מה המיצ"ב

נתוני המיצ"ב חושפים תמונה לא מאוד משמחת לגבי בתי הספר באשכול. ההישגים הלימודיים בירידה אך מה שמדאיג בעיקר את ההורים הוא המצב המשתקף בחלק מבתי הספר בתחום האקלים הבית ספרי. אנחנו מביאים פה חלק מהנתונים ומקווים לדווח לכם על תמונת מצב טובה יותר במיצ"ב הבא • נגה גדג'  

בתי הספר באשכול הם נדבך משמעותי במרקם הקהילתי שלנו ובחיים שלנו בכלל. לשם אנחנו שולחים את הילדים שלנו בבוקר ושם הם מבלים שעות רבות, סופגים ידע ומקבלים חינוך.
תחום הידע קל יחסית למדידה, והתלמידים נבחנים עליו הן בבתי הספר והן במבחנים השוואתיים מדי פעם. לעמת זאת את האווירה בבית הספר קשה יותר למדוד, ואחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית).
מיצ"ב הם מבחנים הנערכים אחת לשנתיים בבתי הספר בארץ (לפי ההנחיות החדשות של שר החינוך שי פירון מעתה ייערכו כל שלוש שנים). המבחנים בודקים הן את ההישגים הלימודיים והן את 'האקלים הבית ספרי' – שם כולל לתחושה של התלמידים בבית הספר, היחסים בין מורים לתלמידים, היחסים בין התלמידים לבין עצמם, רמת האלימות, תחושת המוגנות והתנהגות התלמידים בכיתה.
במיצ"ב שתוצאותיו מפורסמות פה נבחנו תלמידי כיתות ב', ה' ו־ח' (הישגים לימודיים) וכיתות ה'־ט' (האקלים הבית ספרי). חשוב להדגיש כי התוצאות משקפות מצב ברגע נתון אחד, כפי ששיקפו אותו תלמידים בשכבות ספציפיות. המיצ"ב נערך לפני כמעט שנתיים ומאז השתנו דברים רבים בבתי הספר, ב'יובלי הבשור' למשל נערך המיצ"ב זמן לא רב אחרי חילופי המנהלות. מאז עשתה מרסלה קביטקה שינוי גדול בבית הספר, שתוצאותיו לבטח ישתקפו במיצ"ב הבא.
עוד חשוב לציין שנתוני המיצ"ב הם יחסיים, כלומר בית הספר מדורג בהשוואה לבתי ספר אחרים. ההישגים הלימודיים הכלולים במיצ"ב אינם כוללים את ציוניהם של התלמידים המשולבים (חינוך מיוחד, תלמידים עם צרכים מיוחדים) והתלמידים העולים (עד שלוש שנים בארץ).
אנו מביאים פה חלק מנתוני המיצ"ב, בתחומים בהם בלטו בתי הספר שלנו לטובה או לרעה. את הנתונים המלאים אפשר למצוא באתר של משרד החינוך.

בספריית 'ניצני אשכול' (צילום ארכיון)

ניצני אשכול

כיתה ב'  - עברית: עשירון 2 (עשירון 8 ב־2009); כיתה ה'  - מתמטיקה: עשירון 6 (עשירון 10 ב־2009), עברית: עשירון 5 (עשירון 9 ב־2009).
אקלים בית ספרי:
בית הספר קיבל בסך הכל ציונים טובים בתחום האקלים הבית ספרי. התלמידים דיווחו על תחושת מוגנות גבוהה יחסית - 3% לעומת 7% בממוצע הארצי: 3% מהתלמידים דיווחו כי 'לפעמים אני מפחד ללכת לבית הספר כי יש בו תלמידים שמתנהגים באלימות" (לעומת 7% בממוצע הארצי), 2% דיווחו כי "לפעמים אני מעדיף להישאר בהפסקות בכיתה כי אני חושש שיפגעו בי" (לעומת 5% בכלל בתי הספר) ו־3% דיווחו כי "יש בבית הספר מקומות שאני פוחד להסתובב בהם" (לעומת 8% בשאר בתי הספר).
גם המעורבות באירועי אלימות נמוכה יחסית - 7% לעומת 12% בכלל בתי הספר: 9% מהתלמידים דיווחו כי "בבית הספר יש חבורות של תלמידים אלימים המציקים לתלמידים אחרים ופוגעים בהם" (לעומת 26% בבתי ספר אחרים) ו־9% דיווחו "בחודש האחרון מישהו מהתלמידים לעג לי בגלל צבע העור, המוצא או הדת שלי" (לעומת 12% בכלל בתי הספר).
גם הדיווחים על פגיעה של מורים בתלמידים נמוכים: 7% דיווחו כי "בחודש האחרון מישהו מהמורים לעג לי או העליב אותי או השפיל אותי במילים" (לעומת 14% בשאר בתי הספר), 2% דיווחו כי "בחודש האחרון מישהו מהמורים תפס אותי ודחף אותי או הכה אותי בכוונה" (מול 6% בכלל בתי הספר). התלמידים גם דיווחו על שיעור גניבות נמוך – 5% דיווחו ש"בחודש האחרון תלמידים מבית הספר גנבו לי ציוד או אישיים חפצים" (לעומת 12% בממוצע הארצי).
בית הספר קבל ציון טוב בתחום הסביבה הפיזית ("הכיתה שלי יפה ומטופחת", "השירותים של התלמידים נקיים ובמצב תקין"), ובשימוש בתקשוב (שימוש במחשב ובאינטרנט).

יובלי הבשור

כיתה ב' - עברית: עשירון 1 (עשירון 3 ב־2009); כיתה ה' - מתמטיקה: עשירון 2 (עשירון 8 ב־2009), עברית: עשירון 1 (עשירון 8 ב־2009).
אקלים בית ספרי:
בית הספר קיבל ציון טוב בשימוש בתקשוב (שימוש במחשב ובאינטרנט).
התלמידים ב'יובלי הבשור' דיווחו על רמה גבוהה יחסית של אלימות – 16% לעומת 12% בכלל בתי הספר. הדבר נכון גם לגבי אלימות פיזית: 25% מהתלמידים הסכימו עם ההיגד "בחודש האחרון קיבלתי מכה או בעיטה או אגרוף מאחד התלמידים שרצה לפגוע בי" (לעומת 19% בממוצע הארצי), "בבית הספר יש חבורות של תלמידים אלימים המציקים לתלמידים אחרים ופוגעים בהם" – 45% (מול 26% בכלל בתי הספר), "בחודש האחרון אחד התלמידים השתמש במקל, באבן, בכיסא או בחפץ אחר כדי לפגוע בי" – 10% (מול 6% בממוצע); וגם לגבי אלימות מילולית: 44% מהתלמידים הסכימו עם ההיגד "בחודש האחרון מישהו מהתלמידים קילל אותי בכוונה לפגוע בי" (לעומת 26% בכלל בתי הספר), 12% מהתלמידים הסכימו עם ההיגד "בחודש האחרון הטילו עליי 'חרם'" (לעומת 8% בכלל בתי הספר), "בחודש האחרון אחד התלמידים איים שיפגע בי בבית הספר או אחרי הלימודים" – 14% (לעומת 10% בממוצע הארצי).
התלמידים גם דיווחו על שיעור גבוה יחסית של הרס וגניבות: 46% מהתלמידים הסכימו עם ההיגד "בחודש האחרון תלמידים מבית הספר שברו או הרסו ציוד של בית הספר" (לעומת 27% בממוצע הארצי), "בחודש האחרון תלמידים מבית הספר גנבו לי חפצים אישיים או ציוד" – 18% (מול 12%).
על התנהגות נאותה של תלמידים בכיתה דיווחו 19% מהתלמידים ב'יובלי הבשור' לעומת 45% בכלל בתי הספר. רק 8% מהתלמידים דיווחו כי "לעתים רחוקות התלמידים עושים רעש ובלגאן בכיתה ומפריעים ללמוד" (לעומת 32% בממוצע הארצי), 16% דיווחו "בכיתה שלי אין תלמידים שמתחצפים למורים" (לעומת 44% בכלל בתי הספר), 34% הסכימו כי "התלמידים בכיתה שלי מתייחסים בכבוד למורים" לעומת (65% בכלל בתי הספר), ו"המורים לא צריכים לחכות הרבה זמן בתחילת השיעור עד שהתלמידים מפסיקים להרעיש" זכה להסכמה של 19% מהתלמידים ב'יובלי הבשור' (לעומת 41% בכלל בתי הספר).

