די!

 תאונת הדרכים שגבתה את חייה של חלי סולטן ז"ל הציפה אצל תושבי אשכול את הפחד והזעם - מאות בני אדם הגיעו לצומת צוחר להפגין נגד תנועת המשאיות בכביש 232, נגד מדינת ישראל ששולחת מדי יום מאות משאיות לרצועת עזה דרך הכביש הצר שלנו, הכביש היחיד שלנו. "מפקירים את חיינו" טוענים התושבים • נגה גדג'

מאות תושבי אשכול שהגיעו להפגנה החודש בצומת צוחר דרשו דבר אחד - להפסיק את הקטל בכביש 232. ההפגנה לצערנו התארגנה בשל טרגדיה נוספת על כביש 232 - חלי סולטן, תושבת המועצה, נהרגה בהתנגשות עם משאית שהובילה סחורות לרצועת עזה. בנה בן ה־12, שהיה איתה במכונית, נפצע קשה והוטס במסוק לסורוקה לקבלת טיפול.
מותה של חלי ז"ל הסעיר את תושבי המועצה. התחושה שעלתה בשיחות וברשתות החברתיות הייתה שמפקירים אותנו, שוב. מדינת ישראל שולחת מאות משאיות לרצועת עזה דרך הכביש הצר שלנו, הכביש היחיד שלנו. משאיות שמסכנות את חיינו יום-יום, ולצערנו גבו את חייה של חלי.
התחושה לאחר התאונה הייתה משותפת לתושבים רבים – צריך לעשות משהו, ואכן תוך שעות התארגנה קבוצת פעולה, נפתחה קבוצה בפייסבוק וההפגנה יצאה לדרך.
ביום חמישי בשמונה בבוקר התאספו בצומת מאות תושבים. תושבים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודה בזמן, שביטלו תוכניות, התפנו מכל עיסוקיהם ובאו לזעוק: די! מטרת ההפגנה הייתה להבהיר לממשלה שאי אפשר עוד שבכביש כל כל צר יסעו מדי יום מאות משאיות. הדרישה שנשמעה הייתה להעביר את כניסת המשאיות למחסום קרני במקום לכרם שלום ולזרז את הרחבת הכביש. "אנו דורשים לקדם כככל שניתן את הרחבת ושדרוג הכביש, להגביל את תנועת המשאיות בשעות בהן הילדים עושים את דרכם לבית הספר וחזרה, לפתוח מעבר סחורות נוסף במקום מעבר כרם שלום ולהעביר את הסחורות לרצועת עזה דרך מעבר קרני", נכתב בהזמנה להפגנה.
התושבים עמדו בשולי הכביש, כשעשרות משאיות חולפות על פניהן - המחשה חיה למצב נגדו הם מוחים. 'לא למשאיות, רוצים לחיות' צעקו התושבים", 'לסגור את כרם שלום לפתוח את מסוף קרני', 'לא ניתן את חיינו לסכן'. על השלטים נכתב 'לא רוצים צבע אדום בכביש 232', 'מעברי סחורות לקרני', 'חיינו אינם הפקר' ו־'כביש 232 - כביש דמים'.

"חיינו אינם הפקר". ההפגנה בצומת צוחר                                                 צילום: תמרה כהן

התושבים ביקשו לחסום את הכביש ולמנוע את מעבר המשאיות, אך המשטרה לא אפשרה ירידה לכביש, למורת רוחם של התושבים. בשלב מסוים קראו חלק מהמפגינים לחסום את הכביש למרות התנגדות המשטרה: "בהפגנה שקטה לא משיגים דבר" נשמעו קולות, אך למרות זאת הפגנה התנהלה תוך ציות לחוק ולשוטרים. לבסוף עצרה המשטרה את התנועה והתושבים עלו לכמה דקות על הכביש, עם השלטים והכרזות. אבי אזולאי מעמיעוז קרא קדיש וכל התושבים ענו אחריו "אמן".

"אי אפשר לשתוק יותר"

מארגני ההפגנה - שרון קלדרון מסופה, שרון קטני מעין הבשור, אורנית ארבל־אלפסי מעמיעוז וקובי יעקב מצוחר - ארגנו את ההפגנה תוך פחות מיומיים.
שרון קטני מספרת שההתארגנות להפגנה הייתה ספונטנית. "כששמעתי שחלי נהרגה בתאונה עם משאית נכנסתי להלם. הכעס והפחד לגבי כביש 232 שהיו קיימים כל הזמן הפכו מוחשיים. הרגשתי שחייבים לעשות משהו. ואז קראתי בפייסבוק סטטוס ששרון קלדרון פרסמה, והרגשתי שהיא הוציאה לי את המילים מהפה. פניתי אליה ויחד עם אורנית וקובי החלטנו לארגן הפגנה".
זה משהו שאת רגילה לעשות, לארגן הפגנות?
"ממש לא. בחיים לא ארגנתי הפגנה ובכלל אני לא מאלו שמארגנים דברים, אבל הרגשנו שהפעם אי אפשר לשתוק".
גם שרון קלדרון כלל לא תכננה למצוא את עצמה מארגנת הפגנה: "אורנית, שרון וקובי יצרו איתי קשר והחלטנו שצריך לעשות משהו ועכשיו. פתחנו קבוצה, גייסנו אנשים, וגם קיבלנו עזרה מהמועצה. קובי השיג אישור מהמשטרה ויצאנו לדרך. הרגשנו שיש היענות גדולה מצד התושבים - אנשים ישבו בערב לכתוב שלטים וגם הדפיסו שלטים על חשבונם".
הכל נעשה מאוד מהר. איך הספקתם?
"עשינו הכל בטלפון ובפייסבוק. עד לאותו יום לא הכרתי בכלל את שרון, אורנית וקובי, הפעם הראשונה שראיתי אותם היה בהפגנה. רק אחריה נפגשנו באופן מסודר ותכננו את המשך הפעילות".
מה באמת התוכניות להמשך? 
"אנחנו מתכננים עוד הפגנה וחושבים על כיווני פעולה נוספים. התרשמנו שגם התושבים רוצים להמשיך לפעול. כרגע אנחנו מחפשים איש קשר מכל יישוב, כדי שבפעם הבאה כל תושבי המועצה ידעו שמתארגנת הפגנה. האסון הבא מחכה לנו מעבר לפינה ואנחנו מקווים שבהפגנה הבאה יבואו יותר תושבים".

