יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

עלו ביחד על הבמה

11 ישובים, שלושה מהם אצלנו במועצה, עלו על במת ההיסטוריה של ההתיישבות - בלילה אחד. השנה הם חגגו את שנת השבעים לאותו לילה דרמטי - בדרמה, בשירים ובמחול. מתברר שהחגיגות הצליחו לא פחות. אורים, בארי ונירים חגגו את חגם, כל קיבוץ בדרכו, כל קיבוץ עם מה שהביא איתו לרגע הזה: הישגים, גאווה, שמחה וגם ביקורת עצמית מפוכחת


אורים - פתאום לפני 70 שנה

שנת ה-70 להקמת קבוצת אורים מצאה אותנו בעיצומו של תהליך ההפרטה. לאחר 20 שנה של מאבקים וויכוחים בנושא "השינוי", לאחר תהליכים ממושכים, עברה במרץ 2016 הצעת ההפרטה באורים. הנהגת הקהילה הייתה עסוקה בדיונים והכנת תוכניות להתאמת המערכות למציאות החדשה. חברי הקיבוץ היו עסוקים בהתארגנות אישית - מציאת מקורות פרנסה נוספים, התארגנות תקציבית, שיעורי ערב להבנת דפי התקציב החדשים... כולנו היינו בהתמקדות מלאה בשינוי אורחות החיים, ונשארה מעט אנרגיה לדברים אחרים. ולכן, עד שלב די מאוחר, לא התפננו לשנת ה-70. 
אורים-התלהבות אדירה

הבנים באו לעזור
במשך כל השנים, הפורמט של אורים לציון חגי המשק היה מחזמר. אירוע כזה תמיד הביא לגיבוש חברתי של כל המשתתפים: שחקנים, זמרים, רקדנים ועוד. גם השנה, נעשה ניסיון לגייס משתתפים למחזמר, אולם הניסיון כשל. אנשים לא התנדבו, הייתה תחושה שאם לא נמצאו משתתפים למחזמר, אולי לא נוכל בכלל לקיים את  חג ה-70. הייתה קצת פסימיות, אולי בגלל ההפרטה שגרמה להסתגרות – איש איש לעשות לביתו, אולי בגלל התחושה שאנחנו קיבוץ זקן בלי צעירים, ואין לנו כוח יותר...
במצב דברים אפרורי זה, התחלנו להתארגן לחג המשק, במאי 2016. החלטנו לערוך מופע ובמרכזו הנושא "ילדות באורים". פנינו לחברי ובני אורים שכתבו טקסטים אישיים על זיכרונות ילדות, על המעבר ללינה משפחתית ועוד. במופע גם שולבו כמובן חומרים ויזואליים ומוזיקה. להפתעתנו ולשמחתנו, ככל שהתקדמה הפקת המופע, התגייסו עוד ועוד חברים ובנים. למרות ההפרטה, כולם עבדו בהתנדבות. גם בנים שעזבו את אורים באו לעזור. למעשה, מלבד המפיק המוזיקלי (גל גיברשטיין), כל המשתתפים היו חברי ובני אורים. 
במהלך החג, התקיימו אירועים רבים:  עלייה לבית הקברות, כנס בנים, תערוכת אמני אורים בגלריה ציאורים, טקס קבלת חג, ארוחת ערב משותפת על הדשא הגדול, מופע מרכזי: "70 שנה" ועוד, ולבסוף מסיבת ריקודים עם להקת החבר'ה המצוינת בפאב אורים. 
ביום למחרת התקיים משחק "חפש את המטמון", ובמקביל ארוחת בראנץ'.  בכל האירועים השתתפו מאות אנשים וילדים, והייתה תחושה חגיגית של התרוממות רוח אדירה. 
למבוגרים, נקודת השיא של החג היתה המופע.  כשהכנו את המופע, חששנו איך יקבל הקהל את הטקסטים שעמדו כתוכן מרכזי. בדור האינטרנט והטלוויזיה, דור תזזיתי וקצר נשימה, מדיה שעובדת על הרבה תמונות ומעט מילים, הרבה אווירה ומעט תכנים, העלינו ערב אנכרוניסטי משהו.

התרוממות רוח
להפתעתנו, הקהל הגיב בהתלהבות אדירה, בהתרגשות שלא שיערנו. צופים רבים ישבו עם דמעות בעיניים, גם הציניים והביקורתיים ביותר נסחפו. העומק הרגשי של הטקסטים חיבר את כולנו למחוזות משותפים של ילדות, זיכרונות על אנשים יקרים שהיו ואינם... ואהבה גדולה לאורים, לנוף, למקום.
אז הייתה לנו התרוממות רוח אדירה ושמחה גדולה, שהצלחנו גם אחרי ההפרטה להרים אירוע חגיגי כמיטב המסורת האורימאית. עם התנדבות, שיתוף פעולה (גם עם קצת ריבים בדרך...) יצירתיות ואהבה.דליה רימר

נירים - הנקודה האחת עשרה והכבש הששה עשר

עלילות ליל 11 הנקודות, עם העלייה לקרקע, המלחמה על דנגור והמעבר למקום הנוכחי, הם בנירים סיפור גדול. סיפור שמתחרה רק ביציאת מצרים, המעבר בים והנדודים במדבר עד הארץ המובטחת, בין ניר עוז לעין השלושה. כמו הדרך ההיא ממצרים, גם הסיפור שלנו רצוף בשמות הנופלים בדרך: מי מיד מצרים, מי במדבר ומי בארץ הטובה. גם לשנת השבעים הגענו בשיאו של מסע התנערות והתחדשות והשנה הזו אכן נוצלה עד תום.
 אחרי איחוי הקרעים של תהליך השינוי, אחרי המלחמה והאובדן, אחרי קליטת קבוצה ראשונה של משפחות חדשות והיערכות לקראת קליטה נוספת ובאמצע תהליך של חידוש התשתיות ותחילת בנייה חדשה הגענו בדיוק ליום הזה – שבעים שנה לקיבוץ.
כבר בהתחלה הכרזנו על שנת השבעים כשנה של אירועים: יום הוותיקים שהתחיל בסיבוב בשדות והסתיים בשירה עם להקת וותיקי הגבעטרון, יום הילד שכלל אירועים שילדים אוהבים, טיול גדול בצפון בשני מחזורים. יצירה משותפת של פסיפסים שהם העתקים מתוך פסיפס מעון שמקשטים עכשיו את הקיבוץ ועוד אירועים שעשו לנו את השנה.

ואז הגיע המופע
נירים- "איך קיבוץ נולד" צילום: 232
אל חג הקיבוץ כבר הגענו עם ציפיות למשהו גדול. המודל היה חג החמישים שבו הועלתה הצגה בהשתתפות חברים וילדים. הפעם נכתב מחזמר שהיה מבוסס על שירי ’הכבש הששה עשר’. 
את סיפור המחזמר כתבו אירית ותמה חפץ. הוקם צוות ונשכרו שרותיהם של יעקב אמסלם הבמאי, דני גרקוביץ', דיויד ולדמן, שרון עטון-מורלי וג’אניס הפקות. גויסו שחקנים מכל שכבות הקיבוץ ובמקביל לחזרות - החלו צילומי וידאו בקיבוץ ששולבו בהצגה, על מסך לד מאחורי הבמה. 
ואז הגיע המופע. על הבמה עלו במשך יותר משעה עשרות חברים, תושבים שיהיו חברים וילדים, וסיפרו לנו את סיפור חיינו עד היום: בשירים, סיפורים, מערכונים, קטעי וידאו, תמונות, ריקודים וציורים. גם יהונתן גפן שלח את ברכתו המצולמת והשתתף בקריאת קטע המבוסס על השיר על 'האיש הירוק' שהוסב למציאות של נירים. האירוע נפתח בברכת נשיא המדינה. נאום ארוך ונרגש ונסגר ב'שיר השלום של נירים'. הכי ממלכתי, הכי מקומי. ארנון אבני.

