יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

אפשר לבקש יותר

דווקא עכשיו, כשחוויות 'צוק איתן' עוד טריות, חשוב שנחזור ונחשוב מה יש לעשות כדי להגן על תושבי הדרום בכלל, ועל תושבי עוטף עזה בפרט, מפני ירי טילים ופצמ"רים

ההתפעלות (המוצדקת) מביצועי 'כיפת ברזל' כמעט השכיחו מהציבור הרחב את העובדה שהמערכת הזאת כלל אינה מגינה עלינו, תושבי הקו הקדמי, ובעצם גם לא נועדה לכך מלכתחילה.
כדי להגן עלינו קיבלנו אמנם חדרי ביטחון, אבל הרי הממ”דים האלה אינם תשובה מספקת למלחמת ההתשה, שהתנהלה באזורנו זמן רב לפני צוק איתן, נמשכה בעוצמה רבה גם במהלכו, ועלולה להתחדש שוב במועד כזה או אחר גם בעתיד. אין ספק שנדרשים עוד אמצעים ודרכים על מנת להגן על תושבי עוטף עזה, ויש לבחון כל אמצעי או דרך בראש פתוח.
באפריל 2010 (וגם קודם לכן) הוצגה פה בעיתון מערכת ה'סקאיגארד' ליירוט טילים, רקטות ופצצות מרגמה, שפותחה על ידי חברת נורת’רופ גרומן האמריקאית. נטען אז שלמרות שהיא נוסתה ועמדה בהצלחה במטלות יירוט בטווחים הקצרים, (שהם התחום שאינו מכוסה על ידי 'כיפת ברזל'), ולמרות שהיא זמינה לייצור וזולה יחסית – התעלמה  מערכת הביטחון מקיומה מסיבות שונות ומשונות. ניתן היה כבר אז, ואפשר גם היום, לאמץ פתרון רב-שכבתי (שעשוי לכלול גם את 'כיפת ברזל' וגם את ה'סקאיגארד') להגנה על עוטף עזה, על הדרום בכלל, ועל כל מדינת ישראל.

השמדה בחמש שניות

מערכת 'סקאיגארד', כמו ה'נאוטילוס' שקדמה לה, מופעלת באמצעות קרני לייזר רבות עוצמה. ה'סקאיגארד' מהירת תגובה מכל קודמותיה, ולכן יעילה בטיפול במספר רב של טילים בו זמנית.
על-פי ביצועי המערכת יש ביכולתה להגן על שמי כל ישראל ולא רק על עוטף עזה. לדעת מומחים בלתי-תלויים היא יכולה אפילו להציג ביצועים טובים מאלה של 'כיפת ברזל'.
הערכתם  של מומחים אלה נשענת על מספר עובדות:
התגובה המהירה של המערכת מסוגלת להגיע להשמדת טיל בתוך כחמש שניות מרגע צאתו לדרך. יכולת זו מקנה אפשרות ליירוט הטיל לפני שהוא מגיע לשמי מדינת ישראל, כשהוא עדיין מעל שטח האויב. בהיעדר ממד עומק קרקעי ברצועת עזה ניתן באמצעות מערכת של שמונה יחידות שפרוסות לאורך הרצועה לכסות את כל שטחה ולמנוע כמעט כליל יציאה של רקטות ופצצות לכל יעד שהוא. זאת בניגוד ל'כיפת ברזל', שבגלל האיטיות היחסית שלה נאלצת להמתין לרקטה עד קרוב לנקודת היעד שלה, מה שמחייב פריסה רחבה ויקרה של מערכות, שכל אחת מהן מגינה רק על השטח שסביבה. לכל ירי יש מחיר, גם לזה של 'סקאיגארד' – אלא שהוא קטן לאין ערוך מטילי 'כיפת ברזל', שמחירם מאלץ את צה"ל לקבוע מראש איזו רקטה תושמד ואיזו לא, בהתאם לסיכויי הפגיעה.

האיום יוסר

השרטוט שמשמאל מציג את הכיסוי המבצעי (טווח 15 ק”מ) של כל אחת משמונה המערכות שתוצבנה סביב רצועת עזה במרחק של כ-1 ק”מ מהגבול (ניתן להציבן מאחורי קפלי-קרקע המצויים באזור, כך שיימנע ירי בכינון ישיר ובקו-ראייה אליהן).
במצב זה כל נקודות השיגור ברצועת עזה נמצאות בתחום הכיסוי של מערכות ה'סקייגארד'. כאשר כל נקודת שיגור ברצועה תכוסה על ידי שתיים עד שלוש מערכות כאלו לפחות. מרביתן תכוסינה על ידי ארבע מערכות.
כל איום, מפצצת מרגמה ועד טיל פאג’ר, שיירה מרצועת עזה – יושמד על ידי מערכת סקייגארד תוך כארבע עד חמש שניות מרגע שיגורו, ברוב המקרים בעודו עדיין מעל שטח הרצועה, ואין זה משנה לאיזה טווח ישוגר – לשדרות, באר-שבע או תל-אביב. בכך יוסר למעשה האיום הבליסטי, על כל סוגיו מיישובי עוטף עזה ומהעיר שדרות.
למערכות ה'סקייגארד' תהיה יכולת רבה ליירוט מטחים. למשל טיל פאג’ר 5 לטווח של כ-75 ק”מ ישהה כ-25 שניות מרגע שיגורו בתוך תחום הכיסוי של מערכת ה'סקייגארד' עד שיצא מהטווח היעיל שלה. במשך זמן זה מערכת 'סקייגארד' אחת תוכל ליירט כ-7-8 איומים (מקסאם ועד פאג’ר) שישוגרו בו-זמנית. שלוש מערכות כאלו, שכאמור מכסות כמעט כל נקודת שיגור, תוכלנה ליירט מטחים של כ-21 עד 24 איומים מיד לאחר שיגורם. אם יהיה מרווח מקובל של כחצי שנייה בין השיגורים – כמות היירוטים תגדל משמעותית.

ומה יהיה עלינו

נשאלת השאלה: האם עלינו – במיוחד עלינו ב'עוטף עזה' – לקבל בשתיקה ובהשלמה את העובדה שהמדינה (מסיבות לא ענייניות) לא מצטיידת לאלתר במערכת הגנה כזאת, שמונעת ביעילות פגיעות בנפש וברכוש, שהיא זמינה ושהפעלתה זולה יחסית?

