יום רביעי, 7 במאי 2014

המנהיגוֹת

קורס 'מנהיגות את המחר' מעניק למשתתפות בו כלים וידע על מנת להשתלב בעשייה הציבורית ביישובים ובמועצה. "אנחנו רוצות להרחיב את מעגל ההשפעה שלנו, לעשות למען הבית, למען  אשכול" • נגה גדג' 

20 נשים מיישובי אשכול מתכנסות פעם בשבועיים במועצה, לומדות ומדברות על מגדר, השפעה ופוליטיקה מקומית. כל זה קורה בקורס 'מנהיגות את המחר' שנפתח בחודש שעבר ומיועד להעניק למשתתפות כלים וידע שיאפשרו להן להשתלב בעשייה הציבורית ביישובים ובמועצה.
הקורס, שנחשב איכותי וייחודי, מסובסד על ידי התנועה הקיבוצית, ארגון משקי הנגב והמועצה ומועבר על ידי יפעת ניימן מעמותת כ"ן (כוח נשים), עמותה שמתמקדת בקידום מנהיגות נשים.
רונית מינקר, דוברת המועצה והאחראית על תחום קידום מעמד האישה באשכול, מסבירה שהקורס משתלב כחלק מפעילות פורום הנשים שקם לאחרונה במועצה, כאשר אחד היעדים שהוגדרו הוא להגדיל את מספר הנשים בוועדי היישובים ובמליאת המועצה. "במליאה יושבות רק חמש נשים מתוך 37 חברי המליאה", אומרת רונית, ומתוך כל חברי הוועדים ב־32 יישובי אשכול 29% בלבד הן נשים, כאשר בתשעה יישובים אין נשים בכלל בוועד".
מרכזת הקורס, ענת חן מהאגף האסטרטגי במועצה, סיפרה שהתוכנית הייתה לפתוח קורס של 15-12 משתתפות, אך בסופו של דבר נרשמו לקורס עשרים נשים. "לשמחתנו הייתה היענות גדולה מאוד לקורס ויצאנו לדרך עם עשרים נשים איכותיות ומלאות מוטיבציה, וכולן מאשכול".
נשים איכותיות ומלאות מוטיבציה. משתתפות הקורס

לגלות מעורבות

לירז בר לב ממגן היא אחת המשתתפות בקורס. "הקורס נותן ארגז כלים בתחום הפוליטי – איך להיכנס למליאת המועצה, לוועדים, לוועדות", מספרת לירז. "אנחנו מקבלות גם ידע תיאורטי, גם כלים מעשיים וגם הזדמנות לתרגול העשייה".
מה הביא אותך לקורס?
"במשך שנים אני פעילה בקיבוץ שלי, וחשבתי שהגיע הזמן לעשות גם למען המועצה, להגדיל את מעגל ההשפעה שלי. אני מרגישה שדברים במועצה זזים ואם רוצים להשפיע צריך לגלות מעורבות".
את מאמינה שאחרי הקורס תשתלבי בעשייה ציבורית? 
"בהחלט כן, השאיפה היא להיות בעתיד חברת מליאה, כמובן לאחר רכישת הידע, הכלים וההתארגנות המשפחתית. נכון להיום המליאה והוועדות נפגשות בשעות שקצת בעייתיות למשפחות עם ילדים קטנים. אבל אני בטוחה שגם את זה ניתן לשנות ולהתאים למשתתפות. בינתיים למדתי שישיבות המליאה פתוחות לציבור ושאפשר להצטרף לוועדות השונות כנציגת ציבור, ואני בהחלט מתכוונת לממש את הזכות להשפיע ולהצטרף לעשייה".
ולמה רק לנשים?
"לנשים יש המון מה לתרום, ואחת ממטרות הקורס היא לבדוק למה הן לא מתמודדות על תפקידים פוליטיים ולא לוקחות חלק בעשייה ציבורית. יושבות בקורס המון נשים מדהימות, איכויות, חזקות, חלקן כבר פעילות במועצה, שכדאי לכולנו שהן יהיו יותר פעילות במועצה. בקורס למדנו שבין עובדי המועצה יש הרבה נשים, גם בתפקידים בכירים, אבל דווקא במליאה שזה גוף שמקבל החלטות חשובות אין מספיק נשים. את המצב הזה אנחנו רוצות לשנות".