"האסון הבא מחכה מעבר לפינה"                                  צילום: שי שמואלי

התעקשתם לקיים את ההפגנה באישור המשטרה. אולי זה פגע באפקטיבית שלה?
"אנחנו אנשי חוק ורצינו לפעול כחוק. גם הייתה חשובה לנו התמיכה של המועצה שהבהירה לנו שהיא לא תוכל להשתתף בלי אישור המשטרה".
גם קובי מקווה שבהפגנה הבאה יבואו יותר אנשים. "רק אם נהיה מאוגדים ומאורגנים נצליח לשנות משהו. זה הזמן שתושבי המועצה יצאו החוצה וישמיעו את קולם. התאונה האחרונה הוכיחה את מה שידענו מזמן - חייב להיות פה שינוי, וכדי להביא לשינוי צריך שכל תושבי המועצה יפעלו יחד. בואו נעשה רעש, כדי למנוע את הפעם הבאה".
"העניין הזה בוער לכולם", אומרת אורנית, "אנחנו לא נניח לזה עד שדברים ישתנו. אחרי התאונה החלטנו להפסיק לשתוק ולהתחיל לעשות. אני נוסעת בכביש הזה על בסיס יומי ואני מפחדת. אני חושבת שהמשאיות לא צריכות לעבור דרך הכביש הזה, זה הכביש היחיד שלנו. המשאיות לעזה צריכות להיכנס מצפון הרצועה, דרך מעבר קרני".

"שהמשאיות יסעו בלילות" 

בכביש 232 נוסעות מאות משאיות המעבירות סחורה אל רצועת עזה. מאז סגירת מעבר קרני, ב־2011, מעבר כרם שלום הוא המעבר היחיד דרכו מועברות סחורות מישראל לרצועת עזה, מה שאומר שכל הסחורה שנכנסת לעזה - מזון, בטון, ציוד, דלק, גז, עוברות דרך מועצה אזורית אשכול.
משמעות הדבר היא שיותר מ־400 משאיות ביום נוסעות על כביש 232 בדרך לכרם שלום. אותו הכביש שהוא הדרך היחידה שלנו להגיע לעבודה, לבית הספר, הביתה. אל משאיות אלו מצטרפות המשאיות שמובילות סחורה חקלאית מיישובי המועצה, וכמובן טרקטורים וכלי רכב איטיים שהם חלק מנופו של כל אזור חקלאי. לחברת 'ענבי הנגב' לבדה, שהבסיס הלוגיסטי שלה נמצא סמוך לצומת צוחר ליד המו"פ וגם היא משלחת סחורות למעבר כרם שלום, יש כ־100 משאיות שיוצאות מדי בוקר לכביש 232.

יותר מ־400 משאיות ביום     צילום: תמרה כהן

כמעט כל מי שנוסע בכביש 232 מעיד על הנהיגה הפרועה של המשאיות, שלעתים קרובות נוסעות במהירות מופרזת ואף עוקפות מכוניות פרטיות בצורה מסוכנת. בעשר השנים האחרונות אירעו יותר מ־60 תאונות דרכים על הכביש, מתוכן חמש תאונות קטלניות שגבו את חייהם של שבעה בני אדם.
מועצה אזורית אשכול ניהלה במשך שבע שנים מאבק מול משרדי הממשלה להרחבת הכביש. כזכור, באוגוסט האחרון התבשרנו כי הממשלה החליטה על הרחבת כביש 232 לארבעה מסלולים, מהלך שיתבצע תוך חמש שנים, כלומר עד 2019 תסתיים הרחבת הכביש. בעקבות התאונה הקטלנית הודיע ראש המועצה חיים ילין כי המועצה פועלת לזירוז העבודות להרחבת הכביש כך שיסתיימו תוך שנתיים-שלוש. חיים גם נפגש עם בכירי אגף התנועה במרחב דרום וסיכם עמם על הגברת האכיפה על הכביש, בדגש על מהירות המשאיות, המשקל שהן נושאות ועקיפות מסוכנות שהן נוהגות לבצע. לדברי חיים, חלק מהבעיה נובע מכך שהנהגים ממהרים מפני שהעבודה שלהם נעשית בקבלנות וכדי להספיק להעביר יותר הם 'טסים' על הכביש - לכן הוא סיכם עם משרד הביטחון כי מספר ההובלות של כל משאית יוגבל לשתיים ביום. בפגישה נוספת שקיימו חיים ומשה טל מדקל הוחלט על הקמת מש"ת (משרד תנועה) שיפעל במועצה, במסגרתו יוצב במועצה שוטר באופן קבוע, כולל הפעלת ניידת תנועה משטרתית על הכביש. המש"ת יפעל בסיוע מתנדבים, וכעת מחפשים במועצה מתנדבים שיקחו חלק בתוכנית.
לתושבי אשכול יש רעיונות משלהם לגבי תנועת המשאיות בכביש. חוץ מהעתקת מעבר הסחורות למעבר קרני קוראים התושבים למשטרה לאכוף את חוקי התנועה על המשאיות בכביש, "עד שהכביש יורחב לפחות שתהיה פה ניידת קבועה, שהמשטרה תשים מצלמות" אומרים התושבים. בקבוצת הפייסבוק הועלו אף פתרונות יצירתיים כמו להגביל את תנועת המשאיות בין אחת בלילה לחמש לפנות בוקר. חלק מהתושבים התלוננו כי כשהמשטרה כבר מגיעה לאכוף את חוקי התנועה היא אורבת לנהגים ברכבים פרטיים במקום לעצור את נהגי המשאיות.

איפה המדבקה?

אני עצמי נסעתי החודש מחבל שלום לעין הבשור, וכמו שקורה פעמים רבות לפניי נסעה משאית ומאחוריי נסעה משאית נוספת. המשאית שמאחוריי, שכנראה מהירות הנסיעה לא מצאה חן בעינה, יצאה לעקוף אותי (נסעתי כאמור מאחורי משאית אחרת) ובאמצע העקיפה באה מולה משאית שלישית. נאלצתי לבלום בחוזקה כדי לאפשר למשאית לחזור לנתיב שלנו - אין לי כל רצון שילדיי יישארו יתומים.

