הדנדש לא מפסיקה להתחדש- "החנות" החינמית לבגדים יד שנייה בתלמי יוסף

"החנות" החינמית לבגדים יד שנייה בתלמי יוסף שפתוחה כבר שנה, גדלה ומתרחבת עקב הביקוש וההצלחה, וחנות דומה באורים נפתחה באחרונה

הדנדש, "חנות" לבגדים יד שנייה בתלמי יוסף (232, גיליון 138), פתוחה כבר כמעט שנה ושתי הבנות שמפעילות אותה, דנה עג'מי ועינת כהן שלם, ממשיכות באותו המרץ למלא את המקום בבגדים "חדשים" ובאהבה.
הדנדש היא "חנות" מיוחדת לבגדים יד שנייה הנמצאת בתלמי יוסף. הבגדים נמסרים ללא תמורה כספית. המבקרים במקום מוזמנים לבוא ולקחת כמה בגדים שרק רוצים וגם להביא לחנות בגדים במצב טוב, שאין בהם צורך.

המקום משמש לקוחות רבים, בעיקר מחבל שלום, אבל לא רק. ככל שעובר הזמן מגיעים לקוחות גם משאר חלקי המועצה ודנה ועינת מוסרות: "נשמח אם כל תושבי המועצה יכירו את הדנדש ויבואו לבקר וליהנות מהבגדים".
דבורה ציטרנוביץ מאורים, שביקרה בדנדש והתרשמה מהמקום, החליטה להקים "חנות" דומה באורים, שנקראת "המתנות" וגם בה הבגדים נמסרים בחינם. "המתנות" נפתחת בעזרתן של נשים מתנדבות ונפלאות מאורים ובנות דנדש מסייעות לדבורה למלא את המדפים ומברכות אותה על היוזמה הברוכה.
הדנדש תקיים יריד חזרה לבית הספר באוגוסט.

שעות פתיחה:
דנדש (תלמי יוסף): 
יום ב' - 11:00-9:00 
יום ד' - 23:00-20:30 

"המתנות" (אורים): 

יומן מסעשא

המפגש בין ניצולי שואה תושבי המועצה לתלמידי "נופי הבשור" הוליד גם השנה הפקת תיאטרון ייחודית. "החיבור הבין־אישי בפרויקט הוא מקור הכוח שלו" • תם פרחי

שיתוף הפעולה בין נווה אשכול לתיאטרון הנגב נמשך זו השנה השלישית ומוליד מפגש ייחודי בין ניצולי שואה לתלמידי תיכון מ"נופי הבשור" ולתלמידים מהאולפן למוזיקה והאולפן למחול – "אנחנו פה" שמו. בתהליך מרתק התוודעו בני הנוער הן לנקודת מבטם של בני הדור השני לשואה והן לסיפורי הישרדותם של הניצולים ועיבדו אותם להפקת תיאטרון קהילתית.

השנה הנחו את המפגשים הקבוצתיים ד"ר חיותה זילברמן ואירנה בר־סלע. שלא כבעבר, הפעם לא הוצג המופע באולם המועצה אלא בנווה אשכול. יוליה סבו מנווה אשכול מספרת: "לשבוע אחד הפך נווה אשכול למרכז אמנויות שבו לכולם יש תפקיד: מארחים, מרכזים, קוראי טקסטים, רקדנים, ניצבים, קשובים וצופים שפסעו יחד אתנו במסדרונות ובכל פעם פתחו דלת לעולמו של ניצול אחר. למעשה, הפך הציבור מצופה סביל לשותף פעיל במסע ונחשף בצורה אינטימית לאנשים שכל חייהם נושאים על גבם את משא השואה".

המנוע מאחורי הפרויקט כולו הם דינה פלג, מנהלת נווה אשכול, ואיסי ממנוב־נוריאל, מנהל תאטרון הנגב, שעיבדו את הסיפורים לכדי המופע החווייתי "מסעשא". בשיחה עמו מספר איסי על ההיבט התיאטרלי והערך המוסף של ההפקה הייחודית:

מה מהות השם "מסעשא"?

"את שם המופע הגתה חיותה וכוונתו להעיד על מסע שהוא גם משא – מצד אחד המסע הגיאוגרפי הממושך שעברו הניצולים עד שהגיעו ארצה, ומצד שני משא הזיכרונות והמשא הנפשי הכבד שרובץ עליהם מאז ועד היום".

המופע שהעליתם נחלק לשני חלקים – הטקס והתחנות. מנין בא רעיון התחנות?

"המעבר בין התחנות גורם לצופים לחוות בעצמם משהו מן המסע שעברו הניצולים. אני בא מהעולם של תאטרון פרינג' והכוונה הייתה לנסות לעשות תאטרון אחר, שונה, לא רגיל. לעשות תאטרון פרינג' עם אנשים בני שמונים זה דבר מאוד לא שגרתי, ולכן הם גם לא מיד הבינו לאן זה הולך, אבל בסופו של דבר הם התאהבו בכל העניין".

ומדוע נזקקתם בעצם לטקסיות הפורמלית?

"הרצון שלנו היה לשלב בין טקסטים קאנוניים, שמוכרים לרובנו, לבין הטקסטים שנכתבו על יסוד התכנים שעלו במפגשים במשך השנה. בעיניי אין למופע זכות קיום אם לא צופים בשני החלקים בשלמותם, ולכן מי שבא רק לטקס או רק לתחנות – החמיץ משהו. יתרה מזאת, שני חלקי המופע הם הזדמנות להסתכל על הנושא כולו גם במבט רחב יותר, בזום-אאוט, וגם בזום-אין, כלומר בהתבוננות ממוקדת יותר בסיפורים של הניצולים".

מהו מבחינתך מקור הכוח של הפרויקט?

"ההתעקשות שלנו לקיים את הפרויקט הזה שנה אחרי שנה היא קודם כל מכוח המפגש הבין־אישי שהוא מזמן למשתתפים בו. מדהים לראות כמה חשש יש מצדם של כל הנוגעים בדבר בתחילת הדרך, ואיך ברגע אחד של מפגש החשש הזה מתפוגג. מבחינתי זהו פרויקט קהילתי מיוחד במינו, ובלי ספק אחת ההפקות החשובות ביותר של תאטרון הנגב, שהוא דוגמה מצוינת לאופן שבו תאטרון בפריפריה אמור לנהוג". 

מפגשים מהסוג האישי

ואמנם, יותר מכל הדברים היפים שהוליד התהליך הזה, עיקר גדולתו הוא במפגש הבין־דורי. כך מעידה גם נילי בנאי (רעים), ניצולת שואה בת 84 שסיפרה את סיפורה בהמחזה ובריקוד משותף עם שלוש רקדניות מהאולפן למחול: "החיבור עם הנוער היה נהדר – עם כל הנערים שנפגשנו ובעיקר עם שלוש הבנות שרקדו אתי בקטע שהצגתי. היה מקסים לרקוד אתן ולא התעייפתי לרגע – כשאני שומעת מוזיקה הגוף שלי פשוט מתחיל לזוז". 

עבור שמחה גבאי (רעים), ניצולת שואה בת 74, היה המפגש עם בני הנוער מרגש במיוחד, שכן גם הנכד שלה, אורי, היה שותף למסע: "זו שנה ראשונה שלי בפרויקט ולא הייתי בטוחה שאתאים, כיוון שנולדתי בשנת 42' והייתי צעירה מאוד בזמן השואה. היום אני אסירת תודה לחבורה הנהדרת הזאת שקיבלה אותי אליה, ואני גאה מאוד שגם הנכד שלי היה חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה – הוא נתן לי המון כוח".

אורי טלקר (רעים), הנכד של שמחה, הוא תלמיד כיתה י'. הוא צפה במופעים בשנים קודמות והשנה החליט להצטרף לפרויקט בעצמו במסגרת התכנית למעורבות חברתית ב"נופי הבשור". כשהגיעו ניצולי השואה לבית הספר כדי לספר על הפרויקט, הוא הופתע לגלות ביניהם את סבתא שלו: "אני מאוד מתעניין בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של המשפחה שלי בפרט, אז כבר הכרתי את הסיפור של סבתא. ובכל זאת, לשמוע אותה בפורום הזה גרם לי להתחבר עוד יותר לכל התהליך". גם הסבתא וגם הנכד הודו שמאז הסתיים הפרויקט הם מרגישים חוסר של ממש: "אמנם לא עבר הרבה זמן מאז סיום המופע, אבל אנחנו כבר מתגעגעים מאוד למפגשים של ימי ראשון".

אין דין ואין דן

אוטובוסים שמאחרים, מודיעין שלא עונה וקווים שפשוט לא מגיעים - כל אלו הם מנת חלקם של הנוסעים בתחבורה הציבורית באשכול ובכל צפון הנגב, מאז החליפה "דן בדרום" את "אגד תעבורה". "אנחנו תקועים בבית. אי אפשר להגיע לעבודה, לנסוע לקניות או לסידורים. משרד התחבורה הפקיר אותנו" • תם פרחי

בתום פתיחות חגיגיות והרמות כוסית, הקדמות והכנות, הצהרות והבטחות - סוף סוף זה קרה: ב־12.2 סיימה "אגד תעבורה" לספק שירותי תחבורה ציבורית באזור צפון הנגב וחברת "דן בדרום" אחזה במושכות במקומה ויצאה לדרך. או לפחות התכוונה לצאת לדרך. בפועל – היא תקועה בתחנה.