בארי - חג של נחת

במלאת לו 70 נמצא בארי בתקופה של נחת. כארבעה עשורים של חוסן כלכלי, השלובים ביציבות חברתית, יצרו בה קוטב שלישי של רצון לשמור על הקיים. גם השכנים ממערב לא מכריזים על קיומם יותר מדי מאז צוק איתן ולא מספקים 'ריגושים' מיותרים. כך שיום ההולדת ה-70 לא התקבל בהתרגשות מיוחדת, אלא יותר כסיבה מוצדקת וטובה למסיבה.
אירועי השנה כללו פתיחת שנה בפיקניק קיבוצי מעוטר באדיבות הכלניות, משחק 'חפש את המטמון', צילום קבוצתי של חברי הקיבוץ ב'אמפי' המקומי כהמשך לצילום לפני עשור, אולי פתיחתה של מסורת ועוד אירועים מסוג זה, כשגולת הכותרת כמובן הייתה אירוע הסיום. 
המופע שהתקיים ביום שישי הצמוד לראש השנה האחרון, היה אירוע קיבוצי שאליו הוזמנו בני ובנות הקיבוץ באשר הם. אחת ההתייחסויות הבולטות בו, הייתה לוותיקי הקיבוץ. אם מצליח בארי לשמור את שעריו סגורים מפני רוח הקפיטליזם המשתוללת בחוץ ולהתמודד עם חידושי האינטרנט שמשנים את עולם הדפוס, הרי שאת הזמן אין בכוחו לעצור. ובעשור האחרון הולך ונעלם דור הוותיקים מנוף הקיבוץ. נדמה כי אצל הדור השני בעיקר, שהכיר את דור הוותיקים במלוא כוחו, הופך דור ההורים לדור מיתולוגי. כך נתקבלה בקורת רוח קריאתו של אחד מילדי הקיבוץ שקרא מהבמה לקהל לעמוד לכבוד ותיקי הקיבוץ. ואם בענייני הוותיקים עסקינן, ביוזמתה של קבוצת חברות, נמצא בעיצומו פרויקט כתיבת ספר המבוסס על סיפור חיי הוותיקים. 
את המופע הגדול ביים במאי חיצוני, הוא הופק מוזיקלית על ידי בן הקיבוץ והשתתפו בו מיטב כוחות הבמה המקומיים. אפילו קרן פלס - שהגיע הזמן כבר לקרוא לה רשמית 'יקירת הקיבוץ', - הופיעה יחד עם מקהלת הילדים והצטרפה לחגיגה.
השילוב הוליד מופע מהוקצע ומלוטש שריגש רבים - ודאי אם נוסיף לכך את הארוחה המושקעת שקדמה לו והצדיק את הנסיעה אליו לאלו שבאו מרחוק. אך עם זאת, ואולי רוחות הזמנים הן שגרמו לכך, רוב חברי הקיבוץ לא השתתפו בהכנת הערב הגדול ובהתרגשות לקראתו כמו בעשורים קודמים. גם הבחירה בבמאי חיצוני הביאה לכך שהמסכים הגדולים והתכנים שהיו אמורים לשקף את חיי הקיבוץ, לא שיקפו לרוב את חיי הקיבוץ הפנימיים.
בארי- מיטב כוחות הבמה צילום: עופר גתי
בתום הערב התפזרו הנוכחים בידיעה שאפשר לסמן וי על מסיבת יום ההולדת לקיבוץ שנעשתה כהלכתה, ובתקווה 'הוביטית' משהו, להיפגש בעוד עשור, אם אפשר בתנאים דומים. אביבית ג'ון שוורץ

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

אינדינגב אימפריה

ההתרגשות מאינדינגב כבר חצתה מזמן את גבולות המועצה, והפסטיבל כיום הוא חלק מרכזי במוזיקה הישראלית. שוחחנו עם כמה אנשים בתעשיית המוזיקה וניסינו להבין מהם מה הופך את אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל • נגה גדג'. צילום: עודד נתן


בשנים האחרונות הוא כבר הפך לאחד מסימני הסתיו - החצבים פורחים, הציפורים נודדות ואלפי בני אדם מגיעים למצפה גבולות לפסטיבל אינדינגב. בתשע שנות קיומו הצליח להפוך אינדינגב לאחד האירועים התרבותיים החשובים בישראל. ההשפעה שלו חורגת מהזמן והמקום שבהם הוא מתקיים וניכרת היטב במוזיקה הישראלית.
המקום שניתן באמצעות הפסטיבל למוזיקה אלטרנטיבית שמחוץ לזרם המרכזי, השפיע על סוג היצירה הזה, שמאז אינדינגב יש לה בית והיא זוכה לחשיפה רחבת היקף. אך ההשפעה של האינדינגב לא נעצרת שם - זריקת העידוד שניתנה למוזיקה האלטרנטיבית הישראלית בזכות הפסטיבל משפיעה גם על המיינסטרים. יצירה שנשארה בעבר בשוליים מצליחה כעת לחדור למרכז - לרדיו ולטלוויזיה - בין היתר בזכות החשיפה שהיא זוכה לה באינדינגב. אנשי תעשיית המוזיקה שמעידים על השינוי שחל במוזיקה הישראלית בעשור האחרון טוענים כי יש לאינדינגב חלק בשינוי הזה.
     

סיבה לגאווה

העובדה שכל זה קורה אצלנו במועצה היא סיבה להרבה גאווה. אינדינגב נוסד על ידי תושבי המועצה - אסף קזדו במקור מגבולות ומתן נויפלד במקור משדה ניצן, ועד היום מאורגן ומנוהל ברובו על ידי אנשים משלנו: אסף ומתן, איתי דפנר מגבולות, תום גל מניר יצחק ותום גל משדה ניצן, יחד עם אסף בן דוד וניבי יהלום.

ביקשנו מאנשי תעשיית המוזיקה בישראל להסביר מהי החשיבות באינדינגב - מה הופך אותו לאירוע תרבות כל כך משמעותי.


המומחים
התחלנו ביואב קוטנר. "אינדינגב הוא אירוע חשוב", אומר לנו איש הרדיו הוותיק, "כל הזדמנות לחשוף הרכבים לא מוכרים, לתת להם במה, היא מבורכת. צריך להבין את הרקע לזה: המוזיקה המצליחה היום בעולם ובארץ היא מאוד ממוסחרת, לכן כל ניסיון לתת במה ומקום לשוליים זה דבר נורא חשוב, אחרת כולנו נהפוך למשהו מאוד מצומצם. בגלל זה אינדינגב זה דבר נהדר והלוואי שזה ימשיך".
"גם העניין של המיקום הוא חשוב - יש כאן משהו חלוצי, להביא אנשים לנגב, שעתיים נסיעה מתל אביב. גם בעניין הגיאוגרפי - כמו בעניין המוזיקלי - זה טוב להרחיב את המעגלים, זה מאוד חשוב שיש עוד מקומות לשמוע בהם מוזיקה חוץ מתל אביב".
לאינדינגב יש השפעה על המוזיקה בישראל גם בשאר 362 הימים בשנה? 
"כן. אירוע כזה משפיע על שדרנים ומבקרי מוזיקה שנחשפים ליצירה שאולי לא היו מגיעים אליה בדרך אחרת, וזה נהדר. אבל חשוב להגיד שזה עדיין בגבולות הז'אנר - פאר טסי עוד לא צריך את אינדינגב. אבל בתחום המוזיקה האלטרנטיבית יש לפסטיבל הרבה השפעה. גם על הקהל, הפסטיבל הוא יותר מההופעות עצמן - עצם העובדה ש'היינו שם' יוצרת חוויה חשובה לחבר'ה צעירים שמגלים את המוזיקה". 
ועליך באופן אישי?
"אני גיליתי המון אמנים דרך אינדינגב. המון הרכבים שאני משמיע בשנים האחרונות הגעתי אליהם כשהם הופיעו שם. גם אם לא הייתי שם בעצמי, אני נחשף אליהם דרך מה שאנשים אחרים כותבים ומדברים". 
איך זה משפיע על הלהקות שמופיעות?
"ההשתתפות בפסטיבל מאוד תורמת להתפתחות של ההרכבים שמופיעים בו. עצם זה שאתה מופיע באינדינגב זה סימן שעלית שלב. מבחינת כמות הקהל יש פה דבר שפעם לא היה - הרי צריך לזכור שאת המוזיקה האלטרנטיבית לא המציאו עכשיו, אבל פעם להקות כאלו היו מופיעות ברוקסן או בפינגווין - ושם היה מעט מאוד קהל. כל הקהל שהיה בפינגווין אי פעם לא מגיע לכמות הקהל שיש באינדינגב אחד. זה פותח הרבה אפשרויות".