יום שני, 5 במאי 2014

הלה"בה בוערת

עמותת לה"ב - למען הפגים בישראל - היא קרש ההצלה של הורים לתינוקות שנולדו טרם זמנם. מי שמנהלת את העמותה, בהתנדבות, היא רומי שחורי מנירים, שיש לה היכרות אישית עם עולם הפגים -  בתה ליה נולדה במשקל 768 גרם בלבד • נירה דישי

768 גרם בלבד – זה היה משקלה של ליה, בתה של רומי שחורי (33) מקיבוץ נירים, כשנולדה לפני חמש שנים בשבוע ה־29 להריון. "הבעיות התחילו בשבוע ה־12 להריון", מספרת רומי. "הרופאים גילו פער של שבועיים בין גודל העוברית לבין גיל ההריון. הפער הזה הלך וגדל, ובשבוע 24, כשהפער הגיע לארבעה שבועות, הרופאים אמרו שאין להריון הזה סיכוי כי העוברית הפסיקה לגדול. הערכת המשקל הייתה אז של 500 גרם, והרופאים שטיפלו בנו אמרו שאם לא נפסיק את ההריון העוברית עלולה למות ברחם. הם אמרו שגם אם יילדו אותי באופן מיידי – סיכויי ההישרדות שואפים לאפס".
בני הזוג שחורי החליטו לחכות. בחודש השביעי להיריון, אחרי דימומים קשים, הם הגיעו לאיכילוב והוחלט על ניתוח קיסרי חירום. "ידענו שמשם נחזור עם תינוקת או בלי כלום", משחזרת רומי. "בחדר הניתוח חיכו שלושה רופאי ילדים מוכנים לבצע החייאה, אך ליה נשמה בעצמה את הנשימה הראשונה שלה והפתיעה את כולנו".
כל רגע פנוי מוקדש לעמותה. רומי שחורי עם ליה

ארבעה חודשים בפגייה

בארבעת החודשים שבהם ליה שהתה בפגייה של איכילוב, רומי למדה על בשרה את הקשיים הרבים המחכים להורים לפגים בישראל. היא החליטה לא לחזור לביתה לנירים, אלא נשארה במרכז הארץ, והסתובבה בין חברים ודירות ארעיות, כדי להיות קרובה לפגייה. במהלך תקופה זו ליה עברה ניתוח מעיים מורכב שהציל את חייה, אך ההתמודדות עם הפגּות, כך למדה רומי, היא לא רק בהיבטים הרפואיים, אלא גם במישור הנפשי.
איך עברת את תקופת האשפוז בפגייה?
"ליה הייתה רוב הזמן בטיפול נמרץ. בעלי היה צריך לחזור לעבוד והגיע רק פעם־פעמיים בשבוע לפגייה, ואני נשארתי הרבה לבד עם התחושות הקשות ועם הרצון להיות חזקה ואופטימית.
"התחלתי לכתוב בלוג ב'תפוז' כדי לעדכן את בני המשפחה, וקראתי המון חומרים על נושא הפגות, וכך גם התוודעתי לעמותת לה"ב - למען הפגים בישראל. אחרי 110 ימים בפגייה חזרנו שלושתנו ביחד הביתה, לקיבוץ, כשליה שוקלת 2.150 ק"ג. אני זוכרת את ההליכה הזו בשביל המוביל אל הבית כרגע קסום במיוחד".
מה עשית כשחזרתם לנירים?
"לא חזרתי לעבודה הקודמת שלי אחרי חופשת לידה. התפטרתי ונשארתי עם ליה בבית. היינו בהתחלה די בבידוד כי הייתה לה דלקת ריאות כרונית וחששנו מזיהומים, לכן רק בגיל שנה ושמונה חודשים הכנסתי אותה לבית הילדים בקיבוץ, וחיפשתי עבודה חדשה, רק לכמה שעות, מהבית. במקביל, התחלתי להתנדב בעמותת לה"ב בתפקידים שונים".
כיום ליה כבר בת חמש. "היא אסמטית בגלל ההנשמה הממושכת, וגם יש לה רגישות בבטן, אבל שום דבר נוסף מעבר לזה. היא ילדה בריאה ומושלמת", אומרת רומי. "גם קיבלנו תינוקת אומנה בת שנה, ויש ביניהן אהבת נפש נפלאה".

