יום שישי, 10 בינואר 2014

קרוב-רחוק

זה שהעסק שלך באשכול לא אומר שאתה לא יכול למכור לתל אביב, נהלל ואפילו לחו"ל. פרויקט 'עסקים מרחוק' מסייע לעסקים מהפריפריה לשווק לכל הארץ והעולם. לא מעט עסקים מאשכול כבר השתתפו • אביבית שוורץ ג'ון 

בעת מבצע 'עופרת יצוקה' היו רעות ומיקי קידר, בעלי 'לופה' מקיבוץ רעים, חדשים באזור וגם העצמאות העסקית היתה חדשה להם. "היינו במצוקה", מספרת רעות, "בתום המבצע נפתחו קרנות והלוואות שונות לעזרה לעסקים. הגשנו בקשה ובעקבותיה הגענו ל'עסקים מרחוק', תוכנית המסייעת לעסקים בפריפריה שיש להם פוטנציאל לגדול מעבר לאזור הגאוגרפי בו הם נמצאים".
רעות ומיקי, מעצבי טקסטיל במקצועם, היו בעלי עסק ששילב עיצוב עם יבוא מוצרי טקסטיל. "כשאתה מקים עסק", אומרת רעות, "אתה בטוח שמצאת מוצר חדש, גאוני ויפה, ושאתה נורא מוכשר, ושאתה רק צריך להודיע לכולם. זה לא עובד ככה".
השניים התקבלו לסבב הראשון של 'עסקים מרחוק'. במהלך הפרויקט ויתרו על עיצוב הטקסטיל והתמקדו ביבוא. "התהליך שעברנו ב'עסקים מרחוק' היה מאוד מובנה", אומר מיקי, "הוא יכול לגרום לך לקפיצת דרך או להבין שזה לא זה. הוא מציב לפניך מראה מאד מדויקת".
עד היום השתתפו ב'עסקים מרחוק' יותר ממאה עסקים מאזור הנגב, מהם יותר מ-25 מאשכול. התוכנית נוסדה ב-2009 בעקבות הבנה של משרד התמ"ת שלעסקים הקטנים בפריפריה יש חלק גדול בצמיחתה והתפתחותה. מסתבר שחלק הארי במשק אינו שייך לעסקים הגדולים - חלקם במשק הוא פחות מאחוז בודד. הרוב המוחץ של הפעילות העסקית, כ-98 אחוז, שייך לעסקים הבינוניים והקטנים. מכך נגזרה תפיסת משרד התמ"ת שדווקא באזורי הפריפריה יכולים וצריכים העסקים הקטנים לשמש מנוע צמיחה משמעותי אשר ייתן דחיפה כללית לאזור כולו.
פרויקט 'עסקים מרחוק' ממומן על ידי הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה, שהגדיר את מטרותיה כהגדלת מעגל השיווק של עסקים קטנים בפריפריה באמצעות שיווק 'למרחוק'. הרעיון הוא שיש עסקים בדרום ובצפון שיכולים לתת שירות או לשווק ללקוחות בכל הארץ. השאיפה היא שעל ידי פנייה לקהלים מרוחקים ניתן יהיה להביא לגידול בהכנסות וברווחים ולהגדיל את מספר המועסקים.
רעות ומיקי קידר
מיקי ורעות מדווחים על הכפלה פי חמישים(!) של המחזור בתום התקופה. "התחלנו כמעט בלי מחזור עסקי," מסביר מיקי את הנתון המדהים, "ולאחר התוכנית המשכנו ללמוד איך להפוך את העסק לרווחי יותר". לדוגמה, כאשר רצו מיקי ורעות לשווק את מוצריהם לרשת גדולה הם התייעצו עם מומחה המתמחה ברשתות. "באנו מוכנים", אומר מיקי, "חוסר הידע עולה הרבה כסף כי הרשתות חזקות בהרבה מכל עסק קטן, ולרוב אתה רוצה אותן יותר מאשר ההפך. אם אתה בא עם ייעוץ נכון ויודע את הגבולות - רוב הסיכויים שתשרוד את זה".
"התוכנית נתנה לנו להבין עסקים ושיווק", אומרת רעות, "מה שקידם אותנו הם היועצת הצמודה, הקבוצה, לימוד ניהול זמן וחלוקת משאבים. היום אני רואה כמה טעויות יש לעסקים טריים בתחילת דרכם". "אני ממליץ מאד על התוכנית", מוסיף מיקי, "הדבר הכי בריא בה הוא שלא מקבלים מענק אלא סבסוד של הכלים וליווי צמוד".

המחשב בתל אביב, הגיבוי בישע

"יש לי עסקים", מספר אסף כהן ממושב ישע, "שסיפקתי להם מערכות מחשוב מתקדמות ביותר שכמעט כל הטיפול בהן מרחוק. זה מאפשר את הגדלת היעילות העסקית וצמצום זמן ההמתנה". אסף, ה'מחשביש' בעל חברת מיחשוב מקומית המספקת שירותי תמיכה לרשתות ומכירת מחשבים לאורך כביש 232, הצטרף לסבב השני של 'עסקים מרחוק ולדבריו "הפרויקט המצוין הזה הקפיץ את ההכנסות שלי והגדיל משמעותית את בסיס הלקוחות גם מחוץ לאזור".
אסף מספק שרותי תמיכה לעסקים ולאנשים פרטיים בכל הנגב המערבי, ובעקבות התוכנית הקים תשתית תקשובית חדישה באזור והתחיל לספק שירות ללקוחות מכל הארץ באמצעות כלי תמיכה מרחוק. "עננים זה לא רק גשם", מסביר אסף, "היום עסקים יכולים ליהנות מפתרונות גיבוי חדישים בענן של נתוני העסק".

