ז'הן ברמן נולד
בבלגיה אבל בית בשבילו זה אשכול. האב שנפצע בניר-עוז מרסיס פצמ"ר בשעה שהגן בגופו
על אשתו ובנו בחר לעלות לישראל ולהקים פה את ביתו. והכל מסיבה אחת – "ציונות",
הוא אומר, "קוראים לזה ציונות" • נגה גדג'
תמונותיו של
ז'הן ברמן מהיישוב אבשלום גדשו את העיתונים והאתרים לאחר שנפצע מפצמ"ר בעת
שגונן בגופו על אשתו ובנו. 'גיבור' כתבו עליו בעיתונים. אבל לא הרבה יודעים
שהסיפור המיוחד של ז'הן לא התחיל החודש. ז'הן עלה לישראל לבדו, בגיל 20, התגייס
לצה"ל ועבר לגור באשכול. ובית הוא קורא רק למקום הזה, ליד הגבול, איפה
שנופלים הקסאמים והפצמ"רים.עם ז'הן אנחנו מדברים מבית חולים סורוקה, שם הוא מאושפז במחלקת לב-חזה. ב-21 באוגוסט נפצע כאשר הגיע לחגוג יום הולדת לבנו הקטן בגן הילדים בניר-עוז. במקום עוגה ובלונים האירוע הסתיים בדם וצעקות, כאשר פצמ"רים נפלו סמוך לגן הילדים ורסיס אחד פגע בז'הן.
שלום ז'הן. קודם כל - מה שלומך?
"אני מרגיש יותר טוב... הרופאים אומרים שיצאתי בנס, הרסיס פגע כמה מילימטרים מהעורק הראשי, וגם הריאות לא נפגעו. היה לי מזל גדול. אשתי לידי, מחזקת אותי, ואני מאמין שיהיה טוב".
אני שומעת מהמבטא שלך שלא תמיד חיית בסביבת פצמ"רים.
"נכון. נולדתי בבלגיה, ועליתי לישראל בשנת 2001, בגיל עשרים. סיימתי בבלגיה לימודי עבודה סוציאלית ואמרתי לעצמי 'אני צעיר וזה הזמן לנסות'".
למה בעצם?
"ציונות. זה נשמע מוזר לישראלים כשאומרים את זה, אבל זו הסיבה – ציונות".
גדלת בבית ציוני?
"ממש לא. גדלתי בבית אנטי-ציוני. בגיל 15 התחלתי לחשוב אחרת על דברים וכך הגעתי בעצמי לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. לפני זה הייתי בתנועת נוער לא ציונית ועזבתי אותה. זו היתה בחירה שלי, שהגעתי אליה בעצמי. בשומר הצעיר מצאתי חברים ובית".
ובאיזו מסגרת עלית לארץ?
"עליתי לבדי, בלי מסגרת. הגעתי עם שתי מזוודות ותיק גב ונסעתי במונית מנתב"ג למלון בירושלים. השנה הייתה 2001, ימי האינתיפאדה השנייה, ולא היו הרבה עולים".
ככה הגעת לישראל? לבד עם שתי מזוודות ותיק?
"כן. לא ידעתי עברית ובקושי אנגלית ונרשמתי למכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי עם ישראלים כי רציתי להשתלב בחברה כמה שיותר מהר, להתנתק מהחוץ-לארציות, מהבלגיות".
וזה הצליח?
"כן. השתלבתי מהר בחברה הישראלית, וההוכחה לכך היא שתוך זמן קצר כבר הייתי מעורב בפיגוע... זה היה בדצמבר בירושלים, ואני הייתי כמה עשרות מטרים מהמחבל המתאבד".
אז זו לא הפגישה הראשונה שלך עם טרור...
"כן. אבל כנראה שאני בר מזל. מישהו שעמד ממש מטר ממני חטף כנראה את כל הפגיעה. אני קמתי והוא לא קם. יצאתי מזה בנס. הלכתי הביתה, נסגרתי בתוך החדר ושבועיים ולא דיברתי עם אף אחד. לא דיברתי על זה עם אנשים כמה שנים".
 |
| אמרתי לעצמי: "עכשיו הגוף שלי יהיה המגן שלהם". ג'הן ברמן |
רק
קרבי
זמן קצר אחרי
הפיגוע הגיע ז'הן לקיבוץ ניר-עוז. "כשסיימתי את המכינה פניתי ל'שומר הצעיר',
אמרתי שאני בוגר תנועה ושאני רוצה להגיע לקיבוץ. רציתי קיבוץ אמיתי, לא מופרט. הם
הציעו לי את ניר-עוז. אמרתי 'בסדר, נקפוץ לראות מה זה'. וככה הגעתי לניר-עוז. באתי
לסוף שבוע, וקיבלו אותי בחום ובאהבה. אמרתי 'אוקי, זה בשבילי'. ביקשתי להיקלט
בקיבוץ וקיבלו אותי. עבדתי בקיבוץ עד הגיוס, כי רציתי גם להתגייס
לצה"ל".איפה שירת?