  ההפגנה הייתה ספונטנית                                        צילום: תמרה כהן

לאחר שנכנסה המשאית לנסוע לפניי - דקה לפני שהיא עקפה שוב - הפעם את המשאית הראשונה (הנהג ממהר כנראה, אולי הוא מסיע יולדת במשאית שלו...) חיפשתי את המדבקה שאמורה להיות על כל משאית עם מספר הטלפון לתלונות. זו המדבקה שכתוב עליה 'איך אני נוהג', שעל פי חוקי מדינת ישראל חייבת להיות מוצמדת לכל כלי רכב שהוא חלק מצי רכבים. לא הייתה מדבקה.
הרמתי טלפון למשרד התחבורה. ניסיתי לברר למה על המשאיות שנוסעות בכביש 232 לכיוון כרם שלום אין מדבקה כפי שמחייב החוק. "על פי החוק חייבת להיות מדבקה על כל המשאיות", ענו במשרד התחבורה. "אבל אין" אמרתי. "אם אין אז אין לנו דרך לדעת של מי המשאיות" אמרו במשרד. "אבל גם לי אין דרך לדעת. אז מה עושים?". "אפשר לרשום את מספר הרישוי של המשאית ולפנות אלינו". קלי קלות.
אז אם אתם נוסעים אחרי משאית שאין לה מדבקת 'איך אני נוהג' רשמו את המספר שלה והעבירו אלינו לעיתון, אנחנו נדאג להעביר את זה למשרד התחבורה. ועד שיורחב כביש 232 ועד שתפחת תנועת המשאיות עליו אולי נראה לפחות משאיות עם מדבקה.

עדכונים והודעות על הפעילות בנושא כביש 232 בקבוצת הפייסבוק "תושבי אשכול עוצרים את הפקרות כביש 232"

הם משלנו - רוני מרום

"לגדול בתלמי אליהו הייתה חוויה מכוננת"

רוני מרום, ראש המועצה המקומית מצפה רמון

מי ומה? רוני מרום, ראש המועצה המקומית מצפה רמון. רוני הוא אלוף משנה במיל', בוגר המכללה לביטחון לאומי, בעל תואר שני. חי במושב תלמי אליהו מגיל 6 עד 14.

איך הגעת לאשכול? "הוריי, אלכס וסילבי מרציאנו, היו מראשוני מושב תלמי אליהו. הייתי בן 6 כשהגענו. למדתי בבית הספר היסודי 'הבשור' מכיתה א' ועד כיתה ו'. אני זוכר לטובה את המנהלת אורה אואקרט ואת המחנכת שלי, שוש, שהייתה מורה חיילת וזכתה בהמשך בתואר מלכת היופי, היא הייתה בלתי נשכחת והייתי מאוהב בה עד עמקי נשמתי".

איך השפיעו עליך החיים בתלמי אליהו? "לגדול בתלמי אליהו הייתה חוויה מכוננת שהשפיעה על חיי באופן דרמתי. למדתי שם את השיעורים הכי חשובים שלמדתי בחיים. למדתי 'שכסף לא גדל על העצים' ושצריך להזיע כדי להתפרנס. למדתי את משמעותה של עזרה הדדית, את ערך המשפחה, הסולידריות וכושר האלתור".

מה אתה זוכר מהמושב? "אבי היה חקלאי שגידל תרנגולי הודו, אבטיחים ובוטנים, אני זוכר את הפחד מפני נזקי הקרה לחקלאות. אבי היה מעיר אותי ואת אחי בשתיים לפנות בוקר, היינו מעמיסים צמיגים על עגלת הטרקטור, נוסעים בקור המקפיא לשדה ומבעירים אותם נגד הקרה. כשהייתי בכיתה ה' אבי גויס לשירות מילואים ונעדר מהמושב למשך חודש ימים, מוניתי למלא את מקומו ותפעלתי ביד רמה את כל מערך הפועלים, ההשקיה והדישון.
"אני זוכר גם שהשתוקקתי לתופף בזמן הנפת הדגל בטקס יום הזיכרון שנערך בבית הספר, לשם כך עמדתי על גבעה סמוכה לביתי ובמשך שבוע שלם, בעקשנות רבה, התאמנתי בתיפוף. לא עברתי את האודישנים וטעם האכזבה שמור עמי עד היום.
"אני זוכר את חברי הטוב ערן אפרים שהיה ממושב אוהד, הייתי הולך אליו ברגל, חוצה שדות וגדרות עד שהגעתי לביתו ויחד היינו רוכבים על סוסתו היפה".

עוד משהו: "אני מבקש לנצל את ההזדמנות שניתנה לי להעביר מסר דרך עיתון 232 לתושבי אשכול. אני מבקש לחזק את ידיכם ורוצה לומר לכם שבעיניי אתם ציונים אמתיים. אתם הוכחה לכך שהציונות לא מתה, היא חיה ובועטת דרככם, כי אתם מגשימים אותה.
"אין תחליף ליופיים של מרחבי הנגב, זהו מקום נפלא לגדל בו ילדים, לא הייתי מחליף את ילדותי בשום מקום אחר בעולם כולו. תמיד כשעשיתי מילואים בצאלים הייתי לוקח ג'יפ, מגיע לאזור תלמי אליהו, מביט אל מחוזות ילדותי, ממלא את מצבורי הנפש וחוזר לבסיס".

עפרה בן נתן

משפחה שכזאת - משפחת צוויג משדה אברהם

אוהבים להיות בבית

יוני, בן 37, נולד בפתח תקווה

מעיין, בת 36, נולדה בעפולה

אור, בת 8, תלמידת 'יובלי הבשור'

עמית, בן 5, גן דוכיפת בתלמי יוסף 

עידן, בן שנתיים וחצי, גן שבלול בפרי גן

שירות צבאי: מעיין שירתה במג"ב (לוחמות מחזור 3) ויוני בפלס"ר גולני.

הפגישה: בשנת 2001 יוני ומעיין עבדו ב'אל-על', יוני היה מאבטח ומעיין עוזרת קב"ט. מעיין עבדה בתחנה בדרום אפריקה ויוני נשלח לשם כמאבטח. שבוע מיום הפגישה ועד עצם היום הזה הם ביחד.

פרנסה: יוני הוא חקלאי, מגדל סברסים, פלפלים וקישואים. מעיין יועצת עסקית עסוקה מאוד.

מי עושה מה בבית: מעיין ויוני משלימים אחד את השני - מי שלא מספיק את המשימה האחר משלים. בגדול  מעיין עושה כביסה, קיפולים וניקיון. יוני עושה בישולים, איסוף, פיזור הילדים ובעיקר איתם בבית.

בילויים משותפים: הכי אוהבים להיות ביחד בבית, אוהבים גם טיולים, פיקניק ולבקר חברים של יוני מהצבא.

תחביבים: יוני משחק כדורסל. כשמזדמן למעיין היא אוהבת לרקוד ולהיות עם חברות קרובות. אור אוהבת לרקוד, לשיר ולכתוב סיפורים, עמית בחוג קפוארה ועידן הקטן פשוט אוהב לצחוק.

אוהבים לראות בטלוויזיה: יוני צופה ב־CSI, למעיין אין זמן, אור אוהבת את פרויקט הלהקה וגליס, עמית אוהב את באטמן וספיידרמן אבל לא הסרטים המצוירים. עידן לא צופה בטלוויזיה.