מחלחל החוצה

עינב שיף מ'ידיעות אחרונות' מסכים עם קוטנר: "את החשיבות של הפסטיבל אפשר להבין כשמסתכלים על סצנת המוזיקה הישראלית לפני האינדינגב ואחריו, ורואים שאלו שני דברים שונים. לאינדינגב יש חלק בתהליך הפיכת מוזיקה שפעם נחשבה לשוליים למרכזית יותר".
האינדינגב עשה הבדל במוזיקה הישראלית?
"חד משמעית כן. כמבקר מוזיקה אני מרגיש שאני צריך להיות שם, כדי להתעדכן במה שקורה. ולא רק אני, אינדינגב נתן לאנשים - גם אנשי תעשיית המוזיקה - תחושה שקורה משהו באינדי וכדאי להתעניין בו. הפסטיבל הביא את אנשי גלגל"צ וערוץ 2 להיחשף למה שקורה במוזיקה האלטרנטיבית בארץ, ולהוציא את זה החוצה. מה ששומעים בשלושת ימים האלו מחלחל אל הגופים הממוסדים וזה משפיע לאורך כל השנה, ברדיו, בטלוויזיה ואפילו בתוכניות ריאליטי".
מה הופך את האינדינגב לכזה?
"הייתי במספיק פסטיבלים באירופה ובארה"ב כדי להגיד שהפסטיבל הזה מכובד בכל קנה מידה. ההפקה ברמה מאוד גבוהה - הסאונד, התאורה, הארגון. יש לאינדינגב דנ"א משלו, כשאת מסתובבת ברחבי הפסטיבל זה לא מרגיש כמו להיות בתוך פרסומת כמו באירועים אחרים, זה מרגיש נקי, חופשי, אווירה משפחתית וחמה. אין עוד אירוע שמשלב מוזיקת מטאל שאפשר להביא אליו ילדים ברמה של תינוקות. במיוחד במציאות של היום, להיות באינדינגב מרגיש כמו עיר מקלט".
למיקום יש חלק בזה?
"בטח. חלק בלתי נפרד מזה זה המקום שבו הפסטיבל מתקיים. אי אפשר להפריד את האינדינגב מהנגב - להוציא את אינדינגב מהנגב זה כמו להפריד נשמה מהגוף. זה מתבטא בגישה, בטמפרמנט, במזג האוויר. אם הייתי תושב הנגב הייתי מאוד גאה. הנגב צריך לשאת את האינדינגב על החזה בגאווה עצומה - אין לאף אזור בארץ פסטיבל כזה. אין לאף אזור בישראל אירוע מאופיין, מנומק, ומגובש כמו האינדינגב. קיום של פסטיבל כזה בישראל זה נס. ובהתחשב במה שעובר על עוטף עזה זה בכלל נס. והעובדה שבשנה שעברה הפסטיבל התקיים מיד אחרי צוק איתן - זה  עוד יותר נס. זה לא ייאמן שכל זה צמח מרעיון של שני חבר'ה צעירים (מתן ואסף) שחוץ מחזון ואמונה לא היה להם כלום".

נותן מקפצה

"החשיבות של אינדינגב היא בזה שהוא מציג מול הרבה אנשים הרכבים חדשים ולא מוכרים", אומר יוסי כסיף מרשת ג'. "רוב הקהל לא מכיר את ההרכבים שמופיעים וזו ההזדמנות שלו להיחשף לדברים חדשים. גם אלו שמגיעים לפסטיבל בגלל שהוא 'אין' ולאו דווקא בגלל המוזיקה, נחשפים לחומרים שלא היו נחשפים אליהם אלמלא היו באים לאינדינגב".
סצינת האינדי בישראל מושפעת מאינדינגב?
"הצלחה של פסטיבל כזה - שהיא ממש לא מובנת מאליה - חשובה לפיתוח מוזיקה אחרת בישראל. ובאמת אנחנו רואים שבשנים האחרות יש הרבה יותר אינדי מפעם".
יש לפסטיבל חשיבות עבורך כעורך מוזיקלי ושדרן רדיו?
"כן, אני כל שנה בודק מי מופיע באינדינגב, ומחפש ביוטיוב את ההרכבים שאני לא מכיר ומאזין להם. כל שנה אני עושה תוכנית מיוחדת ברדיו לכבוד אינדינגב ומארח להקות לא מוכרות, ואני בכוונה מבקש שישלחו לי את ההכי פחות מוכרים. ככה אני נחשף להרבה אמנים, וחלק מהם אני ממשיך לשדר גם אחר כך. הפסטיבל הזה פותח דלת בפני אנשי התעשייה לבדוק מה קורה, להתעדכן".
ואיך הפסטיבל משפיע על האמנים?
"זה נותן דלק לאמנים, ויש כמה הרכבים שפרצו דרך האינדינגב. נכון שאחרי שהפסטיבל נגמר רוב ההרכבים חוזרים לאלמוניות שלהם, אבל חלקם ימשיכו ואינדינגב נותן להם מקפצה. אסתר רדא, לדוגמה, הייתה בקושי מוכרת ואינדינגב הקפיץ אותה. רוב  ההרכבים שמופיעים באינדינגב מופיעים בדרך כלל במקומות מאוד קטנים, וזו ההזדמנות שלהם להיחשף מול קהל גדול. פסטיבלים כאלה נותנים רוח גבית למי שרוצה לעשות מוזיקה אחרת".

האמנים
אינדינגב, כמו שאמרו אנשי התעשייה, מהווה מקפצה להרכבים ולאמנים. ואכן, לא מעט להקות מצליחות עשו שם את צעדיהן הראשונים.
את להקת הקולקטיב אני תופסת רגע לפני שהם ממריאים לסיבוב הופעות בהודו. בשנים האחרונות הלהקה מופיעה בכל העולם וזוכה להצלחה בארץ ובחו"ל. הקולקטיב הופיעו בפסטיבלים בינלאומיים רבים, אך גם הם חושבים שאין כמו אינדינגב.
"אינדינגב הוא מוסד יקר שנעשה על ידי אנשים יקרים ואכפתיים", אומר רועי ריק סולן הלהקה, "גם הפסטיבל עצמו גדל והתפתח עם השנים, והיום הוא כבר יותר מסוף שבוע של מפלט, אלא חלק מהותי בתעשיית המוזיקה הישראלית".  
איך הגעתם להופיע באינדינגב?
"ההופעה הראשונה שלנו הייתה באינדינגב הראשון, ב-2007. אני ועידן רבינוביץ' חזרנו מחו"ל עם החלטה לרדוף אחרי העניינים המוזיקליים שלנו. שמענו שעומד להתקיים פסטיבל בנגב, אבל רשימת המופיעים כבר הייתה מלאה. בכל זאת הצקנו למארגנים, ואפילו נסענו לעזור בהקמה, ובסוף נתנו לנו להיות מופע הסגירה של הפסטיבל מול איזה עשרים איש. 
"שנה אחרי זה הופענו באינדינגב כגלגול מוקדם של הקולקטיב, כשעוד לא היו לנו עדיין שום דבר מוקלט. בשנת 2009 חזרנו מהגלות שלנו בלונדון בשביל להופיע באינדינגב ואז החלטנו גם לחזור לארץ. הופענו אחרי זה עוד שלוש פעמים בפסטיבל, עם האלבומים החדשים שלנו. אנחנו תמיד מופיעים בפסטיבל עם חומר חדש, וזה נייר לקמוס טוב לאיך ההופעה החדשה מתקבלת בקרב אוזניים טריות".
איך ההופעה באינדינגב השפיעה עליכם כלהקה?
"ההופעות בפסטיבל היו תמיד ציון דרך עבורנו, סוג של שיא, הן מבחינת כמות קהל והן מבחינת איפה שאנחנו היינו בכל שלב בקריירה. להופיע שם קידם וחשף אותנו לעוד אנשים, ובהתחלה תמיד התייחסנו לשאר ההופעות בשנה כמקפצה והזדמנות להופיע באינדינגב".

מקום שמגרה ליצור

הזמר שי צברי, הופיע באינדינגב בשלוש השנים האחרונות, יחד עם הלהקה שלו 'נבחרת הגרוב של המזרח התיכון'. "באינדינגב הייתה הפעם הראשונה שהלהקה שלי ואני הופענו מול קהל ממש גדול. עוד לא היה לנו אלבום אז וזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשנו שאנחנו מקבלים הכרה וחשיפה יותר מבהופעות אחרות, גם בגלל כמות הקהל וגם בגלל שבאינדינגב יש תחושה שהקהל אוהב מוזיקה, וזה מורגש. ההופעה שם הייתה מאוד משמעותית בשבילי".
אתה חושב שלאינדינגב יש השפעה על האמנים שמופיעים בו?
"התפתחות של אמן תמיד מורכבת ממצבור של דברים ולא מדבר אחד, אבל אין ספק שהרבה אמנים נחשפו באינדינגב לקהל מאוד גדול וזה קידם אותם. גם מבחינה אמנותית - זה מקום שמגרה אותך ליצור בשבילו, הפסטיבל והמפגש עם הקהל נותן לאמנים חופש ותמריץ לעשייה".
אתה חושב שחלק מהעניין זה המיקום של הפסטיבל? 
"בטוח. חלק מאוד משמעותי באינדינגב זה שהוא קורה במדבר. אני באופן אישי מאוד אוהב את האזור, ויש לי גם חברים בצאלים וכיף לי להגיע לשם. כשאני נוסע דרומה, איך שאני עובר את קו קריית גת קורה לי משהו טוב, אני נרגע ושמח. החלק הזה של הנגב יש בו שקט שמאפשר לך האזנה. הפנטזיה שלי זה לבוא לגור אצלכם, ואני מאמין שזה יקרה מתישהו".