שבועיים עברו מיום החילוף והברדק חוגג: לוחות זמנים מוטעים ומטעים, אוטובוסים מבוששים לבוא, נהגים מבולבלים, מוקדים טלפוניים קורסים ומעל לכל – נוסעים זועמים ומתוסכלים ששגרת יומם השתבשה לחלוטין. ברוכים הבאים לחֶלֶם מודל 2016. 

כבר קרוב לשנה ששני אפרים (נירים) נוסעת לעבודתה בבארי באוטובוס של 5:30 בבוקר. כשנודע לה שחברת "דן בדרום" עומדת להחליף את "אגד תעבורה" במתן שירותי התחבורה הציבורית באשכול, היא ווידאה באתר החברה שהקווים הרלוונטיים לה ימשיכו לפעול כסדרם. לכן התפלאה לגלות ביום הראשון בו החלה "דן בדרום" לפעול כי האוטובוס שלה לא הגיע לתחנה, וכך גם בכל הבקרים שבאו בעקבותיו. שני קיוותה שמדובר באי־סדרים שייפתרו במהרה, ובינתיים נסעה לעבודה בטרמפים. כעבור ארבעה ימים התייאשה והודיעה למעבידיה שהיא מתקשה להגיע לעבודה, אך הם ענו לה שהיא מוכרחה לבוא, אפילו תצטרך "לרכוב לעבודה על סוס ועגלה". כעבור כמה ימים של איחורים בלתי פוסקים, היא נאלצה להתפטר ולעזוב את מקום עבודתה.

אם אינכם צרכנים נאמנים של התחבורה הציבורית אתם עלולים להטיל ספק באמינות הסיפור הזה או להקל בו בראש. אך כל מי שאין לו רכב פרטי והאוטובוסים של "דן בדרום" הם הקשר העיקרי שלו לעולם החיצון, מבין בדיוק על מה שני מדברת. מבין וגם זועם על המחדל הזה, שגם ותיקי המועצה מתקשים לזכור כדוגמתו.

אמפולה מורדוך (עין הבשור) היא משתמשת קבועה בשירותי התחבורה הציבורית באזור וגם היא תקועה בבית כבר שבועיים: "לא יכולה לצאת לעיר, לא לסופר ואפילו לא למרפאה. באזור שלנו גם אי אפשר לתפוס מונית מתי שרוצים, ויש גבול למספר הפעמים שאפשר לבקש טובות מחברים. ומילא אני, אני מכירה כאן אנשים, אבל מה לגבי עובדים זרים למשל שאין להם ממי לבקש עזרה?".

בדומה לשני, גם אמפולה התמודדה בשבועיים האחרונים עם הרבה תקריות מרגיזות; אחת מהן מקוממת במיוחד: "הבן שלי לומד נהיגה באופקים, אבל האוטובוסים לשם פשוט לא מופיעים. באחד הימים הוא הצליח להגיע לאופקים עם הסעה מבית הספר, אבל הבעיה הייתה בחזרה. הוא חיכה שלוש שעות לאוטובוס וב־20:00 בערב החליט לחזור הביתה במונית שעלתה לו 120 שקל".

הבלגן ב"דן" לא פסח גם על יישובי פתחת שלום. אורן חזן (יתד) הוא לוחם שמשרת בצפון הארץ. ביום ראשון האחרון הוא חיכה לאוטובוס האמור לצאת מיתד ב־6:30 ולהגיע למועצה ב־7:00. רק כעבור 35 דקות בא האוטובוס ליתד, וכשהגיע למועצה כבר יצאו לדרכם האוטובוסים לתל־אביב: "אני חייל – אם אומרים לי להיות ב־10:00 בקריית שמונה ואני מגיע ב־12:00, אני מקבל עונש. וזה לא רק האיחורים המטורפים, אלא גם הנהגים שאין להם מושג באלה תחנות הם צריכים לעצור וכמה כסף הם צריכים לגבות על הנסיעה. במקום שהם יסבירו לנוסעים כמה הם צריכים לשלם, הנהגים שואלים אותנו כמה עולה הנסיעה".

וזה עוד לא הכול. אביבית שוורץ ג'ון, המפעילה את אתר האינטרנט של בארי, ביקשה לעדכן את לוחות הזמנים של האוטובוסים החדשים באתר הקיבוץ, אך גילתה להפתעתה שבכל אחד מהאתרים (אתר "דן בדרום", אתר המועצה ואתר משרד התחבורה) מופיע לוח זמנים אחר. בנוסף, שלא כבעבר, מרבית האוטובוסים עוצרים במסעף ולא נכנסים לקיבוץ. אפילו האוטובוס האחרון, העוצר בבארי ב־21:45 לא מכניס את התושבים פנימה – "זה בלתי סביר בכל מקרה ועל אחת כמה וכמה במציאות ביטחונית כמו שלנו". וכמו במקרים האחרים, כך גם הפעם – כל קשר בין הפרסום לבין המציאות, בין ההבטחות הגדולות ליישומן בפועל – מקרי בהחלט. לדעת אביבית: "לא מדובר כאן רק בבלבול של התחלה, אלא באי־אמירת אמת בפרסום. ואם יש אמת בפרסום, אז לא רק שלא צפויה הטבה בשירותים, אלא להיפך – התחבורה הציבורית באזור תורע משמעותית".  

אין עונים

צרכני התחבורה הציבורית הזועמים ניסו לפנות למוקד הטלפוני של "דן בדרום", אך שם לא עונים אף פעם. חברת "דן" – ש"דן בדרום" היא חברת בת שלה - מתנערת מהמחדל וטוענת ש"זה לא אנחנו, זה הם", וגם משרד התחבורה לא מזדרז להושיע.

בצר להם פנו רבים מהנוסעים באשכול למועצה וביקשו שתפתור את הבעיה. המועצה דרשה וגם קיבלה תגבור של מיניבוסים מ"דן בדרום" והזדרזה להשמיש אוטובוסים משלה כדי לסייע באיסוף התושבים אל המועצה ובפיזור ליישובים. במקביל נמצא ראש המועצה גדי ירקוני בקשר הדוק עם נציגי חברות "דן" ו"דן בדרום" ועם משרד התחבורה בניסיון לפתור את המשבר. 

ואם צרת רבים היא אכן חצי נחמה – כדאי לדעת שהליקויים החמורים בתחבורה הציבורית הם בכל צפון הנגב - מאשקלון עד קריית גת, דרך אופקים, שדרות ונתיבות. בשבוע שעבר הודיע משרד התחבורה כי אם שירותי התחבורה לא יוסדרו במלואם עד בוקר יום רביעי ה־24.2, הוא יבטל את הזיכיון של "דן בדרום". בינתיים "דן בדרום" עדיין איתנו, וגם אם בסופו של דבר הליקויים יתוקנו, את הזלזול בכבודם של התושבים ואת עוגמת הנפש שנגרמה להם יהיה קשה הרבה יותר לתקן.

תגובת המועצה

"דן בדרום" זכתה במכרז של משרד התחבורה להפעלת מערך התחבורה הציבורית בנגב ולמועצה אין ולא היתה כל מעורבות במכרז. 

טרם כניסת המערך החדש הוצג לרשויות המקומיות ולמשרד התחבורה מצג שווא לגבי ההיערכות של "דן בדרום" להפעלת התחבורה הציבורית. מתקוות והבטחות לשיפור ושדרוג משמעותי בתחבורה הציבורית, התמודדנו עם קריסה של מערך התחבורה הציבורית, כמעט בכל אזור הדרום. 

המועצה נמצאת בקשר אינטנסיבי עם הגורמים האחראים     במשרד התחבורה ובהנהלת "דן בדרום" בדרישה נחרצת למתן פתרון מיידי למשבר והסדרת כל הליקויים. "דן בדרום" שלחה למועצה צוות שטח כדי לטפל בתקלות ובליקויים. 

יש לדווח על תקלות ושיבושים למוקד דן בדרום  5467*.

ניתן גם לדווח על התקלות  למוקד המועצה (08-9966333) והן יעברו לגורמים האחראים ב"דן בדרום".

תגובת "דן בדרום"

דן בדרום הכפילה את תדירות הקווים ומפעילה מערך נסיעות בהיקף של פי חמישה מהמרחקים שהיו עד כה. מדובר במהלך מורכב שקורות בו תקלות לוגיסטיות, אך אנו פועלים במלוא היכולת על מנת לתקנן.