חלום משפחתי: שיהיה לנו יותר זמן משותף בבית. שנוכל כל המשפחה לצאת לטיול לחו"ל.

תובנה לחיים: "משפחה מאושרת היא משפחה בה הילדים מרגישים בטוחים בעצמם, נחוצים ושייכים ויש כבוד לשונות והייחודיות של כל פרט בתא המשפחתי".

עפרה בן נתן

הבלון שהתפוצץ

באמצע החודש שחלף הוכרז הזוכה בפרס הסרט הקצר לילדים של עמותת להב. הסרט הוא 'הבלון', שצולם בנירים עם ילדי קבוצת 'שחף' מספר חודשים לפני פרוץ מבצע צוק איתן • ארנון אבני 

מתוך הסרט. הבלון שחזר מעזה

את הסרט 'הבלון' צילמו בנירים עוד לפני שמבצע צוק איתן טשטש את הגבולות בין בדיון למציאות.
הסרט בנוי על תבנית ידועה: ילדים נחמדים שמנסים להביא מרפא לעולם המבוגרים בדרכם התמימה. בסרט הזה הם מבקשים הפסקת אש זמנית עד תום מסיבת פורים שנידונה לדחייה בעקבות התראות ’צבע אדום’. אלא שכדרכם של ילדים הם אינם עושים זאת בשיטות המקובלות, ובינינו - גם המקובלות לא ממש עובדות, אבל הם לפחות מנסים בכנות: שולחים בקשה מסודרת, מתורגמת ב'גוגל', קשורה לבלון מעופף, שפונה אל המפקד של עזה.
על פי התכנית שלהם התשובה אמורה לחזור באותה דרך, ומשזה לא קורה, הם מארגנים תרמית קטנה ושותלים את המסר המבוקש על בלון אחר בין השיחים. כצפוי, זה מצליח והמסיבה נפתחת בשמחה ונסגרת בבהלה - 'צבע אדום', כמובן. זה לא כל כך נורא כי כמו בכל סרט טוב, גיבור הסרט (גפן מלמד) מצליח בדקות הקצרות של החגיגה לצוד את עדי החמודה (קורין יקר) ולאחוז בידה בשעת האזעקה. ואל תגידו שזה לא מתכון מנצח. בכל גיל - אפילו בבית אבות.
יפה עשו המפיקים שהצליחו לתפור את הסיפור שלנו המורכב והמסובך על נוסחה פשוטה ומוכרת, שיש בה הומור, תמימות, אהבה ונכלולים. אפילו סבא עם שפם יש שם (אליהו רז) שמסתובב בשדות שלאורך הגבול שהם עבודתו גם במציאות. הוא מעניק לגיבור שלנו משקפת שתשמש אותו בהמשך כדי לעקוב אחרי הבלון שמתרחק בשמים. 'קיבלתי אותה מחבר בעזה' הוא מסביר כדי לסבך עוד יותר את המציאות המתעתעת.

מבט משעשע

ליבי ירקוני

גפן מלמד

אם תיכנסו ליוטיוב ותכתבו 'הבלון' תוכלו למצוא את הסרט ואפילו ליהנות. לא צריך להיות ילד בשביל זה. לא ראיתי את שאר הסרטים, אבל אני בטוח שהזכייה מגיעה לנו באשכול, ולבמאי שתפר את הסיפור עם המקום והנפשות הפועלות. איך לקח מציאות מסובכת והציע מבט משעשע עם קרן אור אופטימית, שמצליחה לנצח את כל השנאות...

ענב מלמד

נטע עציון

אלא שגם ילדים יודעים שפתרונות שמצליחים בסרטים לא אמורים להתממש אלא רק להצביע על הכיוון הנכון והצודק. גם ילדים יודעים שבלונים לא מתעופפים לנצח ומתפוצצים בסוף - כי זו דרכם. מה שהם לא יודעים זה שהמציאות גם היא יכולה להתפוצץ. והפעם הם הרגישו את זה בכל העוצמה.
הראשון היה סבא אליהו רז שגם נכדתו הדס משתתפת בסרט. ימים מספר לפני הפסקת האש הראשונה הוא נפגע מרקטת קסאם שנפלה קרוב מאוד אליו ופצעה אותו קשה. הביתה אל המשפחה ואל הדס - הוא כבר חזר, הולך בזהירות עם קביים ויעבור זמן רב עד שישוב לעבודתו בשדה.

אליהו רז

בשעה האחרונה של המלחמה נפגעו עוד שלושה: גדי ירקוני, אבא של ליבי שמשתתפת בסרט נפצע קשה ואיבד את רגליו. הוא יחזור אל המשפחה ואל העבודה אבל זה יהיה אחרת.
זאביק עציון, אבא של נטע, נהרג. הוא היה רכז הביטחון של הקיבוץ שידו הייתה בכל דבר, ומופיע גם ברשימת התודות בסוף הסרט, כי בנירים דבר לא זז בלעדיו.
השני שנהרג היה שחר מלמד אבא של גפן ושל ענב שגם היא משתתפת בסרט.

מה למדנו

אז מה אומר לנו הסרט. אני לא יודע. האם המסקנה היא שאסור להאמין בדבר מלבד כוח... או שצריך להבין שסרטים, כמו משאלות לא מתגשמים כמו שתמיד רוצים. וחיים ללא משאלות, גם הם אולי כמו בלון מפוצץ: לא יכולים להמריא ולא כל כך יפים...
בסוף הסרט חולפים הילדים בלי להבחין בדרכם בבלון שחזר מעזה עם תשובה של ילד משם. את הקסאמים הוא לא יכול לעצור, כך הוא אומר, 'אבל אולי ניפגש פעם'. כן, אולי עדיף ככה.

המזל שלהם, המזל שלנו

משתתפי הסרט עם תעודת הפרס.
צילום: רמי ברגיל

את התסריט כתב מתן פלד והוא גם שביים. הסרט הופק על ידי עמותת להב לקידום הערכים בחברה. העמותה - הפועלת בשיתוף עם משרד החינוך ו'ערוץ הילדים', שבו שודרו הסרטים - הגיעה לנירים דרך מרכז חוסן. להצלחה היו עוד שותפים וביניהם העמותה לקידום תושבי אשכול, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, ’נגה תקשורת’ וכמובן קיבוץ נירים ועוד.
התחרות שבה נבחר הסרט הייתה בין ארבעה סרטים – כולם של עמותת להב. אפשר לנחש שתוצאות התחרות, שהתקיימה לאחר מבצע 'צוק איתן', על ידי העמותה עצמה, הושפעו בהכרח מתוצאות האירועים בעוטף עזה. הבחירה של המפיקים בנירים, שמן הסתם לא יכולה הייתה לצפות את מה שקרה דווקא שם, התבררה כהימור מוצלח על מי שהמזל הפנה לו עורף - עד הסוף. ועדיין, הסרט יפה ופיוטי על ילדים נחמדים בסיטואציה שכולנו באשכול מכירים על בשרנו.