פעילות ב'יובלי הבשור' (צילום ארכיון)

יחסי קרבה ואכפתיות בין מורים לתלמידים זכו ב'יובלי הבשור' זכו לציון של 45% מול 68% בממוצ ע הארצי. 46% מהתלמידים הצהירו כי "יש לי יחסים קרובים וטובים עם רוב המורים שלי" (לעומת 76% בשאר בתי הספר), 26% הצהירו ש"כשעצוב לי או כשרע לי, אני מרגיש נוח לדבר על זה עם מישהו מהמורים שלי" (59% בכלל בתי הספר), ו־55% טענו ש"לרוב המורים חשוב מאוד לדעת איך אני מרגיש בבית הספר ובכלל" (לעומת 71% בממוצע הארצי).
גם היחסים בין תלמידים לחבריהם לכיתה לא זכו לציונים טובים: 49% מול 73% בכלל בתי הספר. מעט יחסית תלמידים דיווחו כי "הכיתה שלי מלוכדת ומגובשת" (31% מול 66 בשאר בתי הספר), "לרוב התלמידים בכיתה שלי חשוב לעזור אחד לשני" (38% מול 71%), "לתלמידים בכיתה אכפת זה מזה" (38% מול 68%), ו"בכיתה שלי יש אווירה טובה בין התלמידים" (51% מול 74% בכלל בתי הספר).

נועם נצרים

כיתה ב' – עברית: עשירון 7 (עשירון 8 ב־2009); כיתה ה' - מתמטיקה: עשירון 3 (עשירון 8 ב־2009), עברית עשירון 6 (עשירון 8 ב־2009); כיתה ח' - מתמטיקה: עשירון 7 (עשירון 4 ב־2009), עברית: עשירון 6 (עשירון 9 ב־2009).
אקלים בית ספרי:
בית הספר קיבל ציונים טובים יחסית בתחושת המוגנות ובתחום האלימות. רק 4% מהתלמידים דיווחו על חוסר מוגנות לעומת 7% בשאר בתי הספר, וכך גם רמת האלימות בבית הספר - 6% לעומת 11% בשאר בתי הספר.
נרשמו מעט דיווחי אלימות מצד התלמידים - 15% מהתלמידים דיווחו כי "בחודש האחרון מישהו מהתלמידים קילל אותי בכוונה לפגוע בי" (לעומת 25% בממוצע הארצי), 4% דיווחו כי "בבית הספר יש חבורות של תלמידים אלימים המציקים לתלמידים אחרים ופוגעים בהם" (לעומת 28% בממוצע); ומצד המורים - 10% מהתלמידים דיווחו כי "בחודש האחרון מישהו מהמורים לעג לי או העליב אותי או השפיל אותי במילים" (לעומת 18% בממוצע הארצי), 3% מהתלמידים דיווחו כי "בחודש האחרון מישהו מהמורים תפס אותי ודחף אותי או הכה אותי בכוונה" (לעומת 7% בכלל בתי הספר).
התלמידים דיווחו גם על מעט הרס וגניבות: 17% דיווחו כי "בחודש האחרון תלמידים מבית הספר שברו או הרסו ציוד של בית הספר" (לעומת 35% בממוצע הארצי), 7% דיווחו כי "בחודש האחרון תלמידים מבית הספר גנבו לי חפצים אישיים או ציוד" (לעומת 13% בכלל בתי הספר).
התחושה הכללית כלפי בית הספר בקרב התלמידים שלילית יחסית, אך רק בקרב שכבות ה-ו (48% מול 77% בכלל בתי הספר) ואילו בשכבות ז-ח התשובות היו דומות לממוצע הארצי. ציון נמוך קיבלו גם יחסי קירבה ואכפתיות בין מורים לתלמידים – 34% מול 68% בממוצע הארצי, והשימוש בתקשוב (מחשבים ואינטרנט).

חצר 'נופי הבשור' (צילום ארכיון)

נופי הבשור 

כיתה ח' - מתמטיקה: עשירון 4 (עשירון 6 ב־2009), עברית: עשירון 6 (עשירון 6 גם ב־2009).
אקלים בית ספרי:
בית הספר קיבל ציון גבוה בסביבה הפיזית (חצר בית הספר יפה ומטופחת, השירותים של התלמידים נקיים ובמצב תקין), ובשימוש בתקשוב בתהליכי למידה (שימוש במחשב ואינטרנט).
ציון נמוך מהממוצע נרשם ביחסי קירבה ואכפתיות בין מורים לתלמידים: 46% מהתלמידים דיווחו כי "יש לי יחסים קרובים וטובים עם רוב המורים שלי" (בהשוואה ל־64% בכלל בתי הספר), 15% אמרו "כשעצוב לי או כשרע לי, אני מרגיש נוח לדבר על זה עם מישהו מהמורים שלי" (בהשוואה ל־36% בבתי הספר האחרים), 36% טענו "לרוב המורים אכפת ממני וממה שקורה לי, ולא רק בקשר ללימודים" (לעומת 46% בכלל בתי הספר) ו־38% דיווחו "לרוב המורים חשוב מאוד לדעת איך אני מרגיש בבית הספר ובכלל" (לעומת 48% בכלל בתי הספר).
ציונים נמוכים התקבלו גם באשר לקבלת הערכה ומשוב מקדמי מהמורים (לדוגמה בהיגדים "רוב המורים מסבירים לכל תלמיד באופן אישי מה בדיוק עליו לעשות כדי להשתפר בלימודים", "רוב המורים מקפידים לעדכן אותי על מצבי בלימודים", "רוב המורים מוודאים שהתלמידים מבינים את החומר הנלמד לפני שממשיכים לנושא הבא").

"דרוש דיון רציני" 

כפי שניתן להבין מהמידע שהבאנו פה, הנתונים הבעייתיים הם בעיקר ב'יובלי הבשור'. אין ספק שבית הספר והעומדת בראשו עשו צעדים משמעותיים בשנתיים האחרונות, ועדיין המצב כפי שהשתקף בתוצאות המיצ"ב מטריד הורים רבים. כולם מסכימים כי הנושא שיש לשים עליו את הדגש הוא האקלים הבית ספרי, שמפריע הן לתלמידים והן למורות.
ההורים איתם דיברנו תמימי דעים כי המורות ב'יובלי הבשור' מסורות לעבודתן ועושות עבודה חינוכית קשה וטובה. אין ספק כי גם הן סובלות מהאווירה העולה מנתוני המיצ"ב. התחושה היא כי למרות העבודה הקשה שעושות המורות והמנהלת בית הספר זקוק לשינוי משמעותי יותר.
אבי ברק משדה ניצן, אבא לשני ילדים ב'יובלי הבשור', הופתע מתוצאות המיצ"ב. "אני יודע שבבית הספר נעשים הרבה דברים טובים, ומפעם לפעם אנו רואים פרסום לכך בעיתון זה, כמו כן אני מודע למסירותם ולעבודתם הקשה של המורים. ולכן כשקראתי את הנתונים של 'יובלי הבשור' הופתעתי לרעה. גם מתוצאות ההישגים הלימודיים אבל בעיקר מתוצאות האקלים הבית ספרי, שהוא יותר חשוב בעיניי, ובו צריך לטפל קודם. והא בהא תליא – כשישתפר האקלים הבית ספרי גם ההישגים הלימודיים ישתפרו.
"בית הספר יחד עם המועצה וועד ההורים עובד קשה כדי להשיג לבית הספר מיגוניות נוספות, וזה חשוב מאוד, אבל ילד צריך גם שיהיה לו ביטחון מסוג אחר, שלא יסבול מאלימות פיזית, מילולית והצקות, שהאווירה בכיתה תהיה לימודית ונעימה".
מה ציפית שבית הספר והמועצה יעשו?
"הייתי מצפה לדיון רציני של ההנהלה, המורים וההורים והכנת תוכנית אופרטיבית עם יעדים ברורים ומדידים. יש ליידע גם אותנו ההורים על התוכנית. ברמה המועצתית, מנהלת אגף החינוך יחד עם ראש המועצה צריכים לדון עם הנהלת בית הספר וההורים ולבדוק מה המועצה יכולה לתרום לשינוי המצב. כל המערכת צריכה להתגייס לשיפור המצב. ומי שצריך להוביל את זה הוא ראש המועצה".
מלי שדה, מעין הבשור, אם לשני ילדים ב'יובלי הבשור', מדגישה שקיים שיפור באווירה החברתית בבית הספר מאז נערך המיצ"ב, אך עדיין יש מה לעשות.
"הייתי מאוכזבת כשקראתי את תוצאות המיצ"ב, בעיקר את סקר התלמידים על האקלים החברתי בבית הספר, שזה העיקר לדעתי", אומרת מלי, "אני מבינה שהסקר נערך לפני כמעט שנתיים אחרי מבצע עמוד ענן ואני בטוחה שהייתה לכך השפעה על תחושת הביטחון של התלמידים. ועדיין בהשוואה למסגרות האחרות, התוצאות דורשות שיפור. זה משהו שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של ההנהלה וההורים.
"מאז נערך המיצ"ב נעשתה עבודה בבית הספר - תוספת כוח אדם, אירועים, שיפור סביבת הלימודים, ואני מרגישה שקיים שיפור באווירה החברתית בבית הספר. באופן אישי, הבנים שלי בדרך כלל שמחים ללכת לבית הספר וישנן יוזמות יפות של בית הספר. גם בתקופה הקשה של 'צוק איתן' המחנכות והמנהלת שמרו על קשר עם התלמידים, התעניינו והציעו את תמיכתן. בכיתה ד' ארגנה המורה מפגש כיתתי משחרר ומהנה באחת מהפסקות האש, קייטנות כיתה א' ו־ב' פעלו במתכונת תומכת למרות הקשיים. כך שיש הרבה דברים טובים בבית הספר, אך יש עוד מה לעשות בכדי לשפר את תחושת הביטחון של התלמידים, בעיקר בעניין האלימות".
מה את חושבת שאפשר לעשות?
"לדעתי יש להטיל יותר סנקציות על אלימות ולאכוף אותן בעזרת התקנון הבית ספרי. אני חושבת שהצוות החינוכי בשיתוף עם ההורים צריכים לחשוב על דרכים יצירתיות לשיפור התקשורת בין התלמידים. עוד נקודה לבחון מהמיצ"ב היא הרמה הלימודית. אני חושבת שיש צורך ביותר תוכניות למצטיינים. התמיכה למתקשים בעזרת תוכניות השילוב היא חשובה מאוד אבל יש לוודא שיש מענה גם לתלמידים חזקים. כמובן שבשביל לשפר את התחום הזה בית הספר זקוק לתקציבים נוספים ואני מקווה שהמועצה תתמוך בכך".

