יהיה בסדר

דעה מקומית

כאשר החליטו בצה"ל לחסוך בחיילים ששומרים ביישובים צמודי גדר, זה נודע לנו מהעיתונות. כאשר היו מחאות הם נתנו לנו עוד יומיים של אושר עם החיילים על הגדר • ארנון אבני

ביום שלישי בשבוע שעבר נודע לנו מהעיתונות על פינוי של החיילים מהיישובים צמודי הגדר - שצפוי ליום חמישי. ההודעה לא הגיעה קודם דרך מזכירויות היישובים וכבר בהתחלה נוצר הרושם שאנחנו לא ממש שותפים.
באותו יום השתתפתי בפאנל שזומן לפגישה עם קורס מג"דים של המכללה לפיקוד ומטה. כאשר נגמרו השאלות ביקשתי לומר משהו נוסף. אמרתי להם שכקציני העתיד של צה"ל עליהם לזכור שהמלחמות כאן לא מוכרעות בדונמים שנכבשים, כי אלה מלחמות על התודעה. ניצחונות ומפלות נקבעים בהן על ידי ילדים ואימהות שבכל מצב הם הפלח הכי רגיש בקהילה. לא מחמאס אנחנו פוחדים, אלא מהפחד עצמו, שייגרם לאותן משפחות צעירות שעלולות לוותר על היישובים שלנו, ועל בתי הילדים שלנו אחרי שכבר מצאו בהם את מקומן - מלחמה כזו תהיה מבחינתנו מפלה.
בערב גיליתי שיש לי פתק עם זימון לשמירה בשער כבר ביום הפינוי. אצלנו תורנויות הולכות לפי א-ב. אבני ראשון.
ביום ד’ התארגנה הפגנה ליד השער של נירים. הופתעתי לגלות שם הרבה אנשים ולא רק מנירים, שעמדו עם שלטים מול סוללה של צלמים. שם נודע לי שהפינוי נדחה ליום א'. השמירה נדחתה לסיבוב הבא. הללויה.
בינינו לבין עצמנו סיכמנו במערכת העיתון שהדחייה כנראה התאימה למישהו בחטיבה. אולי תכננו לקחת את החיילים במוצ"ש ישר לאימון והעדיפו לא לפזר אותם. הרי לא ייתכן שזה מחווה כלפינו, כאילו מה: ”קחו עוד שבת שקטה ותירגעו..?” לא יכול להיות. מתברר שיכול גם יכול.
בחמישי בערב, בזמן שהתפנה מהשמירה, יצאתי לסיבוב צעידה. בשער הקיבוץ עמדו שני אוטובוסים עם חיילים. פניתי בשאלות אל החיילים שהיו עסוקים מאוד. התברר שהם בחפיפה, החופף הראה איפה מכשיר הקשר, איך פותחים שער ולמי נותנים להיכנס. "ועד מתי אתם כאן?" שאלתי את המחופף. "בינתיים עד יום ראשון..." כן, חפיף נדיף.
ביום א' בבוקר יוצא העיתון שלנו לדפוס ובשעה זו עדיין אין איש יודע מה התכניות. אם אכן יתרחש היום הפינוי סימן שמישהו טרח והביא חיילים לסוף שבוע. קשה שלא לראות בזה המשך של אותה התנהגות מבזה. אם צה”ל חושב שאפשר להסתדר בלי החיילים האלה – שישלח אותם הביתה וינסה לפתור את הבעיה ההסברתית – בהסברה. או שינסה לפצות בהוספת מרכיבי בטחון אחרים. היומיים האלה רומזים שאולי בצה"ל רואים בנו בכיינים ללא סיבה. כאלה שלא ממש זוכרים על מה הם מייללים וכנהוג עם ילדים – קצת סבלנות והם יתעייפו ויירדמו. מחר יום חדש - בטח כבר לא יזכרו על מה בכו.
איפה כל אותם קצינים חשובים שבחדרים סגורים מתוודים שלמיטב הכרתם "הסבב הבא הוא בלתי נמנע" ומבטיחים לשתף ולעשות הכל...?
האם לא ברור לרמטכ"ל שמשבר האמון שהתחיל ב'נאום הכלניות' והסתיים באירועי שלושת הימים האחרונים של צוק איתן, שגם בהם לא דיברו אתנו כשזה היה כל כך נחוץ – מונח כולו לפתחה של מערכת הביטחון? מישהו בצבא לא מבין דברים שכל ילד בעוטף עזה יודע.