יש תוצאות

"הרעיון של הפרויקט הוא לאתר עסקים אשר יכולים להתבסס בפריפריה ולספק שירותים ומסחר ללקוחות בכל הארץ ובעולם", אומר פרדי גרנית, מנהל נגב מערבי במט"י (מרכז לטיפוח יזמות) באר שבע והנגב. "זו תוכנית שמשוכללת מהקודמות לה בשני מובנים - בחבילת הסיוע ובתפיסה שעסק יכול להיות ממוקם באזור אחד והלקוחות באחר".
הוגת ומנהלת התוכנית היא תום שחף שמספרת שהתוכנית מתוכננת להתרחב גם לצפון הארץ. תום מתארת את שלבי העבודה עם בעלי העסקים: "אנו עובדים במשך כשנה עם כל עסק. בהתחלה לומדים אותו וחוקרים למענו את השוק, ורוב הזמן מיישמים. יש מפגשים קבוצתיים ואנחנו עוזרים בהקמת אתר אינטרנט, מיתוג מחדש, יחסי ציבור, וטיפול במכירות".
יש לתוכנית תוצאות עסקיות ברורות?
"על פי מחקר שנעשה בשתי קבוצות העסקים הראשונות מעל שמונים אחוז מהם הגדילו את המכירות ומספר המועסקים. יש עסקים שהגדילו את היקף המכירות פי שלושה, ארבעה ואף יותר. זו אולי התוכנית היחידה שהצלחתה נמדדת על פי מדדי התוצאה".
חלו בתוכנית שינויים במשך השנים?
"הוספנו סבסוד קידום אתרים ופעילות בתחומי השיווק הירוק, המגזרי ובר הקיימא. בתחילת כל סבב אני מתקנת את רשימת המודולים לפי המטרות. ארגז הכלים שלנו מכסה את כל הפעילות השיווקית לעסקים".
איך אתם מגיעים לעסקים?
"אנחנו לא עצמאיים אלא שייכים לתמ"ת ולמט"י. לקראת כל סבב אנו מפרסמים במקומונים שמכסים את כל הנגב, ודרך המרכזים האזוריים".
אחד התנאים לקבלה הוא שהעסק אינו תיירותי בלבד. למה?
"בעבר עסקי התיירות טופלו יחסית טוב על ידי משרד התיירות ורצינו לפנות לעסקים שצריכים אותנו יותר. עסק תיירותי מאופיו גם קורא את האנשים אליו, וב'עסקים מרחוק' אין חובת הגעה של הלקוח לעסק. כיום הידלדלו התקציבים לעסקי התיירות, אבל עדיין יש ביקוש רב לתוכנית של עסקים שהם לא כאלה. ייתכן שנפתח את הסבב הבא לעסקים תיירותיים".
מעבר לתנאים שהציבה התוכנית - העסק צריך לשבת בנגב אך הממשק שלו אינו מקומי בלבד, הוא לא מעסיק יותר מעשרה עובדים ועוד - מה נדרש כדי להתקבל אליה?
"מעבר לנתונים היבשים, הרכיב המשמעותי בראיון הקבלה הוא הנכונות של בעל העסק לעבור את התהליך ולממן אותו. הכלים שאנחנו נותנים הם איכותיים, יש לנו סל של בעלי מקצוע מהשורה הראשונה בתחום השיווק. אנחנו נותנים את המקסימום, אבל גם בעלי העסקים צריכים לעשות בשביל עצמם".

להצטרפות לסבב הבא של 'עסקים מרחוק' התקשרו אל תום שחף 052-8630336

יום חמישי, 9 בינואר 2014

משלחת ענק של שותפות 2000 ביקרה באשכול: "לבנו בישראל"

חברי הקהילה היהודית בצפון-מזרח ניו יורק חברו לתושבי המועצה בסיור בלתי נשכח • עפרה בן נתן

"גופי אמנם בארצות הברית אבל לבי בישראל", כך אמרה אחת האורחות שהגיעה לאשכול במסגרת המגה-משלחת מצפון מזרח ניו יורק. 75 איש ואישה הגיעו אלינו להכיר את אשכול ולהתחבר עם אנשיה, וסיירו במועצה במשך יום שלם.
זו הפעם הראשונה שמשלחת בסדר גודל כזה מגיעה לאשכול. את המשלחת ליוותה קבוצה גדולה של 40 מתושבי המועצה שהתנדבו להצטרף לסיור על מנת להגשים את המטרה המרכזית של הביקור – ליצור חיבור בין שתי הקהילות. ואכן, קשר חם ואמיץ נוצר בין שתי הקבוצות, כפי שהיטיבה לתאר יו"ר השותפות ירדנה ויסוקר: "התחברו לב אל לב, אדם לאדם, נשמה אל נשמה".
חברי המשלחת, ששמעו סיפורים רבים על החורף שלא הגיע ועל מחסור חמור במים, זקפו לזכותם בחיוך את הגשם שניתך. המשלחת והמלווים ביקרו בנווה אשכול, מוקד אשכול, יישובי החלוציות, גשר צאלים, פסיפס מעון, מוזיאון מורשת צאן וברזל, מוזיאון ימית, הסדנה של ירון בוב ו'נופי הבשור'. דגש מיוחד הושם על שלושה מוקדים באשכול - מרכז הצעירים, 'הבית הירוק' ומרכז חוסן - להם תורמת הקהילה בצפון מזרח ניו יורק באמצעות השותפות.
גוזרים את הסרט במרכז הצעירים
היום הסתיים בארוחת ערב חגיגית בנווה אשכול, בה בירכו ראש המועצה חיים ילין, נשיא הפדרציה לואי ג'ק, וירדנה ויסוקר. מקהלת "אשכול" הנעימה בשירתה ועילוי בשם יותם איינשטיין, תלמיד האולפן למוזיקה, הלהיב את הקהל בנגינה על אקורדיון.