החברה מפעילה קווי אוטובוסים ב־160 יישובים ברחבי הנגב הצפוני, תוך הוספת 100 ישובים אליהם לא נכנסו עד כה קווי תחבורה ציבורית. מטבע הדברים שינוי זה כרוך באתגרים רבים, ואנו מתנצלים על כל פגיעה בנוסעים בשל כך. אנו צופים כי בתוך שבועות בודדים המצב יתייצב, ומבטיחים כי תושבי הנגב הצפוני יזכו לתחבורה ציבורית יעילה, נעימה ומשתלמת. המוקד הטלפוני זמין באופן מלא החל מיום שישי האחרון.

דעה מקומית -אביבית שוורץ ג'ון, בארי רק הכסף מדבר 

רוח רעה נושבת מכניסתה של "דן בדרום" כמחליפתה של "אגד תעבורה" כמפעילת התחבורה הציבורית בדרום, רוח שמביאה אתה את ניחוחות הקפיטליזם הניאו ליברלי המכונה חזירי. כאן, באזור החקלאי הצומח דווקא תחת איום ביטחוני אנחנו מרגישים תנופת פיתוח וסולידריות, רחוקים מהפער הגדל בין עשירים ועניים ומבחר רעות חולות כירידת ערך האדם וזכויותיו. 

אך בן לילה התברר שטעינו. קמנו לעולם שהמרכיבים בו יוצרים סלט מוכר: חברות גדולות ואגרסיביות שנראה כי כל מעייניהן רק ברווחים ואינן טורחות לדווח אמת, רגולטרים (מוסדות מפקחים) שלא תפקדו עד עתה ולא הציבו לפניהן מעצורים, ובני אדם שערכם אינו נחשב לעומת ערך הרווח שכביכול הוא הנעלה ביותר. 

נראה כי בתכנון הקווים על ידי "דן בדרום" צליל הקופה הוא שקובע. קווים מהירים בוודאי זולים יותר ואי כניסה ליישובים חוסכת כסף. לא נחשבת זכות האדם לנוע בתחבורה ציבורית ממקום למקום ולהגיע בשעות סבירות ובביטחון. בעיניי, הפגיעה בערך האדם במקרה הזה גדולה יותר מאשר הפגיעה בו במצבי הביטחון. תחבורה ציבורית בחברה מודרנית היא זכות בסיסית.  

לא ברור לאן יוביל אותנו המחדל הזה של "דן בדרום". אנחנו לא בצד המנצח ברוב התרחישים. בכל מקרה, אני מאמינה שהדרך שלנו, הצרכנים, היא לא לוותר, לעמוד על זכויותינו ולא להסס לתבוע אם נפגענו. 

אופקים אקספרס

תחנת הרכבת שנפתחה באופקים מצטרפת לתחנות בשדרות ובנתיבות ומקרבת את תושבי אשכול עוד צעד למרכזי התעסוקה בבאר שבע, קריית גת ומרכז הארץ. כתבת 232 יצאה לנסיעת מבחן, בדקה מאיזו תחנה מבין השלוש הכי כדאי לנסוע - ופגשה בדרך את יוני קלפואוך משדי אברהם, שניהל את פרויקט בניית התחנה • תם פרחי

בראשית החודש שעבר נחנכה בשעה טובה תחנת הרכבת באופקים ובעבור רבים מתושבי אשכול מדובר בשיפור של ממש באיכות החיים. אמנם תחנות רכבת פועלות כבר זמן מה בנתיבות ובשדרות, אבל פתיחת התחנה באופקים מקרבת עוד קצת את הרכבת לאשכול ואותנו – למרכז הארץ. 

גאווה מקומית

אבל התחנה באופקים אינה רק בשורה לתושבי אשכול, אלא היא גם גאווה מקומית: מנהלו של פרויקט בניית התחנה מטעם הקבלן המבצע הוא יוני קלפואוּך – במקור מעין הבשור וכיום מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בשדי אברהם. יוני הוא מהנדס בניין עצמאי המתמחה בניהול פרויקטים ציבוריים ובתכנון הנדסי, והוא עוסק בבניית התחנה כבר מאוקטובר 2013.

יוני קלפאוך (משמאל) בחברת שר התחבורה

מה כללה בניית התחנה? 
"מדובר בפרויקט מורכב ומאתגר מאוד שהיו לו כמה וכמה מרכיבים. אם לדבר במספרים, אז המיזם של תחנת הרכבת כלל 600 מ"ר של מבנה התחנה, 250 מקומות חנייה, 1.2 ק"מ של מסילות ו-1 ק"מ של רציפים".
כמה זמן ארכה הבנייה?
"26 חודשים בסך הכול. המועד המתוכנן לסיום הפרויקט היה יוני 2015, אבל המלחמה שהייתה בקיץ הקודם והתקופה המתוחה שקדמה לה עיכבו מאוד את ביצוע העבודות, כי הרבה עובדים לא הגיעו באותם ימים לאתר".
והעלות?
"בין 60 ל-70 מיליון שקל. בלי ספק אחד הפרויקטים הכי גדולים שהייתי מעורב בבנייתם".
כבר הספקת לנסוע ברכבת כנוסע מן המניין מאז שהסתיימה הבנייה?
"כן, נסעתי בה פעם אחת והתחושה הייתה הזויה לגמרי. לעבוד שלוש שנים על פרויקט ופתאום לראות אותו חי ופועל – זאת גם סגירת מעגל וגם התרגשות גדולה. בכל סיום של פרויקט שהשקעת בו זמן ומאמצים יש סיפוק, אבל הבנייה של הרכבת באופקים – בשביל מישהו כמוני שגדל וחי בנגב – היא מרגשת במיוחד. אפשר אפילו להגיד שזה סוג של שליחות. אני מאמין שתחנת הרכבת באופקים תרומם את העיר הזאת ותפתח הרבה אפשרויות בפני התושבים שלה".

כמה זה עולה לנו?

פחות. הרבה פחות. רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית נכנסה לתוקפה בחודש דצמבר 2015 וכיום יכולים הנוסעים בתחבורה הציבורית בכלל, ותושבי אשכול בפרט, ליהנות ממגוון הטבות והנחות. 
כך, לדוגמה, יזכו מעתה ואילך מתנדבי שנת-שירות וחניכי המכינות הקדם צבאיות לנסיעה ללא תשלום בכל קווי התחבורה הציבורית (רכבות ואוטובוסים, מלבד הקווים לאילת). גם עיוורים יוכלו לנסוע בחינם באוטובוסים וברכבות, ואילו בני נוער מגיל 18 ומטה יזכו להנחה בשיעור של 50%. שלא כבעבר, עגלת ילדים פתוחה תהיה פטורה מתשלום במשך כל שעות היממה. 
גם עבור תושבי אשכול מדובר בהנחות גדולות מאוד. עד ה-1.4.2016 – תושבי אופקים ותושבי המועצות האזוריות הסמוכות, ובהן המועצה האזורית אשכול, זכאים לנסיעה חינם ברכבת מתחנת אופקים. חשוב להדגיש: כרטיס חינם ניתן לתושב אשכול רק אם הוא נקנה בתחנת אופקים ואם הוא נוסע לכיוון צפון. עבור נסיעות דרומה מאופקים יידרשו גם תושבי אשכול לשלם מחיר מלא. לאחר ה-1.4 יהיו זכאים תושבי המועצה ל-50% הנחה ברכישת כרטיסי נסיעה מתחנות אופקים, נתיבות ושדרות צפונה למשך שנתיים.

אירוע פתיחת התחנה

רכבת יוצאת מאופקים

התחנה באופקים מצטרפת אפוא לשתי חברותיה האחרות בנגב הצפוני – תחנת הרכבת בנתיבות והתחנה בשדרות. שלוש התחנות יחד אמורות לחבר את התושבים למרכזי התעסוקה באשקלון באר שבע וקריית גת, וכמובן להיות עורק תחבורה עיקרי למרכז הארץ ולצפונה. מאז שיצאה לדרך הרכבת מאופקים, החלו שלוש התחנות להתחרות ביניהן על לבו של הנוסע המקומי: מאיזו תחנה יגיעו הנוסעים ליעדם במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר? יצאנו לנסיעת מבחן אקראית, ואלה הם הנתונים שהעלנו בחכתנו: 
זמן הנסיעה מאופקים לתחנת תל-אביב השלום הוא בין שעה ו-17 דק' לשעה ו-24 דק'. מחיר כרטיס רגיל בכיוון אחד לתל-אביב השלום הוא 31 שקל ומחירו של כרטיס רגיל הלוך ושוב הוא 49.5 שקל. עד ה-1.4 באפריל הנסיעה לתושבי אשכול היא חינם, ומתאריך זה והלאה ישלם תושב אשכול על כרטיס מאופקים לתל-אביב השלום 15.5 שקל, ו-25 שקל תמורת כרטיס הלוך ושוב. 
עו"ד ניצן נחמני (עמיעוז) נוסעת ברכבת שלוש פעמים בשבוע לעבודתה בתל-אביב. בעבר נהגה לעלות לרכבת בתחנת שדרות, אך מאז שנחנכה התחנה באופקים היא מעדיפה לצאת לדרכה משם: "התחנה באופקים קרובה יותר – אני יוצאת מוקדם בבוקר ומגיעה לאופקים בלי עיכובים, לפני שכל המשאיות עוברות בכביש 232. התחנה מרווחת, אין עומס ובתקופה הקרובה הנסיעות הן גם לגמרי בחינם. אני מנצלת את הנסיעה כדי לשבת ולעבוד בשקט בלפטופ או להשלים חומרי קריאה".
זמן הנסיעה מנתיבות לתחנת תל-אביב השלום הוא בין שעה ו-8 דק' לשעה ו-16 דק'. מחירו של כרטיס רגיל בכיוון אחד הוא 28 שקל, ואילו לתושב אשכול – 14 שקל. עבור כרטיס הלוך ושוב ישלם תושב אשכול 22.5 שקל.
זמן הנסיעה משדרות לתחנת תל-אביב השלום נע בין שעה לשעה ו-7 דק'. מחירו של כרטיס רגיל בכיוון אחד הוא 27 שקל, ו-13.5 שקל לתושב אשכול. עבור כרטיס הלוך ושוב ישלם תושב אשכול 21.5 שקל בלבד.
מאז שנת 2000, עת הוקמה התחנה הדרומית ביותר של רכבת ישראל בבירת הנגב, הלכה והתקרבה הרכבת לאשכול, ותחנות קמו להן בשדרות ובנתיבות והחודש גם באופקים. מי יודע, אולי אם נמתין עוד קצת בסבלנות נזכה לראות בעוד כמה שנים את הרכבת הבאה יוצאת לתל-אביב מתחנת סופר אשכול. ועד אז – אופקים או נתיבות, באר שבע או שדרות – לא חשוב מה תבחרו, העיקר סעו בבטחה ושובו הביתה בשלום.

