחירה בבמאי חיצוני הביאה לכך שהמסכים הגדולים והתכנים שהיו אמורים לשקף את חיי הקיבוץ, לא שיקפו לרוב את חיי הקיבוץ הפנימיים.

בארי- מיטב כוחות הבמה צילום: עופר גתי

בתום הערב התפזרו הנוכחים בידיעה שאפשר לסמן וי על מסיבת יום ההולדת לקיבוץ שנעשתה כהלכתה, ובתקווה 'הוביטית' משהו, להיפגש בעוד עשור, אם אפשר בתנאים דומים. אביבית ג'ון שוורץ

אינדינגב אימפריה

ההתרגשות מאינדינגב כבר חצתה מזמן את גבולות המועצה, והפסטיבל כיום הוא חלק מרכזי במוזיקה הישראלית. שוחחנו עם כמה אנשים בתעשיית המוזיקה וניסינו להבין מהם מה הופך את אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל • נגה גדג'. צילום: עודד נתן

בשנים האחרונות הוא כבר הפך לאחד מסימני הסתיו - החצבים פורחים, הציפורים נודדות ואלפי בני אדם מגיעים למצפה גבולות לפסטיבל אינדינגב. בתשע שנות קיומו הצליח להפוך אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל. ההשפעה שלו חורגת מהזמן והמקום שבהם הוא מתקיים וניכרת היטב במוזיקה הישראלית.
המקום שניתן באמצעות הפסטיבל למוזיקה אלטרנטיבית שמחוץ לזרם המרכזי, השפיע על סוג היצירה הזה, שמאז אינדינגב יש לה בית והיא זוכה לחשיפה רחבת היקף. אך ההשפעה של האינדינגב לא נעצרת שם - זריקת העידוד שניתנה למוזיקה האלטרנטיבית הישראלית בזכות הפסטיבל משפיעה גם על המיינסטרים. יצירה שנשארה בעבר בשוליים מצליחה כעת לחדור למרכז - לרדיו ולטלוויזיה - בין היתר בזכות החשיפה שהיא זוכה לה באינדינגב. אנשי תעשיית המוזיקה שמעידים על השינוי שחל במוזיקה הישראלית בעשור האחרון טוענים כי יש לאינדינגב חלק בשינוי הזה.
     

סיבה לגאווה

העובדה שכל זה קורה אצלנו במועצה היא סיבה להרבה גאווה. אינדינגב נוסד על ידי תושבי המועצה - אסף קזדו במקור מגבולות ומתן נויפלד במקור משדה ניצן, ועד היום מאורגן ומנוהל ברובו על ידי אנשים משלנו: אסף ומתן, איתי דפנר מגבולות, תום גל מניר יצחק ותום גל משדה ניצן, יחד עם אסף בן דוד וניבי יהלום.

ביקשנו מאנשי תעשיית המוזיקה בישראל להסביר מהי החשיבות באינדינגב - מה הופך אותו לאירוע תרבות כל כך משמעותי.

המומחים
התחלנו ביואב קוטנר. "אינדינגב הוא אירוע חשוב", אומר לנו איש הרדיו הוותיק, "כל הזדמנות לחשוף הרכבים לא מוכרים, לתת להם במה, היא מבורכת. צריך להבין את הרקע לזה: המוזיקה המצליחה היום בעולם ובארץ היא מאוד ממוסחרת, לכן כל ניסיון לתת במה ומקום לשוליים זה דבר נורא חשוב, אחרת כולנו נהפוך למשהו מאוד מצומצם. בגלל זה אינדינגב זה דבר נהדר והלוואי שזה ימשיך".
"גם העניין של המיקום הוא חשוב - יש כאן משהו חלוצי, להביא אנשים לנגב, שעתיים נסיעה מתל אביב. גם בעניין הגיאוגרפי - כמו בעניין המוזיקלי - זה טוב להרחיב את המעגלים, זה מאוד חשוב שיש עוד מקומות לשמוע בהם מוזיקה חוץ מתל אביב".
לאינדינגב יש השפעה על המוזיקה בישראל גם בשאר 362 הימים בשנה? 
"כן. אירוע כזה משפיע על שדרנים ומבקרי מוזיקה שנחשפים ליצירה שאולי לא היו מגיעים אליה בדרך אחרת, וזה נהדר. אבל חשוב להגיד שזה עדיין בגבולות הז'אנר - פאר טסי עוד לא צריך את אינדינגב. אבל בתחום המוזיקה האלטרנטיבית יש לפסטיבל הרבה השפעה. גם על הקהל, הפסטיבל הוא יותר מההופעות עצמן - עצם העובדה ש'היינו שם' יוצרת חוויה חשובה לחבר'ה צעירים שמגלים את המוזיקה". 
ועליך באופן אישי?
"אני גיליתי המון אמנים דרך אינדינגב. המון הרכבים שאני משמיע בשנים האחרונות הגעתי אליהם כשהם הופיעו שם. גם אם לא הייתי שם בעצמי, אני נחשף אליהם דרך מה שאנשים אחרים כותבים ומדברים". 
איך זה משפיע על הלהקות שמופיעות?
"ההשתתפות בפסטיבל מאוד תורמת להתפתחות של ההרכבים שמופיעים בו. עצם זה שאתה מופיע באינדינגב זה סימן שעלית שלב. מבחינת כמות הקהל יש פה דבר שפעם לא היה - הרי צריך לזכור שאת המוזיקה האלטרנטיבית לא המציאו עכשיו, אבל פעם להקות כאלו היו מופיעות ברוקסן או בפינגווין - ושם היה מעט מאוד קהל. כל הקהל שהיה בפינגווין אי פעם לא מגיע לכמות הקהל שיש באינדינגב אחד. זה פותח הרבה אפשרויות".