"המבחן האמיתי – המצב בפועל

יעל אדר, מנהלת אגף החינוך במועצה, מסבירה שקיים ויכוח אודות מהימנות מבחני המיצ"ב. "לא פעם עולה השאלה האם המבחנים אכן משקפים מציאות או שמא התוצאות משקפות את ההכנה של התלמידים למיצ"ב", אומרת יעל, "יש בתי ספר בארץ הידועים כמי שמשקיעים את כל מרצם להכנה ולהגשת התלמידים החזקים בלבד למיצ"ב על מנת להעלות את הציון הבית ספרי".
ובכל זאת. התוצאות לא מעודדות...

"מבחני המיצ"ב האחרונים התקיימו לפני שנתיים והתוצאות משקפות מצב בנקודת זמן זו בלבד (מיד לאחר 'עמוד ענן' וחילופי ניהול ב'יובלי הבשור'), של השכבה המסויימת שנבחנה. מה שמעניין הוא שזמן קצר לפני המיצ"ב התקיים ב'יובלי הבשור' מיפוי אח"מ - אקלים חינוכי מיטבי, שבא לבחון את אקלים בית הספר כחלק מתוכנית בית ספרית לפיתוח אקלים מיטבי והציון שהתקבל עמד על 4.5 מתוך 5 שהינו גבוה מאד. גם מיפוי זה נעשה על ידי משרד החינוך - אותו גורם המגיש את מבחני המיצ"ב.

"ההורים מעידים על כך שבבית הספר קורים הרבה דברים טובים ובעיניי המבחן החשוב הוא מה קורה בפועל – ביית ספר קהילתי עם ועד הורים מעורב, יוזם ומקדם. בבית הספר 'יובלי הבשור' יש תוכניות רבות ומגוונות וביניהן תוכנית מנהיגות ערכית של קק"ל, מספר התלמידים המשתתפים בתוכנית 'מעוף' למחוננים הינו הגבוה ביותר מבין בתי הספר היסודיים באשכול, מדי שנה זוכים ילדי 'יובלי הבשור' בכיתות ה־ו בתחרויות במדעים ומתמטיקה בין המקומות ראשון־שלישי ברמה הארצית, מספר התלמידים המשתתפים בתוכנית המצוינות המועצתית הינו גבוה מאד ועוד.

"אנו כמועצה כן מוטרדים מהעובדה שיש ירידה בהישגים במעבר בין מבחני המיצ"ב בכיתות ה' לתוצאות המיצ"ב בכיתה ח'. אמנם זו תופעה ארצית ולא מקומית המבטאת את הירידה במוטיבציה במעבר מהיסודי לחטיבת הביניים, את הדרישות המוגברות בחטיבה לעומת היסודי וייתכן שקשורה גם לתהליכי ההתבגרות בגיל זה".

מה המועצה מתכננת לעשות בקשר לתוצאות?
"אחד האמצעים לצמצום פערים הם תכניות רשותיות לצד תכניות בית ספריות, לכן השנה אנו מתחילים להפעיל תוכנית 'חוסן חינוך' - תכנית לפיתוח מיומנויות להתמודדות במצבי לחץ שונים ובהם חרדת מבחנים, דימוי עצמי נמוך, חרם חברתי וכדומה. התכנית תפעל בכל בתי הספר באשכול ותיצור שפה אחידה בין כלל המחנכים והתלמידים. בתי ספר שהשתתפו בתכנית זו מעידים על שיפור אקלים חברתי, תקשורת טובה יותר בין תלמידים למורים, תחושת מוגנות גבוהה יותר ושיפור בהישגים לימודיים".

אין חדש תחת השמש?

הטילים והפצצות שנורים עלינו מעבר לגבול אינם דבר חדש. היישובים הסמוכים לגדר ידעו מאז ומתמיד ימים של קרבות, הפצצות וחדירות. עפרה בן נתן שמעה מיהודה קדם, מוותיקי עין השלושה, על הימים ההם, וחשבה על הזמן הזה

בימים אלו, כאשר החששות וחוסר הוודאות מכרסמים בכולנו, ביקשתי לשוחח עם אחד מוותיקי האזור, מי שהיה כאן כשלמחבלים עוד קראו פדאיונים ובמקום החמאס הפגיזו את האזור המצרים. יהודה קדם, יליד 1931, הגיע לקיבוץ עין השלושה בשנת 1953, כשהכל עוד היה חול וחול והחברים גרו באוהלים. היום, יותר מ-60 שנה לאחר מכן, עין השלושה הוא אחד הישובים המופגזים ביותר במבצע ‘צוק איתן’.
שוחחתי עם יהודה וניסינו יחדיו למצוא את הדומה ואת השונה בין החיים של ראשית התיישבות בנגב לבין חיי התושבים היום. המקום הוא אותו מקום, האדמה אותה האדמה, החלוצים שהקימו את הקיבוץ הזדקנו מעט, יכול להיות שדבר לא השתנה?

"היום החיים יותר קשים". עין השלושה בשנות ה-60                          באדיבות ארנון מייקל

“בימים ההם תנאי החיים והמגורים אמנם היו קשים, אבל לא סבלנו מבחינה ביטחונית כמו שאנחנו סובלים היום”, אומר יהודה. “היום למשל בשעה אחת רצנו חמש פעמים לממ”ד. אסור להתרחק מהממ”ד למרחק של יותר מ-15 שניות וזה מאוד קשה לנהל חיים בצורה כזאת. אז למרות שגרנו פעם באוהלים היום החיים יותר קשים”.
מה דעתך על יחסה של המדינה לקיבוץ אז לעומת היום?
“בימים של ראשית ההתיישבות התנועה הקיבוצית נתפשה בעיני החברה הישראלית ובעיני הממשל כאוונגרד, כוח חלוצי מהפכני שהולך לפני המחנה ומראה את הדרך. כיום השלטון ימני ובעל העדפה בולטת להתנחלויות. אני חווה את יחס השלטון לקיבוץ כיחס מחריד. לא נותנים לנו אישורים לבנות בתים חדשים ומאיימים בהפקעת קרקעות שנמצאות בתת-אכלוס. ‘מאיגרה רמה לבירה עמיקתה’, מהבן המועדף לבן החורג”.
מה בנוגע לסולידריות חברתית בין חברי הקיבוץ, משהו השתנה?
“אני שמח לומר שלדעתי דבר לא השתנה. אז כמו היום אנחנו קיבוץ שיתופי עם בסיס חברתי איתן”.
איך אתה חווה את מבצע ‘צוק איתן’ היום, בתור בעל משפחה, לעומת התחושות והרגשות כשהיית צעיר?