התחנה מבחוץ

אגד תחנה סופית. עוברים ל'דן'

ומה קורה בגזרת האוטובוסים? כפי שפרסמנו בחודש נובמבר האחרון, בגיליון 143, החודש ייכנסו לפעולה במועצה האזורית אשכול האוטובוסים של חברת 'דן דרום' – שיחליפו את האוטובוסים הוותיקים של חברת 'אגד תעבורה' שהסיעו במשך עשרות שנים את תושבי המועצה. 
השינוי צפוי לצאת אל הפועל ביום שישי הבא, ה-12 בחודש, לאחר שחברת 'דן דרום' זכתה במכרז להפעלת מערך התחבורה הציבורית באזור הנגב הצפוני.
לדברי ראש המועצה גדי ירקוני, במסגרת המכרז החדש עומדים להתקיים שיפורים וחידושים בתחבורה הציבורית, שכוללים בין היתר תוספת של קווי אוטובוס חדשים, הוספת תחנות חדשות בישובים ותגבור התדירות של חלק מהקווים הקיימים. 
במהלך החודש הקרוב מתוכננת להיות מופצת חוברת הסברה על המערך החדש לכל תיבות הדואר בישובים וכן פרסומים בכלי התקשורת ובאתר המועצה. 

קריאה משפחתית

בתה הבכורה של אלונה שטיינברג מאורים סובלת מהפרעות קשב וריכוז. בראיון ל-232 מספרת אלונה על הקשיים בבית ובבית הספר, על התהליך שעברה המשפחה - ועל ספר הילדים שכתבה: "המטרה היא ליצור שיחה ולמצוא ביחד דרכים להתמודדות" • יובל רויטמן

אם נכנסתם באחרונה ל'סטימצקי', 'צומת ספרים' או לאתר 'נט בוק' וחיפשתם ספר ילדים, כנראה שנתקלתם בספר שכתבה אלונה שטיינברג (44), מקיבוץ אורים - "לזוז אני חייבת". הספר נראה כמו עוד ספר ילדים רגיל, אך הוא לא ספר ילדים טיפוסי.  
אלונה היא אימא לדניאל (14), שסובלת מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, והספר מתאר חוויות מחייה של בתה ומספר על דרכי התמודדות. "המטרה של הספר היא להוות פתח לשיחה בין ההורה או המטפל לבין הילד - ובכך למצוא דרכים להתמודדות עם הקשיים שבהם הילד נתקל", היא מסבירה. 

לדרוש מה שטוב עבור הילד

לאלונה ולבעלה אבי ארבעה ילדים (שתיים מהם, דניאל וספיר, מאובחנות כבעלות הפרעות קשב וריכוז). אלונה היא הנדסאית תעשייה וניהול ועובדת במחלקת השיווק של 'נועם אורים'. היא מספרת שכשבתם הבכורה דניאל עלתה לכיתה א', מאוד בלטה ההיפראקטיביות שלה. "בהתחלה קיבלתי את זה קשה ואפילו התכחשתי. אחרי זה התחלתי לקרוא על התופעה באינטרנט, עברנו הדרכת הורים נהדרת ואז גם חלה נקודת מפנה שבה למדנו להכיל ולקבל את הילדה ולהעצים אותה". 

מה הקשיים העיקריים בלהיות הורה לילד או ילדה עם הפרעות קשב וריכוז?  

"יש מקרים שבהם קשה להורה שלא להעיר לילד על דברים שהוא עושה, גם אם ההורה יודע בתת-מודע שהוא לא עושה אותם בכוונה תחילה. וגם ההיפראקטיביות של הילד שמתסיסה את הבית".

מערכת החינוך בארץ מכילה כמו שצריך ילדים עם הפרעות קשה וריכוז? 

"אני חושבת שזה תלוי במורה. במידה והמורה קרוב לנושא ומכיר אותו, או שיש לו ילדים עם הפרעת קשב, אז הוא יותר רגיש לנושא ויותר מתחשב בילדים מסוג זה. אבל אם למורה אין קרבה לנושא, הוא בהחלט יכול להיכנס עם הילד לעימותים שהיו יכולים להיחסך ולתייג אותו. מורה יכול בקלות להרים ילד,  ובאותה קלות להקטין אותו". 

ולהורים יש מה לעשות?

"בהחלט, להורים יש תפקיד מכריע בהצלחת הילד בבית הספר והם חייבים להיות ערניים לכל אורך הדרך. ההורים לא צריכים לקבל את מערכת החינוך ככזו שכל הזמן יודעת מה טוב בשביל הילד שלהם. לפעמים ההורים יודעים יותר טוב מה טוב בשבילו. ההורה לא צריך לפחד לדרוש מה שטוב עבור הילד שלו".

שעתיים אפייה

את הספר כתבה אלונה בשעתיים בלבד(!). "ידעתי בדיוק מה אני רוצה להשיג - רציתי שהספר יעזור למשפחות להבין את הילד בכך שיביא את ההורה והילד למצב של שיחה על הקשיים - ובכך הם יוכלו למצוא פתרונות ודרכים להתמודדות. ניגשתי לכתיבה ממקום של חוזק ולאחר תהליך נהדר ומשמעותי שאני ובעלי עברנו עם בתנו. כתיבת הספר היה למטרת שיתוף בתהליך".

בתך היתה מעורבת בכתיבה? 

"כמובן. הראיתי לה הכול והיא היתה שותפה לחלק מהמלל. בנוסף, הרעיון המקורי היה שהיא תצייר כל אחת מהסצנות - אבל בסוף זה לא יצא לפועל".

איך היא הגיבה כשהקראת לה את הספר לראשונה? 

"היא מאוד התלהבה והתרגשה".

מה היה הרגע הכי מרגש בכתיבה? 

"כשקיבלתי את הספר מהדפוס והחזקתי אותו ופתחתי וקראתי אותו בפעם הראשונה".

מה התגובות שאת מקבלת? 

"שהספר מקסים שמזכיר את הילד או אפילו את ההורה".

יש עוד רעיונות

אלונה ובעלה מימנו מכספם את הוצאת הספר לאור. "בהתחלה חשבתי על ספר דיגיטלי על מנת להוריד בעלויות, אך לבסוף מצאתי לנכון להוציא ספר מודפס כדי שיהווה זמן משותף בין ההורה לילד ויהווה פתח לשיחה. בתקופה שלנו הילדים חשופים כל הזמן לטלוויזיה, נייד או טאבלט, והיה לי חשוב מאוד להוציא ספר מודפס - כי אין כמו חוויית קריאה משותפת של הורה וילד".

האם יש לך טיפים להורים לילדים עם הפרעת קשב?

"להקפיד 'לתחזק' את ביטחונו העצמי של הילד על ידי חיזוקים חיוביים, להעצים אותו על ידי עידוד לעיסוק בתחביבים שבהם הוא טוב, לשתף ברגשות, לנהל שיחות משותפות ולאורך כל הדרך לשאול את השאלה 'מה יעזור לך בפעם הבאה שקורה...'. זה מהווה עבור הילד כלי שימושי שבשלב מאוחר יותר כשהוא גדל ומתבגר הוא לומד לברר עם עצמו מה הוא מרגיש ואיך הוא יכול להתגבר על מצבים שונים".

תמשיכי לכתוב?