מחלחל החוצה

עינב שיף מ'ידיעות אחרונות' מסכים עם קוטנר: "את החשיבות של הפסטיבל אפשר להבין כשמסתכלים על סצנת המוזיקה הישראלית לפני האינדינגב ואחריו, ורואים שאלו שני דברים שונים. לאינדינגב יש חלק בתהליך הפיכת מוזיקה שפעם נחשבה לשוליים למרכזית יותר".

האינדינגב עשה הבדל במוזיקה הישראלית?

"חד משמעית כן. כמבקר מוזיקה אני מרגיש שאני צריך להיות שם, כדי להתעדכן במה שקורה. ולא רק אני, אינדינגב נתן לאנשים - גם אנשי תעשיית המוזיקה - תחושה שקורה משהו באינדי וכדאי להתעניין בו. הפסטיבל הביא את אנשי גלגל"צ וערוץ 2 להיחשף למה שקורה במוזיקה האלטרנטיבית בארץ, ולהוציא את זה החוצה. מה ששומעים בשלושת ימים האלו מחלחל אל הגופים הממוסדים וזה משפיע לאורך כל השנה, ברדיו, בטלוויזיה ואפילו בתוכניות ריאליטי".

מה הופך את האינדינגב לכזה?

"הייתי במספיק פסטיבלים באירופה ובארה"ב כדי להגיד שהפסטיבל הזה מכובד בכל קנה מידה. ההפקה ברמה מאוד גבוהה - הסאונד, התאורה, הארגון. יש לאינדינגב דנ"א משלו, כשאת מסתובבת ברחבי הפסטיבל זה לא מרגיש כמו להיות בתוך פרסומת כמו באירועים אחרים, זה מרגיש נקי, חופשי, אווירה משפחתית וחמה. אין עוד אירוע שמשלב מוזיקת מטאל שאפשר להביא אליו ילדים ברמה של תינוקות. במיוחד במציאות של היום, להיות באינדינגב מרגיש כמו עיר מקלט".

למיקום יש חלק בזה?

"בטח. חלק בלתי נפרד מזה זה המקום שבו הפסטיבל מתקיים. אי אפשר להפריד את האינדינגב מהנגב - להוציא את אינדינגב מהנגב זה כמו להפריד נשמה מהגוף. זה מתבטא בגישה, בטמפרמנט, במזג האוויר. אם הייתי תושב הנגב הייתי מאוד גאה. הנגב צריך לשאת את האינדינגב על החזה בגאווה עצומה - אין לאף אזור בארץ פסטיבל כזה. אין לאף אזור בישראל אירוע מאופיין, מנומק, ומגובש כמו האינדינגב. קיום של פסטיבל כזה בישראל זה נס. ובהתחשב במה שעובר על עוטף עזה זה בכלל נס. והעובדה שבשנה שעברה הפסטיבל התקיים מיד אחרי צוק איתן - זה  עוד יותר נס. זה לא ייאמן שכל זה צמח מרעיון של שני חבר'ה צעירים (מתן ואסף) שחוץ מחזון ואמונה לא היה להם כלום".

נותן מקפצה

"החשיבות של אינדינגב היא בזה שהוא מציג מול הרבה אנשים הרכבים חדשים ולא מוכרים", אומר יוסי כסיף מרשת ג'. "רוב הקהל לא מכיר את ההרכבים שמופיעים וזו ההזדמנות שלו להיחשף לדברים חדשים. גם אלו שמגיעים לפסטיבל בגלל שהוא 'אין' ולאו דווקא בגלל המוזיקה, נחשפים לחומרים שלא היו נחשפים אליהם אלמלא היו באים לאינדינגב".

סצינת האינדי בישראל מושפעת מאינדינגב?

"הצלחה של פסטיבל כזה - שהיא ממש לא מובנת מאליה - חשובה לפיתוח מוזיקה אחרת בישראל. ובאמת אנחנו רואים שבשנים האחרות יש הרבה יותר אינדי מפעם".

יש לפסטיבל חשיבות עבורך כעורך מוזיקלי ושדרן רדיו?