המאמץ משתלם

בחמש השנים שחלפו מאז, רומי, שהיא בעלת תואר ראשון בניהול ותואר שני במינהל עסקים, המשיכה להתנדב בעמותת לה"ב, ומאז 2012 היא עומדת בראש העמותה בהתנדבות ובמסירות ופעלה רבות למניעת התפרקותה.
לה"ב הוקמה בשנת 2004 על ידי הורים לפגים כדי לקדם ולשפר את מצב הפגים, משפחותיהם והפגיות בארץ. העמותה מוכרת כמוסד ציבורי ורשומה כמלכ"ר, ומתקיימת מתשלום דמי חבר שנתיים ותרומות. כל פעיליה מתנדבים.
העמותה מסייעת ברכישת ציוד מציל חיים לפגיות, בהקמה ובתחזוקה של חדרי הורים בפגיות, ופועלת למען זכויות ההורים לפגים ולמען הכנסת חיסון נגד וירוס ה־RSV (וירוס התוקף את מערכת הנשימה, בעיקר אצל פגים) לסל התרופות.
איך מנהלים עמותה ארצית כשגרים רחוק כל כך מהמרכז?
"שתי הבנות נמצאות במסגרות בקיבוץ עד השעה ארבע אחר הצהריים, ואני מנצלת כל זמן פנוי כדי לעבוד. מה שאני לא מספיקה – אני עושה בערב, במיילים, כשכולם ישנים. אני נוסעת בדרך כלל פעם בשבוע למרכז, ומשתדלת לרכז לעצמי את כל הפגישות לאותו יום. לשמחתי, המעסיק שלי גמיש בזמנים ויודע על המחויבות שלי בעמותה, כך שהוא מגלה הבנה כשאני צריכה להיעדר ולקחת ימי חופש לצורך העניין. בנוסף, פעם בשבוע אני נוסעת בשעות הערב ללימודים בתל אביב בתוכנית לקידום עמותות".
הרבה עבודה...
"המאמץ הזה שווה לי, בהחלט. בכל שנה נולדים 16,000 פגים. עברתי את זה בעצמי, ואני רוצה להיות שם עבור כל הורה לפג".


לפרטים ולמידע נוסף: אתר האינטרנט של עמותת לה"ב www.pagim.net, מענה טלפוני 03-9533935, הקו החם פועל 24/7 ונותן מענה בכל הקשור בפגות ובהורים לפגים 

מסיעים את השלום

הם מחכים להם במחסום ארז, נכנסים למכונית ונוסעים. מתנדבי 'בדרך להחלמה' מסיעים חולי סרטן פלסטינים מעזה אל בתי חולים בישראל. "אסור לשכוח שכולנו בני אדם", אומרת ויויאן סילבר מבארי •  נגה גדג'

אצלנו באזור כשמזכירים את עזה מדברים בדרך כלל על קסאמים ופצמ“רים. על הסלמה, סבב והפוגה. קל לשכוח שגם מעבר לגבול חיים בני אדם, לפעמים בני אדם חולים.
עמותת ’בדרך להחלמה‘ מפעילה מערך מתנדבים שמסיעים חולים פלסטינים – בעיקר ילדים – מהמחסומים אל בתי החולים בישראל. הארגון הוא ארגון א־פוליטי הפועל ממניעים הומאניים בלבד. ‘אנושיות לפני פוליטיקה‘ היא הסיסמה שלהם.
העמותה הוקמה על ידי יובל רוט, בן קיבוץ חצרים, שלפני 18 שנה אחיו נחטף ונרצח על ידי החמאס. כל הפעילות בעמותה נעשית בהתנדבות, ואין בה מקבלי שכר.
"לעשות מה שאפשר". ויויאן סילבר

קורבנות של המצב

את ויויאן סילבר מבארי אני תופסת בבית חולים בירושלים, לאחר שבדיוק הסיעה אליו חולה מעזה.
מה הביא אותך להתנדב בעמותה?
“יצאתי לפנסיה לא מזמן וחיפשתי דרך לתרום. היה חשוב לי להתנדב התנדבות משמעותית. לפני חודש מנהל העמותה, יובל, הגיע לבארי לחפש מתנדבים ותרומות, ומאז אני מתנדבת“.
איך זה עובד?
“אחת לשבוע אני מקבלת במייל רשימה של החולים לשבוע הקרוב ולאיזה בית חולים הם צריכים לנסוע, ואני נרשמת לפי הזמן שמתאים לי. ערב לפני הנסיעה המקשרת, עמליה, מודיעה לי מי יחכה לי למחרת ואני נפגשת איתם במחסום“.
איך המפגש עם הפלסטינים?
“לא תמיד מתפתחת שיחה, כי אני יודעת מעט מאוד ערבית ואם הם לא יודעים עברית או אנגלית אז קשה לשוחח. אבל בנסיעה האחרונה למשל המלווה של החולה היה בחור שידע עברית טוב ויכולנו לדבר. דיברנו על המצב, שאלתי אותו על החמאס ועל הפת“ח והוא סיפר שהמצב בעזה מאוד קשה, במיוחד בחודשים האחרונים“.
זה לא מובן מאליו לעזור לחולים מעזה.
“יש מעט שהאזרחים משני הצדדים יכולים לעשות, ואת המעט הזה חשוב לעשות. משני צדי הגבול האזרחים סובלים, כולנו קורבנות של מה שקורה באזור. האזרחים לא אשמים במצב ולא בהחלטות של הממשלות. בעיניי חשוב לעשות מה שאפשר כדי לקרב לבבות ולהראות לצד השני שגם אנחנו בני אדם בדיוק כמוהם“.