"יש לי רעיונות לספרי ילדים נוספים..."
(לאלונה: alonaste96@gmail.com)

אז מה היה לנו כאן

פתחנו את כל הגיליונות של 232 מהשנה האחרונה ובחרנו כתבה אחת מכל חודש. לפעמים זה הסיפור הכי חשוב שהיה באותו גיליון ונפרס על פני כמה עמודים, לפעמים זה דווקא סיפור צדדי וקטן, שבמרכזו עומד אדם מעניין ומיוחד מתוך הקהילה שלנו ששווה להכיר. בדקנו אם הדברים השתנו, האם הבעיות נפתרו ומה התקדם מאז. אז הנה לכם סיכום של שנת 2015, דרך תריסר סיפורים שונים • כתבי 232

גיליון  133 -  מה קורה עם כביש 232

בגיליון 133 כתבנו על תאונת הדרכים הקטלנית שבה קיפחה את חייה חלי סולטן ז"ל מצוחר ועל העומס והסכנה בכביש 232 בשל המשאיות הרבות ששועטות עליו עמוסות סחורה, בדרכן למעבר כרם שלום. נושא כביש 232, הסכנה שבו והתוכנית להרחבתו המשיך והעסיק אותנו שוב במהלך השנה האחרונה והוא אחד מהנושאים החמים ביותר בשיח הציבורי כאן במועצה.

נתחיל במספרים. כ-775 משאיות ביום עוברות בממוצע על כביש 232 לכיוון מעבר כרם שלום, לעומת כ-400 לפני שנה.

ראש המועצה גדי ירקוני ביקש משר התחבורה ומגורמים במשטרה להגביל את תנועת המשאיות בשעות העומס, במיוחד בשעות שהתלמידים נוסעים לבתי הספר. התשובה שנתקבלה הייתה שלילית, ולכן החודש גדי פנה שוב באותה דרישה. כרגע מחכים במועצה לתשובה.

ומה לגבי הרחבת הכביש: משרד התחבורה העביר באוקטובר תקציב לתכנון ההרחבה, אך התכנון עדיין לא החל. במועצה לוחצים על הממשלה, וראש הממשלה ושר התחבורה התחייבו לגדי כי עד 2018 תסתיים הרחבת הכביש.  נגה גדג'

גיליון 134 - מי ישמור על השומר 

לפני כשנה סיקרנו את מאבקו של הרצל אפרים - המאבטח של "ניצני אשכול". למרבה הצער - דבר לא השתנה מאז. להזכירכם: החברה המעסיקה את השומרים סירבה להפקיד את הכספים שהפרישה ממשכורתו לקרנות הפנסיה וההשתלמות שלו. בחברה טוענים שהמועצה חייבת להעביר להם את הכסף, ובמועצה טוענים שהאחריות היא של החברה המעסיקה. וכאילו לא עברה שנה, בסוף החודש העביר הרצל שוב את המסמכים לטיפולה של המועצה. מורדי ביטון, מזכיר המועצה, מוסר: "למרות שהמאבטחים הם עובדי קבלן, זו החובה שלנו לדאוג שיקבלו את כספם כחוק. בחברה המעסיקה לא עמדו בהסכם, ולכן חילטנו את כספי הערבות. החברה תבעה אותנו וכבר 5 חודשים העניין בבית משפט, אך עדיין לא נערך דיון מסודר בנושא. אבל אני יכול להבטיח לעובדים שהם לא צריכים לדאוג - הם יקבלו את כל הכסף שמגיע להם".

תם פרחי

גיליון 135 - מגשים את החלום

בגיליון 135 סיפרנו על ינאי בונה, שחזר ממסע צילום של הזוהר הצפוני בנורבגיה.

ינאי, אחד החלומות שלך היה לטוס לרוסיה לצלם דובים בטבע. זה קרה?

"כן, באוגוסט האחרון טסתי במשלחת של צלמים לקמצ'טקה, חצי אי במזרח סיביר. במשך 15 יום חיפשנו וגם צילמנו דובים והתקרבנו להרי געש פעילים. היה משוגע לגמרי".

הבנתי שגם התמזל מזלך והתחלת לעבוד  בתחום.

"כן, הצטרפתי לחברה של שני חברים שנקראת Wild Travel Israel, כמדריך קבוצות צילום. אני מדריך סדנאות בארץ - בתמנע, בים המלח ובאגמון החולה, ובקרוב מתוכננים גם מסעות צילום לאפריקה ולאיסלנד ואולי בשנה הבאה אחזור כמדריך לקמצ'טקה". יובל רויטמן

גיליון 136 – שבע בום

בגיליון אפריל סיפרנו על אוהד, צוחר, שדה ניצן ותלמי אליהו, שהמדינה לא בונה להם ממ"דים בגלל שהם רחוקים מרצועת עזה יותר מ-7 ק"מ. 

לצערנו, המצב שם טרם השתנה. עם זאת, אחרי מאבק ארוך, שלושה קיבוצים שעד כה לא נהנו מהטבות מס - אורים, גבולות וצאלים – נכנסו למפת הטבות המס שאישרה ועדת הכספים בכנסת וייהנו מהנחה של 7% במס הכנסה - עד לתקרה של 120 אלף שקל בשנה. כעת כל יישובי אשכול נכללים במפת הזכאות במס. 

ראש המועצה גדי ירקוני ליווה מקרוב את תהליך האישור ואמר בהתייחס לדברים, כי "המתווה מתקן עיוות קודם שיצר חוסר איזון בין ישובים בתוך המועצה, כשמרכז החיים וההתנהלות היומיומית היא בלב המועצה ובלב האיום הביטחוני - קריית החינוך, בנין המועצה ואולם התרבות".  יובל רויטמן

גיליון 137 - צמיחה דמוגרפית - אופטימיות באגף האסטרטגי

בגיליון מאי סיקרנו את פעילות האגף האסטרטגי-כלכלי במועצה ואת הקליטה של תושבים חדשים לאחר צוק איתן. הבשורה הטובה - אשכול צומחת ותקלוט  בשנים 2015 ו-2016 כ-200 משפחות חדשות. 

בעז קרצ'מר, מנהל האגף, מספר שצפויות לקום שלוש שכונות חדשות בישובים הקהילתיים: שלומית, אבשלום וצוחר. לדבריו, פרויקט שיפוץ דירות לקליטה נמצא בימים אלו בשלבי ביצוע מתקדמים, פרויקט המבנים היבילים המיועדים לקליטה ביישובי 0-4 ק"מ ייצא לפועל כבר בקיץ הקרוב. כמו כן אזור התעשייה אבשלום הולך ומתמלא יזמים, התשתיות מוכנות והיזמים בשלב אישורי הקמה.

בעז מספר עוד, כי גם המרכז המסחרי מתקדם לקראת ביצוע, והצפי שכבר בחודשים הקרובים יקומו המבנים הראשונים. אנשי האגף האסטרטגי בתחושה שחלומות מתגשמים ועוד לא דיברנו על המכינה הקדם צבאית ב"בשור", על הארכת דרך הבשור ועל פעילות מרכז הצעירים. עטר אופיר גנילוין

גיליון 138 – רפואה לא שלמה

בחודש יוני יצאנו לסקר את שירותי הרפואה באשכול בעקבות תלונות חוזרות שהשמיעו התושבים בנושא. 

בדיקה מקיפה של המרפאות ושל השירותים שהן מספקות לנו העלתה כמה בעיות ובהן: ביקורים מעטים של רופאים מומחים, זמני המתנה ממושכים לרופאים ואי נגישותן של המרפאות לאוכלוסייה המבוגרת. 

ככלל, טענתם העיקרית של תושבי המועצה הייתה שהאוכלוסייה באזור גדלה מאוד, אך המענה שנותנות המרפאות בתחומי רפואת המשפחה ורפואה יועצת נשאר כשהיה. 

חצי שנה לאחר מכן, אנו שבים לענת תבורי, מנהלת מחלקת הבריאות במועצה, כדי לשאול מה נשתנה. 

"בחודשים האחרונים פועלות שתי המרפאות האזוריות בצוותים מלאים של רופאי משפחה ואחיות, כולל שלושה רופאי משפחה חדשים", אומרת ענת.

"המרפאה באבשלום שופצה לאחרונה בשיתוף המועצה ושירותי בריאות כללית והוכשר חדר טיפול לרופא נשים. בקרוב תטופל גם הגינה סביב מרפאת צוחר. בימים אלה נמצאת המועצה בשלבים מתקדמים של בדיקת האפשרות לאיחוד ארבע מרפאות קיבוציות קטנות למרכז בריאותי אזורי, שיספק מכלול שלם של שירותי רפואה וטיפולים מקצועיים בשעות פעילות מורחבות יותר. 

"עם כניסתו של ראש המועצה לתפקיד הוחלט על תהליך אסטרטגי לבחינת מערך שירותי הבריאות ורפואת החירום במועצה בכל ההיבטים, שיחל במחצית השנייה של שנת 2016. המטרה היא להרחיב משמעותית את שירותי הרפואה הניתנים כיום במועצה. המועצה נמצאת בקשר ישיר עם מנהל המחוז במשרד הבריאות מיכאל מישורי ופועלת כל העת לשיפור זמינות ואיכות שרותי הרפואה. לא הכול נתון בידינו אך אנחנו לא מרפים ולוחצים לקידום הדברים". תם פרחי

גיליון 139 – חברי שלומית עוברים למבני קבע

בגיליון יולי סיפרנו על חברי שלומית שחתמו על מעבר למבני הקבע. 