יהודה קדם        צילום: 232

“כשהגעתי לקיבוץ הייתי נשוי טרי בלי ילדים. מאז הבנים שנולדו לנו כבר גדלו ועזבו את הקיבוץ אבל עדיין אני רואה את המשפחות עם הילדים הקטנים וחווה את המצוקה הקשה שלהן. היום למשפחות צעירות החיים הרבה יותר קשים”.

                         “שלוש שנים לאחר שקיבוץ עין השלושה עלה על הקרקע גן הילדים                            הופצץ בארטילריה מצרית ורק בנס 36 ילדים ששהו במקום לא                                  נפגעו. מאז עברו 58 שנה והמחזה חוזר על עצמו בדייקנות מכאיבה”

מה עם המחויבות למדינה, משהו השתנה?
“כשהגענו לקיבוץ היינו קבוצה פטריוטית ואידיאליסטית. באנו כולנו מתנועות נוער וזה החינוך שקיבלנו. היום החומר האנושי שנקלט בקיבוץ מגיע מכל גווני הקשת ומסיבות רבות ושונות אבל באופן כללי הייתי אומר שהחברה האנושית בקיבוץ אז והיום הינה חברה ערכית ומחויבת למדינה”.
לאויב של אז קראו מצרים ופאדיונים, לאויב של היום קוראים חמאס. מה השתנה?
“בגדול מדובר באותו אויב. האויב של היום צמח מתוך האויב של הימים ההם. אמנם יש שלום עם מצרים שהייתה אויבתנו אז אבל אין שלום עם הערבים הפלסטינים. שלוש שנים לאחר שקיבוץ עין השלושה עלה על הקרקע גן הילדים הופצץ בארטילריה מצרית ורק בנס 36 ילדים ששהו במקום לא נפגעו. מאז עברו 58 שנה והמחזה חוזר על עצמו בדייקנות מכאיבה”.

ילדי עין השלושה בשנות ה-60                                                        באדיבות ארנון מייקל

אתה מאמין בשלום?
“יום יבוא והשלום יגיע. לצערי זה לא יקרה בימי חיי. לא אזכה לראותו מגיע. אנחנו כמו עצם בגרון של העם המוסלמי”.
קבוצת המייסדים של נירים, הקיבוץ השכן, טבעה את המשפט האלמותי “לא הטנק ינצח כי אם האדם”, מה המשפט הזה עושה לך?
“מדינת ישראל לחמה מלחמות רבות מעוטרות בניצחונות מפוארים אבל עדיין לא התקדמנו לשלום. מכך אנו למדים שהפתרון לסכסוך לא יכול להיות צבאי אלא רק מדיני. אני חושב שאנחנו צריכים את הטנק לעזרתנו אבל בסופו של יום רק האדם ינצח, לא הנשק.
"למרות חיים שלמים של מלחמות תמיד שאפתי לדו קיום של שלום עם שכנינו הערבים. הייתי רוצה שהמדינה תקדם את תהליך השלום, ערך חיי האדם גדול יותר מערכה של האדמה”. 

אפשר לבקש יותר

דווקא עכשיו, כשחוויות 'צוק איתן' עוד טריות, חשוב שנחזור ונחשוב מה יש לעשות כדי להגן על תושבי הדרום בכלל, ועל תושבי עוטף עזה בפרט, מפני ירי טילים ופצמ"רים

ההתפעלות (המוצדקת) מביצועי 'כיפת ברזל' כמעט השכיחו מהציבור הרחב את העובדה שהמערכת הזאת כלל אינה מגינה עלינו, תושבי הקו הקדמי, ובעצם גם לא נועדה לכך מלכתחילה.
כדי להגן עלינו קיבלנו אמנם חדרי ביטחון, אבל הרי הממ”דים האלה אינם תשובה מספקת למלחמת ההתשה, שהתנהלה באזורנו זמן רב לפני צוק איתן, נמשכה בעוצמה רבה גם במהלכו, ועלולה להתחדש שוב במועד כזה או אחר גם בעתיד. אין ספק שנדרשים עוד אמצעים ודרכים על מנת להגן על תושבי עוטף עזה, ויש לבחון כל אמצעי או דרך בראש פתוח.
באפריל 2010 (וגם קודם לכן) הוצגה פה בעיתון מערכת ה'סקאיגארד' ליירוט טילים, רקטות ופצצות מרגמה, שפותחה על ידי חברת נורת’רופ גרומן האמריקאית. נטען אז שלמרות שהיא נוסתה ועמדה בהצלחה במטלות יירוט בטווחים הקצרים, (שהם התחום שאינו מכוסה על ידי 'כיפת ברזל'), ולמרות שהיא זמינה לייצור וזולה יחסית – התעלמה  מערכת הביטחון מקיומה מסיבות שונות ומשונות. ניתן היה כבר אז, ואפשר גם היום, לאמץ פתרון רב-שכבתי (שעשוי לכלול גם את 'כיפת ברזל' וגם את ה'סקאיגארד') להגנה על עוטף עזה, על הדרום בכלל, ועל כל מדינת ישראל.

השמדה בחמש שניות

מערכת 'סקאיגארד', כמו ה'נאוטילוס' שקדמה לה, מופעלת באמצעות קרני לייזר רבות עוצמה. ה'סקאיגארד' מהירת תגובה מכל קודמותיה, ולכן יעילה בטיפול במספר רב של טילים בו זמנית.
על-פי ביצועי המערכת יש ביכולתה להגן על שמי כל ישראל ולא רק על עוטף עזה. לדעת מומחים בלתי-תלויים היא יכולה אפילו להציג ביצועים טובים מאלה של 'כיפת ברזל'.
הערכתם  של מומחים אלה נשענת על מספר עובדות:
התגובה המהירה של המערכת מסוגלת להגיע להשמדת טיל בתוך כחמש שניות מרגע צאתו לדרך. יכולת זו מקנה אפשרות ליירוט הטיל לפני שהוא מגיע לשמי מדינת ישראל, כשהוא עדיין מעל שטח האויב. בהיעדר ממד עומק קרקעי ברצועת עזה ניתן באמצעות מערכת של שמונה יחידות שפרוסות לאורך הרצועה לכסות את כל שטחה ולמנוע כמעט כליל יציאה של רקטות ופצצות לכל יעד שהוא. זאת בניגוד ל'כיפת ברזל', שבגלל האיטיות היחסית שלה נאלצת להמתין לרקטה עד קרוב לנקודת היעד שלה, מה שמחייב פריסה רחבה ויקרה של מערכות, שכל אחת מהן מגינה רק על השטח שסביבה. לכל ירי יש מחיר, גם לזה של 'סקאיגארד' – אלא שהוא קטן לאין ערוך מטילי 'כיפת ברזל', שמחירם מאלץ את צה"ל לקבוע מראש איזו רקטה תושמד ואיזו לא, בהתאם לסיכויי הפגיעה.