הכרת תודה

עמליה ויזל אחראית על הסעת החולים ממחסום ארז. עמליה מספרת שעמותת 'בדרך להחלמה' עובדת מול עמותה בעזה שמטפלת בחולי סרטן, והיא זו שמעבירה פעם בשבוע רשימה של החולים שקיבלו אישור לצאת לטיפולים בישראל.
“החולים שאנחנו מסיעים הם חולי סרטן שבבית החולים בעזה אין את הציוד והיכולת לטפל בהם“, אומרת עמליה, ”מי שמאשר את הכניסה שלהם לישראל הוא מתאם הפעולות בשטחים והמימון מגיע מהרשות הפלסטינית ברמאללה. הם כמובן לא יכולים לצאת מהרצועה במכוניות שלהם, אך ממילא לרובם אין מכונית. האופציה היחידה שלהם לנסוע ממעבר ארז לבית החולים היא לקחת מונית, וזה דבר מאוד יקר עבורם“.
מה התגובה של הנוסעים?
“המון הכרת תודה. יש כאלו שמביאים ממתקים או מתנות קטנות, הם מאוד מעריכים את מה שאנחנו עושים. הרבה פעמים נוצרים קשרים כי יש כאלה שאנו מסיעים יותר מפעם אחת. אני פעילה בעמותה יותר משלוש שנים ויש בעזה הרבה ילדים שאני חברה שלהם".
היחסים שלנו עם עזה לא פשוטים. איך מגשרים על האיבה?
“אנחנו לא מתיימרים לפתור את הסכסוך, אבל כשאנו נוסעים ביחד באותה המכונית לא קיימת שם שום איבה. יש רק הורים דואגים שמבקשים לתת לילדיהם את הסיכוי הטוב ביותר להבריא, ויש אנשים טובים מהצד שלנו שמסייעים להם בכך. "אני מעריכה במיוחד את המתנדבים שגרים בעוטף עזה, שחיים במציאות קשה תחת איום מתמיד של טילים, ועדיין מתנדבים למשימה הזו".
כמה חולים אתם מסיעים?
“השבוע לדוגמה הסענו 60 חולים. לצערי לא הצלחנו להסיע את כולם בשל חוסר במתנדבים".
מי יכול להתנדב?
“כל אחד. חשוב לציין שכל מתנדב מסיע מתי שהוא יכול - יש כאלה שמסיעים פעם בשבוע ויש אחרים שיכולים רק אחת לחודש. אין צורך בהתחייבות מראש אלא רק בהרשמה לשבוע הקרוב. כמו כן, ניתן לקבל החזרי נסיעה“.

לפרטים והתנדבות ניתן ליצור קשר עם עמליה 050-7707874 (בשעות הערב), ברשימת התפוצה: roadtorecovery10@gmail.com, באתר של בדרך להחלמה: http://www.roadtorecovery.org.il/?lang=he, או בדף הפייסבוק: https://www.facebook.com/theroadtorecovery1

לתקוע יתד

עשרות משפחות עתידות להצטרף למושב יתד, הראשונות שבהן כבר בדרך. עפרה בן נתן ביקרה במושב שעומד להכפיל את גודלו ושוחחה עם המושבניקים הוותיקים והחדשים