שיפוץ בבית הגלגלים

'בית הגלגלים' באורים זכה לאחרונה לשיפוץ מקיף ולממ"ד חדש.
'בית הגלגלים' באורים הוא אחד משישה בתים של עמותת 'בית הגלגלים' שמקיימת פעילויות לילדים ובוגרים עם נכויות פיזיות.
המרכז באורים מהווה בית שני לכ־100 חניכים מגילאי 32-8. עד כה התקיימה הפעילות במבנה ישן, אך בחודשים אחרונים
עבר הבית שיפוץ מאסיבי בעלות של 1.5 מיליון שקל, הכולל שיפוץ חדרי שינה, מטבח, סלון, החלפת ריצוף והכי חשוב הוקם בו ממ"ד לביטחונם של החניכים והמדריכים בסיוע תמיכתם של ביטוח לאומי, קרן ויינברג ותורמי קרן היסוד.

צילום: מעין לצקו

בשבוע שעבר התקיים טקס פתיחה לבית המחודש, בהשתתפות יו"ר העמותה ד"ר פנינה שור-שורץ, מנכ"ל העמותה אברמי טורם, נציגי ביטוח לאומי ומשרד הרווחה, חניכים, הורים, מדריכים ומתנדבים.
"אנו נמצאים בהתרגשות גדולה", אומרת הדר אפלבאום מנהלת סניף בית הגלגלים באורים, "היום יש לנו בית איתן, נגיש,
מרוהט ומשופץ שמביא לנו יציבות וביטחון. שילוב כזה של חומר ורוח מאפשר לנו קיום והמשך עשייה משמעותית לחניכים יחד עם המתנדבים".
מנכ"ל עמותת בית הגלגלים אברמי טורם אמר בטקס כי בשנים הקרובות הסניף ימשיך להתפתח ולהרחיב את פעילותו בקרב עוד עשרות ילדים ובוגרים בנגב.

פינק פלויד בצאלים

חניכי 'הבית הירוק' העלו מופע מושקע ומקצועי משירי הלהקה המיתולוגית

קולות הגיטרות החשמליות שמילאו את פאב 'הבאר' בצאלים לא היו שייכים הפעם לברי סחרוף או לבלקן ביט בוקס, אלא למוזיקאים שלנו - הרכבי המוזיקה של 'הבית הירוק' הפיקו ערב מחווה ללהקת פינק פלויד, ועל הביצועים המקצועיים גברו רק צעקות הקהל שהגיב בהתלהבות.
מופע המחווה היה אירוע הפתיחה של שנת הפעילות בחדר המוזיקה של 'הבית הירוק'. לאחר שבקיץ האחרון בוטלו כל ההופעות עקב מבצע צוק איתן עלה הצורך לקיים ערב גדול עם הרבה משתתפים, בכדי לאסוף מחדש את החניכים ולהצליח להחזיר את כולם לשגרת החזרות. החזרות התקיימו במשך חודשיים אינטנסיביים, שכללו ימי חזרות ארוכים וסוף שבוע חזרות מרוכז. במקביל עבדה קבוצת היוצרים של 'הבית הירוק' על עיצוב התפאורה והפרסום לערב, בהובלת המדריכה ורד נתיב.
כמקום שיארח את מופע המחווה נבחר פאב 'הבאר' בצאלים - שרגיל באירוח הופעות גדולות ומקצועיות, אם כי ייתכן שקהל כה נלהב הוא עוד לא ראה... כ־350 צופים הגיעו למופע והגיבו בהתלהבות למוזיקה הסוחפת והמושקעת שניגנו ההרכבים במשך שעה וחצי. אם פספסתם - לא נורא, הערב היה כל כך מוצלח שלצוות ה'בית הירוק' כבר הגיעו בקשות לקיים אותו שוב, וייתכן שהמופע יעלה פעם נוספת בקרוב.
את המופע הפיקו ארבעה מפיקים משכבת י"א, להם זו שנת חניכות שנייה בחדר המוזיקה: יותם איינשטיין ממגן, איליי טיסונה מדקל, דניאל גולדמן ממשאבי שדה וליאל פישביין מאורים שגם הגה את רעיון קיום הערב. צוות ההפקה קיבל החלטות ביחס לתוכן ההופעה והביצוע המוזיקלי, והיה אחראי על כל הצדדים הטכניים של המופע.
על הבמה עלו ובאו: עמרי גבאי מרעים, אסף פבר מרעים, גל כהן מרעים, גלעד ווקרט מדקל, איליי טיסונה מדקל, שקד לוי מדקל, ליאל פישביין מאורים, דנה רבינוביץ משדה ניצן, מאי קדוש מישע, אדיר עידן מאבשלום, אור אברמוב מישע, קרן אור מיתד, בר קלדרון מסופה, גון סרוגו משדה ניצן, יובל דדון ממגן, ישי ברט מעין הבשור, סהר ניסנוב מעין הבשור, לי שלייפר ממגן, ענבר אדר מניר עוז, תום אמסלם מיבול, אור בקשי מעין השלושה, גיא מור יוסף ממשאבי שדה, יעל גומל ממגן ויותם איינשטיין ממגן.
"אני מקווה שנמשיך לצמוח ולגדול בהפקות ובאיכות ולעמוד בביקוש להופעות", אומר זהר איזנמן, מדריך המוזיקה של 'הבית הירוק', "מחכה לנו שנה עמוסה בהופעות מגוונות ואיכותיות, המופע בצאלים הוא יריית הפתיחה שלנו, תודה לקהל שהגיע, ולמי שאפשר את קיום הערב: יעל אדר מנהלת אגף החינוך, אדווה פורטל כהן מנהלת מדור ילדים ונוער, אודי ברק וצוות פאב 'הבאר', ניסן קלדרון וחברת 'ניסשיר הגברה', תיכון 'נופי הבשור' וכמובן להורים המדהימים של הילדים על התמיכה האינסופית והאהבה, אין כמוכם".