נוח (נוניק) בן-חיים ונדב לידרור,
 קיבוץ אורים

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

"פה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי"

ז'הן ברמן נולד בבלגיה אבל בית בשבילו זה אשכול. האב שנפצע בניר-עוז מרסיס פצמ"ר בשעה שהגן בגופו על אשתו ובנו בחר לעלות לישראל ולהקים פה את ביתו. והכל מסיבה אחת – "ציונות", הוא אומר, "קוראים לזה ציונות" נגה גדג'

תמונותיו של ז'הן ברמן מהיישוב אבשלום גדשו את העיתונים והאתרים לאחר שנפצע מפצמ"ר בעת שגונן בגופו על אשתו ובנו. 'גיבור' כתבו עליו בעיתונים. אבל לא הרבה יודעים שהסיפור המיוחד של ז'הן לא התחיל החודש. ז'הן עלה לישראל לבדו, בגיל 20, התגייס לצה"ל ועבר לגור באשכול. ובית הוא קורא רק למקום הזה, ליד הגבול, איפה שנופלים הקסאמים והפצמ"רים.
עם ז'הן אנחנו מדברים מבית חולים סורוקה, שם הוא מאושפז במחלקת לב-חזה. ב-21 באוגוסט נפצע כאשר הגיע לחגוג יום הולדת לבנו הקטן בגן הילדים בניר-עוז. במקום עוגה ובלונים האירוע הסתיים בדם וצעקות, כאשר פצמ"רים נפלו סמוך לגן הילדים ורסיס אחד פגע בז'הן.  
שלום ז'הן. קודם כל - מה שלומך?
"אני מרגיש יותר טוב... הרופאים אומרים שיצאתי בנס, הרסיס פגע כמה מילימטרים מהעורק הראשי, וגם הריאות לא נפגעו. היה לי מזל גדול. אשתי לידי, מחזקת אותי, ואני מאמין שיהיה טוב".
אני שומעת מהמבטא שלך שלא תמיד חיית בסביבת פצמ"רים.
"נכון. נולדתי בבלגיה, ועליתי לישראל בשנת 2001, בגיל עשרים. סיימתי בבלגיה לימודי עבודה סוציאלית ואמרתי לעצמי 'אני צעיר וזה הזמן לנסות'".
למה בעצם?
"ציונות. זה נשמע מוזר לישראלים כשאומרים את זה, אבל זו הסיבה – ציונות".
גדלת בבית ציוני?
"ממש לא. גדלתי בבית אנטי-ציוני. בגיל 15 התחלתי לחשוב אחרת על דברים וכך הגעתי בעצמי לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. לפני זה הייתי בתנועת נוער לא ציונית ועזבתי אותה. זו היתה בחירה שלי, שהגעתי אליה בעצמי. בשומר הצעיר מצאתי חברים ובית".
ובאיזו מסגרת עלית לארץ?
"עליתי לבדי, בלי מסגרת. הגעתי עם שתי מזוודות ותיק גב ונסעתי במונית מנתב"ג למלון בירושלים. השנה הייתה 2001, ימי האינתיפאדה השנייה, ולא היו הרבה עולים".  
ככה הגעת לישראל? לבד עם שתי מזוודות ותיק?
"כן. לא ידעתי עברית ובקושי אנגלית ונרשמתי למכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי עם ישראלים כי רציתי להשתלב בחברה כמה שיותר מהר, להתנתק מהחוץ-לארציות, מהבלגיות".
וזה הצליח?
"כן. השתלבתי מהר בחברה הישראלית, וההוכחה לכך היא שתוך זמן קצר כבר הייתי מעורב בפיגוע... זה היה בדצמבר בירושלים, ואני הייתי כמה עשרות מטרים מהמחבל המתאבד".
 אז זו לא הפגישה הראשונה שלך עם טרור...
 "כן. אבל כנראה שאני בר מזל. מישהו שעמד ממש מטר ממני חטף כנראה את כל הפגיעה. אני קמתי והוא לא קם. יצאתי מזה בנס. הלכתי הביתה, נסגרתי בתוך החדר ושבועיים ולא דיברתי עם אף אחד. לא דיברתי על זה עם אנשים כמה שנים".

אמרתי לעצמי: "עכשיו הגוף שלי יהיה המגן שלהם". ג'הן ברמן

רק קרבי

זמן קצר אחרי הפיגוע הגיע ז'הן לקיבוץ ניר-עוז. "כשסיימתי את המכינה פניתי ל'שומר הצעיר', אמרתי שאני בוגר תנועה ושאני רוצה להגיע לקיבוץ. רציתי קיבוץ אמיתי, לא מופרט. הם הציעו לי את ניר-עוז. אמרתי 'בסדר, נקפוץ לראות מה זה'. וככה הגעתי לניר-עוז. באתי לסוף שבוע, וקיבלו אותי בחום ובאהבה. אמרתי 'אוקי, זה בשבילי'. ביקשתי להיקלט בקיבוץ וקיבלו אותי. עבדתי בקיבוץ עד הגיוס, כי רציתי גם להתגייס לצה"ל".
איפה שירת?
"רציתי להיות קרבי, רק קרבי, לתרום כמה שאפשר למדינה. כמו כל קיבוצניק טוב התגייסתי לגדוד 50 של הנח"ל. הייתי די מורעל. התגייסתי לצבא רגיל, לא למסגרת של עולים, למרות שהייתי כבר בן 22. בגדוד הייתי נגביסט (נושא מקלע כבד) וכמו הרבה נגביסטים אחרים נדפק לי הגב. בהתחלה הרופא חשב שאני מזייף והמצב החמיר עד שהגעתי לפריצת דיסק. בצבא אמרו לי 'סיימת, תודה רבה', אבל המג"ד של גדוד 50, יאיר ברקת – שעד היום אני מחפש אותו כדי להודות לו - אמר לי 'אתה נשאר לידי' ומצא לי תפקיד בלשכה שלו. ככה נשארתי בגדוד 50 עד הניתוח והמג"ד דאג שאני אקבל את כל הטיפול שמגיע לי. אחרי שניתחו אותי השתחררתי בתור נכה צה"ל".
וחזרת לקיבוץ.
"כן. חזרתי לניר עוז ועבדתי בבית ילדים. בקיבוץ פגשתי את אשתי, ליאורה, שהיא בת ניר-עוז, התאהבנו והתחתנו. היא למדה קונדיטוריה ובשלב מסוים רצינו לצאת קצת לעיר הגדולה. גרנו שלוש שנים בתל אביב ושנה ברמת גן, עד שהגיע הזמן להקים משפחה. החלטנו לחזור לניר-עוז. מבחינתי ניר-עוז היה הבית. היינו הזוג הראשון שחזר לקיבוץ. אחרי כמה חודשים ראינו שחיי הקיבוץ לא כל כך מתאימים לנו ועברנו לעין הבשור. גרנו שם שנה בשכירות ואז קנינו בית באבשלום".
ואיך באבשלום?
"אנחנו מאוד מרוצים. כבר שנתיים וחצי אנחנו פה וזה נהדר. יש פה קהילה נהדרת שבונה את היישוב ואת עצמה וזה כיף. כל שכן הוא עשר. זה יישוב בתחילת דרכו, משפחות צעירות עם ילדים. אני מזמין את כולם לבוא לאבשלום ולראות מה קורה פה. כל מי שמחפש משהו אחר כדאי לו לבוא לאבשלום".

