יום רביעי, 10 בינואר 2018

הקט-סל של אשכול - נצחונות בלבד

קבוצת הקט-סל של מועדון הכדורסל הפועל אשכול (כיתות ד'-ו') המשיכה את פתיחת העונה המצוינת שלה וסיימה את הסיבוב הראשון של הליגה ללא הפסד. הקבוצה הוכיחה אופי מיוחד, קבוצתיות וכוח רצון כאשר ניצחה במהלך הסיבוב בשלושת מגרשי החוץ הקשים בליגה – אופקים, להבים וקריית גת. ילדי הקט-סל, ניצחו בטורניר שנערך במועצה האזורית אשכול במהלך חופשת החנוכה. לטורניר הכדורסל הגיעו נציגי איגוד הכדורסל, שמעון אמסלם (שחקן נבחרת ישראל וקפטן הפועל תל אביב לשעבר) ומשה ויינקרנץ (מבכירי המאמנים בישראל). אמסלם וויינקרנץ העניקו את הגביע לקבוצה המנצחת מאשכול ואת פרס הקלעי המצטיין לגלעד פרנק ממושב שדה ניצן. 
עומר סגל, מאמן הקבוצה, פירט מהן הסיבות שהובילו להצלחת הקבוצה: "מדובר על קבוצה של ילדים נהדרים ששמים את ערך החברות והקבוצתיות מעל הכול. הם אף פעם לא מוותרים ומראים אופי בלתי שביר שמרשים אותי בכל פעם מחדש". סגל מציין שהדבר שמייחד את הקבוצה הוא רוח לחימה וכישרון. סגל הוסיף כי המעטפת שמספק מועדון הכדורסל הפועל אשכול, הכוללת משחקי אימון, מחנות אימון מיוחדים וימי גיבוש קבוצתיים, יוצרת את ההבדל - הן ביכולת והן במוטיבציה - בין שחקני הקבוצה לבין שחקני הקבוצות היריבות. דוגמה לכך ניתנה במהלך חג החנוכה במחנה אימון שנערך באולם כלנית. מעל לשלושים ילדים מרחבי המועצה השתתפו במחנה שהובילו מנהל מחלקת הספורט והחוגים אשחר רינות והמאמנים ליאור קוגן וסגל. הילדים עבדו על טכניקה, קליעה וכושר גופני. מועדון הכדורסל הפועל אשכול ממשיך בתנופה במטרה לשלב בין ספורט, הנאה, חינוך וערכים. ילדים ונערים המעוניינים בכך מוזמנים להירשם לחוג הכדורסל ולהצטרף להצלחה.

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

כמו עוף החול(ית)

שלוחה של מכינת הנגב הוותיקה נפתחה השנה בקיבוץ חולית. 21 הצעירים והצעירות, אידיאליסטים חסרי תקנה, הפכו מיד לחלק בלתי נפרד מהקהילה ומתהליכי ההתחדשות והצמיחה שעובר הקיבוץ בשנים האחרונות. שעתו היפה של קיבוץ חולית • תם פרחי