"כן, אני כל שנה בודק מי מופיע באינדינגב, ומחפש ביוטיוב את ההרכבים שאני לא מכיר ומאזין להם. כל שנה אני עושה תוכנית מיוחדת ברדיו לכבוד אינדינגב ומארח להקות לא מוכרות, ואני בכוונה מבקש שישלחו לי את ההכי פחות מוכרים. ככה אני נחשף להרבה אמנים, וחלק מהם אני ממשיך לשדר גם אחר כך. הפסטיבל הזה פותח דלת בפני אנשי התעשייה לבדוק מה קורה, להתעדכן".

ואיך הפסטיבל משפיע על האמנים?

"זה נותן דלק לאמנים, ויש כמה הרכבים שפרצו דרך האינדינגב. נכון שאחרי שהפסטיבל נגמר רוב ההרכבים חוזרים לאלמוניות שלהם, אבל חלקם ימשיכו ואינדינגב נותן להם מקפצה. אסתר רדא, לדוגמה, הייתה בקושי מוכרת ואינדינגב הקפיץ אותה. רוב  ההרכבים שמופיעים באינדינגב מופיעים בדרך כלל במקומות מאוד קטנים, וזו ההזדמנות שלהם להיחשף מול קהל גדול. פסטיבלים כאלה נותנים רוח גבית למי שרוצה לעשות מוזיקה אחרת".

האמנים

אינדינגב, כמו שאמרו אנשי התעשייה, מהווה מקפצה להרכבים ולאמנים. ואכן, לא מעט להקות מצליחות עשו שם את צעדיהן הראשונים.
את להקת הקולקטיב אני תופסת רגע לפני שהם ממריאים לסיבוב הופעות בהודו. בשנים האחרונות הלהקה מופיעה בכל העולם וזוכה להצלחה בארץ ובחו"ל. הקולקטיב הופיעו בפסטיבלים בינלאומיים רבים, אך גם הם חושבים שאין כמו אינדינגב.
"אינדינגב הוא מוסד יקר שנעשה על ידי אנשים יקרים ואכפתיים", אומר רועי ריק סולן הלהקה, "גם הפסטיבל עצמו גדל והתפתח עם השנים, והיום הוא כבר יותר מסוף שבוע של מפלט, אלא חלק מהותי בתעשיית המוזיקה הישראלית".  

איך הגעתם להופיע באינדינגב?

"ההופעה הראשונה שלנו הייתה באינדינגב הראשון, ב-2007. אני ועידן רבינוביץ' חזרנו מחו"ל עם החלטה לרדוף אחרי העניינים המוזיקליים שלנו. שמענו שעומד להתקיים פסטיבל בנגב, אבל רשימת המופיעים כבר הייתה מלאה. בכל זאת הצקנו למארגנים, ואפילו נסענו לעזור בהקמה, ובסוף נתנו לנו להיות מופע הסגירה של הפסטיבל מול איזה עשרים איש. 

"שנה אחרי זה הופענו באינדינגב כגלגול מוקדם של הקולקטיב, כשעוד לא היו לנו עדיין שום דבר מוקלט. בשנת 2009 חזרנו מהגלות שלנו בלונדון בשביל להופיע באינדינגב ואז החלטנו גם לחזור לארץ. הופענו אחרי זה עוד שלוש פעמים בפסטיבל, עם האלבומים החדשים שלנו. אנחנו תמיד מופיעים בפסטיבל עם חומר חדש, וזה נייר לקמוס טוב לאיך ההופעה החדשה מתקבלת בקרב אוזניים טריות".

איך ההופעה באינדינגב השפיעה עליכם כלהקה?

"ההופעות בפסטיבל היו תמיד ציון דרך עבורנו, סוג של שיא, הן מבחינת כמות קהל והן מבחינת איפה שאנחנו היינו בכל שלב בקריירה. להופיע שם קידם וחשף אותנו לעוד אנשים, ובהתחלה תמיד התייחסנו לשאר ההופעות בשנה כמקפצה והזדמנות להופיע באינדינגב".

מקום שמגרה ליצור

הזמר שי צברי, הופיע באינדינגב בשלוש השנים האחרונות, יחד עם הלהקה שלו 'נבחרת הגרוב של המזרח התיכון'. "באינדינגב הייתה הפעם הראשונה שהלהקה שלי ואני הופענו מול קהל ממש גדול. עוד לא היה לנו אלבום אז וזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשנו שאנחנו מקבלים הכרה וחשיפה יותר מבהופעות אחרות, גם בגלל כמות הקהל וגם בגלל שבאינדינגב יש תחושה שהקהל אוהב מוזיקה, וזה מורגש. ההופעה שם הייתה מאוד משמעותית בשבילי".

אתה חושב שלאינדינגב יש השפעה על האמנים שמופיעים בו?

"התפתחות של אמן תמיד מורכבת ממצבור של דברים ולא מדבר אחד, אבל אין ספק שהרבה אמנים נחשפו באינדינגב לקהל מאוד גדול וזה קידם אותם. גם מבחינה אמנותית - זה מקום שמגרה אותך ליצור בשבילו, הפסטיבל והמפגש עם הקהל נותן לאמנים חופש ותמריץ לעשייה".