"פעלתי באינסטינקט"

ב-21 באוגוסט היה אמור בנם של ז'הן וליאורה לחגוג יום הולדת 3 בגן הילדים בניר-עוז. "הגענו לגן כדי לחגוג, וכשחנינו ראינו שהילדים משחקים בחצר, בחלק שקרוב לכניסה לגן. כשעמדנו להיכנס התחיל 'צבע אדום' ומטח של רקטות. אשתי מיד רצה לילד שלי ולקחה אותו פנימה. אני ראיתי שהיא איתו והתחלתי להכניס את הילדים לגן יחד עם המטפלות. במשך שתי דקות נפלו בקיבוץ 12 פצמ"רים, מטח מאוד כבד. היה רעש אדיר והילדים בכו וצעקו, אבל המטפלות פעלו בצורה יוצאת מן הכלל. הכל קרה מאוד מהר. במצבים כאלו אין זמן לחשוב - פעלתי באינסטינקט. ראיתי שיש בחוץ עוד מטפלת וילד ודחפתי אותם פנימה. סגרנו את הדלת ואני נשארתי כמה שניות בחוץ כדי לראות שאף ילד לא נשאר בחוץ. כשנכנסתי ראיתי שאשתי יושבת עם הילד על הרצפה, לא רחוק מחלון שהיה פתוח. רציתי להרחיק אותם מהחלון אבל הבנתי שהיא לא יכולה לזוז. אז ניגשתי אליהם וגוננתי עליהם עם הגוף שלי. נישקתי אותה ואמרתי לה 'אל תדאגי, יהיה בסדר'. ואז פגע בי רסיס מאחד החלונות. שמעתי את אשתי צועקת 'הוא פצוע'. הייתי בהכרה כל הזמן וראיתי שאני מדמם הרבה. אחד ההורים הגיע ועצר את הדימום עד שפינו אותי באמבולנס לסורוקה".
נשיא המדינה אמר שאתה גיבור...
"אני לא גיבור... פעלתי על פי אינסטינקטים. במצבים כאלו אתה לא חושב, אתה פשוט פועל. אמרתי לעצמי 'עכשיו הגוף שלי יהיה המגן של אשתי והבן שלי'. וככה היה".
מה יהיה עכשיו?
"אני לא יודע. אבל המצב הזה חייב להיפסק. אנחנו זכאים לחיות כמו כל בני האדם. יש לנו מועצה כל כך יפה, כל כך מדהימה. אבל הפתרון צריך לבוא מלמעלה, ולבוא מהר. כי אנחנו לא יכולים להמשיך ככה עוד הרבה זמן. חייבים להגיע לפתרון מדיני. אני רוצה שיהיה טוב לחיות למען ארצי, לא למות למענה".
נולדת בבלגיה, רחוק מכאן. לא עוברות לך בראש מחשבות של 'מה לי ולכל זה'?
"אני בחרתי לבוא לארץ ואני בוחר להישאר כאן. באף מקום אחר לא יבינו אותי - רק ישראלים מבינים ישראלים אחרים. פה זה העתיד שלי , פה זה המדינה שלי, פה זה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי, חמאס או לא חמאס. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי".

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

משפחה שכזאת - משפחת ארז מקיבוץ סופה

יעל, בת 51, מורה לחינוך מיוחד, מחנכת ומורה לגיאוגרפיה בכיתות ז'- יב' בתיכון 'נופי הבשור'.
אופיר, בן 49, פקח איכות הסביבה במועצה האזורית אשכול.
דן, בן 18, סיים לפני חודש את לימודיו ב'נופי הבשור'. לקראת גיוס לצבא.
עדו, בן 12, סיים לאחרונה את בית הספר היסודי 'ניצני אשכול' ועולה בשנה הבאה ל'נופי הבשור'.

משפחת ארז מתגוררת בקיבוץ סופה מאז שנת 1999, "כשעוד היה שקט, ללא קסאמים וצבע אדום".
בצבא אופיר היה מ"פ בנחל ויעל הייתה חיילת במודיעין.
הפגישה: אופיר ויעל הכירו כשעבדו יחדיו בחברה להגנת הטבע, התאהבו והחליטו להינשא. 
סדר יום: הראשון לקום במשפחה הוא אופיר. ב-07:00 הוא כבר בעבודה, חוזר הביתה בין 15:00 ל-16:00 ויוצא לעבודה נוספת במפעל כימדע. יעל יוצאת לעבודתה בבית הספר בסביבות השעה 7:30 וחוזרת בסביבות 16:00. הילדים יוצאים לבית הספר עם ההסעות. המשפחה מתכנסת שנית סביב ארוחת הערב בסביבות השעה 19:00. למשפחת ארז יש החלטה לפיה תמיד מישהו מהם יהיה נוכח בבית עם הבן הצעיר.
איך מבלים: הבילוי המועדף על המשפחה הוא טיולים של מיטיבי לכת. הם מטיילים לבד, עם חברים מהקיבוץ או עם המשפחה המורחבת. לאחרונה חזרו משבועיים טיול קרוונים בצפון אטליה, היישר למבצע צוק איתן.
תחביבים: למשפחת ארז מגוון רחב של תחביבים, דן הוא מוזיקאי, מנגן בחצוצרה, פסנתר, מפוחית פה וגיטרות. עידו אמן וחובב כדורסל. יעל מנחה קבוצות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. יעל: "לאופיר לא נשאר זמן להרבה תחביבים".
אוהבים לראות בטלוויזיה: המשפחה כולה אוהבת לצפות במשחקי כדורסל. 
חלום משפחתי: "לחיות בשקט. שלא יהיו קסאמים ולא מנהרות ושאפשר יהיה לגדל ילדים בשקט".
תובנה לחיים: חייה ותן לחיות.
איפה אתם במבצע 'צוק איתן': אופיר ממלא תפקיד במועצה ולכן נשאר בבית. דן גם הוא נשאר בקיבוץ, ורק לאחרונה יצא להפגה עם חברתו. יעל ועידו בקיבוץ משאבי שדה עד יעבור זעם. יעל: "אני מבקשת לשלוח מכאן תודה ענקית לחברי קיבוץ משאבי שדה שמארחים אותנו ועוד רבים מתושבי הדרום ברוחב לב".
 עפרה בן נתן