אתם לא לבד / ירדנה ויסוקר

חודש לפני הגעת המשלחת הגדולה מצפון מזרח ניו יורק פורסמו תוצאות מחקר 'פיו סטדי' על יהודי ארצות הברית. תוצאות המחקר גרמו לדאגה עמוקה באשר לעתיד העם היהודי בתפוצות. המחקר הראה כי יותר מ 72%- מדור ההמשך של יהודי ארצות הברית חיים בנישואי תערובת ורק 20% מילדיהם מקבלים חינוך יהודי.
נקראתי, יחד עם 45 יושבי הראש של השותפויות בארץ, לתל אביב, לשמוע על פרטי הדו"ח החמור. המסקנות ברורות: אדישות, "התאדות" זוחלת ומאיימת, חשש מאיבוד דור ההמשך לעם היהודי באמריקה.
פרסום מסקנות הדו"ח שימש מראה עבור ראשי הקהילה היהודית באמריקה והיווה טריגר רציני להגדלת מספר המשתתפים במשלחת לאשכול. וכך, חודש לאחר פרסום הדו"ח, הגיעה לאשכול המשלחת הגדולה מצפון מזרח ניו-יורק.
כבר אשתקד, במבצע 'עמוד ענן', כשהיינו עדים להתפרצות של רגשות- שייכות מצד הקהילה באולבני לאשכול, הייתה תחושה ש'אנחנו לא לבד'. וכאן, באותה אווירה של יחד, לאור הדאגה מההשלכות של פרסום הדו"ח רצינו לומר לקהילה ולראשיה 'אתם לא לבד'.
 בשיחה ישירה עם כמה מראשי הפדרציה בצפון מזרח ניו יורק עלה כי הדור הוותיק בארה"ב טיפח והגשים את משאת הנפש של האם היהודייה לשלוח את הילדים ללמוד באוניברסיטאות הטובות באמריקה, וזאת על חשבון שליחה לישראל לפרק זמן שיסייע לזהות היהודית. הבחירה היא כלכלית. התוצאות כפי שהתגלו בדו"ח הן הרסניות.
ירדנה ויסוקר ומנכ"ל הפדרציה מניו-יורק רוב קופץ
אירוח המשלחת היה מוצלח ומרגש, אין ספק שהשותפות צעדה שלב אחד גבוה יותר. הרבה אנשים חברו להצלחה. האחראית על קשרי הגומלין טל קלמר-גלעד ביצועיסטית למופת, עידית עשור, המנהל החדש מטעם הסוכנות דורון רובין, שצנח ללב החגיגה הגדולה והיה חלק חשוב בארגון, המדריכים, צלמים ממגמת תקשורת, הצוות הארגוני מטעם המועצה - בת שבע, תמרה ומורדי שדאגו לאירוע המרכזי בנווה אשכול, הנגנים, המקהלה. יישר כוח לכולם.
יו"ר 'שותפות ביחד' ירדנה ויסוקר 

יום רביעי, 8 בינואר 2014

חג לחקלאים

אם ראיתם בסופר פלפלים כתומים או קישואים באמצע בחורף - זה בזכות הניסויים שנערכים במו"פ דרום. היום הפתוח במו"פ אפשר למבקרים הרבים להיכנס לחממות, להסתובב בין הביתנים, וגם, כמובן, לראות ולהיראות • נגה גדג'

5,000  מבקרים הגיעו ליום הפתוח שנערך החודש במו"פ דרום. השמש שזרחה לפתע אחרי שבוע של סופה אפשרה למבקרים להסתובב בנחת בין חממות המו"פ, לשמוע הרצאת והסברים, לבקר בביתני התצוגה חקלאית, וכמובן לנצל את ההזדמנות להיפגש ולדבר זה עם זה. כי פה אפשר לפגוש את כ-ו-ל-ם. 
התצוגה החקלאית הגדולה ביום הפתוח כללה ביתנים של 70 חברות, ביניהן החברות הגדולות בישראל בתחום החקלאות, וגם ביתנים של עסקים מאשכול כמו שורשים, צמיגי רז אפריאט, פלד י.י. ציוד, שטרן-קיי מיכון חקלאי, מטאור, שמן השדה ועוד. זמיר קיי משטרן-קיי מיכון חקלאי בטוח שההשתתפות בתערוכה תניב פירות, "זו השנה השנייה שאנחנו מציגים ביום הפתוח, ואנחנו מאד מרוצים. באים מבקרים מכל הארץ ואנחנו מקבלים חשיפה רחבה".
ההרצאות ביום הפתוח היו מגוונות ומעניינות. עמית שדה מ'ביו בי' הרצה על הדברה ביולוגית בעגבנייה, אורי אדלר דיבר על חקלאות אורגנית, התזונאית מרב מור-אופיר סיפרה על חשיבות אכילת פירות וירקות בחמישה צבעים, ד"ר יואב מוטרו ממשרד החקלאות דיבר על הארבה שפקד אותנו לאחרונה ואדריכל זהר צפון עסק בנושא תיירות אופניים בנגב המערבי.
חממות המו"פ היו פתוחות למבקרים שהסתובבו ביניהן ולמדו על הניסויים שנערכו בתקופה האחרונה. בחממת הפלפלים פגשנו את ד"ר אביתר אתיאל ממשרד החקלאות, לצד פלפלים אדומים, כתומים וצהובים.
מה אתם עושים פה?
"אנחנו בודקים איזה זני פלפל כדאי לגדל. זה ניסוי שנמשך כבר כמה שנים, שבו אנחנו בודקים התאמה מבחינה שיווקית וגידולית. כל זן נבדק משך שנתיים ואז מחליטים אם להכניס אותו לגידול או לא. מבחינה מסחרית מחירי הפלפל גבוהים בפברואר-מרץ, ואנחנו מנסים למצוא את הזנים שיתנו כמה שיותר יבול בתקופה הזו".
ניסוי נוסף שנעשה במו"פ בשנים האחרונות בודק גידול קישואים בבתי צמיחה. חנה אלון מסופה, חוקרת ומרכזת את המחקרים במו"פ דרום, מסבירה כי יש ביקוש לקישואים במהלך כל השנה, וגידול בחורף יאפשר גם לייצא יבול. "כיום מגדלים קישואים בקיץ, בשטח פתוח", אומרת חנה, "גידול בחוץ חשוף לחרקים מזיקים שפוגעים בצמח, לכן בשטח פתוח מצליחים להגיע למקסימום ארבעה טון לדונם בעונה. לפני חמש שנים התחלנו פרויקט של הכנסת הקישואים לבתי צמיחה שמונעים חדירה של חרקים למבנה. בצורה כזאת הבאנו לידי כך שנוכל לגדל קישואים לאורך תקופה ארוכה יותר ולהגיע ליבולים של עד פי שלושה מגידול בשטח פתוח".
מה בעצם עושים בניסוי?
"אנחנו מנסים למצוא את פרוטוקול הגידול הנכון בבית רשת, לדוגמה מה הרווח האופטימאלי בין השורות, מה היתרונות של גידול מודלה לעומת גידול שרוע. מנסים להגיע לתנאים שיביאו ליבולים הגבוהים ביותר".