צילום: 232

הכר את המומחה

הם גרים ברחוב שלנו, עומדים יחד איתנו בתור בכלבו ואוספים את הדואר מהמזכירות. ואנחנו הרבה פעמים בכלל לא ידענו שהם כאלו... המון דוקטורים יש באשכול - החל במוזיקולוגים וכלה במומחית לאימונולוגיה מולקולארית. עיתון 232 גאה להציג: הדוקטורים • תם פרחי

מועצה אזורית אשכול היא כידוע מועצה חקלאית, אבל מסתבר שיש עוד תחומים שמעניינים את תושבי האזור. לא מעט אנשים שגרים באשכול כתבו דוקטורט בנושאים שונים ומשונים, לפעמים כאלו שרובנו אפילו לא מצליחים לבטא. האנשים האלו נראים בדיוק כמו כולם - אבל לפני השם שלהם מתנוססות שתי אותיות קטנות – ד"ר.
כמובן שלא שוחחנו עם כל הדוקטורים במועצה. פרט לאנשים שתקראו עליהם בהמשך גרים במועצה גם שני דוקטורים למוזיקולוגיה - נחום שופמן מכיסופים ונתן פורמנסקי מנירים (כרגע בשנת חופש), שני דוקטורים למזרחנות - אורי רוסט ממגן ויוסי אמיתי מגבולות, דוקטור לאנטומולוגיה - אברהם הברון מבארי, דוקטור למחשבת ישראל - שמעשיר את כולנו בשיעורים שהוא מעביר במועצה - מרטין ססלר ממגן, דוקטור לעבודה סוציאלית - רינת גלילי מנירים, פרופסור לספרות - זיוה בן פורת מרעים, דוקטור להיסטוריה - אלון פאוקר מבארי, זוג דוקטורים מדקל - אהוד ויוכי דיין  - הוא דוקטור למטאורולוגיה והיא דוקטור לספרות, ועוד רבים אחרים.
וכמובן שיש אצלנו גם הרבה דוקטורים שהם רופאים: פרופ' מאיר ניסקה משדה ניצן, פרופ' איתן חי עם ממגן,  פרופ' אברהם בורר מניר יצחק, ד"ר ליאור פוקס מעין הבשור, ד"ר אלון חיים ממגן, ד"ר רויטל דג'אווי מישע, ד"ר עמית נחושתן מרעים, ד"ר מיכאל שיינס מעין הבשור; וכמה רופאי שיניים: ד"ר רולנד נבט מסופה, ד"ר מיכל שדה מעין הבשור וד"ר דב דג'אווי מישע; וכמובן וטרינרים: ד"ר יריב עגור מאוהד, ד"ר אלי מסיקה מבארי וד"ר גליה שלו מעין הבשור.
על כל אחד מהאנשים עליהם תקראו היה אפשר לכתוב כתבה שלמה, אך מפאת קוצר היריעה כינסנו את כולם תחת קורת דף אחת. ייתכן שכמה מהם מוכרים לכם, אך מעולם לא ידעתם שהם בעלי דוקטורט, ולא בכדי. רובם ככולם צנועים מאוד ואינם ששים אלי פרסום. ביקשנו מהם בכל זאת לספר לנו על תחום עיסוקם, וגם אם לא הבנו את כל המילים הקשות, הרי לפניכם רשימה חלקית אך נכבדת של הדוקטורים שלנו.

דוקטורט אחד, ארבעה ילדים

צבי סולוב. תורות
היחסות של איינשטיין 

צבי סולוב מנירים הוא ד"ר לפילוסופיה של המדע מטעם אוניברסיטת תל אביב. בעבודת הדוקטורט שלו חקר את ההשפעות הפילוסופיות של שתי תורות היחסות של איינשטיין. בתחילת דרכו השלים תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ואף לימד את התחום. בתואר השני למד בתכנית להוראת המדעים ובמסגרת זו השתתף בקורסים בפילוסופיה של המדע. במהרה התאהב בנושא וקצר הצלחות רבות, עד שמהאוניברסיטה הציעו לו מלגה לדוקטורט. צבי נענה בחיוב: "אמרו לי קח, אז לקחתי...".
במקביל לכתיבת הדוקטורט המשיך צבי לחנך וללמד פיזיקה ומתמטיקה ב'מעלה הבשור', עד שקיבל מלגת לימודים בבוסטון ועבר ללמוד וללמד באוניברסיטת הרווארד. כעבור שנה שב ארצה וסיים את הדוקטורט. הוא המשיך ללמד בתיכון המועצה, באוניברסיטאות ברחבי הארץ ובפקולטה לחקלאות ברחובות.
שרה אור מיתד היא ד"ר לספרות מטעם אוניברסיטת בר־אילן. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בספרות ימי הביניים – שירה אישית ופריצת מוסכמות בשירת החול של רבי שלמה אבן־גבירול.
שרה לימדה במשך שנים רבות ספרות בבית הספר 'הבשור' ו'נופי הבשור' ובמחלקה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון. כיום היא רכזת הוראה ב'נופי הבשור' ומלמדת ספרות לבגרות בכיתות השונות, ומרצה לספרות במכללת ספיר.
שרה, למה דווקא ספרות?

שרה אור. פריצת מוסכמות
אצל אבן גבירול

"כי אני אוהבת ספרות, ויותר מכך - אני אוהבת לגרום לאחרים לאהוב ספרות".
אייל ברנדייס מסופה הוא ד"ר למחשבה מדינית מטעם אוניברסיטת בר־אילן. עבודת הדוקטורט שלו עסקה במקורותיה הרעיוניים של האידיאולוגיה הקיבוצית.
תסביר בבקשה, אייל...
"בדוקטורט שלי בחנתי ארבעה רעיונות סותרים שכוננו את האידיאולוגיה הקיבוצית: מרקסיזם, אנרכיזם, לאומיות וההיבט היהודי, ובדקתי כיצד הם משתלבים זה בזה".
אתה עוסק היום בתחום הזה?
"אני מרצה באוניברסיטת בר־אילן בקורסים למחשבה מדינית, לאידיאולוגיות פוליטיות מודרניות, למבוא לממשל ופוליטיקה ולגישות ותיאוריות במדעי המדינה. כבר יצא לי לפגוש בקורסים שאני מלמד סטודנטים מהמועצה. בעבר הייתי מזכיר הקיבוץ בסופה ולאחרונה אני משמש דובר צח"י של סופה".
עופרי מישוב מאוהד היא ד"ר ללשון מטעם אוניברסיטת תל אביב. בשנים שבהן השלימה את התואר הראשון והשני התגוררה בתל אביב עם בעלה נדב ולפני תשע שנים שבו לגור באוהד. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה במשך חמש שנים ובה חקרה את הקשר שבין תחביר לסמנטיקה, ובמילים אחרות – איך משמעותה של מילה מכתיבה את מבנה המשפט שהיא נטועה בו. כיום עופרי מרצה ללשון ומלמדת סטודנטים להוראה בסמינר הקיבוצים.