בספטמבר האחרון נפתחה בקיבוץ חולית שלוחה של מכינת הנגב מבית היוצר של המדרשה בשדה בוקר ובה 21 חניכים מכל רחבי הארץ. הנערים והנערות, חדורי אמונה, התלהבות ומוטיבציה, מתגוררים במגורי הצעירים ומקיימים את הפעילות שלהם בבית ילדים ישן ששיפצו והשמישו יחד עם חברים מהקיבוץ. "את מה שקורה פה ואת האידיליה הזאת בין הקיבוצניקים למכיניסטים", הבטיח לי בועז שחר, מנהל השלוחה בחולית, "חייבים לראות כדי להאמין". אז באתי לראות, כדי להאמין. וכמו שקורה לא פעם, יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. ברוכים הבאים לממלכת חולית.
משהו טוב קורה בחולית. הקיבוץ שקם בפאתי סיני והועתק למועצה אזורית אשכול לאחר הסכם השלום עם מצרים, ידע מאז עלייתו לקרקע ימים יפים אך גם תקופות קשות מנשוא. גלי עזיבה, קשיים כלכליים ומצב בטחוני מעורער איימו על המשך קיומו של הקיבוץ הקטן, ורק עם בוא השינוי באורחות החיים נבלמה ההתדרדרות הבלתי נמנעת. השנים האחרונות הביאו אתן רוחות של התחדשות וצמיחה ולחברי הקיבוץ חזר הצבע ללחיים. 
לדברי אלכס ויינטרוב, יועץ ארגוני וחבר הנהלת הקיבוץ, הנתונים הם לא פחות ממדהימים: "בתוך פחות מ-4 שנים הקהילה בחולית הכפילה את עצמה פי 4. מערכת החינוך שלנו, שנסגרה לפני כמה שנים בגלל מיעוט ילדים, חזרה לפעול בשיתוף עם סופה וכרם שלום. בחולית לבדה יש היום יותר מ-55 ילדים. בנוסף הגיעו לקיבוץ משפחות צעירות מכל רחבי הארץ ועוד משפחות חדשות ממשיכות להיקלט. חלק מהנקלטים השתלבו בעבודה במשק ואחרים עובדים בחוץ, ולכולם – ותיקים וחדשים – משותפת תחושת עשייה ושייכות. כל אחד יכול לקחת יוזמה ולהוביל. בדיוק כמו היוזמה להביא אלינו את מכינת הנגב".

מה עמד מאחורי הרעיון להקים מכינה בלב הקיבוץ?

"יחד עם מאור מינץ ואביעד בשרי – חברי קיבוץ ופעילים חברתיים – הגינו את הרעיון לפני שנה וחצי בערך. החלטנו שהגיע הזמן לעבור מעמדה של הישרדות ועשייה לביתנו לעמדה של צמיחה ותרומה לחברה הישראלית. בחנו הרבה אופציות עד שהגענו לראש המכינה והבנו שיכולה להירקם כאן זוגיות מופלאה בינינו לבינם. החברים אישרו את ההחלטה פה אחד ובתוך חצי שנה הפרויקט הזה קם מאפס, בשיתוף מלא עם הנהלת הקיבוץ ובעזרת רוח גבית שקיבלנו מהמועצה".
ומהקילומטרז' הקצר שעברתם יחד עד כה, זאת נראית החלטה טובה?
"מצוינת. המכינה הכניסה לקיבוץ אנרגיות שאין לתאר. לראות את החבר'ה הצעירים האלה מסתובבים כאן במשך היום ובאים אלינו לבתים בשעות הערב, זו תחושה חזקה של גאווה. אנחנו רואים בזה שליחות ומקווים שמכאן והלאה המכינה רק תלך ותגדל". 