מסורת שאסור להפסיק

את המבצע המורכב ניהלו עובדי המו"פ ובראשם מנהל חוות הבשור שלום בריגה ומנהל המו"פ ליאור קטרי, שעבורו זהו היום הפתוח הראשון כמנהל. "היום הפתוח הוא מבחינתי יום חג לחקלאי האזור שמגיעים לראות את הניסויים שנעשים בשבילם, ויום חג לעובדי המו"פ, שביום הזה מקבלים את התודה וההערכה על העבודה הקשה שהם עושים כל השנה", אומר ליאור, "הסיבה העיקרית לקיום היום הפתוח הוא לאפשר לחקלאים לצפות בניסויים, אבל אנחנו גם מתעקשים לקיים כל שנה את התערוכה החקלאית - למרות שיש תערוכות דומות כאלו במקומות אחרים – כי אנחנו רוצים שהמציגים יגיעו אלינו, שיפגשו את החקלאים בבית שלהם".
צילום: אור חרמוני
נראה מבצע מסובך...
"לא קל לקיים יום פתוח כזה. החוקים והתקנות לגבי בטיחות הולכים ונעשים קשים יותר ויותר משנה לשנה וקיום אירוע בסדר גודל כזה מצריך חודשים של תיאום מול הצבא והמשטרה. בסופו של דבר זה שווה את זה, זו מסורת שאסור להפסיק אותה. השאיפה שלי היא שבשנים הבאות נוכל לערב יותר את הקהילה באשכול ביום הפתוח, את מערכת החינוך, התיירות".
איך בעצם עובד המו"פ?
"המו"פ מעסיק ארבעה חוקרים – שניים מתוכם דוקטורים, ובנוסף להם צוות של טכנאים ולבורנטית מעבדה. אנחנו עובדים יחד עם מדריכי שה"ם של משרד החקלאות ומדריכים אזוריים מטעם מועצת הצמחים, שדרכם אנחנו מאתרים בעיות בשטח, אצל החקלאים. המדריכים מעבירים את הבעיות לחוקרי המו"פ, החוקרים עובדים על פתרון ואת הפתרונות מעבירים למדריכים שמוסרים אותו לחקלאים. פרט לכך יש לנו הנהלה, שמורכבת מאנשי קק"ל, שה"ם ומשרד החקלאות, וכולם יחד חושבים איך לקדם את החקלאות באזור - איזה גידולים חדשים להביא, באיזה שיטות גידול חדשות להשתמש. ככה אנחנו מצעידים את החקלאות באזור קדימה".

יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

הפוך אחד, נטול קפאין, בלי קצף, חלב דל שומן בצד...

סוף השבוע הגיע ומתחשק לכם לשבת לשתות קפה הפוך עם מאפה משובח. לא רק שלא צריך לנסוע רחוק, מסתבר שכל מה שצריך זה לבחור • עפרה בן נתן ונגה גדג'


העוגיות שלי בבית של סבתא טינה / לגעת בבצק עושה אותי מאושרת

איפה: מושב ישע
מי: גלית בשארים
מתי: ימים ב'-ה' 15:30-9:00, ו' 14:00-8:00
ותק: יותר משנה
ליד הקפה: עוגיות, לחם הבית, מאפים, ריבות וממרחים

את בית המאפה הקטן והאינטימי בחרה גלית למקם בביתה של סבתה המנוחה, סבתא טינה. "יכולתי לבנות את העסק שלי בכל מקום אחר אבל הבית של סבתא הרגיש לי המקום הכי נכון", מספרת גלית, בעלת העסק והאופה הראשית, "כל ילדותי עברה עליי עם סבתא והחברות שלה שהיו יושבות מסביב לשולחן ומגלגלות בצק לעוגיות. כשאני עומדת ואופה במטבח של סבתא אני מרגישה את הנוכחות האוהבת שלה יחד איתי".
מחוץ למאפייה הקטנה ישנה מרפסת קטנה, מקורה, עם מספר שולחנות וכיסאות. כל מה שמוגש ומוצע למכירה נעשה בעבודת יד מוקפדת.
"אני לא עובדת עם תפריט קבוע, האפייה שלי מאוד יצירתית", אומרת גלית, "אני אוהבת להפתיע ולחדש כל הזמן. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. לגעת בבצק עושה אותי מאושרת, עד כדי כך שאני קמה ב-2:00 לפנות בוקר להספיק לאפות".
מי הלקוחות שלך?
"רוב הלקוחות שלי מאזור אשכול ואורחים מהצימרים. אנשים זוכרים לטובה את המאפים שלי עוד מהימים שהיה לי את בית הקפה 'מוסקט' הזכור לטובה. בחרתי לעשות את המטבח שלי 'כשר חלבי למהדרין' כי גיליתי שזה מאוד חשוב לרוב לקוחותיי. למרות שיש דרישה מצד הציבור לבית קפה הפתוח בשבת החלטתי שיום השבת יוקדש במלואו למשפחה".
ניתן להשיג אצל גלית גם מוצרים נלווים כמו קנקני תה מזכוכית, תמציות תה אקזוטיות וקמח אורגני מיוחד שקשה להשיג במקומות אחרים.