יום שני, 11 באוגוסט 2014

יומן לחימה / שחר בן דור

נוסע בכבישי המועצה, משימה לא פשוטה בימים אלו. עין אחת על הכביש, עין שנייה על השמים. מרגיש כמו ענת עצמון... בכל נסיעה רגילה שלה.
אם ייצא משהו טוב מהמלחמה הזאת, זה שהחברים במרכז סוף סוף מאמינים לי שיש דבר כזה מועצה אזורית אשכול. הם עדיין לא סגורים לגמרי על השם, הם עדיין אומרים לי "שמענו שהיה צבע אדום במשעול... בכחול... בנווה טחורים... במדרונות שושנה... במעלה פיטמה... בשלבקת חוגרת... ביזיזים... בכרם חנין זועבי ...בשדה אשכים...".
ואז אני אומר להם "באשכול"! ואז הם אומרים לי "בדיוק שם".
אבל אם יש מקום שאני הכי גאה בו להיות תושב אשכול זה במקומות שנותנים הטבות. שם אני ניגש לקופה בגאווה, שולף את התעודת תושב אשכול שלי ואומר לה. "אני מאשכול גברת, הכי קרבי שיש, לא כמו הג'ובניקים מבאר-שבע, אשדוד ואשקלון. מאשכול אנחנו... במנהרה הגענו לפה...".
ובדרך כלל הבחורה בקופה, שהכי רחוק שהיא הגיעה זה לרמת-גן, לוקחת את התעודה, רואה שכתוב "עין הבשור" ואומרת לי "בסדר גמור", שהפירוש של זה הוא בעצם "ראיתי את שם המקום... אין לי מושג איפה זה, אז כנראה שזה בסדר".
בדרך חזרה אני שומע ברדיו שחשפו מנהרה שהגיעה עד לחדר אוכל בקיבוץ במועצה. ואני אומר לעצמי "איזה מזל גדול שחשפו את המנהרה הזאת"... לא לנו, מזל לחמאס. כי ברגע שהמחבלים היו יוצאים בחדר האוכל ישר היו משבצים אותם לתורנות מטבח ואז הם היו מקללים את היום שבחרו להיות מחבלים. מצד שני יתרון לנו, אולי סוף סוף האוכל בקיבוץ יהיה גם קצת חריף...
ממשיך לנסוע, פתאום הטלפון במכונית מצלצל, על הקו חברים שלי מתל-אביב "שמענו שנפל טיל בחרגול... בגבעול.... במעלה קרחות... בנווה אולקוס"... "באשכוווול! באשכוווול!" אני צועק עליהם... מה כל כך מסובך להגיד אשכול?! מנתק את הטלפון ומתקשר לגלגל"צ לתזמן רבע שעה בין המרגמה בבארי למרגמה במגן.
כמעט מגיע הביתה, שוקל לעצור לקנות משהו ביילו, ביום רגיל יילו נחשב כחנות נוחות... לא במלחמה. אני נכנס פנימה וכל החנות מפוצצת בחיילים ובשני בדואים ששולחים לוטו. אני עומד שעה בתור, מרגיש כמו באוהל אב"כ... ואז שוב עולה השאלה למה דווקא בחולצה של החיילים יש חור בבית שחי? הרי שם זה מוקד הבעיה... שיעשו לי חור בית שחי – אני הגעתי מהמזגן באוטו. סןף סוף מגיע תורי, מניח את הקולה ואת הטילון מגנום שקניתי,
המוכר מציע לי M-16 בחמישה שקלים, משחה לשפשפת בשישה שקלים ונגמ"ש בעשרה שקלים. אני מסרב בנימוס וחוזר לאוטו.
עוד רגע אני כבר בבית, כבר מהרחוב אני מריח ריחות טובים של בישולים, נכנס הביתה, רואה את אשתי עובדת במרץ במטבח, כל השיש והשולחן מלאים בשניצלים, קוסקוס, עוגות, פשטידות, עופות... אני נלחץ לרגע... בודק מהר שלא שכחתי בטעות איזה יום נישואים או יום הולדת. מגלה שלא וניגש רעב וטוב לב לאכול משהו, מנסה לקחת שניצל, וישר חוטף צעקה "אל תיגע, זה לחיילים", אמרתי בסדר, לחיילים, כל הכבוד.  מנסה מהפשטידה..."אל תיגע זה לחיילים", מהקוסקוס..."אל תיגע זה לחיילים"... מהעוגה... "אל תיגע זה לחיילים"... מיואש התחלתי לפתוח את הטילון שקניתי... "אל תיגע זה לחיילים"... אבל זה אני קניתי עכשיו ביילו..."קנית לחיילים זה שלהם".
בקיצור אני שבועיים כבר לא אוכל כלום, אם כבר אשתי טבחית בצה"ל לפחות שתעשה שבוע שבוע... שגם אני אוכל משהו. בכלל אני לא מבין מתי בדיוק המשפט "הפרחים לצה"ל" התחלף במשפט "השניצל לצה"ל"?
למה אני צריך לעלות על המדי מילואים שלי רק בשביל לקבל עוף בבית?
ואני אומר לכם שבסוף כל זה ישחק לרעתנו, אנחנו כל הזמן נותנים לחיילים אוכל.. עד שבסוף הם לא יוכלו להיכנס למנהרות ולפוצץ אותן.
מה שבטוח, המרוויחה הגדולה בסוף המלחמה היא לא ישראל ולא החמאס,  המרוויחה הגדולה היא "שומרי משקל" שכולם ילכו אליה יום אחרי שהכל ייגמר.
הטלפון מצלצל, זה שוב החברים מהמרכז. "שמענו שנפל טיל בחרדון... בגדעון... בנווה נוד... במעלה גויאבות...".
לא, דווקא הפעם לא נפל פה כלום...
אה... רגע... נראה לי שזה מגיע אלינו... הצילווו...