"רציתי להיות קרבי, רק קרבי, לתרום כמה שאפשר למדינה. כמו כל קיבוצניק טוב התגייסתי לגדוד 50 של הנח"ל. הייתי די מורעל. התגייסתי לצבא רגיל, לא למסגרת של עולים, למרות שהייתי כבר בן 22. בגדוד הייתי נגביסט (נושא מקלע כבד) וכמו הרבה נגביסטים אחרים נדפק לי הגב. בהתחלה הרופא חשב שאני מזייף והמצב החמיר עד שהגעתי לפריצת דיסק. בצבא אמרו לי 'סיימת, תודה רבה', אבל המג"ד של גדוד 50, יאיר ברקת – שעד היום אני מחפש אותו כדי להודות לו - אמר לי 'אתה נשאר לידי' ומצא לי תפקיד בלשכה שלו. ככה נשארתי בגדוד 50 עד הניתוח והמג"ד דאג שאני אקבל את כל הטיפול שמגיע לי. אחרי שניתחו אותי השתחררתי בתור נכה צה"ל".
וחזרת לקיבוץ.
"כן. חזרתי לניר עוז ועבדתי בבית ילדים. בקיבוץ פגשתי את אשתי, ליאורה, שהיא בת ניר-עוז, התאהבנו והתחתנו. היא למדה קונדיטוריה ובשלב מסוים רצינו לצאת קצת לעיר הגדולה. גרנו שלוש שנים בתל אביב ושנה ברמת גן, עד שהגיע הזמן להקים משפחה. החלטנו לחזור לניר-עוז. מבחינתי ניר-עוז היה הבית. היינו הזוג הראשון שחזר לקיבוץ. אחרי כמה חודשים ראינו שחיי הקיבוץ לא כל כך מתאימים לנו ועברנו לעין הבשור. גרנו שם שנה בשכירות ואז קנינו בית באבשלום".
ואיך באבשלום?
"אנחנו מאוד מרוצים. כבר שנתיים וחצי אנחנו פה וזה נהדר. יש פה קהילה נהדרת שבונה את היישוב ואת עצמה וזה כיף. כל שכן הוא עשר. זה יישוב בתחילת דרכו, משפחות צעירות עם ילדים. אני מזמין את כולם לבוא לאבשלום ולראות מה קורה פה. כל מי שמחפש משהו אחר כדאי לו לבוא לאבשלום".
"פעלתי
באינסטינקט"
ב-21 באוגוסט
היה אמור בנם של ז'הן וליאורה לחגוג יום הולדת 3 בגן הילדים בניר-עוז. "הגענו
לגן כדי לחגוג, וכשחנינו ראינו שהילדים משחקים בחצר, בחלק שקרוב לכניסה לגן.
כשעמדנו להיכנס התחיל 'צבע אדום' ומטח של רקטות. אשתי מיד רצה לילד שלי ולקחה אותו
פנימה. אני ראיתי שהיא איתו והתחלתי להכניס את הילדים לגן יחד עם המטפלות. במשך
שתי דקות נפלו בקיבוץ 12 פצמ"רים, מטח מאוד כבד. היה רעש אדיר והילדים בכו
וצעקו, אבל המטפלות פעלו בצורה יוצאת מן הכלל. הכל קרה מאוד מהר. במצבים כאלו אין
זמן לחשוב - פעלתי באינסטינקט. ראיתי שיש בחוץ עוד מטפלת וילד ודחפתי אותם פנימה.
סגרנו את הדלת ואני נשארתי כמה שניות בחוץ כדי לראות שאף ילד לא נשאר בחוץ.
כשנכנסתי ראיתי שאשתי יושבת עם הילד על הרצפה, לא רחוק מחלון שהיה פתוח. רציתי
להרחיק אותם מהחלון אבל הבנתי שהיא לא יכולה לזוז. אז ניגשתי אליהם וגוננתי עליהם
עם הגוף שלי. נישקתי אותה ואמרתי לה 'אל תדאגי, יהיה בסדר'. ואז פגע בי רסיס מאחד
החלונות. שמעתי את אשתי צועקת 'הוא פצוע'. הייתי בהכרה כל הזמן וראיתי שאני מדמם
הרבה. אחד ההורים הגיע ועצר את הדימום עד שפינו אותי באמבולנס לסורוקה".נשיא המדינה אמר שאתה גיבור...
"אני לא גיבור... פעלתי על פי אינסטינקטים. במצבים כאלו אתה לא חושב, אתה פשוט פועל. אמרתי לעצמי 'עכשיו הגוף שלי יהיה המגן של אשתי והבן שלי'. וככה היה".
מה יהיה עכשיו?
"אני לא יודע. אבל המצב הזה חייב להיפסק. אנחנו זכאים לחיות כמו כל בני האדם. יש לנו מועצה כל כך יפה, כל כך מדהימה. אבל הפתרון צריך לבוא מלמעלה, ולבוא מהר. כי אנחנו לא יכולים להמשיך ככה עוד הרבה זמן. חייבים להגיע לפתרון מדיני. אני רוצה שיהיה טוב לחיות למען ארצי, לא למות למענה".
נולדת בבלגיה, רחוק מכאן. לא עוברות לך בראש מחשבות של 'מה לי ולכל זה'?
"אני בחרתי לבוא לארץ ואני בוחר להישאר כאן. באף מקום אחר לא יבינו אותי - רק ישראלים מבינים ישראלים אחרים. פה זה העתיד שלי , פה זה המדינה שלי, פה זה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי, חמאס או לא חמאס. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי".