המכורים


הייחודיות של אינדינגב היא אחת הסיבות שיש לא מעט ישראלים שמגיעים אליו שנה אחר שנה, ולא מפסידים אף פסטיבל. שאלנו כמה מהם מה מביא אותם כל אוקטובר לארוז שק שינה ולהגיע לשלושה ימים למצפה גבולות.
הדר גפני (בן 32 מרמת השרון), עבר השנה לגור בברצלונה, אבל החודש היה גופו בספרד ולבו במצפה גבולות: "אני מוצא את עצמי מספר לחברים כאן בברצלונה על הפסטיבל באמצע המדבר, שתמיד רוקדים בו, וכולם תמיד נחמדים בו, ותמיד קשובים בו למוזיקה חדשה, וקורים בו רק דברים טובים".

כמה פעמים היית באינדינגב?
"שבע, מהפסטיבל הראשון. הייתי בפסטיבלים בחוץ לארץ ואינדינגב הוא אחד הפסטיבלים הטובים בעולם. בימים אלו יש מעט מאוד סיבות להתגעגע לארץ, אבל חבל לי מאוד שאני מפספס את האינדינגב השנה".
איתי סקלי (בן 46 מעמק חפר, מתכנת) מגיע לאינדינגב מהשנה הראשונה, ועוד לא הפסיד אף פסטיבל, כבר תשע שנים. 
"זה פסטיבל מעולה. מאורגן מצוין, המיקום אחלה, מזג אוויר טוב וכיף שם. זו הפכה להיות החופשה השנתית שלי, אני משאיר את המשפחה בבית ובא לשלושה ימים". 
אתה בא בשביל המוזיקה?
"כן. אני בא לשמוע מוזיקה. אני הולך להרבה הופעות גם במשך השנה ואינדינגב זו ההזדמנות שלי לשמוע המון דברים שאני רוצה לשמוע ולא שמעתי אף פעם. יש גם דברים שאני לא מכיר ושאני לא אראה בשום מקום אחר".
רעות זורמן (בת 27 מתל אביב, לומדת תואר שני בתרפיה במוזיקה), כבר הייתה בשמונה אינדינגבים.
שמונה פסטיבלים זה המון הופעות - יש הופעה שאת זוכרת במיוחד?
"קרולינה - עד אז הכרתי אותה כ'אחת מהרדיו' ויכולתי לחשוב עליה לנצח כמישהי שאני לא מתחברת אליה, אבל ההופעה שלה באינדינגב הפילה אותי ועכשיו אני מעריצה אותה".
מה גורם לך לחזור לאינדינגב שנה אחרי שנה?
"אלו שלושה ימים שהם כאילו בעולם אחר, שיש בו רק מוזיקה, ורק אנשים חמודים, ורק מנגנים באוהל, וקמים בבוקר ומכינים סלט עם אנשים שיום לפני זה לא הכרת. ההופעות באינדינגב הן ההופעות עם הקהל הכי טוב בעולם, מפרגן ואוהב".
יש לפסטיבל השפעה גם בשאר השנה?
"קודם כל אחרי הפסטיבל אני כמה שבועות ב'היי'. חוץ מזה כל פסטיבל אני מכירה אנשים שהקשר איתם נמשך כל השנה, ויוצא שיש לי חברים שהכרתי באינדינגב. מבחינת מוזיקה - נחשפתי שם להרבה מוזיקה חדשה, כמו טאטרן לדוגמה, שמאז שראיתי אותם באינדינגב התחלתי ללכת להופעות שלהם". 
אביטל פרוקופף (בת 31 מתל אביב, מנהלת תקשורת פנים ארגונית), מגיעה קבוע לאינדינגב משנת 2011. "עם השנים זה כבר הפך ממש לטקס - מרגע שנחשפים התאריך ורשימת האמנים: ההכנה הנפשית (בעיקר של הקולגות בעבודה, שלא אהיה זמינה בסופ"ש הזה), דרבון החברים להגיע, איזה הופעות בשום פנים ואופן אסור לפספס. השנה הפסטיבל היה משובח במיוחד מבחינת היצע האמנים, מה שגרם לי להתרוצץ כמו מטורפת בין הבמות". 
את מגיעה עם חברים? פוגשת שם אנשים? 
"יש לי ידיד שמגיע אתי קבוע לכל אינדינגב, וכל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים אחרים במאהל, חלקם הופכים לחברים טובים גם אחר כך. זה אחד הדברים הקסומים עבורי באינדינגב שגורמים לי לחזור לשם בכל שנה. כי מעבר לעובדה שזה פסטיבל מצוין שמעניק פלטפורמה אדירה למוזיקה עצמאית, זה פסטיבל של אנשים טובים שאוהבים ומעריכים מוזיקה ויצירה. לזה כמובן יש להוסיף את הקסם של המדבר, שמאפשר ניתוק טוטאלי ליומיים וקצת מכל הכאוס של השגרה, והנה, סידרתי לעצמי התמכרות". 

יום שני, 10 באוקטובר 2016

שנה חדשה, התחלות חדשות

רן ואירנה פתחו שוק אורגני, אגם עלה לכיתה א', אביבה יצאה לפנסיה, עלמנש קיבלה כיתה כמחנכת, יאיר עלה לחטיבת הביניים, זוהר ודור הפכו להורים, גיל עברה טסט - וגיא הקטן למד ללכת. חברי מערכת 232 מביאים את הסיפורים של האנשים שבשבילם השנה החדשה, היא גם התחלה חדשה • פרויקט מיוחד 


עסק חדש
מורי נבו, מושב פריגן, סטודיו פאמפקין
מורי נבו הגיעה לאזור בשנת 2009 ומאז היא מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה בפריגן. לפני כשנה החליטו היא ומורן דוד, שותפה מאזור המרכז, לפתוח ביחד את סטודיו פאמפקין, או בשמו המלא: Pumpkin  Concept. Event. Video, עסק לווידאו, מיתוג והפקה. לדבריהן, העסק נפתח "מתוך אהבה גדולה לעיצוב ואסתטיקה". מורי היא עורכת וידאו ומורן היא מעצבת גרפית ויחד הן יוצרות סרטי הזמנה ו-Save the date לאירועים פרטיים ועסקיים, סרטי תדמית לעסקים, טיזרים וסרטי אינטרו שיווקיים שמטרתם לקדם עסקים בצורה דינמית בעמודי הבית של אתר העסק. לפני זמן קצר יצא העסק לאוויר העולם - ומאז הן עובדות במרץ ולא מפספסות אף הזדמנות להמציא את עצמן מחדש.


הורים בפעם הראשונה
זוהר ודור הררי מבארי, הורים לרון, בן חצי שנה: "אין אהבה גדולה מזו"

רון הררי בן חצי שנה, נולד בחודש מרץ, לזוהר ודור מקיבוץ בארי. רון מתחנך בבית התינוקות "ניצנים" שבקיבוץ. אמו זוהר, ילידת בארי, עובדת כגננת בגן אורנים שבעין הבשור לגילאי טרום חובה וחובה, אביו דור עובד כמנהל מחלקה בדפוס בארי. לקיבוץ הגיעו לפני חמש שנים. לדברי זוהר ודור, "התחושה הראשונה כהורים היא דאגה וחוסר אמונה שהייצור הקטן שמונח לידינו באמת שלנו. התברכנו במשפחה גדולה בבארי ובאזור, ואנו עטופים בהרבה עזרה ותמיכה. תחילת הדרך כמשפחה שזה עתה התרחבה - כמו כל התחלה - דרשה תקופת הסתגלות והיכרות עם החיים החדשים, אך ברגע שהתרגלנו והסתגלנו אחד לשני ולעולם ההורות, הבנו שאין אהבה, הנאה ושמחה גדולה יותר מזו".



קומונת שח"ק, נירים

"לא ציפינו לכל כך הרבה תמיכה מהמועצה"

אופק מרחובות, מתן מכפר ורדים, נעמי מת"א ויובל ממולדת - הם חברי קומונת שח"ק (שירות חברתי קיבוצי) של השומר הצעיר, שיושבת בנירים מתחילת ספטמבר. פרויקט שח"ק החל בשומר הצעיר לפני ארבע שנים במטרה לחזק את התנועה בארץ, ולאשכול הוא הגיע השנה. חברי הקומונה עובדים בקיבוצי השומר הצעיר במועצה - נירים, ניר עוז, מגן, ניר יצחק, גבולות וכרם שלום - מדריכים נוער וחונכים מדריכים צעירים. בימים אלה הם מתכוננים לטיול פתיחת שנה שיתקיים ב-18-19.10 ביער להב. "שמים פה דגש על תנועות נוער ועל החינוך הבלתי פורמאלי, לא ציפינו לכל כך הרבה תמיכה מהמועצה. אנחנו נהנים לעבוד עם הילדים ומרגישים משמעותיים מבחינה חינוכית".