הטרקטורים שעובדים במושב יתד לא נחים לרגע. בימים אלו החל שיווק המגרשים בהרחבה החדשה, ובמושב מחכים למשפחות החדשות שיגיעו.
את ההרחבה הקהילתית ביתד בונה ומשווק היזם מרטין סיאורנו, והיא מיועדת גם לבני ובנות המושב וגם לנקלטים מבחוץ. "אנשים מגיעים מכל הארץ", מספרת מוריה רוזני, מנהלת משרדו של היזם, "קוסם להם לבנות בית פרטי עם גינה, ביישוב עם איכות חיים, שקט ומרחבים פתוחים. את כל הקסם הזה לא ניתן להשיג במרכז, לא במחיר כזה".
לימור ראובני, הבת הבכורה של מושב יתד, מבקשת להדגיש שהצמיחה הדמוגרפית באה גם מבפנים ולא רק מבחוץ. "דור ההמשך של יתד החליט להשתקע ולבנות את ביתו במושב", היא אומרת.
את שמחה מההגדלה הצפויה של המושב?
"בטח. בקרוב יגיעו משפחות חדשות למושב ואני באופן אישי מאושרת מכך. מדובר בכך שלילדים יהיו יותר חברים וחברות לשחק איתם, תהיה תנופה של חיי חברה ותרבות. אני אוהבת את חיי המושב עם השקט והמרחבים הירוקים ושמחה שעוד אנשים מגלים את הפוטנציאל בלבוא לגור ביתד".
מוטי אור, כבר 32 שנה ביתד, חבר בוועדת הקליטה של המושב, מספר שצמיחה דמוגרפית לא מתחילה ביום אחד ומדובר בתהליך ארוך של חשיבה ותכנון.
הצמיחה באה גם מבפנים. ההרחבה ביתד
בכמה משפחות מדובר?
"ביתד היום 100 נחלות תפוסות ועוד 110 מגרשים, 71 מתוכם מיועדים לבנים חוזרים ו־39 מגרשים למשפחות שיגיעו מבחוץ".
איך זה עובד? איך מגיעים להיות חבר מושב יתד?
"תהליך הקליטה מתנהל בשלושה שלבים, תשלום פיקדון, ועדת קליטה במושב וועדת קבלה בין משרדית במועצה. בסיום שלושת השלבים ניתן לבחור אחד מתוך מספר הדגמים שהקבלן בונה, ולהתחיל לארוז".

להגשים חלום

שאולי ושרי גדיש ושני ילדיהם מקווים להיכנס לביתם החדש ביתד כבר בשנת הלימודים החדשה, בספטמבר 2014. המשפחה מגיעה מגדרה. "כשהגענו לגדרה לפני 12 שנה היא התאימה לצרכים שלנו אך עם השנים גדלה העיר מאוד וכבר לא התאימה לנו", מספר שאולי, "החיים במרכז הארץ לא קלים. חיפשנו להגשים חלום של בית פרטי עם גינה, הגענו ליתד והתאהבנו. אשתי אחות במקצועה ואני עושה פרלינים. שנינו מקווים להמשיך ולעסוק במקצועות שלנו".
יותם ורבקה בן צבי וילדם הקטן גרים כרגע בעין הבשור. "חיפשנו לקנות בית במושב והמחירים היו פשוט מטורפים. תוך כדי חיפוש נתקלנו במודעה של יתד, ביררנו פרטים וגילינו מחיר הגון ושווה לכל נפש".
"אני שמח להישאר באשכול", אומר יותם, "נולדתי בקיבוץ מגן, משפחתי עזבה לעין הבשור ועכשיו אני בונה בית ביתד. אני מאוד אוהב את השקט, את הקצב הנינוח, את הטבע ואת המרחבים. לשמחתי יש לי עבודה במשתלת 'שורשים' אבל אני בהחלט מודע לכך שכל הנקלטים יצטרכו עבודה מסודרת על מנת שקליטתם תהיה מושלמת".

שינוי גדול

שרון בסיל, מנהלת המחלקה לצמיחה דמוגרפית במועצה, מספרת שהמחלקה מלווה את תהליך הקליטה ביתד מההתחלה. "יתד נמצא בתנופה של קליטה", אומרת שרון, "הנקלטים בהרחבה קהילתית במושבים עוברים מספר שלבים, כשאחד מהם הוא ועדת קבלה בין משרדית במועצה. תפקידה של הוועדה לבדוק התאמה, לעשות תיאום ציפיות ולהסביר את המשמעות של מגורים בקהילה כפרית, לנו זה אולי ברור אך לבאים מהעיר זה אינו ברור כלל".
לשרון שלושה כללי זהב לקליטה מוצלחת: להכין את האוכלוסייה המקומית לקליטה, להכין היטב את בסיס העסקה עם הסכמים ברורים, ולדאוג לחיבור בין הנקלטים לוותיקים. לדעתה של שרון כדאי ליישובים כמו יתד שעומדים להכפיל את מספר התושבים לקבל הדרכה וסיוע בזמן התהליך. "קליטה בסדר גודל כזה היא שינוי גדול עבור הקהילה. המועצה מציעה ליישובים סיוע בליווי קהילתי ובמימון יועצים, ואנחנו ממליצים להיעזר בנו בתהליך".