האיום יוסר

השרטוט שמשמאל מציג את הכיסוי המבצעי (טווח 15 ק”מ) של כל אחת משמונה המערכות שתוצבנה סביב רצועת עזה במרחק של כ-1 ק”מ מהגבול (ניתן להציבן מאחורי קפלי-קרקע המצויים באזור, כך שיימנע ירי בכינון ישיר ובקו-ראייה אליהן).
במצב זה כל נקודות השיגור ברצועת עזה נמצאות בתחום הכיסוי של מערכות ה'סקייגארד'. כאשר כל נקודת שיגור ברצועה תכוסה על ידי שתיים עד שלוש מערכות כאלו לפחות. מרביתן תכוסינה על ידי ארבע מערכות.
כל איום, מפצצת מרגמה ועד טיל פאג’ר, שיירה מרצועת עזה – יושמד על ידי מערכת סקייגארד תוך כארבע עד חמש שניות מרגע שיגורו, ברוב המקרים בעודו עדיין מעל שטח הרצועה, ואין זה משנה לאיזה טווח ישוגר – לשדרות, באר-שבע או תל-אביב. בכך יוסר למעשה האיום הבליסטי, על כל סוגיו מיישובי עוטף עזה ומהעיר שדרות.
למערכות ה'סקייגארד' תהיה יכולת רבה ליירוט מטחים. למשל טיל פאג’ר 5 לטווח של כ-75 ק”מ ישהה כ-25 שניות מרגע שיגורו בתוך תחום הכיסוי של מערכת ה'סקייגארד' עד שיצא מהטווח היעיל שלה. במשך זמן זה מערכת 'סקייגארד' אחת תוכל ליירט כ-7-8 איומים (מקסאם ועד פאג’ר) שישוגרו בו-זמנית. שלוש מערכות כאלו, שכאמור מכסות כמעט כל נקודת שיגור, תוכלנה ליירט מטחים של כ-21 עד 24 איומים מיד לאחר שיגורם. אם יהיה מרווח מקובל של כחצי שנייה בין השיגורים – כמות היירוטים תגדל משמעותית.

ומה יהיה עלינו

נשאלת השאלה: האם עלינו – במיוחד עלינו ב'עוטף עזה' – לקבל בשתיקה ובהשלמה את העובדה שהמדינה (מסיבות לא ענייניות) לא מצטיידת לאלתר במערכת הגנה כזאת, שמונעת ביעילות פגיעות בנפש וברכוש, שהיא זמינה ושהפעלתה זולה יחסית?

נוח (נוניק) בן-חיים ונדב לידרור,

 קיבוץ אורים

"פה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי"

ז'הן ברמן נולד בבלגיה אבל בית בשבילו זה אשכול. האב שנפצע בניר-עוז מרסיס פצמ"ר בשעה שהגן בגופו על אשתו ובנו בחר לעלות לישראל ולהקים פה את ביתו. והכל מסיבה אחת – "ציונות", הוא אומר, "קוראים לזה ציונות" • נגה גדג'

תמונותיו של ז'הן ברמן מהיישוב אבשלום גדשו את העיתונים והאתרים לאחר שנפצע מפצמ"ר בעת שגונן בגופו על אשתו ובנו. 'גיבור' כתבו עליו בעיתונים. אבל לא הרבה יודעים שהסיפור המיוחד של ז'הן לא התחיל החודש. ז'הן עלה לישראל לבדו, בגיל 20, התגייס לצה"ל ועבר לגור באשכול. ובית הוא קורא רק למקום הזה, ליד הגבול, איפה שנופלים הקסאמים והפצמ"רים.
עם ז'הן אנחנו מדברים מבית חולים סורוקה, שם הוא מאושפז במחלקת לב-חזה. ב-21 באוגוסט נפצע כאשר הגיע לחגוג יום הולדת לבנו הקטן בגן הילדים בניר-עוז. במקום עוגה ובלונים האירוע הסתיים בדם וצעקות, כאשר פצמ"רים נפלו סמוך לגן הילדים ורסיס אחד פגע בז'הן.  
שלום ז'הן. קודם כל - מה שלומך?
"אני מרגיש יותר טוב... הרופאים אומרים שיצאתי בנס, הרסיס פגע כמה מילימטרים מהעורק הראשי, וגם הריאות לא נפגעו. היה לי מזל גדול. אשתי לידי, מחזקת אותי, ואני מאמין שיהיה טוב".
אני שומעת מהמבטא שלך שלא תמיד חיית בסביבת פצמ"רים.
"נכון. נולדתי בבלגיה, ועליתי לישראל בשנת 2001, בגיל עשרים. סיימתי בבלגיה לימודי עבודה סוציאלית ואמרתי לעצמי 'אני צעיר וזה הזמן לנסות'".
למה בעצם?
"ציונות. זה נשמע מוזר לישראלים כשאומרים את זה, אבל זו הסיבה – ציונות".
גדלת בבית ציוני?
"ממש לא. גדלתי בבית אנטי-ציוני. בגיל 15 התחלתי לחשוב אחרת על דברים וכך הגעתי בעצמי לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. לפני זה הייתי בתנועת נוער לא ציונית ועזבתי אותה. זו היתה בחירה שלי, שהגעתי אליה בעצמי. בשומר הצעיר מצאתי חברים ובית".
ובאיזו מסגרת עלית לארץ?
"עליתי לבדי, בלי מסגרת. הגעתי עם שתי מזוודות ותיק גב ונסעתי במונית מנתב"ג למלון בירושלים. השנה הייתה 2001, ימי האינתיפאדה השנייה, ולא היו הרבה עולים".  
ככה הגעת לישראל? לבד עם שתי מזוודות ותיק?
"כן. לא ידעתי עברית ובקושי אנגלית ונרשמתי למכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי עם ישראלים כי רציתי להשתלב בחברה כמה שיותר מהר, להתנתק מהחוץ-לארציות, מהבלגיות".
וזה הצליח?
"כן. השתלבתי מהר בחברה הישראלית, וההוכחה לכך היא שתוך זמן קצר כבר הייתי מעורב בפיגוע... זה היה בדצמבר בירושלים, ואני הייתי כמה עשרות מטרים מהמחבל המתאבד".
 אז זו לא הפגישה הראשונה שלך עם טרור...
 "כן. אבל כנראה שאני בר מזל. מישהו שעמד ממש מטר ממני חטף כנראה את כל הפגיעה. אני קמתי והוא לא קם. יצאתי מזה בנס. הלכתי הביתה, נסגרתי בתוך החדר ושבועיים ולא דיברתי עם אף אחד. לא דיברתי על זה עם אנשים כמה שנים".


אמרתי לעצמי: "עכשיו הגוף שלי יהיה המגן שלהם". ג'הן ברמן

רק קרבי

זמן קצר אחרי הפיגוע הגיע ז'הן לקיבוץ ניר-עוז. "כשסיימתי את המכינה פניתי ל'שומר הצעיר', אמרתי שאני בוגר תנועה ושאני רוצה להגיע לקיבוץ. רציתי קיבוץ אמיתי, לא מופרט. הם הציעו לי את ניר-עוז. אמרתי 'בסדר, נקפוץ לראות מה זה'. וככה הגעתי לניר-עוז. באתי לסוף שבוע, וקיבלו אותי בחום ובאהבה. אמרתי 'אוקי, זה בשבילי'. ביקשתי להיקלט בקיבוץ וקיבלו אותי. עבדתי בקיבוץ עד הגיוס, כי רציתי גם להתגייס לצה"ל".
איפה שירת?
"רציתי להיות קרבי, רק קרבי, לתרום כמה שאפשר למדינה. כמו כל קיבוצניק טוב התגייסתי לגדוד 50 של הנח"ל. הייתי די מורעל. התגייסתי לצבא רגיל, לא למסגרת של עולים, למרות שהייתי כבר בן 22. בגדוד הייתי נגביסט (נושא מקלע כבד) וכמו הרבה נגביסטים אחרים נדפק לי הגב. בהתחלה הרופא חשב שאני מזייף והמצב החמיר עד שהגעתי לפריצת דיסק. בצבא אמרו לי 'סיימת, תודה רבה', אבל המג"ד של גדוד 50, יאיר ברקת – שעד היום אני מחפש אותו כדי להודות לו - אמר לי 'אתה נשאר לידי' ומצא לי תפקיד בלשכה שלו. ככה נשארתי בגדוד 50 עד הניתוח והמג"ד דאג שאני אקבל את כל הטיפול שמגיע לי. אחרי שניתחו אותי השתחררתי בתור נכה צה"ל".
וחזרת לקיבוץ.
"כן. חזרתי לניר עוז ועבדתי בבית ילדים. בקיבוץ פגשתי את אשתי, ליאורה, שהיא בת ניר-עוז, התאהבנו והתחתנו. היא למדה קונדיטוריה ובשלב מסוים רצינו לצאת קצת לעיר הגדולה. גרנו שלוש שנים בתל אביב ושנה ברמת גן, עד שהגיע הזמן להקים משפחה. החלטנו לחזור לניר-עוז. מבחינתי ניר-עוז היה הבית. היינו הזוג הראשון שחזר לקיבוץ. אחרי כמה חודשים ראינו שחיי הקיבוץ לא כל כך מתאימים לנו ועברנו לעין הבשור. גרנו שם שנה בשכירות ואז קנינו בית באבשלום".
ואיך באבשלום?
"אנחנו מאוד מרוצים. כבר שנתיים וחצי אנחנו פה וזה נהדר. יש פה קהילה נהדרת שבונה את היישוב ואת עצמה וזה כיף. כל שכן הוא עשר. זה יישוב בתחילת דרכו, משפחות צעירות עם ילדים. אני מזמין את כולם לבוא לאבשלום ולראות מה קורה פה. כל מי שמחפש משהו אחר כדאי לו לבוא לאבשלום".