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

הקייטנה חייבת להימשך

כשמשרד החינוך יזם את 'בתי הספר של החופש הגדול' אף אחד לא העלה בדעתו שהפרויקט המיוחד יפעל בבית הספר 'יובלי הבשור' תחת אזעקות צבע אדום ואיומי קסאמים. מרסלה קביטקה סיפרה ל-232 על שלושת השבועות המאתגרים שעברו עליה ועל צוות בית הספר עפרה בן נתן

ב'יובלי הבשור' תכננו את שלושת השבועות האלו באופן מדויק. משחק, יצירה, נסיעות ומופעים – כמו שקייטנה צריכה להיות. הם לא תכננו קסאמים וקולות תותחים, אך כשאלו התחילו לא היה בכך כדי לעצור את 'בית הספר של החופש הגדול'. צוות בית הספר שהפעיל את הקייטנה מצא עצמו מתמודד עם אתגרים שלא ציפה להם – ויכל לכולם. 'בית הספר של החופש הגדול' הסתיים  בשבוע שעבר בהצלחה רבה, ורשם לזכותו ילדים שמחים והורים מרוצים, למרות המצב הביטחוני הקשה.
משרד החינוך פתח השנה בפרויקט יוצא דופן, במסגרתו נמשכה הפעילות החינוכית עבור תלמידי כיתות א'-ב' גם במהלך שלושת השבועות הראשונים של החופש הגדול. בשנים הבאות אמורה התוכנית להתרחב לכיתות ג'-ד' ובהמשך גם לגנים ולכיתות ה'. בית הספר 'יובלי הבשור' היה אחד מבתי ספר שהשתתפו בתוכנית, שעלתה כ-300 שקלים לילד בלבד. מרסלה קביטקה, מנהלת בית הספר, סיפרה איך הכל התחיל, ומה קרה כשמבצע 'צוק איתן' נכנס לתמונה.
"בחודש אפריל פרסם משרד החינוך את היוזמה להמשך הפעילות החינוכית במהלך החופש הגדול, בתוך בתי הספר", מספרת מרסלה. "אחרי היערכות וחשיבה החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט ולהציע לאנשי הצוות שלי להצטרף אליי, מתוך אמונה כי תכנית שתנוהל ותופעל על ידי כוחות מתוך בית הספר תעודד את התלמידים וההורים לקחת בה חלק ולהירשם. הרבה מורות הביעו עניין להשתתף בפרויקט, ובסופו של דבר גובש צוות של שש מחנכות ושלוש מדריכות תושבות האזור".
היו הרבה נרשמים?
"מתוך 185 תלמידי א'-ב' הלומדים ב'יובלי הבשור' נרשמו 153. אליהם הצטרפו עוד שלושה תלמידים המתגוררים בתחום המועצה אך לומדים בבתי ספר אחרים בהם התכנית לא פועלת השנה".
"מבחינת התכנים", מספרת מרסלה, "משרד החינוך קבע מסגרת כללית ונתן לבתי הספר חופש פעולה לבנות מערך בהתאם לתפיסה החינוכית המתאימה להם. צוות בית הספר ישב לאורך כל חודש יוני ובנה תכנית עשירה שכללה גם הרבה עשייה, יצירה, משחק, התנסות בתחומי עניין שונים, נסיעות ומופעים".


חייבים להמשיך

התכנית 'בית הספר של החופש הגדול' תוכננה לפעול בשבועות הראשונים של חופשת הקיץ, מה-1 ביולי ועד 21 ביולי. איש לא ידע כי יהיו אלו ימים סוערים כל כך מבחינה ביטחונית. "לצערנו, עם פתיחת התכנית התחילה ההסלמה במצב הביטחוני. חוסר הוודאות היה גדול, והעלינו חששות רבים לגבי אופן והמשך הקייטנה. היה ברור כי הפעלת התכנית בתנאים של ירי מתמיד וסיכון מחייבת התאמות ושינויים. כל יום, ואף כמה פעמים ביום, התקיים דיון במועצה בנוגע למצב הביטחוני והתקבלו החלטות בנוגע לפעילות הילדים. הצוות החינוכי ישב בכל סוף של יום לתכנן כיצד להתאים את הפעילויות ליום שלמחרת. התכנית המקורית שונתה ובמקומה יצרנו תכנית אחרת שכללה הרבה מאד הפגה, כיף, משחק ואינטראקציות חברתיות".
הילדים המשיכו לבוא?
"ככל שהמבצע העמיק ראינו ירידה במספר הילדים שהשתתפו בתכנית, אך למרות הפחדים, הימים והלילות הקשים שעברו על הילדים, על ההורים ועל הצוות, ראינו כי רוב התלמידים ממשיכים להגיע לבית הספר. בשבוע השני לתכנית, כשהמצב הביטחוני היה קשה במיוחד ביישובי אשכול, מספר הילדים נע סביב ה-80 ילדים בממוצע, מספר שהדהים אותנו. קיבלנו המון שיחות טלפון מהורים שביקשו לחזק, להודות ולספר כמה הילדים חוזרים הביתה מלאים בחוויות וסיפורים על מה שהם עושים בקייטנה והבנו כי למרות המצב והחששות, חייבים להמשיך ולקיים את הפעילות. הבנו כי תרומתנו למערך חשובה וכי שמירה על השגרה, קשה ככל שהיא, שומרת על הילדים ועל תחושת הביטחון שלהם".