אתה חושב שחלק מהעניין זה המיקום של הפסטיבל? 

"בטוח. חלק מאוד משמעותי באינדינגב זה שהוא קורה במדבר. אני באופן אישי מאוד אוהב את האזור, ויש לי גם חברים בצאלים וכיף לי להגיע לשם. כשאני נוסע דרומה, איך שאני עובר את קו קריית גת קורה לי משהו טוב, אני נרגע ושמח. החלק הזה של הנגב יש בו שקט שמאפשר לך האזנה. הפנטזיה שלי זה לבוא לגור אצלכם, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".

המכורים

הייחודיות של אינדינגב היא אחת הסיבות שיש לא מעט ישראלים שמגיעים אליו שנה אחר שנה, ולא מפסידים אף פסטיבל. שאלנו כמה מהם מה מביא אותם כל אוקטובר לארוז שק שינה ולהגיע לשלושה ימים למצפה גבולות.
הדר גפני (בן 32 מרמת השרון), עבר השנה לגור בברצלונה, אבל החודש היה גופו בספרד ולבו במצפה גבולות: "אני מוצא את עצמי מספר לחברים כאן בברצלונה על הפסטיבל באמצע המדבר, שתמיד רוקדים בו, וכולם תמיד נחמדים בו, ותמיד קשובים בו למוזיקה חדשה, וקורים בו רק דברים טובים".

כמה פעמים היית באינדינגב?

"שבע, מהפסטיבל הראשון. הייתי בפסטיבלים בחוץ לארץ ואינדינגב הוא אחד הפסטיבלים הטובים בעולם. בימים אלו יש מעט מאוד סיבות להתגעגע לארץ, אבל חבל לי מאוד שאני מפספס את האינדינגב השנה".

איתי סקלי (בן 46 מעמק חפר, מתכנת) מגיע לאינדינגב מהשנה הראשונה, ועוד לא הפסיד אף פסטיבל, כבר תשע שנים. 

"זה פסטיבל מעולה. מאורגן מצוין, המיקום אחלה, מזג אוויר טוב וכיף שם. זו הפכה להיות החופשה השנתית שלי, אני משאיר את המשפחה בבית ובא לשלושה ימים". 

אתה בא בשביל המוזיקה?

"כן. אני בא לשמוע מוזיקה. אני הולך להרבה הופעות גם במשך השנה ואינדינגב זו ההזדמנות שלי לשמוע המון דברים שאני רוצה לשמוע ולא שמעתי אף פעם. יש גם דברים שאני לא מכיר ושאני לא אראה בשום מקום אחר".

רעות זורמן (בת 27 מתל אביב, לומדת תואר שני בתרפיה במוזיקה), כבר הייתה בשמונה אינדינגבים.

שמונה פסטיבלים זה המון הופעות - יש הופעה שאת זוכרת במיוחד?

"קרולינה - עד אז הכרתי אותה כ'אחת מהרדיו' ויכולתי לחשוב עליה לנצח כמישהי שאני לא מתחברת אליה, אבל ההופעה שלה באינדינגב הפילה אותי ועכשיו אני מעריצה אותה".

מה גורם לך לחזור לאינדינגב שנה אחרי שנה?

"אלו שלושה ימים שהם כאילו בעולם אחר, שיש בו רק מוזיקה, ורק אנשים חמודים, ורק מנגנים באוהל, וקמים בבוקר ומכינים סלט עם אנשים שיום לפני זה לא הכרת. ההופעות באינדינגב הן ההופעות עם הקהל הכי טוב בעולם, מפרגן ואוהב".

יש לפסטיבל השפעה גם בשאר השנה?

"קודם כל אחרי הפסטיבל אני כמה שבועות ב'היי'. חוץ מזה כל פסטיבל אני מכירה אנשים שהקשר איתם נמשך כל השנה, ויוצא שיש לי חברים שהכרתי באינדינגב. מבחינת מוזיקה - נחשפתי שם להרבה מוזיקה חדשה, כמו טאטרן לדוגמה, שמאז שראיתי אותם באינדינגב התחלתי ללכת להופעות שלהם". 

אביטל פרוקופף (בת 31 מתל אביב, מנהלת תקשורת פנים ארגונית), מגיעה קבוע לאינדינגב משנת 2011. "עם השנים זה כבר הפך ממש לטקס - מרגע שנחשפים התאריך ורשימת האמנים: ההכנה הנפשית (בעיקר של הקולגות בעבודה, שלא אהיה זמינה בסופ"ש הזה), דרבון החברים להגיע, איזה הופעות בשום פנים ואופן אסור לפספס. השנה הפסטיבל היה משובח במיוחד מבחינת היצע האמנים, מה שגרם לי להתרוצץ כמו מטורפת בין הבמות". 

את מגיעה עם חברים? פוגשת שם אנשים? 