קובי רביבו, תושב שלומית ודובר היישוב, מספר שנכון להיום כ-40 מתוך 70 המגרשים שהוכנו לשיווק נקנו על ידי תושבי היישוב, כשרוב התושבים נמצאים בהליכי תכנון והגשה לוועדות. היישוב ממשיך לגדול ולהתפתח. כיום הוא מונה כ-42 משפחות. ועתידות להיקלט עוד 5 משפחות עד סוף השנה. בנוסף יצא מכרז לפיתוח עוד 90 מגרשים. גם סלילת כביש הגישה המרכזי של שלומית כמעט הושלמה ובימים אלו הולכת ומסתיימת בנייתם של שלושה מבני ציבור  - מעון יום, גן ילדים ומקווה. "בחודשים הקרובים נזמין את כל תושבי המועצה לחניכת המקווה", מספר קובי בהתרגשות.
יובל רויטמן

גיליון 140 -  מנהל חדש ליובלי-הבשור

בגיליון אוגוסט סיפרנו על המנהל החדש של יובלי-הבשור, גיל יערי.

גיל, איך אתה מסכם את התקופה בבית הספר עד כה?

"במבט לאחור על ששת החודשים שחלפו, אני יכול לומר שזוהי אחת מהתקופות המאתגרות, המורכבות והמהנות בחיי המקצועיים. אני מוצא עצמי בעשייה מתמדת נע כל העת בין תכנון וחשיבה לביצוע, פתרון בעיות ויצירה. בתקופה הקצרה הזו בבית ספר, חווינו לא מעט רגעים מאושרים של התחדשות ויצירה, פריצות דרך של תלמידים לצד הנורא מכל: אובדן, אבל ושכול עם לכתה של שקד בלו ז"ל מעמנו בטרם עת.

"שלושת היעדים המרכזיים שבהם אנו ממוקדים הם: צמצום האלימות וטיפוח שיח מקרב ומכבד, צמצום פערים לימודיים וקידום ההישגים לצד שיקום התשתיות וטיפוח חזות בית ספר ומרחבי הלמידה. לצד אלו, יחד עם צוות המורות וההורים, אנו בראשיתו של מסע לפיתוח חזון ותפיסה פדגוגית ייחודים לבית הספר.

"אני מבקש להודות לכלל הגורמים בקהילה על האמון הרב שאני חש מכם: התמיכה שלכם נותנת לי כוח לקום בכל בוקר מחדש עם חיוך, חדור תחושת שליחות וערך".  עטר אופיר גנילוין

גיליון 141 - תנופת קליטה בקיבוץ נירים 

בגיליון 141 סיפרנו על הקליטה בנירים. 10 משפחות צעירות שהחליטו להיקלט בקיבוץ בזמן שנראה הכי לא צפוי: כשנה אחרי מבצע צוק איתן. בין המרואיינים הייתה ענת חפץ שנבחרה להיות מזכירת הקיבוץ עוד בטרם התקבלה כחברה.

הלו ענת. מה השתנה מאז? "התקדמנו. מאז שאני בתפקיד אני עוסקת בחלק ניכר מהזמן בתהליך הקליטה. אנחנו מתכננים עוד גל קליטה ולצורך כך עובד הצוות שהוקם על כנס שייערך ב-22 בינואר בנירים. כבר יש התעניינות ואם מישהו מקוראי העיתון מתעניין – שיתקשר". ארנון אבני

גיליון 142 - מאבק החקלאים

בשנה האחרונה עסקנו רבות במאבק החקלאים. מס המעסיקים שהיווה את אחת המעמסות הכבדות אמור להתבטל החודש, אולם משיחה עם כמה חקלאים עולה תחושה שבפועל דבר לא השתנה. "הכלבים נבחו והשיירה עוברת. הקימו ועדות ומדברים, אבל בתכל'ס לא קורה כלום", אומר לי אחד החקלאים. 

חקלאי נוסף מסביר: "הכול נשאר אותו דבר. המחאה דעכה כי המחירים עלו דרסטית. גם הווירוס שהיה בקיץ לא פעיל עכשיו כי קר, אבל בחודש מרץ הוא יחזור. הבעיה לא טופלה, היא רק תהיה יותר גדולה כי עכשיו אנשים בתרדמת. כביכול המצב טוב, אבל הבעיות ישובו כשהחום יעלה". יובל רויטמן

גיליון 143 - ההפרטה באורים עברה

באוקטובר התקבלה באורים החלטה על מעבר ל'קיבוץ מתחדש',

 איפה זה עומד עכשיו? 

"אנחנו בתקופת היערכות והיעד לתחילת ההתנהלות בפועל הוא 1 במרץ", אומר רייפי גולדמן, ראש צוות השינוי. "נתחיל בהצגת נתונים מעודכנים לחברי הקיבוץ של המצב הכלכלי של כל אחד - הכנסות, הוצאות קבועות ומיסוי. במקביל נשב עם מרכזי הענפים והמערכות, במשק ובקהילה, ונקבע את ההתנהלות המערכתית הכוללת על פי ההחלטות שהתקבלו, אנחנו מתכוונים לעמוד בלוח הזמנים". 

ואיך האווירה בקיבוץ? 

"ציפייה דרוכה". ארנון אבני

גיליון 144 - סיפור מהעבר 

בחודש שעבר פרסמנו את סיפור ההרצאה שנתן ארנון רונן משדה ניצן בנווה אשכול, על המסע בעקבות מסלול הבריחה של אמו מאירופה והעדות שהייתה שליחותה. 

האם היו תגובות, ארנון?

"כן, להפתעתי התקשרו לא מעט אנשים וכבר יש לי הזמנה להרצאה בקיבוץ במועצה". 

ו...אתה מתכוון להופיע? 

"כן, הסיפור הזה הוא סיפור חיי אמי וחייהם של קהילות יהודיות רבות. הוא היה משימת חייה ומבחינתי זהו חוב של כבוד". ארנון אבני

אין עשן בלי ריח

ריח העשן הנישא באוויר המועצה הפך לשיגרה, והכל בגלל שריפת פסולת חקלאית. הפתרונות לפינוי לא תמיד מספקים, המועצה מתקשה לאכוף את החוק וכולנו משלמים את המחיר. נגה גדג'

אחת לכמה ימים זה קורה, בדרך כלל בערב או ביום שישי. ריח של עשן מתפשט באוויר, מגיע לכל פינה. תושבי המועצה מגיפים חלונות וממהרים להוריד את הכביסה. מישהו שוב שורף פסולת חקלאית.

"זה נורא", אומרת לנו תושבת חבל שלום, "יכול להיות חודש-חודשיים רגוע ואז זה חוזר. דווקא עכשיו, כשנעים ואפשר לשבת בחוץ, יש שריפות כל כמה ימים. אי אפשר לצאת החוצה, אי אפשר ללכת עם הילדים למגרש משחקים, אי אפשר אפילו לפתוח את החלונות בבית. בכל המושב יש סירחון של פלסטיק שרוף. זה מגעיל, זה לא בריא. העשן נכנס הביתה ואין לאן לברוח".
דיברת על זה עם המועצה?
"כן, מזמן. אמרו לי שבכל פעם שאני מריחה שריפה להתקשר למוקד ולדווח. הרגשתי שהנה הבעיה עומדת להיפתר. התקשרתי המון פעמים ואמרתי גם לאחרים להתקשר, אבל זה לא הפסיק. הגעתי לפגישה במועצה, והצעתי להפיץ לתושבים את האפשרות להתקשר למוקד וגם לשלוח נהלים מסודרים לחקלאים. אבל שום דבר לא השתנה. מבחינתי זו אחריות של המועצה והיא צריכה לפתור את הבעיה - או לתת פתרונות מספקים לחקלאים או לאכוף עליהם את החוק במידה מספקת. העובדה היא שאנחנו נושמים אוויר שריפות. כל מה שאנחנו רוצים זה אוויר נקי".