המשימה הלאומית: להתיישב בחולית

בועז ומשפחתו הם בכלל קיבוצניקים מיגור שהגיעו למכינה בחולית לגמרי במקרה: "אני עצמי הייתי במכינה ותמיד נשארתי בקשר עם העולם הזה, אבל הכוונה שלי הייתה להיות מורה לאזרחות. כשסיימתי את הלימודים גיליתי שיש אינפלציה במורים לאזרחות וחיפשתי את דרכי. יום אחד אשתי שולפת פלייר שכתוב בו שמחפשים מנהל לשלוחה של מכינת הנגב. מיד אחרי שווידאתי טוב-טוב שהיא מבינה לאיזה מקום בדיוק אנחנו הולכים, על כל המשתמע מכך, הגענו לחולית". 
מכינת הנגב היא מכינה קדם-צבאית, ציונית וחילונית שהוקמה ב-2002 במדרשת שדה בוקר. כבר כמה שנים שמנהלי המכינה במדרשה מנסים לייסד שלוחה נוספת שלה, בעיקר בעקבות הביקוש העצום שהם מתקשים לעמוד בו. לדברי בועז, "בשנה שעברה התמודדו 1,000 שמיניסטים על 67 מקומות שיש לנו בשתי המכינות. הגיוסים לשנה הבאה רק התחילו וכבר יש לנו 900 פונים. אני יכול לומר בגאווה שהמכינות היום נהנות מפופולריות אדירה, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא-קיבוצית. יש אמנם הרבה מאוד פונים מהמרחב הכפרי, אבל הרבה יותר עירונים ומושבניקים מאשר קיבוצניקים. המכינות הן כבשה שחורה בתנועה הקיבוצית שרואה בזה שנת שירות עצמית ולא חברתית".
ולמרות זאת התמקמתם בקיבוץ. איך נוצר הקשר עם חולית?
"הקשר נוצר דרך אלכס ועידו עמר, ראש מכינת הנגב. בקיבוץ חיפשו מכיניסטים שירצו להתיישב אצלם ובמכינה חיפשו מקום בנגב להקים בו שלוחה, כלומר הצורך והרצון היו הדדיים. כשהחיבור הזה נעשה כבר היה אמצע השנה והיינו צריכים לפעול בטורבו מטורף כדי להדביק את הפער. חלק מהאתגר גם היה לספר למכיניסטים שהתקבלו לשדה בוקר שהמשימה הלאומית שלהם היא להתיישב עכשיו בחולית שבעוטף עזה. אצל חלק מהנערים התעורר יצר של חלוציות והרפתקנות אבל היו גם לא מעט חששות, בעיקר מצד ההורים".
איך קיבלו אתכם כאן?
"מההתחלה החיבור עם הקיבוץ היה מדהים. לכל אחד מהחניכים יש גם משפחה מאמצת בקיבוץ שמארחת אותו במהלך השבוע וגם בשבתות שאנחנו כאן. חלק מהחבר'ה אפילו קוראים להם 'אבא' ו'אימא'. אנחנו מרגישים מחוברים מאוד לקיבוץ, גם בגלל שחלק מהחניכים מתנדבים בענפי הקיבוץ כמו הרפת, המטע וכו'. החניכים האחרים מתנדבים במקומות שונים במועצה כמו נווה אשכול ו'יובלי הבשור' וגם שם החיבור היה מידי".
אז אתם כאן כדי להישאר?
"ברור! מבחינתנו יש ערך מוסף עצום לישיבה שלנו כאן ולכך שהחניכים נחשפים לצורת ההתיישבות הזאת, לערבות ההדדית שיש כאן, לשותפות. חשוב לנו שידעו שבישראל יש גם לואו-טק, שיתחברו לאדמה ושיראו בעבודת הכפיים שהם עושים כאן – ושכנראה כבר לא יזדמן להם לעשות בשום מקום אחר – הרבה יותר מסתם מקום עבודה אלא ערך בפני עצמו".
את אותה התחושה בדיוק מתארים גם ערן היימן (מוצא עלית) וניר שני (כפר סבא) שלומדים במכינה. לדברי ערן, "קיבלו אותנו בזרועות פתוחות והמקום הזה הוא כמו בית שני בשבילנו. הוותיקים כאן מעבירים לנו שיעורים על ההיסטוריה של המקום וזה גורם לך להעריך עוד יותר את האנשים שחיים כאן". ניר מספר שכשהתקבל למכינה בשדה בוקר ושמע על האופציה להקים שלוחה של המכינה בחולית, הוא קפץ מיד על המציאה: "חשבתי לעצמי שבדיוק בשביל זה באתי הנה. לבוא ולהתיישב בקיבוץ שנמצא ממש על הגבול, לחיות איתם, לעבוד איתם, מבחינתי אלה ציונות וחלוציות. אני לגמרי יכול לראות את עצמי בא לגור כאן עם המשפחה שלי בעוד 10 שנים".  

יום שני, 25 בדצמבר 2017

תוצרת זית

עונת המסיק הנמצאת בעיצומה בימים אלה היא סיבה מצוינת לצאת למסע בעקבות מגדלי זיתים במועצה. כל אחד מהם מגדל, מוסק, כובש ומשווק בדרכו אך כולם מסכימים שמדובר ב"עץ הכי ישראלי שיש" • תם פרחי פגשה ארבעה מהם 