קסאם ליד האוטובוס

מספר ימים לאחר תחילת מבצע 'צוק איתן' החליטה מרסלה להעביר את הפעילות ל'נופי הבשור' הממוגן, על מנת לקיים את הפעילות בסביבה יותר נינוחה ובטוחה. "צוות 'נופי הבשור' קיבל אותנו בזרועות פתוחות, הם חיבקו אותנו מהרגע הראשון ונכחו בפועל, במחשבה ובחשיבה, בדאגה ובאכפתיות, בכל רגע שהתארחנו אצלם. כל הצוות, וזמירה בראשו, צוות המנהלה, העובדים והמשק עמדו לצדנו ולרשותנו ואפשרו לנו להמשיך בתכנית. הם גם התאימו עצמם לצרכים שלנו ועשו זאת עם חיוך רחב על הפנים ועל כך נתונה הערכתי.
"מבחינתנו, המעבר ל'נופי הבשור' הצריך שינוי נוסף בתכנית הקייטנה, כי כל הפעילויות שקשורות לאיכות הסביבה וטיפוח החצר הבית ספרית שתוכננו  ל'יובלי הבשור' לא יכלו להתקיים. יחד עם זאת, השכבות הממוגנות של בית הספר אפשרו למורות לקיים הרבה פעילויות אחרות, בלי אלמנט הלחץ שגורמת הריצה לממ"ד בעת 'צבע אדום'.
"הנושא הכי בעייתי מבחינתנו היה נושא ההסעות. גם כשהילדים היו מוגנים בתוך בית הספר ידענו כי ההסעות מהוות סוגיה בעייתית ומלחיצה במיוחד. בימים הראשונים ניסינו מספר דרכים ובדקנו כל יום את עצמנו על מנת לשפר את אופן הפיזורים עד שהגענו למודל של הוצאה הדרגתית ובטוחה של כלל התלמידים. כל אוטובוס זכה בליווי צמוד של שני חיילים אשר ליוו את הילדים מהכיתה ועד ליישוב. אנרגיה רבה הוקדשה לכל האופרציה: דרכי הגעה, הפיזורים והמלווים. התחלנו עם אפס מלווים ובסוף היה לנו ליווי בכל קו וקו. לצערנו, באחד הימים חווינו אירוע קשה של נפילת רקטה בזמן פיזור התלמידים, בעת העלייה לאוטובוסים. למרבה המזל בעת האירוע נכחו במקום כ-30 מבוגרים - חיילים, אנשי חינוך, חוסן וביטחון של המועצה, כל הצוות החינוכי וצוות המנהלה שלנו ושל 'נופי הבשור' - וכולם עזרו לנו לנהל ולהכיל את האירוע, שנגמר בלא נפגעים".


רוקדים עם חיילים

מרסלה מספרת שבעקבות 'צוק איתן' שולבו בתוכנית הקייטנה מופעים והפעלות שתרמו אנשים ועמותות מכל הארץ. "התלמידים נהנו מסדנאות בתנועה, מחול ואמנויות, מהפעלות במוזיקה, ספורט, שחמט, זומבה, עץ ועוד הרבה תחומים אחרים. חלק מהפעילויות הוזמנו מראש אך חלק גדול בזכות רוח התנדבותית יוצאת דופן שגילו אנשי הקהילה כלפי התלמידים, והודות לעבודה המאומצת ושיתוף פעולה אדיר שהיה לנו עם מכלול החינוך ומכלול האוכלוסייה במועצה, שפעלו ללא הרף על מנת להביא אלינו הופעות ואטרקציות".
"מבחינת כוח אדם תוגברנו באופן רציני על ידי מתנדבים ובעיקר על ידי חיילי מילואים מצוות חילוץ והצלה של פיקוד העורף, שעשו מעל ומעבר כדי להנעים את שהותם של הילדים בבית הספר. החיילים רקדו, הפעילו, ושיחקו עם הילדים, ועצם נוכחותם בבית הספר נתנה תחושת ביטחון והרגיעה מאד את כולם.
"לאורך כל הפעילות עבדנו במקביל ובשיתוף פעולה עם אנשי טיפול אשר עמדו לרשות בית הספר וההורים ונתנו מענה וסיוע בהתאם לצורך. הבאנו לבית הספר סדנאות ומופעים הקשורים לחוסן קהילתי ואישי במטרה לתת לילדים כלים להתמודדות עם מצבי הלחץ. צוות היועצות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ליוו אותנו במהלך כל התקופה וסייעו גם להורים שנזקקו לכך".


הגיבורות האמיתיות

איך את מסכמת את החודש האחרון?
"מבחינתי, ההתנסות 'בבית הספר של החופש הגדול' הייתה חוויה מיוחדת במינה בה התאפשר לי לעבוד עם הצוות, לפגוש תלמידים והורים בסיטואציה שונה לגמרי מהיום-יום החינוכי הבית ספרי. קשה להפריד בין חוויה זו לבין המציאות אליה נקלענו בקיץ הזה. אמנם, החוויה היא קשה, האחריות עצומה והדאגות רבות אך יחד עם זאת, כל ההתנהלות הייתה המיוחדת הפגישה אותי עם פאן אחר, חיובי ויפה שלא רואים אותו ביום יום.
"יש שני דברים שאני מבקשת לציין. הראשון הוא הצוות שלי - המורות, נשים מדהימות שהתגייסו למשימה ומצאו עצמן לוקחות אחריות במצב בלתי שפוי על חייהם ונפשם של תלמידיהן. הן הגיעו יום-יום לעבודה אחרי לילות ללא שינה, דואגות, עוזבות את הבית, את הבעלים והילדים הפרטיים ומתפקדות בצורה מעוררת השראה. הן פשוט הגיבורות האמתיות של המערכה. כמוהן, גם צוות המנהלה המסור של 'יובלי הבשור' שהתרוצץ יום יום בין יובלי לנופי והמשיך לעבוד בבית הספר ועזר לנו "בשלט רחוק" להפעיל את הקייטנה.  הדבר השני, הוא הסולידריות הקיימת בתוך אגף החינוך, תחושת הבית בתוך 'נופי הבשור', הדאגה של כולם, הרצון לעזור, המחויבות של כל העוסקים במלאכה לילדים רגשה אותי ונתנה לי הרבה כוח".
ומה הילדים אומרים?
"הילדים מגיעים יום יום לפעילות, מחייכים, רוקדים, שרים ונהנים. למרות הקסאמים, למרות האזעקות, למרות הפחדים ולמרות המציאות ההזויה בתוכה הם חיים. יש ילדים ששאלו למה אין קייטנה בימי שישי? ניתן להבין מזה שככל הנראה עשינו משהו טוב ואני שמחה שלקחתי בו חלק".
ועוד חודש חוזרים ללימודים...
"נכון. הרבה משימות עומדות לפנינו ומחכות שכל הטירוף הזה יעבור: יש בית ספר שצריך להכין לקראת שנת הלימודים הקרובה, יש מורות שצריכות לצאת לחופשה ולמלא מצברים לקראת פתיחת השנה, יש ילדים שחייבים להתאושש רגשית ומנטאלית אחרי החוויות הקשות של הקיץ הזה, יש הורים שחייבים להתחזק לפני שחוזרים לעבודה ולשגרה. אני מקווה שכל אחד בנפרד וכולנו כקהילה נמצא את מקורות הכוח להתמודד עם מה שהמערכה הזו תשאיר אצלנו, אחרי שנחזור לשגרה שמעבר ל- 15 שניות ממרחב מוגן".