אייל ברנדייס. מקורות
האידיאולוגיה הקיבוצית

עופרי היא דוקטור צעירה - את תואר הדוקטור קיבלה כשהייתה בת 31. לאורך השנים שבהן כתבה את הדוקטורט גם נולדו שלושה מארבעת ילדיה: בתה הבכורה נולדה בתחילת מלאכת הכתיבה ובנה השלישי עם סיומה.
עופרי, איך עושים את זה?
"בעזרתו העצומה והמפרגנת של נדב, שלולא הוא לעולם לא הייתי מצליחה  להגשים כך את עצמי ואת החלומות שלי".
ואיך הגעת לתחום?
"התגלגלתי לתחום הלשון לגמרי במקרה. בתואר הראשון למדתי במחלקה לסוציולוגיה והלשון היה חוג משני בלבד. עם הזמן התאהבתי לחלוטין בלשון ועד היום אני מאמינה שהשפה היא כרטיס הביקור הבסיסי ביותר של כל אדם".
ברוס אלפרט משדה ניצן הוא ד"ר לפיזיקה מטעם אוניברסיטת אוהיו, ארה"ב. הדוקטורט הוא גם הסיבה שהביאה את המשפחה ארצה: ברוס נשלח לישראל לשנה כדי להשלים כאן את המחקר בשיתוף עם פרופסור מהטכניון. כעבור שנה קרא בעיתון על כוונה להקים מושב חקלאי בנגב, ארז מיטלטליו ועבר עם משפחתו לשדה ניצן.
עבודת הדוקטורט של ברוס (שהושלמה, לדבריו, "מאוד מזמן, בשנות ה־70 של המאה הקודמת...") חקרה את האור הנפלט מהחומר – אור שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת – המסייע לדעת ממה הוא מורכב. מתברר שלכל מולקולה בעולם יש את ספקטרום הצבעים הייחודי לה, שהוא למעשה טביעת האצבע שלה. הטכנולוגיות שמאפשרות לפרק את האור הזה הן מיוחדות במינן וחיוניות להבנה של כל חומר בעולם – מהכוכבים ועד לחומרי נפץ.
נשמע פשוט מאוד. ומניין האהבה לפיזיקה?

עפרי מישוב. הקשר
בין תחביר לסמנטיקה

"פיזיקה היא התחום שמסביר איך עובדים כמעט כל הדברים בעולם. הכול סביבנו מתחיל ונגמר בפיזיקה".
כיום עובד ברוס בחברת 'לוצאטו את לוצאטו', הבוחנת מבחינה מדעית ומשפטית את הפוטנציאל הגלום בכל מיני רעיונות להירשם בתור פטנטים.
ענבל כהן מעין הבשור היא ד"ר לאימונולוגיה מולקולארית מטעם האוניברסיטה העברית. את הדוקטורט עשתה בפקולטה לחקלאות ברחובות ובמסגרתו חקרה מעבר של נוגדנים במערכת החיסון של אפרוחים - לפני ואחרי הבקיעה מהביצה. היא בדקה, למשל, מתן חיסונים לאפרוחים בשלב ההדגרה, וגילתה שהדבר הביא לבקיעתם של
אפרוחים חזקים יותר, שלא נזקקו לאנטיביוטיקה עם צאתם מהביצה.לאחר המעבר החד מהמרכז לאשכול היא הקימה מעבדה עצמאית ששירתה לקוחות שונים באזור, אך בחלוף הזמן החליטה להקטין את היקף הפעילות במעבדה ולהצטרף לבעלה במשק המשפחתי. כיום הם מגדלים יחד פרחים ואננס וענבל הקימה במשק מעבדה לצרכים פנימיים.
יעלה רענן מכיסופים היא ד"ר לאנתרופולוגיה מטעם אוניברסיטת סולט־לייק־סיטי ביוטה, ארה"ב. את עבודת הדוקטורט שלה, שהתמקדה בגליל הערבי, השלימה לפני כעשור ושאלת המחקר שנידונה בה היא מדוע הנערות הערביות בתיכון לומדות קשה כל כך כדי להצטיין.

ברוס אלפרט. האור
הנפלט מהחומר

יעלה עשתה תואר ראשון בכלל במחשבים, אך אבחון שעשתה במהלך התואר גילה שהיא סובלת מדיסלקציה, והיא החליטה לשנות כיוון. את התואר השני עשתה ביהדות זמננו וכשביקשה להמשיך ללימודים מתקדמים בתחום הסביר לה המנחה שלה שמוטב לה לפנות לנתיב האנתרופולוגי. היא מצדה הגיבה בשאלה: "אנתרו מה?".
והיום האנתרופולוגיה היא חלק מהחיים שלך.
"העיסוק באנתרופולוגיה הוא זכות אמיתית ומתנה של ממש. בזמן המחקר הייתי מתעוררת מדי בוקר, צובטת את עצמי ושואלת 'באמת משלמים לי בשביל לעשות את זה?'".
כיום יעלה מרצה במכללת ספיר ובמכינות הקדם־אקדמיות. עיקר עיסוקה הוא בפעילות למען קידום זכויותיה של האוכלוסייה הבדואית בנגב.
במסגרת זו היא עובדת עם עמותה שהקימה מנהיגות תושבי הכפרים הלא־מוכרים, הפועלת לפתיחת תיכונים בכפרים, להכרה בגני ילדים ולהשכלתן ולקידומן של נשים. בד בבד היא מלווה גם את מנהיגות האגודה השיתופית של מגדלי הצאן הבדואים.
רוי פלשר משדה ניצן הוא ד"ר לספרות אנגלית מטעם אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון. עבודת הדוקטורט שלו התמקדה בחיבורו של ההיסטוריון ואיש הרוח הבריטי תומס קרלייל. את הדוקטורט החל בארה"ב וסיים אותו בשנת 1974, זמן קצר אחרי שעלה ארצה.

יעלה רענן. הצטיינות בלימודים אצל
נערות ערביות בגליל המערבי

רוי עסק בספרות במשך שנים לא מעטות ואף עבד בתחום באוניברסיטת אינדיאנה ובניו־ג'רזי. זמן קצר אחרי בואו לישראל החליף את העט באת חפירה ואת מכונת הכתיבה במזמרה והפך לחקלאי מן המניין: "הייתי יכול להמשיך לעסוק במקצוע שלי אבל בחרתי בדרך אחרת. זה כמובן לא פגע באהבה הישנה שלי לספרות". במקביל לעיסוקו בחקלאות לימד רוי ספרות אנגלית במכללה האקדמית הממלכתית־דתית 'חמדת הדרום': "זו בהחלט לא הייתה הסביבה הטבעית שלי, אבל זו הייתה חוויה מאוד מעניינת".