"יש לי ידיד שמגיע אתי קבוע לכל אינדינגב, וכל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים אחרים במאהל, חלקם הופכים לחברים טובים גם אחר כך. זה אחד הדברים הקסומים עבורי באינדינגב שגורמים לי לחזור לשם בכל שנה. כי מעבר לעובדה שזה פסטיבל מצוין שמעניק פלטפורמה אדירה למוזיקה עצמאית, זה פסטיבל של אנשים טובים שאוהבים ומעריכים מוזיקה ויצירה. לזה כמובן יש להוסיף את הקסם של המדבר, שמאפשר ניתוק טוטאלי ליומיים וקצת מכל הכאוס של השגרה, והנה, סידרתי לעצמי התמכרות". 

שנה חדשה, התחלות חדשות

רן ואירנה פתחו שוק אורגני, אגם עלה לכיתה א', אביבה יצאה לפנסיה, עלמנש קיבלה כיתה כמחנכת, יאיר עלה לחטיבת הביניים, זוהר ודור הפכו להורים, גיל עברה טסט - וגיא הקטן למד ללכת. חברי מערכת 232 מביאים את הסיפורים של האנשים שבשבילם השנה החדשה, היא גם התחלה חדשה • פרויקט מיוחד 

עסק חדש

מורי נבו, מושב פריגן, סטודיו פאמפקין

מורי נבו הגיעה לאזור בשנת 2009 ומאז היא מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה בפריגן. לפני כשנה החליטו היא ומורן דוד, שותפה מאזור המרכז, לפתוח ביחד את סטודיו פאמפקין, או בשמו המלא: Pumpkin  Concept. Event. Video, עסק לווידאו, מיתוג והפקה. לדבריהן, העסק נפתח "מתוך אהבה גדולה לעיצוב ואסתטיקה". מורי היא עורכת וידאו ומורן היא מעצבת גרפית ויחד הן יוצרות סרטי הזמנה ו-Save the date לאירועים פרטיים ועסקיים, סרטי תדמית לעסקים, טיזרים וסרטי אינטרו שיווקיים שמטרתם לקדם עסקים בצורה דינמית בעמודי הבית של אתר העסק. לפני זמן קצר יצא העסק לאוויר העולם - ומאז הן עובדות במרץ ולא מפספסות אף הזדמנות להמציא את עצמן מחדש.

הורים בפעם הראשונה
זוהר ודור הררי מבארי, הורים לרון, בן חצי שנה: "אין אהבה גדולה מזו"

רון הררי בן חצי שנה, נולד בחודש מרץ, לזוהר ודור מקיבוץ בארי. רון מתחנך בבית התינוקות "ניצנים" שבקיבוץ. אמו זוהר, ילידת בארי, עובדת כגננת בגן אורנים שבעין הבשור לגילאי טרום חובה וחובה, אביו דור עובד כמנהל מחלקה בדפוס בארי. לקיבוץ הגיעו לפני חמש שנים. לדברי זוהר ודור, "התחושה הראשונה כהורים היא דאגה וחוסר אמונה שהייצור הקטן שמונח לידינו באמת שלנו. התברכנו במשפחה גדולה בבארי ובאזור, ואנו עטופים בהרבה עזרה ותמיכה. תחילת הדרך כמשפחה שזה עתה התרחבה - כמו כל התחלה - דרשה תקופת הסתגלות והיכרות עם החיים החדשים, אך ברגע שהתרגלנו והסתגלנו אחד לשני ולעולם ההורות, הבנו שאין אהבה, הנאה ושמחה גדולה יותר מזו".

קומונת שח"ק, נירים

"לא ציפינו לכל כך הרבה תמיכה מהמועצה"

אופק מרחובות, מתן מכפר ורדים, נעמי מת"א ויובל ממולדת - הם חברי קומונת שח"ק (שירות חברתי קיבוצי) של השומר הצעיר, שיושבת בנירים מתחילת ספטמבר. פרויקט שח"ק החל בשומר הצעיר לפני ארבע שנים במטרה לחזק את התנועה בארץ, ולאשכול הוא הגיע השנה. חברי הקומונה עובדים בקיבוצי השומר הצעיר במועצה - נירים, ניר עוז, מגן, ניר יצחק, גבולות וכרם שלום - מדריכים נוער וחונכים מדריכים צעירים. בימים אלה הם מתכוננים לטיול פתיחת שנה שיתקיים ב-18-19.10 ביער להב. "שמים פה דגש על תנועות נוער ועל החינוך הבלתי פורמאלי, לא ציפינו לכל כך הרבה תמיכה מהמועצה. אנחנו נהנים לעבוד עם הילדים ומרגישים משמעותיים מבחינה חינוכית".