יום שלישי, 1 ביולי 2014

בבית

חולים סופניים רבים בוחרים למות בבית, במקום המוכר והאהוב, עם קרוביהם ומשפחתם. 'הוספיס בית' אפשרי גם באשכול, הודות לאיריס חיים משדה ניצן שמאפשרת לחולים לסיים את חייהם בכבוד, בשלווה ובבית • נגה גדג'

כשאנשים במועצה רואים את איריס חיים משדה ניצן מסתובבת אצלם ביישוב, הם יודעים שזה סימן שמשפחה נוספת מתמודדת בבית עם פרידה מאדם קרוב. "אין לי בעיה עם התדמית", אומרת איריס, "נהפוך הוא, הם מבינים למה אני שם ואני מבינה שהם מבינים. אני מרגישה גאווה מקצועית ואנושית אדירה". איריס היא אחות ואחראית קשרי קהילה בדרום בהוספיס של צבר רפואה (לשעבר מרפאות צבר), ארגון שמלווה חולים סופניים שבחרו לסיים את חייהם בבית.
'הוספיס בית' משלב טיפול רפואי, סיעודי ורגשי לחולה ומשפחתו. השירות כולל רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים המגיעים לביתו של החולה ומעניקים טיפול וליווי לו ולמשפחתו. השירות ניתן לחברי כל קופות החולים, ללא צורך בביטוח משלים.
בשנתיים האחרונות ליוותה 'צבר' כ־15 חולים סופניים באשכול (כ־3,000 בישראל), ואיריס מספרת שבכל רגע יש במועצה שניים-שלושה חולים בהוספיס בית. "עד לפני שש שנים לא הייתה לחולה אופציה למות בבית. חולים סיימו את חייהם או בבית החולים, או במוסדות גריאטריים או באחד משני ההוספיסים האשפוזיים הקיימים בארץ - בתל השומר ובהר הצופים. ב־2008 יצאה הנחיה של משרד הבריאות שהורתה לכל קופות החולים לספק שירותי רפואה תומכת לחולים הלוקים במחלות סופניות ובכלל זה לאפשר לחולים שמבקשים למות בבית להוציא לפועל את בקשתם. 'צבר רפואה' קיבלה על עצמה את הזכות לטפל בחולים אלו עבור כל קופות החולים בארץ".
מי יכול להשתמש בשירות שלכם?
"כל חולה המוגדר כחולה הנוטה למות, שסובל ממחלה המאיימת על חייו בטווח של שלושה עד שישה חודשים ואין לה מרפא, יכול לבקש הפניה מקופת החולים להוספיס בית. אנחנו מגיעים לכל מקום בארץ, איפה שהחולה גר – לשם נגיע. יש לנו חולים גם בפזורה הבדואית ואנחנו מגיעים לאוהלים הכי נידחים".
מה בעצם אתם עושים? 
"אנחנו מאפשרים לחולים סופניים לסיים את החיים בצורה מכובדת. בלי התערבויות, דקירות ובדיקות מיותרות. במצב של שלווה. אנחנו מעניקים טיפול תומך שמטרתו למנוע או להפחית את הסבל הכרוך בתקופה שלפני המוות. וכמובן שאנחנו גם נותנים תמיכה נפשית באמצעות עובדים סוציאליים – גם לחולה וגם למשפחה שלו. הדגש העיקרי הוא לאפשר שליטה מירבית בתסמינים הפיזיים על מנת שהחולה ומשפחתו יהיו פנויים לדבר החשוב ביותר והוא ׳סגירת מעגלים׳, לאפשר לחולים פרידה הכי טובה משלב זה של החיים.
"השירות מבוסס על כך שתהיה בבית החולה משפחה תומכת. הצוות שלנו מגיע מספר פעמים בשבוע, וזמינים טלפונית 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. במידת הצורך כמובן שבאים יותר, בדרך כלל לקראת הסוף הביקורים תכופים יותר".

הקלה ולא הצלה

איריס, בת 48, נשואה לרביב, בן קיבוץ גבולות, ואמא לשלושה ילדים, בני 22, 19 ו־12. לאחר 20 שנה בגבולות עברה המשפחה לשדה ניצן, ושם הם חיים בשש השנים האחרונות.
איך הגעת לעבודה בהוספיס בית?
"אני אחות במקצועי. תמיד עבדתי בקהילה. הייתי אחות בצוחר ובאבשלום. לצבר הגעתי לפני שנתיים וחצי, במקרה. מנהלת ההוספיס הציעה לי לטפל במישהי מהמועצה, ואני הסכמתי. אחרי כמה חודשים פנו אליי שוב לטפל בחולים מהאזור, וכך התחילו לפנות אליי באופן קבוע ולבסוף הציעו לי לעבוד אצלם במשרה מלאה. היום אני אחראית קשרי קהילה במחוז דרום וירושלים".
זו עבודה קשה מבחינה נפשית, החשיפה היומיומית למוות? 
"עבורי זה לא קשה. כשאני מגיעה לחולה סובל, מטרתי היא להקל עליו  בכל כלי שיש עמי, כלים  מקצועיים שרכשתי במהלך השנים. אני מגיעה כאחות, כאשת מקצוע. אני מצליחה להקל על החולים ומכאן נובעת תחושת הסיפוק שלי. בנוסף כל החולים שלנו הם סופניים, כך שאני יודעת מראש שהחולה ימות, המטרה אצלנו מוגדרת כהקלה, ולא כהצלה".
איך המשפחה שלך מסתדרת עם העבודה שלך?
"בבית כל הזמן שומעים שיחות על מוות וסבל, אבל המשפחה שלי מתייחסת לזה בטבעיות. כששואלים את הבת שלי, בת 12, מה אמא שלך עושה, היא אומרת ש'אמא שלי עוזרת לאנשים למות בטוב'. היחס שלה מוכיח לי שהעבודה שלי לא פוגעת בילדים, הם יודעים לקבל את מה שאני עושה".
אנחנו חיים במקום קטן, ואת בטח נתקלת במשפחות של חולים שליווית. איך אנשים מגיבים כשהם רואים אותך בסופר, בבריכה?
"אנשים אומרים שלום וממשיכים, לא נעצרים. הם לא רוצים יותר מדי להיזכר. מישהי מהאזור אמרה לי פעם 'בלעדייך לא היינו מצליחים לעמוד בזה, אבל אני לא רוצה להיזכר בזה'. אני מקבלת את זה ומבינה את זה. אני שמחה שיכולתי לעזור להם, אבל כשתפקידי מסתיים אני יוצאת מחייהם".