עשו שוק

ההצלחה של המשומשוק באשכול היא ללא ספק יריית הפתיחה בדרך להפיכה למועצה מקיימת • נגה גדג'

במגירת המטבח שלי מונחות שש צלחות חדשות, בארון הבגדים שמלה לילדה וג'קט וינטאג' בשבילי ועל מדף הספרים ארבעה ספרים שהילד בחר. לא, לא הייתי בתל אביב, גם לא בקניון הנגב. הכל מהמשומשוק של אשכול.
המשומשוק התקיים בתחילת החודש ברחבת המועצה, ולא פחות משהיה חגיגה של קניות היה חגיגה של נתינה והתנדבות. הרעיון פשוט – לכולנו יש בבית חפצים שאנחנו כבר לא משתמשים בהם – חולצה שכבר לא תעלה עליי, משחק שהילדים כבר לא משחקים בו. כולנו גם רוצים לקנות דברים שאין לנו. מה יותר הגיוני מלמכור את הדברים האלה אחד לשני? אולי רק לקנות את הדברים האלה אחד מהשני.
זה הרעיון שעמד מאחורי המשומשוק הראשון של אשכול, ואליו התווסף גם הרצון לעזור למשפחות נזקקות, שכל הכסף שנאסף במכירה יועד להן.
הכוח המניע מאחורי הפרויקט הם טל ולילך שמיר מאוהד, יחד עם בשמת גלין מנהלת האגף לאיכות הסביבה, ענת תבורי מנהלת מחלקת הבריאות ודני פזיק יו"ר הוועדה לאיכות הסביבה."הרעיון יצא מתוך צוות חשיבה של הוועדה לאיכות הסביבה של המועצה", מספרת לילך, "כבר הרבה זמן חברי הוועדה מעוניינים ליצור אירוע מקיים כחלק מתוכנית העבודה ולהתחיל בתהליך הטמעה של שפת הקיימות - לא רק מחזור ואיכות סביבה אלא גישה כוללת. הוועדה גם חיפשה דרך לגייס פעילים סביבתיים במועצה, והמשומשוק התאים בדיוק למטרות הללו. לזה הצטרף הרצון של המחלקה לשירותים חברתיים להקים במועצה חנות יד שנייה לנזקקים, והעיתוי המתאים – כי לקראת פסח זה זמן טוב להיפטר מדברים שכבר לא צריך. חשבנו שזו הזדמנות טובה גם לתרום לאחרים וגם לשמור על הסביבה".
איך שוק כזה עוזר לשמור על הסביבה?
סוג אחר של צריכה. המשומשוק
צילום: עטר אופיר גנילוין
"אחת הבעיות בחברה המערבית היא צריכת יתר. אנחנו קונים המון דברים חדשים שהייצור והשינוע שלהם מזהם ומבזבז הרבה משאבים. מנגד אנחנו גם זורקים הרבה דברים, וגם זה מזהם את הסביבה. אם במקום לקנות משהו חדש נקנה משהו שמישהו אחר רוצה לזרוק נעשה שירות טוב לסביבה. שוק כזה גם מאפשר לצרוך אספקה מקומית, לא צריך לנסוע רחוק בשביל לקנות, אפשר וכדאי לקנות מה שכבר יש באזור".

לא חייבים מותגים

המשומשוק כשמו כן הוא, היה בעצם שוק. שוק עם המון דוכנים של פריטים שנאספו מתושבי אשכול במהלך השבועות שלפני המכירה.
איך עשיתם דבר כזה?
"כשהתלבטנו איך לקיים את השוק הזה החלטנו שהדרך הכי טובה היא לגייס את הילדים והנוער. והם באמת שיתפו פעולה והתגייסו בשמחה. בני הנוער עברו בבתים ואספו את החפצים שהאנשים נתנו".
והייתה היענות?
"עצומה. כל מי שהגענו אליו נתן בשמחה, ולא רק מי שהגענו עד אליו - קיבלנו המון טלפונים מאנשים שרוצים לתת, ושואלים לאן להביא ואיך אפשר להשתתף. גם האנשים שהקימו ותפעלו את הדוכנים פעלו בהתנדבות, היו המון מתנדבים ורק בזכותם השוק הצליח".
איך היה?
"התחלנו ממקום של אמונה מצד אחד וחששות מחוסר היענות מהצד השני. לא ידענו אם אנשים יתרמו וכמה דברים נצליח לאסוף. לא ידענו גם אם אנשים יבואו לקנות. אבל לשמחתי התבדינו. הייתה אווירה מקסימה, אנשים נתנו מכל הלב. אם חד־הורית ניגשה לאחר המתנדבות בשוק ואמרה לה שהיא מאושרת, שסוף סוף היא יכולה לקנות לבן שלה דברים שהיא רוצה. בנוסף גם אספנו 5,000 שקלים שעברו למען משפחות נזקקות. כל החפצים שלא נמכרו ישמשו כבסיס לחנות יד שנייה שתיפתח בקרוב".
יהיה עוד משומשוק?
"אני משוכנעת שכן. יש כבר כמה אנשים שהציעו להיות חלק מההפקה בפעם הבאה. הפרויקט הזה עונה על צרכים הקיימים בקהילה, אנשים שמחים לתרום וגם רוצים לקנות יד שנייה. שמחנו לראות שאנשים באזור לא מחפשים רק מותגים אלא מחפשים גם סוג אחר של צריכה. ראינו שאפשר להסתדר גם בלי זארה וגולף אנד קו. שאפשר לקנות אחלה דברים יד שנייה.
"אנחנו מודים מאוד לכל מי שתרם והשתתף. לכל הנוער והמתנדבים ועובדי המועצה הרבים שעזרו. קיבלנו המון תגובות חיוביות ואנחנו מקווים שזו תחילתה של מסורת".