אורגניה

שוק פירות וירקות אורגניים במושב ישע

רן ואירנה אבוטבול מתלמי אליהו פתחו החודש שוק אורגני במושב ישע, שפתוח בימי חמישי בין השעות 9:00-18:00. "רוב התוצרת מגיעה מהמשק שלנו וחלק אנחנו משלימים ממשקים ברחבי הארץ. יש למשל פרי הדר ממושב בית הילל ומלפפונים מהערבה". רן, חקלאי ותיק, עבר לגידולים אורגניים לפני 12 שנה ופתח את חברת 'אורגניה', שמגדלת ומשווקת בסיטונאות חקלאות אורגנית. "התחלתי בגלל שיקולים כלכליים, ונשארתי בגלל ההיבט האידיאולוגי-בריאותי-חברתי-סביבתי. זה חשוב לי גם כחקלאי וגם כאדם, שרוצה לדעת מה הוא מכניס לגוף. אנחנו משתדלים שהתוצרת תיאסף מהשדה כמה שיותר קרוב למכירה". לדבריהם, השוק נולד בגלל דרישה מקומית לרכישת מזון אורגני כאן באזור-
"באים הרבה אנשים. הגיעו אפילו מאשקלון". 

גרעין עודד אשכול

"לאנשים פה יש כבוד לחולצה הכחולה"

שמונה קומונרים התחילו בסוף אוגוסט את שנת השירות בגרעין עודד אשכול, של תנועת בני המושבים. הגרעין, שפועל במועצה זו השנה ה-34, יושב במבטחים וה'גרעינרים' מדריכים במושבי המועצה. הם מגיעים ממועצות אזוריות ברחבי הארץ. הבנות - נועה מעמק יזרעאל, נועה מגזר, יובל ממבואות חרמון, יובל מלב השרון,  ופז מברנר, והבנים - יוני מלכיש, רועי מגלבוע ואורן ממנשה."המועצה מאוד תומכת", הם מעידים. "האנשים באשכול מאוד מחוברים לתנועה ויש כבוד לחולצה הכחולה. כשאנחנו הולכים ברחוב, אנשים מתרגשים ומעריכים ומארחים אותנו בכל בית. התאהבנו באשכול ואנחנו מאוד מרוצים". הפעילות הגדולה הקרובה שאליה נערכים חברי הגרעין היא טיול ארצי בחול המועד סוכות, בתאריכים 18-21.10. 

שנה ראשונה כמחנכת

עלמנש אריני רגו’אן, בית הספר היסודי ’ניצני אשכול’: ”צריך להתחיל כל יום בחיוך”

עלמנש אריני רג’ואן, בת 29, (משמעות השם עלמנש באמהרית - את עולם) עלתה מאתיופיה ב-1992 בגיל ארבע וחצי ולמדה תואר ראשון בחינוך והתמחות בחינוך מיוחד במכללת אחווה. כיום היא מתגוררת בקיבוץ צאלים ונשואה לאביתר בן הקיבוץ. בכיתה שלה, א’3, יש 26 ”ילדים נפלאים”, היא אומרת ומוסיפה: ”חינוך של כיתה זה מאוד מרגש ומאתגר, בפרט שמדובר בכיתה א’. ה’אני מאמין’ שלי הוא שצריך להתחיל כל יום בחיוך, שתהיה אווירה נעימה בכיתה וללמד את הילדים להסתכל על העולם באופן חיובי. לחנך לערכים ולכבוד, שדרך ארץ קדמה לתורה, לאהבת הזולת ולקבלת השונה - אלו עמודי התווך שעליהם חונכתי בבית הוריי”.

גננת חדשה

אביב ארד, עין הבשור "כל יום אני לומדת משהו חדש"

בשנה שעברה סיימה אביב ארד (עין הבשור) את לימודי הגננות ואת הסטאז', והשנה היא מנהלת לראשונה גן בזכות עצמה - גן ניצן בשדה ניצן ובו 18 ילדים מגוש צוחר. אביב מחליפה את הגננת הקבועה בגן שיצאה לשנת שבתון, ומכאן שגם לה וגם לילדים זו התחלה חדשה לחלוטין. אבל לדברי אביב, "למרות החששות מתקופת ההסתגלות וההתרגשות, הייתה לנו התחלה טובה. יש בגן קבוצה מדהימה של ילדים וקיבלנו אותם בהמון אהבה". ככל שחולפים הימים מתגברת תחושת הביטחון והניסיון שמצטבר עושה את שלו: "כל יום אני לומדת משהו חדש מהילדים ומהצוות. אין אף קורס שמכשיר אותך באמת לנהל גן. את ה'מה' אפשר ללמוד ולקבל מאחרים, את ה'איך' כל גננת צריכה לגלות בעצמה".

מד"צית חדשה - תומר זק, כיסופים:

"קורס מדצ"ים נתן לי המון חשק להדריך"

בקיץ האחרון יצאה תומר זק (כיסופים) לקורס מד"צים בן 11 ימים של תנועת הנוער העובד והלומד, שהתקיים ביער כפר החורש. "זו הייתה חוויה מדהימה שנתנה לי חשק להתחיל להדריך", היא מספרת. "הימים היו עמוסים וחווייתיים - קמים בשש בבוקר והולכים לישון באחת בלילה. למדנו איך לבנות פעולה וכמה חשוב להכין אותה כמו שצריך. בנוסף למדנו הרבה על אחריות, בטיחות, גיבוש ועל המדינה. גם יצאנו לניווטים ביער ב-5 בבוקר". 