אורגניה

שוק פירות וירקות אורגניים במושב ישע


רן ואירנה אבוטבול מתלמי אליהו פתחו החודש שוק אורגני במושב ישע, שפתוח בימי חמישי בין השעות 9:00-18:00. "רוב התוצרת מגיעה מהמשק שלנו וחלק אנחנו משלימים ממשקים ברחבי הארץ. יש למשל פרי הדר ממושב בית הילל ומלפפונים מהערבה". רן, חקלאי ותיק, עבר לגידולים אורגניים לפני 12 שנה ופתח את חברת 'אורגניה', שמגדלת ומשווקת בסיטונאות חקלאות אורגנית. "התחלתי בגלל שיקולים כלכליים, ונשארתי בגלל ההיבט האידיאולוגי-בריאותי-חברתי-סביבתי. זה חשוב לי גם כחקלאי וגם כאדם, שרוצה לדעת מה הוא מכניס לגוף. אנחנו משתדלים שהתוצרת תיאסף מהשדה כמה שיותר קרוב למכירה". לדבריהם, השוק נולד בגלל דרישה מקומית לרכישת מזון אורגני כאן באזור-
"באים הרבה אנשים. הגיעו אפילו מאשקלון". 



גרעין עודד אשכול

"לאנשים פה יש כבוד לחולצה הכחולה"


שמונה קומונרים התחילו בסוף אוגוסט את שנת השירות בגרעין עודד אשכול, של תנועת בני המושבים. הגרעין, שפועל במועצה זו השנה ה-34, יושב במבטחים וה'גרעינרים' מדריכים במושבי המועצה. הם מגיעים ממועצות אזוריות ברחבי הארץ. הבנות - נועה מעמק יזרעאל, נועה מגזר, יובל ממבואות חרמון, יובל מלב השרון,  ופז מברנר, והבנים - יוני מלכיש, רועי מגלבוע ואורן ממנשה."המועצה מאוד תומכת", הם מעידים. "האנשים באשכול מאוד מחוברים לתנועה ויש כבוד לחולצה הכחולה. כשאנחנו הולכים ברחוב, אנשים מתרגשים ומעריכים ומארחים אותנו בכל בית. התאהבנו באשכול ואנחנו מאוד מרוצים". הפעילות הגדולה הקרובה שאליה נערכים חברי הגרעין היא טיול ארצי בחול המועד סוכות, בתאריכים 18-21.10. 


שנה ראשונה כמחנכת

עלמנש אריני רגו’אן, בית הספר היסודי ’ניצני אשכול’: ”צריך להתחיל כל יום בחיוך”


עלמנש אריני רג’ואן, בת 29, (משמעות השם עלמנש באמהרית - את עולם) עלתה מאתיופיה ב-1992 בגיל ארבע וחצי ולמדה תואר ראשון בחינוך והתמחות בחינוך מיוחד במכללת אחווה. כיום היא מתגוררת בקיבוץ צאלים ונשואה לאביתר בן הקיבוץ. בכיתה שלה, א’3, יש 26 ”ילדים נפלאים”, היא אומרת ומוסיפה: ”חינוך של כיתה זה מאוד מרגש ומאתגר, בפרט שמדובר בכיתה א’. ה’אני מאמין’ שלי הוא שצריך להתחיל כל יום בחיוך, שתהיה אווירה נעימה בכיתה וללמד את הילדים להסתכל על העולם באופן חיובי. לחנך לערכים ולכבוד, שדרך ארץ קדמה לתורה, לאהבת הזולת ולקבלת השונה - אלו עמודי התווך שעליהם חונכתי בבית הוריי”.




גננת חדשה
אביב ארד, עין הבשור "כל יום אני לומדת משהו חדש"


בשנה שעברה סיימה אביב ארד (עין הבשור) את לימודי הגננות ואת הסטאז', והשנה היא מנהלת לראשונה גן בזכות עצמה - גן ניצן בשדה ניצן ובו 18 ילדים מגוש צוחר. אביב מחליפה את הגננת הקבועה בגן שיצאה לשנת שבתון, ומכאן שגם לה וגם לילדים זו התחלה חדשה לחלוטין. אבל לדברי אביב, "למרות החששות מתקופת ההסתגלות וההתרגשות, הייתה לנו התחלה טובה. יש בגן קבוצה מדהימה של ילדים וקיבלנו אותם בהמון אהבה". ככל שחולפים הימים מתגברת תחושת הביטחון והניסיון שמצטבר עושה את שלו: "כל יום אני לומדת משהו חדש מהילדים ומהצוות. אין אף קורס שמכשיר אותך באמת לנהל גן. את ה'מה' אפשר ללמוד ולקבל מאחרים, את ה'איך' כל גננת צריכה לגלות בעצמה".



מד"צית חדשה - תומר זק, כיסופים:
"קורס מדצ"ים נתן לי המון חשק להדריך"

בקיץ האחרון יצאה תומר זק (כיסופים) לקורס מד"צים בן 11 ימים של תנועת הנוער העובד והלומד, שהתקיים ביער כפר החורש. "זו הייתה חוויה מדהימה שנתנה לי חשק להתחיל להדריך", היא מספרת. "הימים היו עמוסים וחווייתיים - קמים בשש בבוקר והולכים לישון באחת בלילה. למדנו איך לבנות פעולה וכמה חשוב להכין אותה כמו שצריך. בנוסף למדנו הרבה על אחריות, בטיחות, גיבוש ועל המדינה. גם יצאנו לניווטים ביער ב-5 בבוקר". 
תומר תדריך את חניכי ד'-ו' מכיסופים ועין השלושה והשבוע אמורה להתקיים הפעולה הראשונה שלה - "שכבר מוכנה מזמן...".
מה יהיה בפעולה?
"זו תהיה פעולת הכר את המדריכה".
מתרגשת?
"כן…"
שיהיה בהצלחה!





שלום כיתה א' 
אגם פלד משדי אברהם, מתגעגע לחברים בגן

אגם פלד משדי אברהם עלה לכיתה א'1 של המחנכת שגית זכות, בבית הספר 'יובלי הבשור'. לדברי הוריו, רון ושריתה, אגם מאוד התרגש מהמעבר לבית הספר, אם כי לא רצה לעלות לכיתה א' משום שכל חבריו הטובים נשארו בגן. החשש העיקרי של אגם היה שלא יהיו לו חברים. בימיו הראשונים בבית הספר, קיבל אגם ליווי צמוד בכל הפסקה מאחותו רומי (בת 11), שלומדת בכיתה ו'. אך כשהכיר ילדים חדשים החל להרגיש ביטחון לצאת לחצר. אגם מאוד אוהב את חצר הגרוטאות ואת המחנכת שלו והוא הכי מתגעגע לגננת
מורן עוזיהו, ולשחק עם החברים שנשארו בגן.




משפחה חדשה באשכול
צליל ועמית ניר, קיבוץ נירים: "הספיק לנו סיור אחד כדי להבין שכך אנחנו רוצים לחיות"

צליל (30) ועמית (31) ניר הגיעו לנירים מיד מרדכי לפני כחודש, במטרה להיקלט בקיבוץ ולהפוך לחברים. צליל עובדת בחינוך הבלתי פורמאלי בכרם שלום, ועמית עובד ככלכלן וגזבר בחברת בנייה. לדברי עמית, "הספיק לנו סיור אחד בנירים כדי להבין שאופי הקהילה מתאים לנו וכך אנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו בעתיד". 
לדבריהם, לא היה חשש לעבור לאשכול, שכן לגור ביד מרדכי לא שונה מבחינה ביטחונית. "התחושה היתה שנירים באמת רוצה בתוך הקהילה שלה זוגות צעירים וגם פועלת להשגת המטרה. מבחינתם זהו סוג של ציונות". השניים אומרים שעד כה הם מאוד מרוצים ורואים את נירים כבית לעתיד שלהם ושל ילדיהם.





פנסיונרית חדשה
אביבה ספאיה מתלמי אליהו: "יש חיים אחרי בי"ס"

"יצאתי הקיץ לפנסיה אחרי 35 שנה במערכת החינוך". 
אז איך ההרגשה להיות פנסיורית? 
"אני לא אוהבת המילה הזו 'פנסיונרית'. היא כבדה, זקנה. וגם לא 'גמלאית'.  אני מעדיפה את המילה 'טירונית' - גם צעירה וגם טירונית בחיים החדשים.
מה את עושה?
"יצאתי לחיות את החיים של אחרי, ולגלות שיש חיים אחרי בית ספר. חשבתי שלא יהיו לי חיים - אבל מסתבר שיש. עכשיו חזרתי מטיול של שלושה שבועות בארה"ב עם חברה. היינו בניו יורק, לאס וגאס, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. תמיד אמרתי שב-1 בספטמבר, כשכולם חוזרים, אני אהיה בחו"ל - וזה מה שעשיתי".מה התוכניות? 
"אני פתוחה להצעות. אני יודעת לכתוב, לזרז דברים, להפיק. מה שבטוח – לא אשב בבית".
את נהנית? 
"בינתיים מאוד. מקווה שההנאה רק תמשיך"





צעדים ראשונים
גיא קלוש, בן 11 חודשים מעין הבשור

גיא קלוש בן 11 חודשים ממושב עין הבשור, בנם של גלית ועופר ואח של עמית בת שש וחצי ונועה בת שלוש וחצי. גיא מתחנך בגנון כלנית בקיבוץ רעים. 
את הצעד הראשון החל בגיל 10 חודשים, בסלון. ההפתעה של משפחתו היתה גדולה מעצם העובדה שלפתע נעמד. אך כשהחל לעשות את הצעד הראשון, ההתלהבות הגיעה לשיאה. מאז, מחיאות הכפיים (המוכרות לכל מי שחווה צעדים ראשונים...) מלוות את גיא בכל פעם מחדש. גלית מספרת: "ההתרגשות בבית היתה זהה להתרגשות שחווינו עם שתי אחיותיו של גיא".