דובשנית / להאכיל אנשים זו זכות

איפה: קיבוץ רעים
מי: קרן בורובסקי אורן
מתי: שישי 9:00-13:30, במשך השבוע בתיאום מראש
ותק: חודשיים
ליד הקפה: לחמים, מאפים, עוגות, עוגיות, בריוש

״לאחר מספר שנים בהן עבדתי כקונדיטורית וכטבחית כמקומות שונים החלטתי שהגיע הזמן לפתוח מקום משלי", אומרת קרן. "בשנה האחרונה למדתי קונדיטוריה בתדמור (אצלי העיסוק במקצוע קדם ללימודים) וההחלטה הבשילה לכדי מציאות. הקיבוץ הקצה חדר קטן ובעזרת בן זוגי וחבריי הקמנו שם מאפייה של ממש. זכיתי לחברי אמת והם עוזרים ומסייעים בכל הנדרש, אפילו מבלי שאבקש. הנהלת הקיבוץ, שמעודדת ומסייעת ליזמויות של חברים, מכוונת מבחינה עסקית וכלכלית. יש משהו חלוצי בהגשמת החלום הזה, בהקמת מאפייה מארבע קירות ריקים״.
ואיך הולך?
״הולך יופי. אני רואה רק פרגון ואהבה. אני מאמינה שאהבה מביאה אהבה. בשבילי, להאכיל אנשים זה סוג של ריפוי, זו זכות. זה תענוג וכיף גדול לדעת שאפשר לפנק במעשי ידיי את האהובים עליי. שרק ימשיך ככה״.
קרן היא האופה, המארחת, המשווקת והמנהלת ובימי שישי עובדת אצלה עידן המאירי, תלמידת תיכון שזהו לה מקום עבודה בקהילה.
מי האורחים שמגיעים אלייך?
 ״רוב הלקוחות הם מהאזור, אנשים שמחפשים פינוק של שישי בבוקר. יושבים, טועמים וקונים הביתה. לאחרונה מגיעים גם אנשים שראו את 'דובשנית' בפייסבוק ומטיילים באזור וזה מאוד נחמד. באות גם משפחות עם ילדים, שיכולים לשחק בגן המשחקים הצמוד בזמן שההורים נהנים מהקפה והעוגה. בימי שישי, אנחנו מארגנים פינת קפה 'של בית' על חשבון הבית, ולמעוניינים קיימת גם מכונת אספרסו וקפה בתשלום".



עדי אומנות באפייה / מכינה הכל לבד

איפה: קיבוץ נירים
מי: עדי לגזיאל שי
מתי: שישי 13:00-9:00
ותק: שמונה חודשים
ליד הקפה: ארוחות בוקר, שקשוקה, קישים, סלטים וכמובן קינוחים

איך הגעת לפתוח בית קפה?
"כבר שנה וחצי יש לי קונדיטוריה שלא הייתה פתוחה לקהל אלא סיפקה קינוחים ועוגות לאירועים ולעסקים אחרים. תוך כדי העשייה החלטתי לפתוח מקום בו אוכל להגיש לאנשים מה שאני מכינה. רציתי להגיש, לארח. אני אוהבת שאנשים אוכלים את האוכל שלי, אוהבת את האינטראקציה עם האורחים, אני לא מתחבאת במטבח".
מי הלקוחות שלכם?
"בדרך כלל תושבי המועצה והמועצות השכנות, וכמובן אנשים מהקיבוץ. בתקופה של פסטיבלים באזור באים מכל הארץ. יש לנו לקוחות קבועים שמגיעים כל יום שישי ואני כבר יודעת איך הם שותים את הקפה שלהם, ויש אצלנו גם פרלמנט שמתכנס כל שבוע".
את עושה הכל לבד?
"אני אופה, מבשלת, קונה, מתאמת, משווקת ושוטפת את הכלים בסוף. יש לי מלצר ומלצרית שעוזרים לי. אני מכינה הכל לבד, אופה את הלחם, מכינה את הריבות, וכמובן את הקינוחים, שהם מהטובים בארץ. והכל כמה שיותר טרי - התבלינים מהאדנית, הפירות מהעץ. אני גם עושה סדנאות אפייה ובמהלך השבוע אנחנו עושים אירועים כמו הרמת כוסית או ימי הולדת".
איך זה להיות בעלת בית קפה באזור?
"בתי הקפה באשכול עונים על צורך שהיה קיים - לצאת, לשתות, לאכול. אנשים רוצים לשים את הילד בגן ולשבת לשתות קפה עם חבר או חברה. עבדתי בתור קונדיטורית במסעדות הכי נחשבות, אבל פה זה שלי וזה כיף. אני נהנית מאוד. חשוב לי גם לקדם עסקים נוספים באזור - אני מוכרת אצלי את שמן הזית של משפחת זדה משדה ניצן, ובכלל משתדלת להשתמש בחומרים מקומיים. אם מישהו רוצה להציג אצלי או למכור אצלי הוא מוזמן בשמחה".