קורס מנהיגות סביבתית

אחת ממטרות המשומשוק הייתה לגייס תושבים שיפעלו כפעילי קיימות ביישובים. "אנחנו רוצים להזמין את התושבים במועצה להיות חלק פעיל בתחום הקיימות של המועצה שלנו ולהרים יחד פרויקטים נוספים שיהוו גאווה לאשכול", אומרת לילך.
אז אם נושאי סביבה וקיימות חשובים לכם ואתם רוצים לקחת חלק בעשייה וגם ללמוד ולהתפתח בתחום, אתם מוזמנים לחת חלק בקורס לפיתוח מנהיגות סביבתית.
הקורס מקנה ידע וכלים לתושבים על מנת שיפעלו לקידום נושאי הסביבה במסגרת ועדת איכות סביבה ביישובם. הקורס מיועד לפעילים סביבתיים הפועלים היום ומבקשים להצטרף למסגרת הפעילות המועצתית וכן למצטרפים חדשים.
משתתפי הקורס ירכשו ידע וכלים בבחינת סוגיות סביבתיות והובלת מהלכי שינוי, כולל תכנון וביצוע של פרויקטים בתחומי הסביבה; התייעלות השימוש במים ובאנרגיה והטיפול בפסולת ומחזור, גינון אקולוגי, חינוך סביבתי, שמירת טבע ושימור השטחים הפתוחים.
הקורס כולל הרצאות, ימי סיור והכנת פרויקט אישי או יישובי.
לפרטים והצטרפות:negevito@gmail.com 052-4703672

המירוץ למירוץ

עד הרגע האחרון חששו המארגנות שאף אחד לא יבוא, אבל מאות הרצים שהגיעו ל'מירוץ הקהילתי של יובלי הבשור' הוכיחו - הקהילה שלנו חזקה, מגובשת ותומכת. "צריך פשוט לעשות" אומרות המארגנות, "הנה אנחנו, ארבע אמהות, קמנו ועשינו" • נגה גדג'


דבר כזה לא זוכרים גם זקני מבטחים. בצהרי יום אביבי בתחילת אפריל נסגר כביש 2310 לתנועה ואת מקום המכוניות תפסו מאות רצים – ילדים, מבוגרים, נשים וטף. 'מירוץ קהילתי יובלי הבשור' עצר לשעה קלה את החיים באשכול ואפשר לתושבים להיפגש, לשוחח ולרוץ.
לכל זה אחראים ההורים של שכבת ו' ב'יובלי הבשור', ובמיוחד ארבע אמהות שיזמו, חלמו, ועשו.
הרעיון של המירוץ התחיל במטרה לגייס כסף למסיבת סוף כיתה ו'. ב'יובלי הבשור' נהוג שאת המסיבה מממנים ההורים, ולאורך השנים היו ההורים והתלמידים מגייסים את הכסף במהלך השנה, בדרך כלל על ידי מכירת עוגות שהכינו האמהות ומכרו התלמידים. השנה עלה רעיון אחר לגיוס הכסף. אחת מחברות צוות מימון של הורי כיתות ו', נעה גוזן מישע, העלתה רעיון מקורי – מירוץ.
שלוש אמהות נוספות - נויה מויאל מאוהד, רווית מורד מיבול ואתי אפריאט מאוהד - נדלקו על הרעיון וחברו לנעה ל'צוות מירוץ'. אך הדרך למירוץ לא הייתה קלה. "היו הרבה בעיות בדרך", מספרת נויה, "קודם כל היה צורך לתאם עם המשטרה ולהוציא תוכנית בטיחות. אחר כך להשיג אישורים, תיאומים, מימון, אבטחה, ציוד, תחבורה".
נשמע הרבה עבודה...
"כן. במשך כמעט שלושה חודשים נפגשנו כמעט כל שבוע לעבוד על המירוץ. חשבנו בגדול, רצינו להיות 'מרתון תל אביב'. בסוף הכל הסתדר, קבענו תאריך, ויצאנו לדרך".
מירוץ, אם כך, קם והיה, אבל האמהות לא עצרו כאן. "רצינו לתת למירוץ ערך מוסף, שלא יהיה מדובר רק על ריצה אלא על מעבר לזה", מספרת אתי, "החלטנו לחבר את זה לנושא השנתי של מערכת החינוך 'האחר הוא אני'".
איך עושים את זה?"פנינו לכל מיני סוגי 'אחרים', ביניהם גם לעמותת 'אתגרים' שפועלת לקידום ושילוב חברתי של בעלי מוגבלות באמצעות ספורט אתגרי. אנשי אתגרים שמחו על ההזמנה, וביום המירוץ הגיעו מבאר שבע 22 בוגרים עם מוגבלויות שונות, ביניהם עיוורים ומתנדבים שליוו אותם, והם רצו במירוץ יחד עם כולם".
איך הילדים הגיבו?
מירוץ של כל הקהילה
צילום: רונית מינקר
"הילדים היו בשוק, הם אף פעם לא ראו עיוורים רצים, וזה בדיוק מה שרצינו להשיג. רצינו לפתוח את המירוץ מחשבתית, להראות שאפשר להתגבר על מכשולים פיזיים".