שלום כיתה ז'
יאיר קליין, שדה ניצן: "ממש לא חששתי"

לאחר שסיים 6 שנים יפות ב'יובלי הבשור' עלה יאיר קליין (שדה ניצן) לכיתה ז' ונכנס בשערי 'נופי הבשור'. אולי כי עלה לחטיבה עם הרבה חברים מהיסודי ואולי כי הוא קוּל מטבעו, יאיר קיבל את המעבר בשלווה יחסית וגם ישן שנת ישרים בלילה שלפני היום הראשון בכיתה ז': "אולי קצת התרגשתי אבל ממש לא חששתי. ישנתי טוב מאוד, אבל התעוררתי ב-6:00".
אז אולי בכל זאת התרגשת?
"לא. התעוררתי ב-6:00 כי זאת השעה שהתרגלתי לקום בה ל'יובלי', אבל אל תדאגי, מהר מאוד התרגלתי לקום בשעה יותר מאוחרת". 
וליתר השינויים כבר התרגלת?
"השוני הוא בעיקר בזה שכאן אני לא מכיר את כולם. ועוד שינוי הוא שהתחלתי ללמוד ערבית, אבל כמו קודם, אני הכי אוהב את שיעור ספורט".
אם ככה אז קדימה, בריצה קלה לשיעור והרבה הצלחה בהמשך הדרך.



נהגת חדשה 
גיל אבני מאורים: "ההורים מפרגנים לי" 

גיל אבני (אורים) התחילה ללמוד נהיגה באפריל, כשהייתה בת 16.5, ובחודש יולי האחרון כבר החזיקה בידה את הרישיון הנכסף. היא אמנם נהנתה מאוד משיעורי הנהיגה, אבל ציפתה בקוצר רוח ליום שבו ייקבע לה הטסט ותוכל סוף סוף לנהוג בכוחות עצמה. ואחרי ארבעה חודשים ושני טסטים זה קרה! אז נכון, היא עוד לא נוהגת לגמרי לבד (נהגים חדשים מחויבים בנהג מלווה בשעות היום למשך 3 חודשים מיום קבלת הרישיון ובשעות הלילה למשך חצי שנה), בעיקר בליווי של אבא או אימא ("לפעמים הם קצת מלחיצים, אבל בסך הכול הם מפרגנים לי..."), אבל גם זה עוד יגיע. סעי לשלום (ובזהירות כמובן), המפתחות בפנים.



בית ראשון במולדת 
משפחת אבזגאוז: "האנשים כאן חמים ועוזרים"

אלפיה (40) ודמיטרי (43) אבזגאוז עלו לפני שנה מסן פטרבורג היישר לצאלים, במסגרת "בית ראשון במולדת". בנם קוסטה בן ה-12 מתחנך בניצני אשכול, ובתם הגדולה ולנטינה (23), תעלה בקרוב במסגרת "אולפן עבודה". לקראת העלייה, למדו עברית ובארץ המשיכו ללמוד באולפן אשכול. אלפיה מספרת ששמו לעצמם למטרה ללמוד את השפה הכי טוב שאפשר, כמפתח להצלחה בכל תהליך הקליטה. כדי לשפר את העברית התנדבה אלפיה יומיים בשבוע בעלה נגב, וכך השתלבה בעבודה כסייעת למורה בבוקר ואחר הצהריים כמדריכה ודמיטרי עובד במסגרייה בצאלים. המשפחה קיבלה בית לשנה בקיבוץ ואחרי שרכשו לעצמם חברים והרגישו בבית, הרצון היה להמשיך לגור בצאלים. אך לצערם לא היתה דירה פנויה, והם החליטו לעבור לעין הבשור. אלפיה ודמיטרי מספרים שלא תיארו לעצמם עד כמה יאהבו את ישראל. "האנשים כאן חמים ועוזרים, יש לנו חברים וקוסטה השתלב מהר בבית הספר. דמיטרי, המכונה על ידי אלפיה "רומנטיקן ציוני", מספר: "ברור היה לנו שנעלה לארץ, תמיד הרגשתי את הקשר לישראל וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות,
וברור היה שנגיע לגור בנגב בכדי להגשים את חזונו של בן גוריון".




דיוושים ראשוניםאוראל לוי, בן 7, למד לפני שבוע לרכוב על אופניים


או
ראל הגיע עם משפחתו לנירים בימי החופש הגדול. מה שהוא הבין מיד זה שקיבוץ - אוהב אופניים. 

לאן תיסע עם האופניים החדשים?
לתחנת האוטובוס לניצני אשכול.
ומי לימד אותך?
אבא. 








אהבה ראשונה
שי אטון תכף בת 4 ומיתר גנילוין כבר בן 4 

שניהם מעין הבשור והם חברים מגיל שנה. עד לא מזמן היו גם יחד בגן, ועכשיו נפרדו כי כל אחד שובץ בגן אחר - מה שלא מונע מהם להיפגש אחר הצהריים בבריכה או בגן השעשועים ופשוט לאהוב להיות ביחד. אין ויכוח - אהבה ראשונה.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2016

תמרור אזהרה

בצמתים רבים במועצה, גם על כביש 232 וגם בכניסות למספר יישובים, אין נתיבי האטה מוסדרים - עובדה המסכנת גם את הנהגים הפונים  וגם את הנהגים שנוסעים אחריהם ונאלצים להאט ולעתים אף לעצור באמצע הנתיב עד שתושלם הפנייה. מסע בין צמתים מסוכנים באשכול • תם פרחי


יום ראשון, שבע וחצי בבוקר, גוש יישובי צוחר. אחד האדם יוצא מביתו שבישע וכל רצונו לפנות ימינה ביציאה מהמושב כדי להגיע למקום עבודתו. זה אולי נשמע טריוויאלי, בטח שלא עניין לכתבה בעיתון, אבל אם גם אתם ניסיתם לפנות בפנייה הזאת באחת משעות העומס, אתם בוודאי יודעים שממש לא מדובר בעניין של מה בכך. 
צומת הכניסה לישע מסוכן ליוצאים מהמושב שלא נהנים מנתיב האצה. אך הסכנה מרחפת גם מעל ראשיהם של הנכנסים למושב - בפנייה ימינה הם מאטים באמצע הנתיב כשמכוניות נוסעות במהירות מאחוריהם ובפנייה שמאלה הם נאלצים פעמים רבות לעצור ממש באמצע הכביש עד שהפנייה תתאפשר, כשגם הפעם נוסעות מאחוריהם מכוניות במהירות.
הדיון הסוער בסכנות הרבות שמזמן כביש 232 לנוסעיו דחק הצדה את העיסוק בסכנות תעבורתיות אחרות במועצה, ובראשן הפניות הבלתי מוסדרות בצמתים שונים ברחבי אשכול: צומת ישע כמשל לעוד כמה וכמה כניסות ויציאות מיישובים במועצה שהן בחזקת אתגר של ממש, שלא לומר סכנת נפשות יומיומית. באחדים מהמקרים דרוש טיפול יסודי בתשתיות ובאחרים הפתרון פשוט יותר. ברובם ככולם מה שנדרש הוא סימון הולם של נתיבי האטה והאצה על הכביש שיאפשרו כניסות ויציאות בטוחות מהישובים. ומלבד זה, נדרשים כמובן תקציבים ומשאבים, אך גם יוזמה ואחריות לביטחונם של התושבים.
לבשנו אפוד זוהר ויצאנו למסע בין צמתים מסוכנים במועצה כדי לשמוע את הקולות ולתעד את התקלות ולקדם את מתן הפתרונות, ויפה שעה אחת קודם.


גוש צוחר
בימים כתיקונם הפנייה שמאלה ביציאה ממושב ישע היא כאמור אתגר לא קטן, אפילו למנוסים שבנהגים. בחודשים האחרונים היו בצומת הזה לבדו ארבע תאונות דרכים שבהן נפגעו הנוסעים בכלי הרכב שפנו שמאלה.
יהודה מדמון, יו"ר הוועד של ישע, מדווח שהסכנות בצומת מטרידות ומעסיקות את ועד המושב כבר כמה שנים: "נושא ההסדרה של צומת הכניסה למושב נמצא על סדר היום שלנו הרבה מאוד זמן. פנינו בעניין הזה גם לראש המועצה הקודם וגם לראש המועצה הנוכחי ודרשנו להסדיר את הצומת בדחיפות. אני עצמי נפגשתי במקום עם ויקטור עזרא, קצין בטיחות וראש מטה בטיחות של המועצה, והובטח לי שהנושא יטופל. נעשו מדידות ותכניות והמושב גם העתיק את העצים שהפריעו להרחבת הכביש למקום אחר, אבל עד היום שום דבר לא נעשה". 