האיש של הצמחים

הגינה של לורנס ברט מעין הבשור לא דומה לגינות אחרות, ולא רק בגלל הצורה העגולה. לורנס לא מרסס, לא מעשב, בקושי משקה: "הצמחים והחרקים יודעים מה לעשות, אני רק תומך קצת ומשתדל לא להפריע" • נגה גדג'  

לורנס ברט אוהב צמחים. כשהוא מסתובב בגינה העגולה שלו הוא נינוח ומחויך. "צמחים הם חלק ממני", הוא אומר ומפצח זרעי חמניה שגדלים אצלו בגינה.   
לורנס הגיע לעין הבשור לפני חצי שנה, מקיבוץ שדה בוקר. "15 שנה הייתי אחראי על הנוי בקיבוץ, וכל הזמן חיפשתי להרחיב את הידע על עולם הצומח ובמיוחד על גינון. ככה הגעתי לפני עשר שנים לפרמקלצ'ר".
פרמקלצ'ר? מה זה?
"פרמקלצ'ר היא גישה הפועלת למען חיים ברי קיימא, שמתחשבים בדורות הבאים. בעיקר מדובר בשימוש באדמה ובמקורות המים תוך חשיבה לטווח רחוק. ההיכרות עם השיטה הביאה לתפנית בחיים שלי. ראיתי את הסרט של אל גור והתהפך לי הראש, כל התפיסה שלי השתנתה".
ואז?
זו התרפיה שלי. לורנס ברט
"התחלתי  להעמיק בזה. עברתי קורס פרמקלצ'ר אצל טליה שניידר, והתחלתי ליישם את זה בעבודה שלי בנוי של הקיבוץ. לדוגמה את העלים הנושרים שאספתי הפסקתי לזרוק והתחלתי להשתמש בהם שימוש חוזר, כתוספת לקומפוסט או כחיפוי קרקע, וכך להעצים ולזרז תהליכים אקולוגיים טבעיים".


לתת לטבע לעבוד

לפני חצי שנה הגיע לורנס לעין הבשור. בשטח הריק שליד הבית בו הוא מתגורר צמחה אט־אט גינה. הגינה לא דומה לשאר הגינות במושב. היא בנויה בצורת מנדלה, אלו בעצם ערוגות בצורת שני עיגולים, אחד בתוך השני. "הצורה העגולה מאפשרת לטפל בגינה בלי הרבה מאמץ", מסביר לורנס. באמצע העיגול מונחת צלחת עליה נקווים מים לציפורים ולבעלי החיים המוזמנים באהבה למאמץ האיזון האקולוגי.
הצמחים בגינה צפופים, והשתילה היא שתילה בהמשכיות – צמח קטן ליד צמח גדול, כך שכשהגדול מסיים את חייו והופך לקומפוסט, הקטן תופס את מקומו. "יש פה כ־400 צמחים. הצפיפות המכוונת מונעת עשבים, וגורמת לכך שהצמחים הגדולים נותנים צל לקטנים". בגלל הצפיפות וחיפוי הקרקע הגינה גם צורכת מעט מים. "מהחורף ועד סוף האביב השקיתי רק 1.2 קוב בחודש", אומר לורנס. הערוגות בגינה מוגבהות על מנת לעודד אוורור לקרקע.
עקרון נוסף בגינה הוא המגוון: "חרקים יודעים להסתדר טוב עם מגוון. יש לי בגינה חצילים, עגבניות, חסה, זוקיני, צנון, פלפל, בזיליקום, בצל ירוק, שעועית, חמניות, אבטיח, דלעת, שום, פטרוזיליה, סלרי, טימין, אורגנו, זעתר".
המון אוכל...
"אני אוהב לגדל מזון, חשובה לי התפקודיות של הצמח, שלא יהיה רק לנוי. אני קוטף, ומיד נכנס למטבח . אני אוהב לבשל ותבלינים כבר הפסקתי לקנות, אולי רק פלפל שחור ומלח".
לורנס לא מרסס את הגינה ולא נבהל מעשבים. "בהתחלה השכנים לא הבינו", הוא מספר, "שאלו אותי 'למה אתה לא מרסס?', אמרתי להם: למה להפריע לטבע? העשבים מעשירים את הקרקע. אני משתמש בעשבים ובעלים לטיוב וחיפוי הקרקע, שזה טוב לצמחים ותורם לחיסכון במים ואוורור האדמה. בכלל, לא צריך יותר מדי לגעת בצמחים, הם יודעים לבד מה לעשות. אני נותן לטבע לעשות את שלו, ולא נלחץ כשמשהו נאכל על ידי מזיקים, בסוף זה יתאזן. ריסוס מפר את האיזון הטבעי. נמלים לדוגמה מספקות מערכת אוורור לקרקע בזמן שהן חופרות תעלות, אם פוגעים בהן פוגעים באוורור הטבעי של האדמה. בגינון צריך לזהות מה טוב לצמח ולאפשר ולהעצים את זה. לא לכפות אלא לתמוך במה שהוא יודע לעשות במילא, כבר מיליוני שנים לפני שאנחנו הגענו הנה".

הגינה מחזירה אהבה

400 צמחים בשני עיגולים, הגינה של לורנס 
לורנס הוא יליד זימבבואה, בן 49, אב לשני ילדים. בחצי השנה האחרונה הוא עובד במשתלת ברק, אחראי על המים והזנת הצמחים.
כמה שעות ביום אתה עובד בגינה?
"אני כמעט לא עובד בגינה, היא עובדת לבד ואני רק תומך, מתצפת ומקבל תובנות. אבל אני נמצא פה הרבה. זו התרפיה שלי, אחרי כל יום עבודה ודברים אישיים שאני עובר אני חוזר לגינה. לא חשוב מה עובר עליי - הגינה ממשיכה לתת את אהבתה. כשאני פה, אני כולי פה, זה נותן לי שקט נפשי".
השכנים מגלים התעניינות בגינה?
"כן. אנשים במושב מתעניינים, באים לראות את הגינה עם הילדים והנכדים. אני שמח שאנשים באים, רציתי שהגינה תהיה מזמינה גם לבני אדם וגם לבעלי חיים. כל מי שרוצה מוזמן לעשות סיבוב בגינה".