אל היען / חלום שהתגשם

איפה: חוות היענים, מול פארק אשכול
מי: צופיה ומייק ון-חרבנברוק
מתי: שישי 13:00-9:00, שבת 15:00-10:00
ותק: שנה וחצי
ליד הקפה: ארוחת בוקר, שקשוקה, פיצות, פוקצ'ה, עוגות

"אני אוהבת לארח ותמיד חלמתי לפתוח בית קפה", מספרת צופיה, "כל השנים לא יכולתי לממש את החלום כי היינו עסוקים בגידול יענים למסחר, אבל ברגע שיצא חוק שהגדיר את היען כחיית בר מוגנת היינו צריכים למצוא דרך אחרת להתפרנס ופתחנו את החווה למבקרים. זו הייתה הזדמנות שלי להגשים את החלום".
ואיך זה היה?
"כל היועצים והחברים אמרו לי 'רדי מזה, זה לא מקום לפתוח בית קפה'. אבל אני לא ויתרתי. ההתחלה באמת הייתה קשה, היו לילות בלי שינה - דאגנו אם נצליח או לא. לקח לנו זמן להבין מי קהל היעד שלנו, בהתחלה פתחנו בערבים כי חשבנו שיבואו חבר'ה צעירים שמחפשים מקום לצאת בערב, אבל עם הזמן הבנו שאנשים לא ממש יוצאים בערב באזור, ושהקהל שלנו זה משפחות עם ילדים. מאז שהתחלנו לפתוח בשבתות מגיעים אלינו הרבה יותר אנשים".
מי האורחים שמגיעים אליכם?
"כיום רוב האורחים הם מהמועצה. אנחנו מציעים משהו שחסר באזור, מקום לצאת בשבת, בעיקר עם הילדים, ובאמת אנחנו רואים שאנשים חוזרים אלינו שוב ושוב. אנחנו גם מנסים לשווק את המקום לאירועים קטנים כמו ימי הולדת ומסיבת רווקות".
איך זה להיות בעלת בית קפה באזור?
"זו עבודה קשה, אבל גם כיף גדול. הכי כיף זה כשבאים אנשים ואומרים 'וואו'. זה שווה הכל".

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

נוסעים במכונית הישנה להופעה בבארי

אביבית שוורץ ג'ון תמיד קיוותה שאריק איינשטיין כתב את 'סע לאט' על הנסיעה להופעה ההיא בקיבוץ

הרי בשיר הוא אומר 'עוד מעט זה עזה', והוא הופיע אצלנו בערב חורפי באותה שנה בה יצא השיר, במסגרת 'אמנות לעם'. לא מכרו להופעה כרטיסים, הודיעו בקיבוץ שבוע-שבועיים מראש ומי שבא בא. בדרך כלל רוב החברים, כי עד שהגיעה הופעה אף אחד לא רצה לפספס אותה.
השנה היתה 74', היו מתנדבים בקיבוץ, יצא כבר הסרט 'שבלול', ולתוכניות 'לול' בשחור-לבן בטלוויזיה חיכינו בקוצר רוח. אריק הגיע זמן קצר לאחר שאמרו בחדשות שעצרו את החבורה התל אביבית על ענייני סמים. הקיבוץ כעס עליו כמו שידע עדיין, למרות שאחרי המלחמה התפרקנו לבעלי דעות שונות ולדורות אחרים.
צריף חדר האוכל הגדול והישן, שהפך לאולם המופעים שלנו כשסידרו את הכיסאות אחרת, התמלא כולו. מי שלא היה לו מקום ישב על השולחנות בצד או מאחור, או נשען על הקירות להקשיב. אריק עלה עם להקת רוק ונתקל בקיר עוין. התלחשו שהוא מסומם, זרקו לו הערות פוגעות ומחאו כפיים בדלילות. בשלב מסוים קם אחד מאנשי הרוח שלנו והוכיח אותו בזעם מקראי, כנראה על שהוא מהווה דוגמא רעה לנוער וצריך להתבייש.
מהבמה לא ענו או התווכחו אלא המשיכו לעשות את העבודה בקושי, עד שאריק התחיל לשיר את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כולם השתתקו. לא היה אפשר לעשות כלום כשהוא שר אותם בקול הזהב שלו יפה כל כך, יפה יותר ממה ששמענו אותם אי פעם. במרחק השנים אני חושבת גם שאף אחד לא היה יכול שלא להרגיש שמי שר ככה חייב להיות מענטש.
החברים ביקשו ממנו שירים וחזרנו איתו אחורה לשירי הפלמ"ח, ל'הן אפשר', ל'רעות'. ההופעה הפכה למשהו בין שיר כבקשתך לשירה בציבור, אבל בזכות אריק היא היתה לא זה ולא זה אלא משהו מעבר. גם אנחנו בחבר'ה של הנעורים סלחנו לו על ששר את השירים שהתיישנו מדי בשבילנו. אולי כי הרגשנו שהוא שר אותם לא בשביל לרצות את הורינו החלוצים קשי העורף מהנגב, אלא נסחף גם הוא איתם.
על פי הרשומות ההופעה נמשכה שעה בלבד. אני זוכרת את הצער שחשנו כבר במהלך ההופעה. לא הקליטו אז, לא צילמו, ולא היה שידור חוזר. כל רגע של חסד היה מלווה בצער על שיש לו סוף. לא היתה את האשליה שאפשר לשמר אותו.

מגיע לבאר שבע?