תושבי ישע לא לבד. בגוש צוחר יש עוד כמה וכמה צמתים שמחייבים סימון של נתיבי השתלבות: הפנייה ימינה לכיוון ביה"ס יובלי הבשור, בית עלמין צוחר ומרפאת צוחר, הפנייה ימינה לכיוון שדה ניצן ותלמי אליהו, הפנייה ימינה לכיוון צוחר ב', הכניסה למתחם הגרעין וכן למתחם העסקי של עמיעוז. בכל הפניות האלה ההאטה היא בנתיב הנסיעה ולכן מעכבת את זרימת התנועה ומסכנת את הנוסעים בדרך.

חבל שלום
 הכניסה לאבשלום ולדיונה.
באחד בספטמבר נפתחו הגנים והתנועה גדלה
הצמתים המסוכנים אינם נחלתם הבלעדית של הנוסעים בגוש צוחר. גם לנוסעים בחבל שלום מצפות כמה וכמה פניות מאתגרות ובהן הפנייה ימינה ליתד, הפנייה ימינה לשדי אברהם והפנייה ימינה לאבשלום, המובילה גם למרפאה האזורית, למרכז הקהילתי הדיונה, לאשכול הגנים החדש, לבריכה ולאזור התעשייה. 
ענת שוורץ מאבשלום מסבירה את הבעיה בצומת: "כיוון שאין נתיב האטה לפונים ימינה בצומת אבשלום, אנחנו נאלצים להאט במרכז הכביש ורכבים פשוט עוקפים אותנו משמאל במהירות. ב-1 בספטמבר נפתח במרכז גם אשכול הגנים החדש והתנועה בצומת, בעיקר בשעות הבוקר והצהריים, גדלה בעשרות אחוזים. זאת רק שאלה של זמן עד שיקרה משהו". 

לדברי ענת, הפנייה ימינה אינה הבעיה היחידה בצומת. גם לפונים שמאלה הבאים מכיוון החלוציות אין נתיב האטה וגם לא שלט המורה על הפנייה שמאלה לאבשלום: "מי שרוצה לפנות שמאלה פשוט עוצר באמצע הצומת ומתפלל שאף רכב לא ייכנס בו מאחור". 


כביש 232
 נהגי המכוניות הבאות מצפון משתמשים
בשוליים שמעבר לקו הצהוב - כנתיב האטה
הנסיעה בכביש 232 היא רצופת סכנות ממילא, אך לאלה נוספות גם כמה פניות בלתי מוסדרות ימינה שמעצימות את הסכנה. אמנם במרבית הצמתים שלאורך הכביש דווקא יש נתיבי האצה והאטה, אך יש גם כמה צמתים שמשום מה נזנחו: כך בפנייה ימינה לתחנת דלק פז בסמוך לקיבוץ מגן ובפנייה ימינה לסופה ולחולית שאין בה נתיב האטה מוסדר. הפונים ימינה בצומת מסתכנים כאשר משאיות העושות דרכן למעבר כרם שלום נוסעות במהירות מאחוריהם. 
גם בצומת גמה הבעיה דומה. ערן רז מקיבוץ נירים מגיע מכיוון אשקלון ופונה בצומת גמה ימינה כמעט מדי יום. לדבריו, "כבר מצומת רעים אני מוריד את הרגל מהגז ומתחיל להאט בתקווה שגם הרכב מאחור יאט ולא יתנגש בי. כיוון שאין נתיב האטה לפונים ימינה בצומת, הנהגים נדחקים ימינה באופן אוטומטי כי יש שול רחב יחסית, אבל זה לא פתרון. רק נתיב האטה יאפשר כניסה חלקה וזהירה לצומת. לצערי התרגלנו למצב הזה ואנחנו לא מייחסים לו מספיק חשיבות".

הצמתים שצוינו כאן הם רשימה חלקית  ויש כמותם עוד כמה וכמה ברחבי המועצה (כמו הפנייה לחוות משק צאן והפנייה לגידולי אג"ו). כיוון שכל כך התרגלנו לנסוע בהם, אנחנו לא תמיד ערים לסכנה היומיומית שהם מזמנים לנו. אז נכון, יש הרגלים שאפשר לחיות אתם בשלום, אבל יש כאלה שלא. ההרגל שלנו לקבל את המציאות המסוכנת הזאת ולהשלים איתה עלול לעלות לנו ביוקר.

"התכנית הכוללת תתקבל רק בנובמבר"
תשובת חברת נתיבי ישראל
מחברת נתיבי ישראל נמסר בתגובה: "המתודולוגיה להסדרת הצמתים הללו היא על פי הגדרה של מוקד סיכון, קרי, כמות התאונות והנפגעים. החברה ביצעה ומבצעת מיפוי מדויק של מוקדי הסיכון ברחבי המדינה ותוקצבה בחומש הקרוב (החל מינואר 2017) ב-600 מליון שקל לשנה, על מנת לסגור פערים של פניות שמאלה ונתיבי האצה במרחב הכפרי. קיימים בארץ כ-3,000 צמתים כאלה. במהלך החומש הקרוב יוסדרו נתיבי האטה והאצה ובחלק קטן יותר יינתנו פתרונות של מעגלי תנועה או רמזורים. 
"המהנדס הראשי של החברה, נחלה שקר, מבצע עבודת מטה מעמיקה יחד עם משרד התחבורה וקובע פרוגרמות בנושא. הרצון להוריד את כמות הנפגעים ולייצר תשתיות סלחניות הם נר לרגלי החברה והוגדרו על ידי המנכ"ל ניסים פרץ כנושאים בעדיפות עליונה. מוקדי הסיכון הם מאמץ מרכזי של החברה והנחיית המנכ"ל היא לסגור את כולם בחומש הקרוב. בחברה מתבצע תעדוף על פי סטטיסטיקה של תאונות, עם או בלי נפגעים בנפש".
ומה לגבי אשכול?

"מוקדם מדי להשיב", נמסר מהחברה. "התכנית הכוללת והמאושרת תתקבל רק בנובמבר. יש לזכור שחברת נתיבי ישראל היא דרג מתכנן ומבצע. את האישור אנחנו מקבלים ממשרד התחבורה והוועדה הבין משרדית".


"העניין ידוע ומטופל"
תשובת המועצה
מהמועצה נמסר: "במסגרת החלטת הממשלה להרחבת ושיפוץ כביש 232 יתוכננו ויוסדרו מחדש כל הפניות על תוואי כביש 232. כביש 232 נמצא כרגע בתכנון מתקדם על ידי נתיבי ישראל. סיום התכנון צפוי בדצמבר 2017 ותחילת ביצוע העבודות צפויה במהלך שנת 2018.
"לגבי הפניות בצומת אבשלום, ישע ויתד, העניין ידוע ומטופל על ידי המועצה מול משרד התחבורה ונתיבי ישראל. הסדרת צמתים אלה נמצאת בראש סדר העדיפויות בתוכנית העבודה של המועצה מול משרד התחבורה והוגשו בקשות לתקצוב בתקציב של 2017-2018".



יום שני, 12 בספטמבר 2016

תיאטרון החלומות


אחרי הצלחת המופע בשנה שעברה באולם אשכול, גם השנה אימץ תיאטרון הנגב ילדים בעלי מוגבלויות מעמותת "בית הגלגלים", והגשים להם חלום להופיע על במה. הפעם זה היה בקיבוץ אורים • יובל רויטמן

ביום שישי ה-5.8 נסעו ביחד ג'קי ממן, המנהל המוזיקלי ומנהל השיווק של תיאטרון הנגב, ואיסי ממנוב המנהל האמנותי של התיאטרון, לקיבוץ אורים, שם הם נפגשו בבית של העמותה (ראו מסגרת) עם ארבעה ילדים בעלי מוגבלויות מעמותת "בית הגלגלים" מסניף ירושלים, בגילאי 13-15. המטרה: להגשים לילדים חלום לעלות על במה ולהופיע מול הקהל שמנה 50 איש, והורכב ברובו מחברי וילדי אורים ומבני משפחה. 
ג'קי עבד עם הילדים על קטעי השירה. הילדה אורטל הררי שרה את "בך לא נוגע" של יהודית רביץ ואת "בגלל הרוח" של שלומי שבת; נתנאל דרמוני שר את "כשאת עצובה" של עמיר בן עיון ואת "שבחי ירושלים" של אביהו מדינה ועלי עותמן שר את "עלמתיני" (בערבית - "לימדת אותי"). איסי עבד עם מעיין עמבר על קטע המשחק.
שמחים כל הזמן
"אנחנו נפגשים עם ילדים בעלי מוגבלויות ולא יודעים מראש מה לעשות איתם", מספר ג'קי. "אבל למרות המוגבלויות אנחנו עושים את זה כמה שיותר מקצועי. למשל השיר 'בך לא נוגע' שבחרה אורטל הררי - זה שיר מאוד קשה לביצוע והאתגר ריתק אותי כמוזיקאי. והיא הצליחה לעשות את זה". 
המפגש עם נתנאל 'תולי' דרמוני היה מעט יותר מורכב, מעיד ג'קי. "בהתחלה הוא מאוד חשש וכשהוא ראה אותי עם הגיטרה הוא נכנס לפאניקה". 
ג'קי ואיסי עם הילדים. "נמשיך עם הפרויקט בכל פעם שנידרש"