שורפים בלילה

במדינת ישראל אסורה שריפת פסולת חקלאית בצורה מוחלטת, פרט למקרים שבהם ניתן אישור מיוחד ממשרד החקלאות. האיש שתפקידו לאכוף את החוק באשכול הוא פקח המועצה, אופיר ארז מסופה. אופיר מספר שבתקופת הקיץ הוא מטפל בשריפה או שתיים כל שבוע. "תושב שמריח שריפה יכול וצריך להתקשר למוקד והם מזעיקים אותי. כשאני מגיע למקום השריפה אני נותן דו"ח, ואם השריפה עדיין בוערת אני מעדיף לקרוא למכבי האש כי הקנס שאני יכול לתת הוא 660 שקל, אבל אם מכבי האש מגיעים הם יכולים לחייב בעלות ההזעקה שלהם, שזה הרבה יותר כסף. ובכל זאת יש כאלו שמעדיפים לשלם את הקנס, ורובם מקווים שלא יתפסו אותם. לכן רוב השריפות הן בלילה או בסוף השבוע, הרבה פעמים בימי שישי. גם באתרי הפסולת פורצות לפעמים שריפות, בין אם כתאונה או ספק תאונה. לפעמים גם מגיעים בני מיעוטים ששורפים את אתר הפסולת כדי לחפש ברזלים". 
אופיר מספר שרוב השריפות במועצה הן שריפות בניגוד לחוק, שלא קיבלו אישור. "יש מדי פעם שריפות מאושרות, אבל רוב השריפות במועצה הן שריפות של עבריינים. האישור, אם ניתן, הוא רק לגזם חקלאי, לא לניילונים וללא לשום דבר אחר. אבל  עיקר הבעיה היא בגזם, כי ניילון, פלסטיק, ברזל, קרטון ועץ יש קבלנים שאוספים, בדרך כלל בחינם, כדי להשתמש בחומר". 
אבל לפעמים אנחנו מריחים ניילון שרוף.
"נכון. יש ירידה במספר שריפות הניילון אבל הן בהחלט קיימות, וזה בגלל עצלנות - הקבלן שלוקח את הניילונים לוקח רק אותם, אז החקלאי צריך להפריד את הניילון מהצינורות ומהגזם. יש כאלו שמתעצלים, זורקים גפרור ונגמרה הבעיה".
ומתחילה הבעיה שלנו.
"נכון. צריך להבין שהכל חוזר עלינו, אנחנו אלו שנושמים את מה שנשרף, זה פוגע בנו. בעיקר סובלים בגבולות ובצאלים, כי הרוח אצלנו היא צפונית". 
אז מה עושים?  
"המועצה פועלת בכמה מישורים. אחד מהם הוא חינוך, התחלנו בשנה שעברה תוכנית בגני הילדים, כשהרעיון הוא שהילדים יספרו מה הם עשו בגן, וכך נגיע להורים, גם להורים ששורפים".

"הפתרון הקל"

למה בעצם שורפים פסולת חקלאית? לרוב היישובים במועצה יש מפח"ק (מרכז פסולת חקלאית, אתר פסולת, מה שנקרא פעם 'מזבלה') שאליו אמורים החקלאים לפנות את הפסולת. רובם הגדול אכן עושה את זה, אך לא כולם. 
"יש לאן לקחת את הפסולת", אומר לנו חקלאי מפריגן (החקלאים שהתראיינו לכתבה העדיפו לשמור על עילום שם), "אבל זו התעסקות ועלות. צריך להפריד את הפסולת, להעמיס, להוביל. זה לא דבר פשוט ומי ששורף עושה לעצמו חיים קלים. לפעמים יש לחץ במשק, אתה לא מספיק את העבודה, אין לך מספיק פועלים. אתה אומר 'מה, עכשיו אני אשרוף זמן ועבודה על פינוי?', הכי פשוט זה לשרוף. למשקים הגדולים, המסודרים, יותר קל לפנות ולטפל, לקטנים יותר קשה".   
חקלאי אחר מסביר שמדובר בהתעסקות לא פשוטה. "מדובר בשבע-שמונה נגלות של טרקטור, וצריך להפריד את הפסולת - להביא בנפרד גזם, פלסטיק, קרטון וניילון. בשנים האחרונות יש קבלנים שמפנים את הגזם וזה יותר נוח, אבל עולה 400 שקל למשאית".    
חקלאי מתלמי אליהו מספר שלמושב שלו אין אתר פסולת. "כל חקלאי מוצא לעצמו את הפתרון. בדרך כלל מפנים לאתר של אוהד אבל לא תמיד באוהד מסכימים לקבל ואז יש בעיה. על פי החוק אנחנו אמורים לפנות, אבל לא ממש ברור לאן".     
חקלאי אחר, מתלמי יוסף, אומר  שאצלם יש לאן לפנות את הפסולת ויש לחקלאים פתרונות, אבל הפינוי כרוך בזמן ובכסף, ויש חקלאים שמתעצלים. "יש חקלאים שהשטחים שלהם רחוקים מאתר הפסולת, צריך להקצות לזה טרקטור, תאילנדי, מלגזה. אז יש כאלו ששורפים".

אשכול, 2014

נוסע לחו"ל בל"ג בעומר

יורם עין גדי מיבול מבין את העניין. "אני עצמי חקלאי, ואני מבין את החקלאים. צריך למצוא פתרונות. כרגע הפתרונות הם יקרים והקנס הוא יותר זול. אין פה רעים וטובים אבל הנושא לא מטופל. אין אף אחד שלוקח את זה על עצמו, לא במועצה, לא במשרד החקלאות ולא בשום מקום". 
יורם, תושב שאכפת לו, רודף אחרי האש כבר שנים. הוא פועל על מנת לצמצם את בעיית השריפות, אך לא מוצא לצערו מספיק היענות מצד הגורמים האחראים: "בעקבות השריפות באזור, ובעיקר בעקבות שריפה שהייתה לפני שנתיים שאחריה שני אנשים פונו לבית חולים, התחלתי לחפש פתרון לבעיה. פניתי למועצה ואחר כך פניתי למשרד להגנת הסביבה. מתברר שיש שני גופים שמטפלים בשריפות - בשריפות חקלאיות מטפל גוף של משרד החקלאות ובשריפות אחרות מטפל גוף של המשרד להגנת הסביבה".
איך אמורים לדעת "של מי" השריפה?
"זו בדיוק הבעיה. באחת השריפות התקשרתי לפקח והוא אומר לי 'אני נמצא כרגע בערד, לך תבדוק מה מקור השריפה, ואז אני אדע אם אני צריך לבוא אליכם או הפקח של הגוף השני'".
מצחיק.
"עצוב. בשלב הזה התחלתי להתקשר לאופיר הפקח של המועצה. אבל הכוח של אופיר מוגבל, קודם כל הוא הפקח היחיד במועצה, לא תמיד הוא יכול להגיע למקום השריפה. שנית, למועצה אין סמכות להטיל קנס בסכום גבוה על השורפים וחקלאי עושה את החשבון: להביא את הפסולת לאתר הפסולת זה אומר יום עבודה של תאילנדי וטרקטור או לשלם לקבלן שמפנה את זה, הרבה יותר קל זה לשרוף. יש חקלאים שאומרים לאופיר בפירוש - 'שווה לי לשלם את הקנס'".
יש פתרונות אחרים חוץ מהובלה למפח"ק?
"יש פתרונות, אבל צריך מישהו שיקדם אותם. לפני שנה ישבתי בפגישה אצל מנהל מחוז דרום במשרד החקלאות, יחד עם בשמת גלין, ליאור קטרי וכל האנשים במשרד החקלאות שיש להם נגיעה לדבר, ונאמר לנו שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות הקציבו כמה מיליונים למציאת פתרון לטיפול בפסולת החקלאית. אבל בינתיים חקלאים זורקים פסולת, וכשהיא מתייבשת מחכים ליום שישי, ושורפים. הכי גרוע זה בל"ג בעומר, כי חקלאים יודעים שיותר קשה לתפוס אותם בחסות כל המדורות. בשנים האחרונות כל ל"ג בעומר אני נוסע לחוץ לארץ".

