 |
| עידו מן ויוסי כרמון צילום: אייל בריברם |
חמישה גברים עומדים על הבמה ומספרים על החיים שלהם. לא זה לא 'האח הגדול', זו ההצגה החדשה של תיאטרון הנגב • נגה גדג'
ההצגה
70-60-50 של תיאטרון הנגב מתארת חשבון נפש של שלושה גברים בעשורים השישי והשביעי לחייהם.
בהצגה משתתפים מיגל אורבך מניר יצחק, עידו מן מיד-מרדכי, יוסי כרמון מסעד, יוחי
לוין ממגן ויוסי סגל מתל אביב. צפיתי באחת החזרות להצגה, שתעלה על במת אולם אשכול ב־12-9
ביוני. ישבתי באולם סקרנית אך מבולבלת. פעמים רבות במהלך החזרה לא הבנתי מה פה
משחק ומה על אמת? מה חלק מהמחזה ומה מציאות? מה חיים ומה תיאטרון? כשהסתיימה החזרה
ישבתי עם השחקנים והשאלה הראשונה הייתה כמובן: זה אמיתי?
מיגל: "זה חשוב?".
זה
מעניין."אז כן, זה אמיתי. הסיפורים מבוססים על החיים שלנו".
איסי ממנוב, מנהל תיאטרון הנגב, איך כותבים דבר כזה?
 |
| מיגל אורבך צילום: אייל בריברם |
יותר קשה לשחק בהצגה
שהיא על החיים שלך?
מיגל: "כן, יותר קשה. פה אי אפשר להסתתר. כששחקן עומד על
במה הוא תמיד משחק את עצמו ומשתמש ברגשות, בחלומות ובסיוטים של עצמו ובכל זאת יש
הגנה, הקהל מבדיל בין השחקן לדמות, יודעים שזה לא הוא באמת. בהצגה הזאת אנחנו גם
השחקנים וגם הדמויות. אני יותר חשוף כי אני משחק את עצמי, מביא את הסיפור שלי".
עידו:
"בגלל הקושי חשבנו בהתחלה שאולי כל אחד ישחק את התפקיד של השני, אבל בסוף
החלטנו שכל אחד ישחק את עצמו".
בהצגה נחשפים דברים אישיים מאוד. איך הייתה
עבורכם החשיפה?
עידו: "החשיפה לא קלה. התלבטנו הרבה מה לחשוף וכמה לחשוף, והיו
דברים שהחלטנו לצנזר".
יוחי לוין ממגן הוא תפאורן תיאטרון הנגב כבר עשר שנים. ההצגה
הזו היא הפעם הראשונה בה הוא עולה על הבמה כשחקן.
יוחי, איך חצית את הקווים?
 |
| יוחי לוין צילום: אייל בריברם |
"בהתחלה
בניתי להצגה תפאורה, כרגיל. איסי הציע שאני אעבוד על הבמה, שהכנת התפאורה תהיה חלק
מההצגה, והסכמתי. לאט לאט איסי משך אותי לקדמת הבמה. אם אני כבר על הבמה למה שאני
לא אגיד משהו, אם אני כבר אומר משהו אז אולי גם אני אחשוף פיסת חיים כמו כולם. כל
פעם אמרתי עוד שתי מילים ועוד חצי משפט, עד שהעזתי להיות ממש חלק".
מצא חן
בעיניך?
"אני מאוד מבסוט. חיי הבמה לא זרים לי לגמרי כי הייתי בעבר פנטומימאי,
אבל פה זה משהו אחר".
חושב לעשות הסבת מקצוע?
לא )-:
חיים עם ספק
נוסף לסיפורי
החיים שנחשפים בהצגה מסתובב בה גם שחקן ששכחו אותו על הבמה. את התפקיד מבצע יוסי
סגל, שחקן מוכר וותיק ששיחק בהצגות, סרטים ותוכניות טלוויזיה רבות. יוסי מסתובב על
הבמה ומחכה לדמות. בינתיים כל שנותר לו הוא לדקלם טקסטים שהוא מכיר מתפקידים שונים
אותם ביצע בעבר.
"כתבתי את התפקיד הזה על יוסי, מתוך ההיכרות שלי איתו", מספר
איסי. "הכרנו כאשר הוא שיחק בתרגיל שביימתי כסטודנט באוניברסיטת תל אביב לפני
כ־15 שנה, ומאז עבדנו ביחד לא מעט".
יוסי, אתה מתל אביב. מה לך ולתיאטרון הנגב?
"הייתי
בקשר הדוק עם שמוליק שילה, מייסד תיאטרון הנגב. דרכו הגעתי לשחק בהצגות בתיאטרון, וכך
הכרתי את איסי ועבדנו ביחד. אני אוהב את תיאטרון הנגב ורציתי לשחק בו עוד, למרות
שאני עובד די הרבה במקומות אחרים".
 |
| יוסי סגל צילום: אייל בריברם |
איך התגברתם על המרחק מתל אביב?
איסי: כשהתחלנו
לעבוד על המחזה ויתרנו על ההשתתפות של יוסי בגלל קשיים הטכניים - הוא גר בתל אביב ואנחנו
בדרום. התחלנו את החזרות בלעדיו. אבל שאר השחקנים לא רצו לוותר עליו, וצירפנו אותו
למרות הקשיים. חלק מהחזרות עשינו בתל אביב כדי להקל עליו את הנסיעות".
יוסי, אתה
היחיד שלא משחק את עצמך, ובכל זאת התפקיד הוא מאוד 'אתה'.
"נכון. את התפקיד
שלי איסי כתב, אבל במהלך החזרות הוספתי דברים משלי. כל פעם שאני מוסיף משהו איסי
מסמן לי אם להגיד את זה גם בפעם הבאה או שאני יכול לשכוח מזה".
איסי, על מה
הצגה בעצם?
"תיאטרון הנגב הוא תיאטרון פרינג'. בהצגה הדגש הוא לא נושא ההצגה
אלא הניסיון להעביר חוויה של חיים עם ספק. המטרה היא לתת תחושה, חיפוש אחר משמעות.
זה הדבר שאני חוקר בחיים ובטח בעשייה שלי בתיאטרון. הנושא הנבחר להעביר את חוויה
הזו הוא חלומות שלא התגשמו של גברים בגילאים מתבגרים, זוגיות, משפחה, הישגים".
ראיתי
את רוב ההצגה אך לא הגענו לסוף. גלו לי מה הסוף.
"אנחנו בעצמנו לא יודעים. אחד
הדברים המסקרנים בתהליך הוא ששבועיים לפני שהצגה עולה אנחנו לא יודעים איך המחזה
מסתיים וכל הזמן בודקים סוף אחר. גם המפגש עם הקהל הוא חלק מהתהליך, ואנחנו
מתכננים חזרות נוספות אחרי ההצגות הראשונות על מנת להמשיך ולשנות את המחזה בהתאם
לתגובות הקהל".