דור שני לדוקטורים

שושן הרן מבארי היא דוקטור להגנת הצומח - מקצוע שעוסק בהגנה על צמחים מפני מזיקים ומחלות, חלק ממדעי הצמח.
שושן היא דור שני לדוקטורים באשכול, אביה הוא ד"ר אברהם הברון, ממייסדי קיבוץ בארי, מומחה לאנטומולוגיה, תורת החרקים. היא למדה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית לתואר ראשון ולתואר שלישי. "בתקופת הלימודים לתואר הראשון שכרתי דירה ברחובות, ובתקופת לימודי הדוקטורט גרתי בבארי ונסעתי כל הזמן על קו בארי-רחובות". את הפוסט־דוקטורט עשתה עם המשפחה באוניברסיטת רטגרס, בניו־ג'רזי.

שושן הרן.
ביו טכנולוגיה

היום שושן היא דירקטורית חיצונית בחברת 'אדמה' (מכתשים אגן) ולפני כן עבדה שנים רבות בחברת 'הזרע'. במקביל לעבודתה שושן הקימה לפני כשלוש שנים את עמותת 'פייר פלאנט' שמטרתה לסייע לחקלאים עניים באפריקה באמצעות הבאת זרעים איכותיים לארצותיהם. "הפעילות שלי כיום ב'פייר פלאנט' היא בהתנדבות והקיבוץ מאוד מפרגן. בכלל באשכול יש תמיכה בפעילות העמותה ומתנדבים מרכזיים בעמותה הם מהמועצה שלנו. אפשר לראות מידע על הפעילות באתר fairplanetseeds.com או בפייסבוק (Fair Planet). עכשיו לדוגמה אנחנו מחפשים מתנדבים בעלי רקע חקלאי שיסעו לשלושה חודשיים לאתיופיה. אפשר ליצור איתי קשר ב־054-5656341 או shoshan@fairplanetseeds.com. החבר'ה מהמועצה שכבר התנדבו אצלנו מדווחים על חוויה ייחודית ומופלאה".
נתקלת בקשיים במסלול שבחרת בו על רקע החברות בקיבוץ והמרחק הגיאוגרפי?
"לא ממש. היה תקדים במשפחה כי גם אבא שלי למד באקדמיה כחבר קיבוץ ולכן זה נראה לי מאוד טבעי. כמובן שהייתי צריכה לקבל אישור מהקיבוץ לכיוון בו הלכתי, אבל זו לא הייתה בעיה. כשרציתי להתחיל תואר שני, בתחילת שנות ה־90, הציעו לי בפקולטה ללמוד במסלול הישיר לדוקטורט ומאוד שמחתי כי המשמעות היתה שהייתי צריכה לקבל מהקיבוץ אישור רק פעם אחת ולא פעמיים (-: כשיצאתי לפוסט דוקטורט זה היה מאוד יוצא דופן בבארי. קיבלתי אישור מיוחד ונסעתי עם כל המשפחה לשנתיים לארה"ב כחברי קיבוץ, בסידור ספציפי שעשו בשבילנו".

חיותה זילברמן.
אליהו טסלר

תרצה דה־וריס משדה ניצן היא ד"ר לביולוגיה מטעם אוניברסיטת רוטגרס בניו־ג'רזי. את התואר הראשון בביולוגיה למדה באוניברסיטה העברית וב־1969 נסעה עם בעלה לארה"ב שם עבדה בתור לבורנטית במחלקה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון ואחר כך השלימה דוקטורט באוניברסיטת רוטגרס בניו ג'רזי (גל הספל מתלמי אליהו, שהיה תלמידה של תרצה בתיכון, הוא כיום פרופסור חבר באוניברסיטה זו).
עם השלמת עבודת הדוקטורט – שעסקה במחלה הפוגעת באפרסקים – שבו ארצה ותרצה החלה את עבודתה בחוות גילת. כשנולדו ילדיה החליטה לזנוח את המחקר ולשוב לאהבתה הישנה – ההוראה. היא לימדה בבית הספר 'הבשור' במשך 30 שנה וכיום היא מלמדת מיקרוביולוגיה במכללת ספיר ובמכללת רופין.
חיותה זילברמן מניר עוז היא ד"ר לספרות מטעם אוניברסיטת בן־גוריון. עבודת הדוקטורט שלה היא מונוגרפיה על המשורר אליהו טסלר. את התואר הראשון למדה במחזור הראשון של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. באותם ימים לא נפתח מסלול לתואר שני בבאר שבע ולכן נדדה ללימודי המאסטר בתל אביב.
באחד השיעורים בהם השתתפה הוקרא שיר מתוך קובץ השירים היחיד של טסלר שראה אור והיא הוקסמה ממנו מיד. את אסופת השירים הנדירה חיפשה ואף מצאה ממש מתחת לאף, בספריית ניר עוז, וממנה נבטה התזה שלה. כעבור שנים שכנע אותה בן־זוגה להמשיך ולפענח את חידת טסלר והיא יצאה למסע בעקבותיו שסופו בדוקטורט.
בימים אלה מוציאה חיותה מהדורה מחודשת משיריו של טסלר ובפתחה מבוא פרי עטה. בד בבד היא מקדישה את זמנה לכתיבת סיפורי חיים של אנשים, מלמדת בחוג לספרות ב'נווה אשכול', ומספרת ושרה באהבה לילדי ניר עוז.
ליאב שדה־בק מעין הבשור היא דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מטעם אוניברסיטת בן־גוריון.
בתואר השני עסקה ליאב – שמשפחתה היא ממפוני סיני - בנושא שהיא מכירה מהבית: 'הפקת לקחים מפינוי סיני מנקודת מבטם של המתיישבים'. בדוקטורט עסקה בשכול והנצחה באינטרנט בחברה הישראלית.
"לאחר ההתנתקות גויסתי לעבודה במנהלת תנופה (סל"ע לשעבר) שהייתה אמונה על שיקום מפוני חבל עזה וצפון השומרון. במסגרת העבודה יצא לי כמובן לעבוד עם המועצה שלנו שהייתה אחת מהרשויות הקולטות שעשתה עבודת קודש באימוץ ובקליטת המפונים".
כיום ליאב עובדת עם סגן נציב שירות המדינה והיא חלק מצוות הקמה של אגף לבקרת ניהול ההון האנושי בשירות המדינה. לצורך עבודתה היא נוסעת שלוש פעמים בשבוע לירושלים.