"פעלתי באינסטינקט"

ב-21 באוגוסט היה אמור בנם של ז'הן וליאורה לחגוג יום הולדת 3 בגן הילדים בניר-עוז. "הגענו לגן כדי לחגוג, וכשחנינו ראינו שהילדים משחקים בחצר, בחלק שקרוב לכניסה לגן. כשעמדנו להיכנס התחיל 'צבע אדום' ומטח של רקטות. אשתי מיד רצה לילד שלי ולקחה אותו פנימה. אני ראיתי שהיא איתו והתחלתי להכניס את הילדים לגן יחד עם המטפלות. במשך שתי דקות נפלו בקיבוץ 12 פצמ"רים, מטח מאוד כבד. היה רעש אדיר והילדים בכו וצעקו, אבל המטפלות פעלו בצורה יוצאת מן הכלל. הכל קרה מאוד מהר. במצבים כאלו אין זמן לחשוב - פעלתי באינסטינקט. ראיתי שיש בחוץ עוד מטפלת וילד ודחפתי אותם פנימה. סגרנו את הדלת ואני נשארתי כמה שניות בחוץ כדי לראות שאף ילד לא נשאר בחוץ. כשנכנסתי ראיתי שאשתי יושבת עם הילד על הרצפה, לא רחוק מחלון שהיה פתוח. רציתי להרחיק אותם מהחלון אבל הבנתי שהיא לא יכולה לזוז. אז ניגשתי אליהם וגוננתי עליהם עם הגוף שלי. נישקתי אותה ואמרתי לה 'אל תדאגי, יהיה בסדר'. ואז פגע בי רסיס מאחד החלונות. שמעתי את אשתי צועקת 'הוא פצוע'. הייתי בהכרה כל הזמן וראיתי שאני מדמם הרבה. אחד ההורים הגיע ועצר את הדימום עד שפינו אותי באמבולנס לסורוקה".
נשיא המדינה אמר שאתה גיבור...
"אני לא גיבור... פעלתי על פי אינסטינקטים. במצבים כאלו אתה לא חושב, אתה פשוט פועל. אמרתי לעצמי 'עכשיו הגוף שלי יהיה המגן של אשתי והבן שלי'. וככה היה".
מה יהיה עכשיו?
"אני לא יודע. אבל המצב הזה חייב להיפסק. אנחנו זכאים לחיות כמו כל בני האדם. יש לנו מועצה כל כך יפה, כל כך מדהימה. אבל הפתרון צריך לבוא מלמעלה, ולבוא מהר. כי אנחנו לא יכולים להמשיך ככה עוד הרבה זמן. חייבים להגיע לפתרון מדיני. אני רוצה שיהיה טוב לחיות למען ארצי, לא למות למענה".
נולדת בבלגיה, רחוק מכאן. לא עוברות לך בראש מחשבות של 'מה לי ולכל זה'?
"אני בחרתי לבוא לארץ ואני בוחר להישאר כאן. באף מקום אחר לא יבינו אותי - רק ישראלים מבינים ישראלים אחרים. פה זה העתיד שלי , פה זה המדינה שלי, פה זה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי, חמאס או לא חמאס. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי".

משפחה שכזאת - משפחת ארז מקיבוץ סופה

יעל, בת 51, מורה לחינוך מיוחד, מחנכת ומורה לגיאוגרפיה בכיתות ז'- יב' בתיכון 'נופי הבשור'.

אופיר, בן 49, פקח איכות הסביבה במועצה האזורית אשכול.

דן, בן 18, סיים לפני חודש את לימודיו ב'נופי הבשור'. לקראת גיוס לצבא.

עדו, בן 12, סיים לאחרונה את בית הספר היסודי 'ניצני אשכול' ועולה בשנה הבאה ל'נופי הבשור'.

משפחת ארז מתגוררת בקיבוץ סופה מאז שנת 1999, "כשעוד היה שקט, ללא קסאמים וצבע אדום".

בצבא אופיר היה מ"פ בנחל ויעל הייתה חיילת במודיעין.

הפגישה: אופיר ויעל הכירו כשעבדו יחדיו בחברה להגנת הטבע, התאהבו והחליטו להינשא. 

סדר יום: הראשון לקום במשפחה הוא אופיר. ב-07:00 הוא כבר בעבודה, חוזר הביתה בין 15:00 ל-16:00 ויוצא לעבודה נוספת במפעל כימדע. יעל יוצאת לעבודתה בבית הספר בסביבות השעה 7:30 וחוזרת בסביבות 16:00. הילדים יוצאים לבית הספר עם ההסעות. המשפחה מתכנסת שנית סביב ארוחת הערב בסביבות השעה 19:00. למשפחת ארז יש החלטה לפיה תמיד מישהו מהם יהיה נוכח בבית עם הבן הצעיר.

איך מבלים: הבילוי המועדף על המשפחה הוא טיולים של מיטיבי לכת. הם מטיילים לבד, עם חברים מהקיבוץ או עם המשפחה המורחבת. לאחרונה חזרו משבועיים טיול קרוונים בצפון אטליה, היישר למבצע צוק איתן.

תחביבים: למשפחת ארז מגוון רחב של תחביבים, דן הוא מוזיקאי, מנגן בחצוצרה, פסנתר, מפוחית פה וגיטרות. עידו אמן וחובב כדורסל. יעל מנחה קבוצות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. יעל: "לאופיר לא נשאר זמן להרבה תחביבים".

אוהבים לראות בטלוויזיה: המשפחה כולה אוהבת לצפות במשחקי כדורסל. 

חלום משפחתי: "לחיות בשקט. שלא יהיו קסאמים ולא מנהרות ושאפשר יהיה לגדל ילדים בשקט".

תובנה לחיים: חייה ותן לחיות.

איפה אתם במבצע 'צוק איתן': אופיר ממלא תפקיד במועצה ולכן נשאר בבית. דן גם הוא נשאר בקיבוץ, ורק לאחרונה יצא להפגה עם חברתו. יעל ועידו בקיבוץ משאבי שדה עד יעבור זעם. יעל: "אני מבקשת לשלוח מכאן תודה ענקית לחברי קיבוץ משאבי שדה שמארחים אותנו ועוד רבים מתושבי הדרום ברוחב לב".