איך לא חשבו על זה קודם - קבוצה בפייסבוק שמחברת בין נהגים לטרמפיסטים באשכול חוסכת לתושבים רבים זמן וכסף. ולא פחות חשוב - מאפשרת להם לעזור זה לזה  • בר צ'פט 

"מישהו חוזר מבאר שבע למועצה בשעה הקרובה"? "אני יוצא היום בחמש לתל אביב", "נוסע כמעט כל יום למכללת ספיר". הודעות ברוח זו גודשות את קבוצת הטרמפים של אשכול, בה מי שיוצא או חוזר לאזור ברכב יכול ליצור קשר עם מי שמעוניין גם הוא לנסוע לאותו כיוון. יותר ויותר אנשים במועצה מעיפים מבט במחשב לפני שהם יוצאים לכיוון תחנת האוטובוס, ורבים עוד יותר מפרסמים את יעד נסיעתם ומציעים טרמפ לכל המעוניין.
קבוצת הפייסבוק 'טרמפים במועצה אזורית אשכול - כי גם לנו מגיע', נפתחה לפני שנה ונועדה להקל על ציבור הנוסעים תושבי המועצה. הכוונה הייתה שבאמצעות הקבוצה ייצרו התושבים קשר אחד עם השני, יצטרפו זה לזה לנסיעות משותפות וכך יחסכו זמן וכסף, ואף יעזרו זה לזה.
את הקבוצה הקים שגיא חזן ממושב יתד, שהביא את הרעיון מאוניברסיטת בן-גוריון בה הוא לומד. "תרבות הטרמפים אצלנו באוניברסיטה מאוד מפותחת", אומר שגיא, "יש לנו קבוצת טרמפים בפייסבוק וגם לוחות טרמפים שמתפרסמים באתרי האינטרנט של האוניברסיטה. ראיתי את ההצלחה האדירה ואת הביקוש הגבוה לנסיעות משותפות וחשבתי שאותו הדבר יכול וצריך לקרות אצלנו באזור".
שגיא תפס יוזמה, פתח קבוצה בפייסבוק וקרא לאנשים לפרסם לאן הם נוסעים או רוצים לנסוע. בתקופה הראשונה ההיענות הייתה נמוכה. לא רבים הצטרפו לקבוצה והיא בקושי השיגה את מטרתה. מי שבא לעזרה הוא אחיו של שגיא, אורן חזן בן 18, "הייתי מאוכזב מכך שמעט אנשים נחשפו לקבוצה ואלה שהכירו אותה לא התייחסו אליה יותר מדי ברצינות", הוא אומר. אורן התחיל להפעיל את הקבוצה, ולאט לאט היא החלה לצבור תאוצה. כיום מונה הקבוצה 240 חברים וחברים חדשים מצטרפים אליה מדי יום. תושבים רבים מכל היישובים יוצרים קשר אחד עם השני דרך הקבוצה למטרת נסיעה
משותפת.

נוסעים יחד לכדורגל

רוב הטרמפים הם לבאר שבע, אופקים או תל אביב, אבל יש גם הצעות ובקשות לנסיעות לצפון, לערבה ואפילו למשחק כדורגל מסוים או פסטיבל ספציפי. לעיתים בעל הרכב מבקש מהנוסעים המצטרפים לשלם סכום כסף קטן כהשתתפות בהוצאות הדלק, ולפעמים הטרמפים מוצעים ללא כל תמורה. "כיף לראות את שיתוף הפעולה בין התושבים ואת העזרה ההדדית", אומר אורן, "אני באופן אישי תפסתי עשרות טרמפים שהקלו עליי מאוד בדרכים".
תום אלון ממושב תלמי יוסף לומד באוניברסיטת בן-גוריון ונוסע הרבה על קו באר שבע-תלמי יוסף. תום נוהג להודיע בקבוצה לפני שהוא יוצא לנסיעה, ואוסף איתו מדי פעם תושבים שרואים את הפרסום ומבקשים להצטרף. "קבוצה כזו חשובה מאוד, בעיקר במקום מגורים כמו שלנו עם בעיה קשה של תחבורה ציבורית זמינה", אומר תום, הרעיון נחמד מאוד וטוב לכל מי שמתקשה בניידות מיידית".
ניבה מינקר מניר יצחק גרה בבאר שבע בשלוש השנים האחרונות. החודש היא זפזפה בקבוצת הטרמפים וראתה פרסום שמתאים לה בדיוק. "רציתי להגיע לקיבוץ כדי לבקר את ההורים, ראיתי את הפרסום בקבוצה ואמרתי 'וואלה מגניב'. זו שתפסתי איתה טרמפ  לא דרשה ממני השתתפות כספית, אבל כמובן שהייתי מוכנה להשתתף אם היא הייתה רוצה". ניבה חושבת שתיעזר בקבוצה עוד פעמים רבות: "ללא ספק זה עדיף על אוטובוסים, בעיקר בסופי שבוע שהשעות של התחבורה הציבורית לא סדירות ונוחות".
בין הפעילים הבולטים בקבוצה נמצא גם ניצן שיינס מען הבשור. לניצן נסיעות רבות לכיוון באר שבע והמרכז ובחזרה, אותן הוא מציע תמורת השתתפות בהוצאות הדלק. "כשמצטרפים אליי לנסיעות ארוכות אני מבקש תשלום סמלי כדי לכסות חלק מעלויות הנסיעה", הוא אומר, "הקבוצה עוזרת להרבה אנשים, אבל כדאי לייעל את הפרסומים - לפרסם מספיק זמן לפני הנסיעה, ולציין בדיוק לאן נוסעים ומתי".