תומר תדריך את חניכי ד'-ו' מכיסופים ועין השלושה והשבוע אמורה להתקיים הפעולה הראשונה שלה - "שכבר מוכנה מזמן...".

מה יהיה בפעולה?

"זו תהיה פעולת הכר את המדריכה".

מתרגשת?

"כן…"

שיהיה בהצלחה!

שלום כיתה א' 

אגם פלד משדי אברהם, מתגעגע לחברים בגן

אגם פלד משדי אברהם עלה לכיתה א'1 של המחנכת שגית זכות, בבית הספר 'יובלי הבשור'. לדברי הוריו, רון ושריתה, אגם מאוד התרגש מהמעבר לבית הספר, אם כי לא רצה לעלות לכיתה א' משום שכל חבריו הטובים נשארו בגן. החשש העיקרי של אגם היה שלא יהיו לו חברים. בימיו הראשונים בבית הספר, קיבל אגם ליווי צמוד בכל הפסקה מאחותו רומי (בת 11), שלומדת בכיתה ו'. אך כשהכיר ילדים חדשים החל להרגיש ביטחון לצאת לחצר. אגם מאוד אוהב את חצר הגרוטאות ואת המחנכת שלו והוא הכי מתגעגע לגננת
מורן עוזיהו, ולשחק עם החברים שנשארו בגן.

משפחה חדשה באשכול

צליל ועמית ניר, קיבוץ נירים: "הספיק לנו סיור אחד כדי להבין שכך אנחנו רוצים לחיות"

צליל (30) ועמית (31) ניר הגיעו לנירים מיד מרדכי לפני כחודש, במטרה להיקלט בקיבוץ ולהפוך לחברים. צליל עובדת בחינוך הבלתי פורמאלי בכרם שלום, ועמית עובד ככלכלן וגזבר בחברת בנייה. לדברי עמית, "הספיק לנו סיור אחד בנירים כדי להבין שאופי הקהילה מתאים לנו וכך אנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו בעתיד". 

לדבריהם, לא היה חשש לעבור לאשכול, שכן לגור ביד מרדכי לא שונה מבחינה ביטחונית. "התחושה היתה שנירים באמת רוצה בתוך הקהילה שלה זוגות צעירים וגם פועלת להשגת המטרה. מבחינתם זהו סוג של ציונות". השניים אומרים שעד כה הם מאוד מרוצים ורואים את נירים כבית לעתיד שלהם ושל ילדיהם.

פנסיונרית חדשה

אביבה ספאיה מתלמי אליהו: "יש חיים אחרי בי"ס"

"יצאתי הקיץ לפנסיה אחרי 35 שנה במערכת החינוך". 

אז איך ההרגשה להיות פנסיורית? 

"אני לא אוהבת המילה הזו 'פנסיונרית'. היא כבדה, זקנה. וגם לא 'גמלאית'.  אני מעדיפה את המילה 'טירונית' - גם צעירה וגם טירונית בחיים החדשים.

מה את עושה?

"יצאתי לחיות את החיים של אחרי, ולגלות שיש חיים אחרי בית ספר. חשבתי שלא יהיו לי חיים - אבל מסתבר שיש. עכשיו חזרתי מטיול של שלושה שבועות בארה"ב עם חברה. היינו בניו יורק, לאס וגאס, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. תמיד אמרתי שב-1 בספטמבר, כשכולם חוזרים, אני אהיה בחו"ל - וזה מה שעשיתי".מה התוכניות? 

"אני פתוחה להצעות. אני יודעת לכתוב, לזרז דברים, להפיק. מה שבטוח – לא אשב בבית".

את נהנית? 

"בינתיים מאוד. מקווה שההנאה רק תמשיך"

צעדים ראשונים

גיא קלוש, בן 11 חודשים מעין הבשור

גיא קלוש בן 11 חודשים ממושב עין הבשור, בנם של גלית ועופר ואח של עמית בת שש וחצי ונועה בת שלוש וחצי. גיא מתחנך בגנון כלנית בקיבוץ רעים. 

את הצעד הראשון החל בגיל 10 חודשים, בסלון. ההפתעה של משפחתו היתה גדולה מעצם העובדה שלפתע נעמד. אך כשהחל לעשות את הצעד הראשון, ההתלהבות הגיעה לשיאה. מאז, מחיאות הכפיים (המוכרות לכל מי שחווה צעדים ראשונים...) מלוות את גיא בכל פעם מחדש. גלית מספרת: "ההתרגשות בבית היתה זהה להתרגשות שחווינו עם שתי אחיותיו של גיא".