מדי שנה בסתיו, עם רדת הגשמים הראשונים, מתחילה עונת מסיק הזיתים ובשולי הדרכים אפשר להבחין בפועלים החובטים מעל ותחת כל עץ זית רענן. אם חשבתם שמסיק זיתים הוא עניין של מה בכך, טעיתם טעות מרה. בעיני מגדלי הזיתים מדובר בתורה שלמה או בדיסציפלינה מדעית, תלוי בתפיסת עולמו של המגדל. אחד הוויכוחים המרים הניטשים בין מגדלי הזיתים הוא על מועד המסיק. מועד המסיק ומשטר ההשקיה בתקופה שלפני המסיק משפיעים על כמות היבול ועל אחוז השמן בפרי. ההחלטה מתי למסוק יכולה להשפיע על כמות הזיתים ואיכותם, על צבע השמן וחיי המדף שלו. בשלות הפרי תלויה בין היתר בזן הזית, בהשקיה ובאקלים – סתיו חם מדי עלול לגרום לנשירה ואילו סתיו קר מדי עלול לגרום לזיתים להישאר ירוקים מדי והם לא יהיו מוכנים בזמן למסיק בתחילת החורף. ידוע שככל שהמסיק מאוחר יותר, אחוז השמן בפרי ומשקל היבול הכולל עולים. עם זאת, מסיק מאוחר כרוך גם בכמות גבוהה יותר של פרי שנשר. משטר השקיה נדיב בשבועות שלפני המסיק מעלה את משקל היבול הכולל, ויכול להעלות את כמות השמן המופק, אבל מוריד את אחוז השמן שבפרי (בשל עליית אחוז המים בזיתים). תורה שלמה כבר אמרנו??

שם טוב, שמן טוב

בישראל מגדלים כ-9,000 טון זיתים למאכל ומייצרים כ-7,500 טון שמן זית. ומה אצלנו? מתברר שגם אשכול נתברכה באי אילו משוגעים לדבר שהשמן זורם בעורקיהם. וכך, בין גרגור לניעור ובין כתישה לכבישה, ניצלתי את ההזדמנות להכיר מקרוב את העוסקים במלאכה העושים לנו שמן מתוצרת זית:

שמן הבשור

מי? אורנה וחובב עפר
איפה? משק 18, שדה ניצן
כמה? התחיל ב-20 דונם והיום מגדל זיתים על כ-80 דונם, אם כי לא הכול מניב עדיין.
מה? כיום מגדל ארבעה זנים של זיתים: ברנע (זן ישראלי מכרמי זית בקדש ברנע. ארומה עדינה), פיקואל (זן ספרדי, מרירות בינונית), פישולן (זן צרפתי, מרירות וחריפות בינוניות עד גבוהות), קורטינה (זן איטלקי, ארומה דומיננטית, מרירות וחריפות גבוהות) ומוריסקה (זן ספרדי-פורטוגלי).
ממתי? משנת 2006 ועד עצם היום הזה.
איך? מסיק מכני באמצעות מנערת.

למי? שיווק ישיר ללקוחות בכל רחבי הארץ, מהחקלאי לצרכן.
למה? "תמיד היה לי חלום שנבט אצלי במשך שנים – לגדל זיתים ולהכין שמן זית, כך שמבחינתי מדובר בחלום שהתגשם. יש משהו בעץ הזה שנותן לי נחת ורוגע. אני לא יודע להסביר את המיסטיות שסביב הגידול הזה וכל מה שכרוך בו, אבל העצים האלה בשבילי הם יותר מבני אדם".

שמן נטע

מי? הדס ושרון כהן (ושמונת ילדיהם)
איפה? בני נצרים
כמה? התחיל ב-35 דונם כשסביב לכרם הכול היה "רק חול וחול". לפני שנתיים חכר עוד שטחים נטועים ממשפחה שעזבה את היישוב וכיום מגדל זיתים על 65 דונם (ועוד 5 דונם לולבים).
מה? שני זנים: ברנע וסורי (זן לבנוני, רמת חריפות ומרירות גבוהה יחסית).
ממתי? מ-2007. אחרי ההתנתקות התלבט אם לבחור באורח חיים עירוני או כפרי ולבסוף החליט שמקומו כאן, קרוב לאדמה. ואם כבר אדמה, אז הכי שורשי שיש – כרם זיתים.
איך? מסיק ידני בעזרתם של החברים מישיבת רגבים בבני נצרים – ישיבה תורנית חקלאית המשלבת בין קודש לחול – חול הנגב כמובן.