להשתמש בגזם

את אחד הפתרונות לבעיה מנסה לקדם צביקה גוטליב מעין הבשור, מנהל אתר הפסולת של המושב בשש השנים האחרונות. "האתר שלנו מאוד מסודר, והסוד הוא בפיקוח. אני מפעיל את האתר בשעות קבועות - שלוש שעות ביום, שש פעמים בשבוע, ותחת פיקוח. אין דבר כזה שחקלאי או תאילנדי בא לבד וזורק את הפסולת איפה שמתחשק לו. תמיד יש מישהו שדואג שכל חומר יילך למקומו - הניילונים, הפלסטיק, הקרטון והגזם".
צביקה טוען שהבעיה המרכזית בנושא הפסולת החקלאית היא הגזם. "את הניילון, הפלסטיק, הקרטון אנחנו מעבירים למיחזור. באתר הפסולת נשאר הגזם".
אתם לא מעבירים אותו לאתר דיה? 
"לא, דיה לא מקבלת חומר אורגני".
אז מה עושים איתו? 
"עורמים ורומסים, עורמים ורומסים. נוצרת ערמת גזם שגדלה משנה לשנה. צריך להבין שמדובר בהרבה גזם. אשכול הוא האזור החקלאי עם הכי הרבה חממות ובתי רשת בארץ, יש פה כ-30 אלף דונם חממות, ובכל פעם שיש חילוף של גידול כל דונם חממה מוציא 12 ממ"ק של גזם, מדובר בכמות אדירה, משאיות שלמות".
בשנים האחרונות עובד צביקה על יוזמה לפתרון הבעיה. הרעיון עלה בעקבות קול קורא שהוציאו משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה שהזמינו יזמים להציע פתרונות. "הרעיון שלי הוא לקצוץ את הגזם בתוך החממה. קודם כל זה מוריד את נפח הגזם ב-75%, כך שכבר יש לנו הרבה פחות נפח פסולת. חוץ מזה בגזם המרוסק אפשר להשתמש: באתרי קומפוסט - יש שניים כאלו באשכול - צריכים חומר כזה. היום הם משתמשים בקש, יהיה אפשר להעביר אליהם את הגזם המרוסק. 
"יתרון נוסף נעוץ במניעת מחלות. כשגוררים את הגזם החוצה מהחממה הוא מפזר מחלות לקרקע, וכך קצב התפשטות המחלות בחממה עולה משנה לשנה. גם בגזם שנשאר מחוץ לחממה נוצרות מחלות, שמדביקות את השתילים החדשים. כל זה גורר שימוש מוגבר בחומרי הדברה, כלומר בעיה אקולוגית ובריאותית. בשיטה שאני פיתחתי הקיצוץ נעשה בתוך החממה, וככה אני לא גורר אותו על האדמה".
זה יעלה הרבה כסף?
"לחקלאי זה לא יעלה יותר ואולי אפילו פחות מלהוציא את הגזם ולהוביל לאתר הפסולת, מה שעולה לו היום כ-270 שקל לדונם. זה גם יהיה יותר מהר, החברה שלי תוכל לתת פתרון ל-120-100 דונם ליום". 
נשמע נהדר, למה בעצם אתה מדבר איתי עכשיו במקום לקצוץ?
"גם המשרד להגנת הסביבה חשב שזה נהדר, והמועצות האזוריות רמת נגב והערבה כבר ביקשו שנבוא לקצוץ גם אצלן. הצגתי את הרעיון לראשי המועצה ולאנשי משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה. כולם התלהבו מאוד, אבל זה כבר שלוש שנים תקוע מכל מיני סיבות ביורוקרטיות. מדובר בעלות של שני מיליון שקל לפיתוח - הרבה פחות ממה שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות היו מוכנים להשקיע במציאת פתרון לגזם, ובכל זאת זה עדיין תקוע. כיום מאיר יפרח, סגן ראש המועצה, עוזר לנו לדחוף את זה, ואנחנו מקווים שזה יתקדם. אם יימצא המימון - תוך פחות מחודש העסק יתחיל לעבוד".

לייצר דיאלוג

אבל בינתיים העסק לא עובד, ואנחנו נשארים עם הפסולת והשריפות. טל שמיר מאוהד, חבר ועדת איכות הסביבה של אשכול, מסביר שמדובר קודם כל בנזקים בריאותיים. "הנזק  משריפות, בעיקר שריפות ניילונים הוא נזק נשימתי. כששורפים ניילונים בקרבתנו אנחנו נושמים חומרים רעילים מאוד. זה כמו לשבת על אגזוז של אוטובוס, זה נזק עצום לריאות, במיוחד לילדים, קשישים ואנשים עם אסתמה. גם כששורפים גזם, הרבה פעמים יש על הצמחים שאריות של תפסני פלסטיק וחוטים, וגם הם נשרפים. בנוסף, לקראת סוף הגידול החקלאים משתמשים באדיגן (מתאם סודיום), שהוא חומר רעיל וגם הוא נשרף כששורפים את הצמחים. מבחינת זיהום קרקע, הפלסטיק השרוף נשאר על הקרקע והגשמים מחדירים אותו פנימה ונוצר זיהום של מי תהום. גם בעלי חיים שותים ואוכלים את החומר המורעל ונוצרת הרעלה משנית".
טל מספר שנושא השריפות עולה תדיר בישיבות הוועדה לאיכות הסביבה של המועצה, שחבריה פועלים בהתנדבות מלאה. "צריך להציע לחקלאים חלופה נוחה לטיפול בפסולת", אומר טל, "לפנות את הגזם למפח"ק כרוך בעלויות, שהחקלאי מתקשה לעמוד בהן, אז הוא שורף. אם היה פה מתקן קומפוסט מתקדם כמו שבמועצה חקלאית אמור להיות, הייתה פחות בעיה. אנחנו הופכים את החיים של החקלאי לקשים, וכולנו סובלים מזה".
מה אפשר לעשות?
"יש כל מיני פתרונות. הכי טוב יהיה להשתמש בגזם. יש לדוגמה פתרון של ביו-גז - מכשיר שיודע לקחת צמחים ולהפוך אותם לגז, וככה לייצר אנרגיה ירוקה. מגדלי הפרחים לדוגמה, יוכלו להשתמש לחימום החממות שלהם בגז שייצרו מהגזם של עצמם. הדוגמה שכבר עובדת היא מתקן הקומפוסט ליד רעים, שם קבלן חיצוני קונה מרפתות ולולים חומר אורגני, הופך את זה לקומפוסט ומוכר אותו".
אז מה עושים? 
"המאבק צריך להיות בשלוש חזיתות: חזית אחת היא חזית הסברתית, להסביר למה זה רע. השנייה היא אכיפה, לדווח למוקד או לפקח או למכבי אש ואז מושת על החקלאי קנס. הדרך השלישית היא למצוא אלטרנטיבות, וזו לדעתי אופציה שלא מוצתה - לשבת עם החקלאים ולמצוא פתרונות. חשוב שיהיה דיאלוג - של הרשות מצד אחד, החקלאים מצד שני והקהילה מצד שלישי. כי אנחנו מגדלים פה ילדים ויש פה סכנה בריאותית מהותית".

בעיה ארצית

שאלת הפסולת החקלאית היא כמובן לא רק בעיה שלנו ובכל הארץ מתמודדות מועצות עם הנושא. מנהלת אגף איכות הסביבה במועצה בשמת גלין מספרת שלאחרונה הסתיימה עבודה של משרדי החקלאות והגנת הסביבה שעסקה בנושא הפסולת החקלאית, שהיו גם אצלנו על מנת לעמוד על היקפי הפסולת והאפשרויות לפתרון. בתוכנית הובאו מספר הצעות לפתרון, אך היא טרם אושרה על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים.
"יש להדגיש כי הטיפול בפסולת חקלאית הינו באחריות החקלאי בדומה לפסולת תעשייתית", אומרת בשמת, "על פי חוק חקלאי צריך לפנות את הפסולת למפח"ק, אך עם זאת המועצה מייחסת חשיבות רבה לנושא הפסולת החקלאית ופועלת למתן פתרונות מיטביים לחקלאים".
איזה פתרונות מציעה המועצה לעזרת החקלאי?
"לפני כשלוש שנים אושרה תוכנית אב מועצתית לפסולת חקלאית, ועל פי התוכנית הזו אנחנו מקדמים ומלווים את הפתרונות ברמת היישוב והמועצה. בעקבות התוכנית קיבלנו מהמשרד להגנת הסביבה תקציב לתכנון, הקמה ושדרוג מפח"קים קיימים, וכיום אנחנו נמצאים בשלבי תכנון של שלושה אתרים חדשים ושדרוג של שלושה נוספים, כשלאחרונה הוקם אתר חדש באחד היישובים. לגבי הפלסטיק והניילון -  המועצה חתמה הסכם עם קבלן לפינוי חומרים אלו, והשירות ניתן לחקלאים בחינם. חוץ מהקבלן הזה פועלים במועצה מספר גורמים פרטיים המפנים פלסטיק, ניילון ועוד, וככל שהפינוי עומד בהנחיות המשרד להגנת הסביבה אנו מברכים עליו".
ומה הלאה?
"אנחנו בודקים כמה אפשרויות של טיפול בגזם - למועצה הגיעו מספר יזמים המבקשים להפוך את הגזם לחומר גלם (קומפוסט) או לאנרגיה (ביו-גז). בכל המקרים אנו מברכים את היוזמות ונשמח ללוות את התקדמותן. המועצה שותפה גם בקידום פתרונות ברמה האזורית: לאחרונה הוקמה ועדת היגוי מחוזית לטיפול בפסולת חקלאית ונציגי המועצה משתתפים בדיונים במטרה לקדם את הפתרונות".

דרושה מודעות

ואולי הפתרון הוא בעצם להבין שלכל מעשה יש תוצאה. אחד החקלאים שאיתם דיברנו חושב שהבעיה טמונה בחוסר מודעות. "חקלאים לא מבינים את הנזק שהם גורמים. חקלאי יכול להקפיד לאכול בריא ולעשות ספורט, אבל את הפסולת החקלאית שלו לשרוף ואת חומר ההדברה שנשאר במרסס לפזר על הכביש. בסופו של דבר אנחנו גרים פה וזה פוגע בנו, בבריאות שלנו ובאיכות חיים שלנו. יש בעיה של תרבות חקלאית קלוקלת בארץ וגם במועצה, חקלאים עוד לא הפנימו שתוצרת חקלאית לא זורקים בשטח, כמו שלא זורקים את הזבל של הבית מחוץ לבית. זה עניין של חינוך, והאחריות על זה מוטלת על היישובים, המועצה והמדינה".

בקבוק ליטר וחצי = 50 גרם
יריעת פלסטיק על דונם חממה=200 ק"ג
דונם חממה = 4,000 בקבוקים