יום שני, 11 במאי 2015

"אין מה להתכחש לשורשים שלי"

סער ליבן ממושב תלמי יוסף משיקה החודש את אלבום הבכורה שלה,  "עזה-תל-אביב" במופע חגיגי. בראיון אישי היא מספרת על הרגע שבו הבינה שהיא תהיה מוזיקאית, על תהליך היצירה תחת אש ועל ההתרגשות שלה מהתגייסות ההמונים למימון האלבום • יובל רויטמן

ביום שישי ה-15 במאי ב-21:30 תעלה סער ליבן מתלמי יוסף לבמה בבית היוצר בהאנגר 22 בנמל תל אביב, למופע ההשקה של האלבום שלה - ”עזה-תל אביב”. בקהל יישבו 140 איש. כולם קנו את הכרטיס למופע דרך אתר מימון ההמונים הישראלי 'הדסטארט', שבאמצעותו היא גייסה חלק מהכסף להשקת האלבום. אנחנו נפגשים ביום שבו הודפס האלבום, לשיחה באולפן המוזיקה בביתה. יעד הגיוס היה 50 יום - והיא הגיעה אליו ארבעה ימים לפני: ”היה מדהים לראות את ההיענות, האנשים תמכו וקיבלתי פרגון גדול גם באזור”.
סער (40) נולדה באשדוד. כשהיתה  בת 6 עברו היא ואחותה לרעים כילדות חוץ ואומצו על ידי משפחה מהקיבוץ. ”בגיל 12 הרגשתי שיש בי לחנים ומילים ושמתישהו זה ייצא. היה לי כבר אז ברור שאתעסק במוזיקה. למדתי מנדולינה וגיטרה וגיליתי את החיבור המופלא של גיטרה ושירה. רק בגיל 26-27 נרשמתי ללימודי מוזיקה (שנתיים ב’הד’ ושנה ב’רימון’ - ”לא יצאתי עם תעודה”).
במהלך השנים הופיעה עם השירים שלה ובנוסף העלתה מופע מחווה לג’ניס ג’ופלין. "הופעתי עם החומרים שלי לא מזמן בניר יצחק בערב נשים ובקושי הצלחתי לסיים מרוב התרגשות. יש שיר שנקרא ’1980’ שמדבר על המעבר שלי לקיבוץ ופתאום אני קולטת שאנשים בוכים בקהל - ואני מתחילה לבכות איתם גם. זו היתה ההופעה הכי מרגשת שלי עד עכשיו. אני חושבת שאצל כל מי שחווה מעבר לקיבוץ, יש משהו נורא טעון שהולך איתו כל החיים”.


”התאהבתי בדרום בחזרה”
אבל לא כל החיים היא גרה באשכול. אחרי הצבא היו 10 שנים סוערות בתל אביב. ”מועדונים, להקה, אולפני הקלטות. הכול קורה שם לכאורה - ואז חזרתי לפה, לקצה העולם - ורק כאן בעצם התחלתי ליצור. בהתחלה החזרה היתה מאוד קשה. שלוש שנים ישנתי עם תיק ליד המיטה. היה לי משהו ששיתק אותי. אבל באיזשהו שלב הבנתי שדווקא השקט והשממה מאפשרים לי מרחב ואוויר והתחלתי לכתוב מוזיקה".
איך את מסבירה את זה?
"אתה עומד מול מראה אמיתית ואתה רואה את האמת ואין לאן לברוח ממנה - וזה משהו שמעודד ומלבה. אין מה להתכחש לשורשים שלי. אני מפה. זה בגרות והשלמה וקבלה. באיזשהו שלב התאהבתי בדרום בחזרה. למדתי להכיר את הסקס-אפיל של המקום - וזה נתן לי דחיפה רצינית ליצירה. הייתי יושבת על הדק וכותבת. ככל שהדרמתי התחלתי לכתוב יותר. גיליתי את  היתרונות במרחק ובניתוק. יש לנו פה הכול - רק צריך לפתוח את העיניים וללמוד לאהוב את מה שיש ואת מה שאתה”.
ובאמת שיש לנו פה הכול - כולל מלחמה ממש כמה קילומטרים מאיתנו ובזמן שאנחנו מדברים, אי אפשר להתעלם מהפיצוצים העזים שנשמעים מכיוון מרפיח.
 התותחים רועמים והמוזות שותקות?
”ממש לא - הן עובדות שעות נוספות, כי אתה לא שוקע בשינה עמוקה. ברגעים כאלה ובכלל, אין משהו שמחייה אותך יותר מיצירה. התחושה שאני עושה משהו ויוצרת משהו זו תחושת חיות. לא משנה מה קורה בחוץ - אני מייצרת אמנות אפילו ש- ולמרות- ועל אף”.
אז בגלל זה השם "עזה תל-אביב"?
סער מדגישה שהיא לא יוצרת רק בהקשרים פוליטיים. ”אני בעיקר בעצמי כרגע. מאוד מקווה שבעתיד אצא החוצה. השיר ’עזה-תל אביב’ מדבר עלי, ועל הדרך שאני עושה הלוך ושוב בין המושב לעיר. הוא יוצר כותרת טובה".
הנסיעות משפיעות על היצירה?
"בהחלט. יש לנוף ולאדמה ולדרך השפעה על היצירה ועל הסאונד שלה. אתה שומע  צלילים זורמים. שירים של דרך. מרגישים את זה בכתיבה. יש משהו נמרח, נוסע. בנסיעות הליליות מתל אביב חזרה למושב הייתי מוצאת את עצמי קבוע בוכה. אבל הכי מצחיק זה הנסיעות שנכנס פתאום משהו בערבית, המציאות חודרת לתוך החלום. אתה מדמיין שאתה בארה”ב ואז יש לך תזכורת - ’הלו, אתה בדרך לרפיח'".
מה התכנון הלאה?
”לעשות סיבוב הופעות אקוסטיות והופעות סלון. טרנד חזק. הופעת כובע - כל אחד שם כמה שרוצה”.
יהיה עוד אלבום בעתיד?
”באלבום הזה נכנסו 10 שירים ולפחות 30 נשארו בחוץ, ככה שיש חומר לעוד אלבום, אבל האלבום הבא הולך להיות באנגלית. באלבום הזה הדגש הוא לא על הווקאליות, אלא על המילה הכתובה. אני תמיד נקרעת בין הרצון לספר סיפור לבין הלוליינות הווקאלית. שירים של ג’ניס ג’ופלין אני צורחת, אבל את האמת שלי אני בקושי מסוגלת ללחוש”.