 עפרה בן נתן

יומן לחימה / שחר בן דור

נוסע בכבישי המועצה, משימה לא פשוטה בימים אלו. עין אחת על הכביש, עין שנייה על השמים. מרגיש כמו ענת עצמון... בכל נסיעה רגילה שלה.
אם ייצא משהו טוב מהמלחמה הזאת, זה שהחברים במרכז סוף סוף מאמינים לי שיש דבר כזה מועצה אזורית אשכול. הם עדיין לא סגורים לגמרי על השם, הם עדיין אומרים לי "שמענו שהיה צבע אדום במשעול... בכחול... בנווה טחורים... במדרונות שושנה... במעלה פיטמה... בשלבקת חוגרת... ביזיזים... בכרם חנין זועבי ...בשדה אשכים...".
ואז אני אומר להם "באשכול"! ואז הם אומרים לי "בדיוק שם".
אבל אם יש מקום שאני הכי גאה בו להיות תושב אשכול זה במקומות שנותנים הטבות. שם אני ניגש לקופה בגאווה, שולף את התעודת תושב אשכול שלי ואומר לה. "אני מאשכול גברת, הכי קרבי שיש, לא כמו הג'ובניקים מבאר-שבע, אשדוד ואשקלון. מאשכול אנחנו... במנהרה הגענו לפה...".
ובדרך כלל הבחורה בקופה, שהכי רחוק שהיא הגיעה זה לרמת-גן, לוקחת את התעודה, רואה שכתוב "עין הבשור" ואומרת לי "בסדר גמור", שהפירוש של זה הוא בעצם "ראיתי את שם המקום... אין לי מושג איפה זה, אז כנראה שזה בסדר".
בדרך חזרה אני שומע ברדיו שחשפו מנהרה שהגיעה עד לחדר אוכל בקיבוץ במועצה. ואני אומר לעצמי "איזה מזל גדול שחשפו את המנהרה הזאת"... לא לנו, מזל לחמאס. כי ברגע שהמחבלים היו יוצאים בחדר האוכל ישר היו משבצים אותם לתורנות מטבח ואז הם היו מקללים את היום שבחרו להיות מחבלים. מצד שני יתרון לנו, אולי סוף סוף האוכל בקיבוץ יהיה גם קצת חריף...
ממשיך לנסוע, פתאום הטלפון במכונית מצלצל, על הקו חברים שלי מתל-אביב "שמענו שנפל טיל בחרגול... בגבעול.... במעלה קרחות... בנווה אולקוס"... "באשכוווול! באשכוווול!" אני צועק עליהם... מה כל כך מסובך להגיד אשכול?! מנתק את הטלפון ומתקשר לגלגל"צ לתזמן רבע שעה בין המרגמה בבארי למרגמה במגן.
כמעט מגיע הביתה, שוקל לעצור לקנות משהו ביילו, ביום רגיל יילו נחשב כחנות נוחות... לא במלחמה. אני נכנס פנימה וכל החנות מפוצצת בחיילים ובשני בדואים ששולחים לוטו. אני עומד שעה בתור, מרגיש כמו באוהל אב"כ... ואז שוב עולה השאלה למה דווקא בחולצה של החיילים יש חור בבית שחי? הרי שם זה מוקד הבעיה... שיעשו לי חור בית שחי – אני הגעתי מהמזגן באוטו. סןף סוף מגיע תורי, מניח את הקולה ואת הטילון מגנום שקניתי,
המוכר מציע לי M-16 בחמישה שקלים, משחה לשפשפת בשישה שקלים ונגמ"ש בעשרה שקלים. אני מסרב בנימוס וחוזר לאוטו.
עוד רגע אני כבר בבית, כבר מהרחוב אני מריח ריחות טובים של בישולים, נכנס הביתה, רואה את אשתי עובדת במרץ במטבח, כל השיש והשולחן מלאים בשניצלים, קוסקוס, עוגות, פשטידות, עופות... אני נלחץ לרגע... בודק מהר שלא שכחתי בטעות איזה יום נישואים או יום הולדת. מגלה שלא וניגש רעב וטוב לב לאכול משהו, מנסה לקחת שניצל, וישר חוטף צעקה "אל תיגע, זה לחיילים", אמרתי בסדר, לחיילים, כל הכבוד.  מנסה מהפשטידה..."אל תיגע זה לחיילים", מהקוסקוס..."אל תיגע זה לחיילים"... מהעוגה... "אל תיגע זה לחיילים"... מיואש התחלתי לפתוח את הטילון שקניתי... "אל תיגע זה לחיילים"... אבל זה אני קניתי עכשיו ביילו..."קנית לחיילים זה שלהם".
בקיצור אני שבועיים כבר לא אוכל כלום, אם כבר אשתי טבחית בצה"ל לפחות שתעשה שבוע שבוע... שגם אני אוכל משהו. בכלל אני לא מבין מתי בדיוק המשפט "הפרחים לצה"ל" התחלף במשפט "השניצל לצה"ל"?
למה אני צריך לעלות על המדי מילואים שלי רק בשביל לקבל עוף בבית?
ואני אומר לכם שבסוף כל זה ישחק לרעתנו, אנחנו כל הזמן נותנים לחיילים אוכל.. עד שבסוף הם לא יוכלו להיכנס למנהרות ולפוצץ אותן.
מה שבטוח, המרוויחה הגדולה בסוף המלחמה היא לא ישראל ולא החמאס,  המרוויחה הגדולה היא "שומרי משקל" שכולם ילכו אליה יום אחרי שהכל ייגמר.
הטלפון מצלצל, זה שוב החברים מהמרכז. "שמענו שנפל טיל בחרדון... בגדעון... בנווה נוד... במעלה גויאבות...".
לא, דווקא הפעם לא נפל פה כלום...
אה... רגע... נראה לי שזה מגיע אלינו... הצילווו...

הקייטנה חייבת להימשך

כשמשרד החינוך יזם את 'בתי הספר של החופש הגדול' אף אחד לא העלה בדעתו שהפרויקט המיוחד יפעל בבית הספר 'יובלי הבשור' תחת אזעקות צבע אדום ואיומי קסאמים. מרסלה קביטקה סיפרה ל-232 על שלושת השבועות המאתגרים שעברו עליה ועל צוות בית הספר • עפרה בן נתן

ב'יובלי הבשור' תכננו את שלושת השבועות האלו באופן מדויק. משחק, יצירה, נסיעות ומופעים – כמו שקייטנה צריכה להיות. הם לא תכננו קסאמים וקולות תותחים, אך כשאלו התחילו לא היה בכך כדי לעצור את 'בית הספר של החופש הגדול'. צוות בית הספר שהפעיל את הקייטנה מצא עצמו מתמודד עם אתגרים שלא ציפה להם – ויכל לכולם. 'בית הספר של החופש הגדול' הסתיים  בשבוע שעבר בהצלחה רבה, ורשם לזכותו ילדים שמחים והורים מרוצים, למרות המצב הביטחוני הקשה.

משרד החינוך פתח השנה בפרויקט יוצא דופן, במסגרתו נמשכה הפעילות החינוכית עבור תלמידי כיתות א'-ב' גם במהלך שלושת השבועות הראשונים של החופש הגדול. בשנים הבאות אמורה התוכנית להתרחב לכיתות ג'-ד' ובהמשך גם לגנים ולכיתות ה'. בית הספר 'יובלי הבשור' היה אחד מבתי ספר שהשתתפו בתוכנית, שעלתה כ-300 שקלים לילד בלבד. מרסלה קביטקה, מנהלת בית הספר, סיפרה איך הכל התחיל, ומה קרה כשמבצע 'צוק איתן' נכנס לתמונה.
"בחודש אפריל פרסם משרד החינוך את היוזמה להמשך הפעילות החינוכית במהלך החופש הגדול, בתוך בתי הספר", מספרת מרסלה. "אחרי היערכות וחשיבה החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט ולהציע לאנשי הצוות שלי להצטרף אליי, מתוך אמונה כי תכנית שתנוהל ותופעל על ידי כוחות מתוך בית הספר תעודד את התלמידים וההורים לקחת בה חלק ולהירשם. הרבה מורות הביעו עניין להשתתף בפרויקט, ובסופו של דבר גובש צוות של שש מחנכות ושלוש מדריכות תושבות האזור".
היו הרבה נרשמים?
"מתוך 185 תלמידי א'-ב' הלומדים ב'יובלי הבשור' נרשמו 153. אליהם הצטרפו עוד שלושה תלמידים המתגוררים בתחום המועצה אך לומדים בבתי ספר אחרים בהם התכנית לא פועלת השנה".
"מבחינת התכנים", מספרת מרסלה, "משרד החינוך קבע מסגרת כללית ונתן לבתי הספר חופש פעולה לבנות מערך בהתאם לתפיסה החינוכית המתאימה להם. צוות בית הספר ישב לאורך כל חודש יוני ובנה תכנית עשירה שכללה גם הרבה עשייה, יצירה, משחק, התנסות בתחומי עניין שונים, נסיעות ומופעים".

חייבים להמשיך

התכנית 'בית הספר של החופש הגדול' תוכננה לפעול בשבועות הראשונים של חופשת הקיץ, מה-1 ביולי ועד 21 ביולי. איש לא ידע כי יהיו אלו ימים סוערים כל כך מבחינה ביטחונית. "לצערנו, עם פתיחת התכנית התחילה ההסלמה במצב הביטחוני. חוסר הוודאות היה גדול, והעלינו חששות רבים לגבי אופן והמשך הקייטנה. היה ברור כי הפעלת התכנית בתנאים של ירי מתמיד וסיכון מחייבת התאמות ושינויים. כל יום, ואף כמה פעמים ביום, התקיים דיון במועצה בנוגע למצב הביטחוני והתקבלו החלטות בנוגע לפעילות הילדים. הצוות החינוכי ישב בכל סוף של יום לתכנן כיצד להתאים את הפעילויות ליום שלמחרת. התכנית המקורית שונתה ובמקומה יצרנו תכנית אחרת שכללה הרבה מאד הפגה, כיף, משחק ואינטראקציות חברתיות".
הילדים המשיכו לבוא?
"ככל שהמבצע העמיק ראינו ירידה במספר הילדים שהשתתפו בתכנית, אך למרות הפחדים, הימים והלילות הקשים שעברו על הילדים, על ההורים ועל הצוות, ראינו כי רוב התלמידים ממשיכים להגיע לבית הספר. בשבוע השני לתכנית, כשהמצב הביטחוני היה קשה במיוחד ביישובי אשכול, מספר הילדים נע סביב ה-80 ילדים בממוצע, מספר שהדהים אותנו. קיבלנו המון שיחות טלפון מהורים שביקשו לחזק, להודות ולספר כמה הילדים חוזרים הביתה מלאים בחוויות וסיפורים על מה שהם עושים בקייטנה והבנו כי למרות המצב והחששות, חייבים להמשיך ולקיים את הפעילות. הבנו כי תרומתנו למערך חשובה וכי שמירה על השגרה, קשה ככל שהיא, שומרת על הילדים ועל תחושת הביטחון שלהם".