למי? מחצית מהכמות נשלחת לגופים שמשווקים את השמן והמחצית השנייה משווקת ישירות ללקוחות פרטיים שהולכים ומתרבים מדי שנה.
למה? בהכשרתו שרון הוא בכלל מורה, מוהל וסופר סת"ם, אבל כשהגיע לאזור מגוש קטיף חיפש מה הדבר שיוכל להועיל יותר מכל לבניין היישוב החדש: "הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) כותב שבעת הקמת יישוב חדש צריך לקיים שלוש פעולות, בסדר הזה: לטעת עצים, לבנות בתים, לזרוע זרעים. אז כשהגעתי לכאן קודם כל נטעתי את הלולבים ואת הכרם ורק אחר כך בניתי את הבית. עבודת האדמה שווה בעיני להנחת תפילין".

שמן  הללויה
 
מי? שלומי אוזן
איפה? משק 280, עין הבשור 
כמה? נכון להיום 20 דונם, אבל מקווה מאוד לגדול בשנים הקרובות.
מה? ברנע ופישולן
ממתי? מגדל זיתים כבר חמש שנים: "במקצועי אני שיפוצניק והזיתים הם בעצם עסק משני שאני מקווה שיצדיק את עצמו ויהפוך לעסק מרכזי יותר". 
איך? מסיק מכני-ידני באמצעות מכשירים ידניים ממונעים שבקצה של כל אחד יש מנערת קטנה.

למי? שיווק ישיר מפה לאוזן, כרגע בעיקר דרך מכרים. מהמסיק הנוכחי התקבלו 3,500 ליטר שמן, כמעט פי שלושה מהמסיק הקודם ועוד היד נטויה...
למה? לגמרי במקרה! – "הגעתי לעבודת שיפוצים אצל מגדל זיתים שגם הכין מהם שמן והוא סיפר לי על העבודה שלו והזמין אותי לראות את המטעים. עשיתי סיבוב ומיד נדלקתי על העניין. אמנם בתקופת המסיק זאת עבודה מאוד אינטנסיבית, אבל ביתר השנה זה מאפשר לי להמשיך כרגיל בעבודה שלי ולהוסיף עוד הכנסה צדדית. מבחינתי היום השיפוצים הם לפרנסה והזיתים – לנשמה".

שמן ניסקה

מי? משפחת ניסקה 
איפה? משק 4, שדה ניצן 
כמה? שמונה דונם
מה? ברנע ופישולן
מתי? קרוב לתשע שנים
איך? פרופ' ניסקה הוא מגדל זיתים ידוע ובזמן הפנוי שנשאר לו הוא מנהל את המחלקה האורתופדית בבית החולים מאיר בכפר סבא. את מסיק הזיתים הוא מוציא לפועל בעזרתם האדיבה של הרופאים במחלקה: "זו כבר מסורת אצלנו שכל שנה בסתיו הרופאים מגיעים לשדה ניצן, מפשילים שרוולים ויחד עם התאילנדים קוטפים את הזיתים. מתברר שחלק גדול מהאורתופדים מוכשרים למשימה...". 
למי? שיווק מפה לאוזן ומפה לשם: "אנחנו כבר הבנו שכלכלי זה לא יהיה, אבל הסכמנו בינינו שהעסק הזה יישאר בחזקת הובי וכך קורה".
למה? "אצלנו בבית הכול על טהרת השמן. חוץ מזה שיש לו סגולות ריפוי בלתי רגילות, הוא גם השמן הכי בריא שיש. האהבה שלי לזיתים התחילה כשהגענו למושב. חבר טוב ניסה ללמד אותי איך מכינים זיתים – עבדתי בדיוק לפי ההוראות וזה אף פעם לא יצא לי טעים כמו שלו... היום, כשאני מגדל זיתים בעצמי, אני מכין זיתים שחורים במלח והתוצאה הרבה יותר מוצלחת. אני מת על עצי זית, בעיני זה העץ הכי ישראלי שיש. אין לך מושג כמה אני מתרגש כל שנה לפני המסיק".