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

הזיכרונות שלהם, הסיפור של כולנו

הפקה מיוחדת של תיאטרון הנגב מעלה את סיפורם של ניצולי שואה מאשכול באמצעות תלמידים מ'נופי הבשור'. "השארנו בהם קצת מאיתנו" אומרים הניצולים, "ניתנה לנו ההזדמנות להקשיב" אומרים הנערים • עפרה בן נתן

"לפעמים אני שותקת, לא כי אין  לי מה לספר אלא כי אין לי למי  לספר". עם התחושה הזאת מסתובבים  רבים מניצולי השואה, שחרדים  שהסיפור הקשה שלהם יפגע בבני  משפחתם. התוצאה היא שהסיפור שלא  סופר נשאר חבוי בתוכם וקיים חשש  שייעלם איתם.
 את המצב הזה ניסו בתיאטרון הנגב  לשנות באמצעות ההצגה 'למרות הכל  אנחנו פה'. בהצגה משחקים בני נוער  משכבה י"ב ב'נופי הבשור' את סיפור  חייהם של ניצולי שואה מאשכול.
דני דניאל מקיבוץ רעים, במאית ההצגה,  מספרת שההצגה היא תוצאה של הרצון  של תיאטרון הנגב ליצור חיבורים עם  הקהילה. הוגי הרעיון פנו ל'נווה אשכול'  וכך הגיעו לקהילת הוותיקים ניצולי  השואה. את השחקנים הצעירים גייסו  ב'נופי הבשור', והפרויקט הוא שיתוף  פעולה בין 'תיאטרון הנגב', 'נווה אשכול'  ותיכון 'נופי הבשור'.
בזמן העבודה על ההצגה נזכרו  הקשישים ניצולי השואה באירועים  שהיו קבורים עמוק בתוכם והתחיל  תהליך מרגש שבו הם חיים את עברם  מחדש. למרות הכל, מספרת דני,  מדובר בחבורה אופטימית ומלאת חיים,  ולא פעם נשמעים קולות צחוק רמים  בחזרות למרות הנושא הקשה. "גם אני  יצאתי נשכרת", אומרת דני, "למשמע  הסיפורים ששמעתי למדתי להבדיל בין  עיקר לטפל, להיות פחות עסוקה בעצמי  ויותר במה שמסביבי".
ליהיא אברמוב ממושב ישע, מטפלת  בפסיכודרמה, מלווה ותומכת רגשית  בכל מי שמשתתף בפרויקט - שחקנים  ואנשי צוות. לכולם קשה. "בניצולים קיים  רצון עז להשמיע את סיפורם ולהעביר  אותו הלאה לדורות הבאים", מספרת  ליהיא. "את הכאב אי אפשר להעלים,  הוא נוכח תמיד, צריך  לתת לו מקום". ליהיא מספרת  שהעבודה עם  ניצולי השואה העמידה לנוער דברים  בפרספקטיבה אחרת. "לנוער ניתנה  זכות וכבוד להסתכל להיסטוריה  בעיניים ולא דרך דפי הספרים שנלמדים  בבית הספר. לניצולים ניתנה ההזדמנות  לחוות את רגעי השואה שוב ולשחרר".
לחלק מהמשפחות שיצפו בהצגה  זאת תהיה חשיפה ראשונה לסיפורים.  הניצולים רצו להגן על בני משפחתם  ולא שיתפו אותם בזיכרונות הקשים.  עכשיו הם מבקשים "גרדו לנו בפצעים,  אנחנו רוצים לספר את סיפורינו".
משתתפי ההצגה

חיבור נפלא

חיבור נפלא רחל שחר בת 78 מקיבוץ מגן מספרת  על הזיכרונות הרעים מהמלחמה שחזרו  לפקוד אותה ואיך לאחר חצי שנה של  עבודה היא מרגישה כבר הקלה ותחושה  של שחרור. "בני הנוער שעובדים איתנו  על ההצגה הם פשוט נהדרים", אומרת  רחל, "חשוב לנו מאוד להעביר את  הסיפור שלנו לדור השלישי. אני רוצה  שיזכרו אותנו גם אחרי שיסיימו את  בית הספר ואני רוצה שיבינו כמה חשוב  לכולנו לחיות בארץ ישראל".
לייזר בליט בן 78 מקיבוץ אורים מספר  על חיבור נפלא עם בני הנוער, "הם  צריכים לשחק אותנו", הוא מסביר,  "וזאת מעמסה לא קטנה. הסיפור שלנו  יישאר איתם ויהפוך להיות חלק מהם,  השארנו בהם קצת מאיתנו". לייזר  מספר על תהליך העבודה על ההצגה:  "פגשתי אנשים נפלאים בני גילי, ישבנו  ביחד חצי שנה, שמענו סיפורים וסיפרנו  את סיפורנו. הייתה לנו הזדמנות לחלוק  ולהיזכר ביחד. אנחנו קבוצה עכשיו".
עידן המאירי, בת 17 וחצי מקיבוץ רעים  מספרת שההשתתפות בהצגה מביאה  לה בעיקר גאווה. "אני גאה בהם ששרדו  את השואה, הגיעו לישראל ובנו בה  בית. אני אוהבת כל אחד ואחת מהם.  כשליהיא ואריה הגיעו לבית הספר  לגייס תלמידים להצגה בדיוק חזרנו  מהמסע לפולין והנושא היה מאוד טרי  אצלנו. נושא השואה מעניין אותי ואני  מחוברת לתיאטרון דרך השתתפותי  בתיאטרון 'השפם' של יעקב אמסלם".
מתוך החזרות
לימור וינוגרדוב בת 18 מקדש ברנע  מספרת שנושא השואה העסיק אותה  מאז שהייתה ילדה. "מבחינתי מדובר  בנושא כאוב שאני לא מצליחה להבינו. העבודה המשותפת עם ניצולי השואה  גרמה לי להתבגר וללמוד להעריך את  החיים. למרות שלא הייתה להם ילדות  הם כל כך מלאי שמחת חיים, חמים  ואוהבים, כיף לי להיות איתם. אנחנו  ההזדמנות האחרונה שלהם לספר את  סיפורם ולנו ניתנה ההזדמנות האחרונה  להקשיב".
החיבור המיוחד שנוצר בין בני הנוער  לניצולי השואה מעורר השתאות. יופיו  של הפרויקט וחשיבותו מחממים את  הלב, ולא נותר אלא לקרוא מעל דפי  העיתון לכל תושבי אשכול לבוא לחזות  בהצגה, זאת פנינה נדירה בהחלט.