קסאם ליד האוטובוס

מספר ימים לאחר תחילת מבצע 'צוק איתן' החליטה מרסלה להעביר את הפעילות ל'נופי הבשור' הממוגן, על מנת לקיים את הפעילות בסביבה יותר נינוחה ובטוחה. "צוות 'נופי הבשור' קיבל אותנו בזרועות פתוחות, הם חיבקו אותנו מהרגע הראשון ונכחו בפועל, במחשבה ובחשיבה, בדאגה ובאכפתיות, בכל רגע שהתארחנו אצלם. כל הצוות, וזמירה בראשו, צוות המנהלה, העובדים והמשק עמדו לצדנו ולרשותנו ואפשרו לנו להמשיך בתכנית. הם גם התאימו עצמם לצרכים שלנו ועשו זאת עם חיוך רחב על הפנים ועל כך נתונה הערכתי.
"מבחינתנו, המעבר ל'נופי הבשור' הצריך שינוי נוסף בתכנית הקייטנה, כי כל הפעילויות שקשורות לאיכות הסביבה וטיפוח החצר הבית ספרית שתוכננו  ל'יובלי הבשור' לא יכלו להתקיים. יחד עם זאת, השכבות הממוגנות של בית הספר אפשרו למורות לקיים הרבה פעילויות אחרות, בלי אלמנט הלחץ שגורמת הריצה לממ"ד בעת 'צבע אדום'.
"הנושא הכי בעייתי מבחינתנו היה נושא ההסעות. גם כשהילדים היו מוגנים בתוך בית הספר ידענו כי ההסעות מהוות סוגיה בעייתית ומלחיצה במיוחד. בימים הראשונים ניסינו מספר דרכים ובדקנו כל יום את עצמנו על מנת לשפר את אופן הפיזורים עד שהגענו למודל של הוצאה הדרגתית ובטוחה של כלל התלמידים. כל אוטובוס זכה בליווי צמוד של שני חיילים אשר ליוו את הילדים מהכיתה ועד ליישוב. אנרגיה רבה הוקדשה לכל האופרציה: דרכי הגעה, הפיזורים והמלווים. התחלנו עם אפס מלווים ובסוף היה לנו ליווי בכל קו וקו. לצערנו, באחד הימים חווינו אירוע קשה של נפילת רקטה בזמן פיזור התלמידים, בעת העלייה לאוטובוסים. למרבה המזל בעת האירוע נכחו במקום כ-30 מבוגרים - חיילים, אנשי חינוך, חוסן וביטחון של המועצה, כל הצוות החינוכי וצוות המנהלה שלנו ושל 'נופי הבשור' - וכולם עזרו לנו לנהל ולהכיל את האירוע, שנגמר בלא נפגעים".

רוקדים עם חיילים

מרסלה מספרת שבעקבות 'צוק איתן' שולבו בתוכנית הקייטנה מופעים והפעלות שתרמו אנשים ועמותות מכל הארץ. "התלמידים נהנו מסדנאות בתנועה, מחול ואמנויות, מהפעלות במוזיקה, ספורט, שחמט, זומבה, עץ ועוד הרבה תחומים אחרים. חלק מהפעילויות הוזמנו מראש אך חלק גדול בזכות רוח התנדבותית יוצאת דופן שגילו אנשי הקהילה כלפי התלמידים, והודות לעבודה המאומצת ושיתוף פעולה אדיר שהיה לנו עם מכלול החינוך ומכלול האוכלוסייה במועצה, שפעלו ללא הרף על מנת להביא אלינו הופעות ואטרקציות".
"מבחינת כוח אדם תוגברנו באופן רציני על ידי מתנדבים ובעיקר על ידי חיילי מילואים מצוות חילוץ והצלה של פיקוד העורף, שעשו מעל ומעבר כדי להנעים את שהותם של הילדים בבית הספר. החיילים רקדו, הפעילו, ושיחקו עם הילדים, ועצם נוכחותם בבית הספר נתנה תחושת ביטחון והרגיעה מאד את כולם.
"לאורך כל הפעילות עבדנו במקביל ובשיתוף פעולה עם אנשי טיפול אשר עמדו לרשות בית הספר וההורים ונתנו מענה וסיוע בהתאם לצורך. הבאנו לבית הספר סדנאות ומופעים הקשורים לחוסן קהילתי ואישי במטרה לתת לילדים כלים להתמודדות עם מצבי הלחץ. צוות היועצות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ליוו אותנו במהלך כל התקופה וסייעו גם להורים שנזקקו לכך".

הגיבורות האמיתיות

איך את מסכמת את החודש האחרון?
"מבחינתי, ההתנסות 'בבית הספר של החופש הגדול' הייתה חוויה מיוחדת במינה בה התאפשר לי לעבוד עם הצוות, לפגוש תלמידים והורים בסיטואציה שונה לגמרי מהיום-יום החינוכי הבית ספרי. קשה להפריד בין חוויה זו לבין המציאות אליה נקלענו בקיץ הזה. אמנם, החוויה היא קשה, האחריות עצומה והדאגות רבות אך יחד עם זאת, כל ההתנהלות הייתה המיוחדת הפגישה אותי עם פאן אחר, חיובי ויפה שלא רואים אותו ביום יום.
"יש שני דברים שאני מבקשת לציין. הראשון הוא הצוות שלי - המורות, נשים מדהימות שהתגייסו למשימה ומצאו עצמן לוקחות אחריות במצב בלתי שפוי על חייהם ונפשם של תלמידיהן. הן הגיעו יום-יום לעבודה אחרי לילות ללא שינה, דואגות, עוזבות את הבית, את הבעלים והילדים הפרטיים ומתפקדות בצורה מעוררת השראה. הן פשוט הגיבורות האמתיות של המערכה. כמוהן, גם צוות המנהלה המסור של 'יובלי הבשור' שהתרוצץ יום יום בין יובלי לנופי והמשיך לעבוד בבית הספר ועזר לנו "בשלט רחוק" להפעיל את הקייטנה.  הדבר השני, הוא הסולידריות הקיימת בתוך אגף החינוך, תחושת הבית בתוך 'נופי הבשור', הדאגה של כולם, הרצון לעזור, המחויבות של כל העוסקים במלאכה לילדים רגשה אותי ונתנה לי הרבה כוח".
ומה הילדים אומרים?
"הילדים מגיעים יום יום לפעילות, מחייכים, רוקדים, שרים ונהנים. למרות הקסאמים, למרות האזעקות, למרות הפחדים ולמרות המציאות ההזויה בתוכה הם חיים. יש ילדים ששאלו למה אין קייטנה בימי שישי? ניתן להבין מזה שככל הנראה עשינו משהו טוב ואני שמחה שלקחתי בו חלק".
ועוד חודש חוזרים ללימודים...
"נכון. הרבה משימות עומדות לפנינו ומחכות שכל הטירוף הזה יעבור: יש בית ספר שצריך להכין לקראת שנת הלימודים הקרובה, יש מורות שצריכות לצאת לחופשה ולמלא מצברים לקראת פתיחת השנה, יש ילדים שחייבים להתאושש רגשית ומנטאלית אחרי החוויות הקשות של הקיץ הזה, יש הורים שחייבים להתחזק לפני שחוזרים לעבודה ולשגרה. אני מקווה שכל אחד בנפרד וכולנו כקהילה נמצא את מקורות הכוח להתמודד עם מה שהמערכה הזו תשאיר אצלנו, אחרי שנחזור לשגרה שמעבר ל- 15 שניות ממרחב מוגן".