היענות מדהימה

ביום המירוץ המתה רחבת בית הספר מרצים ומעודדים. מאות אנשים הגיעו לרוץ, ביניהם גם ראש המועצה חיים ילין, סגן ראש המועצה מאיר יפרח, מנהלת אגף החינוך יעל אדר ומנהלת 'יובלי הבשור' מרסלה קביטקה.
הופתעתן?
רווית: "עד הרגע האחרון פחדנו שאף אחד לא יבוא. הדפסנו 250 כובעים וכל הזמן אמרנו לעצמנו 'מה נעשה עם כל הכובעים האלה, הרי לא יבואו כל כך הרבה אנשים'. אבל חצי שעה לפני ההזנקה כל הכובעים וערכות הריצה נגמרו. באה הקהילה כולה, הורים, סבים־סבתות, אחים גדולים, בוגרי בית ספר. וזה בדיוק מה שרצינו – שזה יהיה אירוע קהילתי ולא בית ספרי".
ואת הכסף גייסתם?
"בסופו של דבר גייסנו כמעט שליש מעלות המסיבה. כל מי שרץ קנה ערכת ריצה שכללה כובע, מספר חזה ומסטיקים ועלתה עשרה שקלים. אבל רוב הכסף הגיע ממכירה של תוצרת חקלאים שהחקלאים באזור תרמו. פנינו לאוכלוסייה המקומית וההיענות היתה מדהימה. מכרנו גם עוגות שהאמהות הכינו".
נשמע שכולם עזרו...
"נכון. התרגשנו מהנכונות של האנשים לעזור. כולם התגייסו, כל מי שפנינו אליו שמח לעזור, לא היה אחד שאמר לנו לא. כל העסקים שפנינו אליהם בבקשת תרומה או עזרה נרתמו בשמחה, כל החקלאים שביקשנו מהם תוצרת נענו ברצון, ובעיקר – כל הקהילה שבאה למירוץ".
אתי: "גם הילדים היו שותפים. הם הכינו את השלטים שתלינו בצמתים, הם איישו את עמדות המכירה והרישום. ביום האירוע הם עבדו קשה: סחבו כיסאות, סידרו שולחנות, ארגנו את התוצרת, הכינו את ערכות הריצה. הם היו 10. גם ההורים שיתפו פעולה באופן מלא. התחושה הייתה שכולם נרתמו לעניין".
נויה: "אנחנו מאוד מודות לכל מי שתרם להצלחת האירוע, שזה המון אנשים. אנחנו מקוות שזה יהפוך למסורת, הורי כיתה ה' כבר הצהירו שהם רוצים גם לעשות מירוץ בשנה הבאה".
אז היה שווה?
רווית: "בטח. הרמנו פרויקט לבד, בעלות אפסית, שמתבסס על הקהילה. הילדים היו גאים בעצמם ובהורים שלהם".
נעה: "אחת המסקנות שלנו היא שחשוב שההורים והתושבים יהיו מעורבים. צריך לדבר פחות ולעשות יותר, ואנחנו הוכחנו שאפשר. הנה אנחנו, ארבע אמהות, קמנו ועשינו".

למקומות, היכון, צא...
צילום: אייל בריברם