אז מה עשית?
"הוצאתי את כל המדריכים מהחדר ויצרתי איתו קשר אינטימי. שאלתי אותו מה הוא אוהב לשיר והוא אמר 'עמיר בניון'. הוא בחר את השיר 'כשאת עצובה'. השיר 'פירק' את הקהל וגם אותי תוך כדי שירה. יש שם את המילים 'בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך' - והבחור יושב בכיסא גלגלים ובקושי זז".
עושה רושם שהמפגש עם הילדים השפיע עליך מאוד.
"אני עוסק המון שנים במוזיקה, מופיע בארץ ובחו"ל. המפגש עם הילדים מרתק ומרגש בצורה בלתי רגילה ומעמיד אותך עם שתי רגליים על הקרקע. מה שמעניין זה בעיקר שמחת החיים הגדולה שלהם - שזה ממש לא מובן מאליו. הם כל הזמן מבסוטים ומחייכים".

מאמצים מכל הלב
זו השנה השנייה שתיאטרון הנגב מאמץ את ילדי בית הגלגלים, שרובם סובלים משיתוק מוחין או ניוון שרירים. בשנה שעברה הופיעו הילדים באולם אשכול והשנה הם הופיעו במועדון החברים בקיבוץ אורים, שמאמץ את ילדי העמותה לאורך השנה ומעמיד לרשותם מבנה קבוע ומשופץ לאירוח בסופי שבוע במחיר סמלי. 
לדברי לאה מאיר, מנהלת בית הגלגלים באורים, במהלך השנה, אחת לשבוע מגיעה קבוצה מהעמותה ומתארחת בבית, שמותאם ומונגש לצרכיהם. בנוסף לבית של בית הגלגלים באורים יש עוד חמישה בתים מונגשים ברחבי הארץ - בירושלים, בוסתן הגליל, הרצליה, ואדי ערה ובאר שבע.
מי שמלווה ביומיום את הילדים שהגיעו להופיע באורים הם רכזות הקבוצה מירושלים אדוה וייסבלט ורחלי מנדל והמדריכים זיו בן אהרון, קובי מרקוביץ ועמוס בוכניק - כולם בהתנדבות. תודה מיוחדת לחגית סרגוסטי מאורים ולסאונד-מן גיא דיטרנוביץ מאורים.

ג'קי: "הצוות שמלווה את הילדים ראוי להערכה. כשחושבים שהכול חרא במדינה, אתה נתקל במתנדבים שעובדים איתם באהבה והתנדבות. זה פרויקט שהתיאטרון נרתם אליו כבר שנה שנייה ונשמח להמשיך איתו בכל פעם שנידרש". 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

"אני יכול לנצח כל אחד"

אדם ברדיצ'בסקי מניר יצחק, אלוף ישראל בטניס כיסאות גלגלים, מייצג את המדינה באולימפיאדה הפראלימפית שנפתחת מחר בריו - ומכוון הכי גבוה שאפשר • יובל רויטמן. צילום: יעקב גפן

מחר, ביום ד' ה-7.9, כשייפתחו המשחקים הפראלימפיים בריו - בלי פלפס ובלי בולט ובלי היוקרה והתהילה של המשחקים האולימפיים שריתקו את העולם באוגוסט - יצעד במשלחת הישראלית, קצת צולע בגלל הפרוטזה, אדם ברדיצ'בסקי (33) מניר יצחק, אלוף ישראל בטניס כיסאות גלגלים. לרגע הזה הוא חיכה כבר ארבע שנים, מהיום שבו התחיל להתאמן בענף.


מה ייחשב בשבילך הישג?
"לעבור את השלב הראשון ייחשב הישג בעבורי. השגתי את הקריטריון לריו כשדורגתי במקום ה-34 בעולם, היום אני מדורג בסביבות מקום 40. בשביל לזכות במדליה צריך לנצח חמישה משחקים וזה בכלל לא פשוט. יש שם שחקנים בעשירייה הראשונה - מבריטניה, הולנד וצרפת, שהם ברמה מאוד גבוהה - אבל אני מאמין שאני יכול לנצח כל אחד".

מהנדס בבוקר, ספורטאי בנשמה
אנחנו נפגשים לשיחה במשרד הצנוע שלו ביח"ם, שם עובד אדם כמהנדס מכונות. "אני משפר ומתכנן כל מיני דברים". כשאנחנו מתיישבים, הוא מסיר את הפרוטזה, 'מתנה' שקיבל בשנת 2007, לאחר שאיבד את רגלו בהתהפכות סירה במהלך טיול בתאילנד (ראו מסגרת). "אני כבר לא זוכר מה זה להיות עם שתי רגליים. אני עושה הכול כרגיל. הרבה פעמים זה קשה ולפעמים אני מעדיף לרכוב על אופניים במקום ללכת ברגל, כדי להקל על העומס. בעיקר קשה לי לעמוד ולהרים את הילדים על הידיים, והם כמובן לא מוותרים לי...".
אדם נשוי להילה ואבא לשני ילדים - ים בן שנתיים וחצי ונטע בן שנה. בחור חסון שהספורט תמיד היה מרכיב מרכזי בחייו. בצעירותו שיחק בקבוצת הכדורגל של המועצה ואל הטניס הגיע רק אחרי הפציעה. 
"בהתחלה שחיתי, לשחק טניס התחלתי רק ב-2012, אחרי אולימפיאדת לונדון. "הרמתי טלפון למועדון ספיבק ברמת גן. הם קיבלו אותי מיד ומאז ועד היום הם מממנים אותי - אימונים, ציוד, נסיעות לתחרויות בחו"ל".
בארבע השנים האחרונות התקדם אדם בדירוג, ואף זכה באליפות ישראל. בדרך הוא שפך ליטרים רבים של זיעה בתוכנית אימונים קשוחה וקפדנית שכוללת לפחות ארבעה אימונים בשבוע. מי שמאמנת את אדם היא עופרי לנקרי, בעברה מקום 3 בארץ בטניס נשים. "היא תותחית אמיתית". בין פעמיים לשלוש בשבוע, אחרי העבודה, עולה אדם על האוטו ונוסע לרמת גן להתאמן. "בשנה האחרונה השתפרתי בכמה דרגות, ביציבות, בטכניקה, במשמעת. זו תוצאה של אימונים קשים". בנוסף לאימונים עם עופרי, לאדם יש מאמן כושר וגם יריב אימונים מצאלים - איתמר גל - שמשחק פעם בשבוע מול אדם בהתנדבות. 




רוצה להגיע לטופ
אדם נוסע לריו כחלק ממשלחת של 40 ספורטאים, במימון של התאחדות ספורט הנכים.  "הייתי שמח שיסקרו אותנו יותר - טניס כיסאות גלגלים זה ממש יפה ומהיר". הנסיעה מרגשת אותו, אבל מבחינת אדם, ההשתתפות באולימפיאדה היא עוד נקודת ציון בדרך לצמרת הענף. "מהרגע הראשון שהתחלתי לשחק הצבתי יעד להגיע לאולימפיאדה, אבל זו רק ההתחלה. אני רוצה להגיע לטופ ולהיות אחד הראשונים בעולם".



הפציעה:
את ספטמבר 2007 אדם והילה לא ישכחו לעולם. זה קרה בטיול הגדול במזרח, במהלך שיט סמוך לאי קופיפי שבתאילנד. השיט אמור היה להיזכר כחוויה טובה ובלתי נשכחת, אך סערה חזקה ופתאומית הפכה את הספינה שלהם שהחלה לטבוע. הילה קפצה למים אך אדם איבד את שיווי המשקל, החליק מדופן הסיפון ונפל למדחף הספינה. 

רגליו של אדם התרסקו בנפילה, פציעתו היתה חמורה ביותר ובשעות הראשונות אף נשקפה סכנה לחייו. למרות החשש שלא יחזיק מעמד, הועבר אדם לבית חולים בפוקט, שם ייצבו הרופאים את מצבו, הצליחו להציל את רגלו הימנית וקטעו את כף רגלו השמאלית. כששב לארץ נאלצו הרופאים להרחיב את הקטיעה עד מתחת לברך.