שלום כיתה ז'

יאיר קליין, שדה ניצן: "ממש לא חששתי"

לאחר שסיים 6 שנים יפות ב'יובלי הבשור' עלה יאיר קליין (שדה ניצן) לכיתה ז' ונכנס בשערי 'נופי הבשור'. אולי כי עלה לחטיבה עם הרבה חברים מהיסודי ואולי כי הוא קוּל מטבעו, יאיר קיבל את המעבר בשלווה יחסית וגם ישן שנת ישרים בלילה שלפני היום הראשון בכיתה ז': "אולי קצת התרגשתי אבל ממש לא חששתי. ישנתי טוב מאוד, אבל התעוררתי ב-6:00".

אז אולי בכל זאת התרגשת?

"לא. התעוררתי ב-6:00 כי זאת השעה שהתרגלתי לקום בה ל'יובלי', אבל אל תדאגי, מהר מאוד התרגלתי לקום בשעה יותר מאוחרת". 

וליתר השינויים כבר התרגלת?

"השוני הוא בעיקר בזה שכאן אני לא מכיר את כולם. ועוד שינוי הוא שהתחלתי ללמוד ערבית, אבל כמו קודם, אני הכי אוהב את שיעור ספורט".

אם ככה אז קדימה, בריצה קלה לשיעור והרבה הצלחה בהמשך הדרך.

נהגת חדשה 

גיל אבני מאורים: "ההורים מפרגנים לי" 

גיל אבני (אורים) התחילה ללמוד נהיגה באפריל, כשהייתה בת 16.5, ובחודש יולי האחרון כבר החזיקה בידה את הרישיון הנכסף. היא אמנם נהנתה מאוד משיעורי הנהיגה, אבל ציפתה בקוצר רוח ליום שבו ייקבע לה הטסט ותוכל סוף סוף לנהוג בכוחות עצמה. ואחרי ארבעה חודשים ושני טסטים זה קרה! אז נכון, היא עוד לא נוהגת לגמרי לבד (נהגים חדשים מחויבים בנהג מלווה בשעות היום למשך 3 חודשים מיום קבלת הרישיון ובשעות הלילה למשך חצי שנה), בעיקר בליווי של אבא או אימא ("לפעמים הם קצת מלחיצים, אבל בסך הכול הם מפרגנים לי..."), אבל גם זה עוד יגיע. סעי לשלום (ובזהירות כמובן), המפתחות בפנים.

בית ראשון במולדת 

משפחת אבזגאוז: "האנשים כאן חמים ועוזרים"

אלפיה (40) ודמיטרי (43) אבזגאוז עלו לפני שנה מסן פטרבורג היישר לצאלים, במסגרת "בית ראשון במולדת". בנם קוסטה בן ה-12 מתחנך בניצני אשכול, ובתם הגדולה ולנטינה (23), תעלה בקרוב במסגרת "אולפן עבודה". לקראת העלייה, למדו עברית ובארץ המשיכו ללמוד באולפן אשכול. אלפיה מספרת ששמו לעצמם למטרה ללמוד את השפה הכי טוב שאפשר, כמפתח להצלחה בכל תהליך הקליטה. כדי לשפר את העברית התנדבה אלפיה יומיים בשבוע בעלה נגב, וכך השתלבה בעבודה כסייעת למורה בבוקר ואחר הצהריים כמדריכה ודמיטרי עובד במסגרייה בצאלים. המשפחה קיבלה בית לשנה בקיבוץ ואחרי שרכשו לעצמם חברים והרגישו בבית, הרצון היה להמשיך לגור בצאלים. אך לצערם לא היתה דירה פנויה, והם החליטו לעבור לעין הבשור. אלפיה ודמיטרי מספרים שלא תיארו לעצמם עד כמה יאהבו את ישראל. "האנשים כאן חמים ועוזרים, יש לנו חברים וקוסטה השתלב מהר בבית הספר. דמיטרי, המכונה על ידי אלפיה "רומנטיקן ציוני", מספר: "ברור היה לנו שנעלה לארץ, תמיד הרגשתי את הקשר לישראל וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות,
וברור היה שנגיע לגור בנגב בכדי להגשים את חזונו של בן גוריון".

דיוושים ראשוניםאוראל לוי, בן 7, למד לפני שבוע לרכוב על אופניים

אוראל הגיע עם משפחתו לנירים בימי החופש הגדול. מה שהוא הבין מיד זה שקיבוץ - אוהב אופניים. 

לאן תיסע עם האופניים החדשים?
לתחנת האוטובוס לניצני אשכול.ומי לימד אותך?
אבא. 

אהבה ראשונה

שי אטון תכף בת 4 ומיתר גנילוין כבר בן 4 

שניהם מעין הבשור והם חברים מגיל שנה. עד לא מזמן היו גם יחד בגן, ועכשיו נפרדו כי כל אחד שובץ בגן אחר - מה שלא מונע מהם להיפגש אחר הצהריים בבריכה או בגן השעשועים ופשוט לאהוב להיות ביחד. אין ויכוח - אהבה ראשונה.