כתית...  כבישה קרה? ציפורי  יסביר
יצחק ציפורי (כושי) מתלמי יוסף הוא מנהל 'פאנל טועמי שמן זית – דרום'. כן, יש דבר כזה (גם חובב עופר חבר בפאנל). הפורום כולל לפחות שמונה אנשים שמתכנסים מעת לעת על מנת לטעום שמני זית ממקורות שונים. הפורום נבדק מדי שנה על ידי ארגון הזית העולמי.
בשביל מה צריך את הפורום הזה, לא מספיק שנטעם בעצמנו? השאלה לגמרי במקומה כי שמן זית הוא מוצר המזון היחיד שכדי לאשר אותו תחת הגדרה תזונתית תקפה – לא מספיקה בדיקת מעבדה. יש צורך בבדיקת טעם וריח שהמעבדות לא מגלות. אנחנו מדרגים כל מוצר שמובא בפנינו על פי ארבע דרגות: כתית מעולה, כתית, רגיל ושמן זית למאור - שצריך תהליך זיכוך נוסף או שישמש לנרות חנוכה ולסבונים.
ומה זה 'כתית', ו'כבישה קרה' שתמיד קוראים ולא מבינים? זה שמן שמופק על ידי תהליך פיזי בלבד של מעיכה וסחיטה. רוב השמנים על המדף, מלבד שמן זית, מופקים בתהליכים כימיים שונים. אם אתה מוצא שמן זית שמוגדר כ'שמן זית זך' - זה שמן שמופק על ידי מיצוי כימי. זה לא אומר שהוא תרמית, זה שמן ללא הטעם והארומה המיוחדים לשמן זית כתית וכמובן ללא הערכים התזונתיים שבראשם נוגדי החמצון ששמן הזית מתברך בהם.  
תן לנו כמה טיפים של צרכנים, איך לבחור? ראשית צריך לחפש על הבקבוק (אם גם זה לא זויף) את 'תו איכות שמן זית ישראלי'. אם יש - הוא עומד בכל הסטנדרטים והוא אכן תואם את מה שכתוב על הבקבוק. בכל מקרה עדיף לקנות מספקים שאתם מכירים ובטח לא בבקבוקים בצדי הכביש. אם אפשר פתחו והריחו או גם טעמו את השמן. אם יש לו ריח חזק כמו דשא שנקצר זה עתה – הוא טוב. אם אתם מריחים ריח מוכר של זיתים כמו שפותחים אריזת זיתים כבושים למאכל – זה לא. הריח הזה מעיד על תהליך תסיסה. הוא טוב לזיתים – לא לשמן. ומאוד חשוב: שמן זית שמוכרים לכם  ב 15-20 ₪ לליטר הוא חשוד מאוד... 
אומרים ששמן זית עם צבע ירקרק עכור הוא טוב... זה לא מדויק. העכירות היא משקעים שצריכים לרדת לקרקעית במשך הזמן והשמן צריך להימכר יותר שקוף ונקי. אם אתם קונים מיצרן שמן עכור כזה, הוא יכול להיות טעים וטוב ובדרך כלל הוא טרי, אבל המשקעים האלה מקצרים את חייו כי בסוף הם תוססים ופוגעים באיכות השמן. שמן כתית מעולה צריך להיות בעל חומציות נמוכה מ-0.8%. קניתם שמן זית – זה צעד נבון. עכשיו שימו אותו במקום קריר ואם הוא בבקבוק שקוף – גם חשוך. 



יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

מאמין בפשטות ועבודה קשה

 ניקי לוי קיבל את ’אות הנגב לאיכות הסביבה’ וזו הזדמנות להתעדכן

על המעבר של ניקי לוי מביטחון לחינוך כבר סיפרנו פה לקוראים. תקציר הפרק הקודם: ניקי היה קב"ט המועצה, עבר בתפקידו שלושה סבבי לחימה בגבול וצבר הרבה שעות לילה בג'יפ עד שהחליט על מהפך בחיים ועבר לחינוך. אבל לא עם כיתה ולוח – הכל 'בשטח': בחקלאות, בהישרדות ובכל מה שקשה וכבד.
החודש הוא קיבל את אות הנגב לאיכות הסביבה וזו סיבה טובה לשאול איך מתקדם המיזם? "הקמתי את 'מרכז אדוות' בצאלים שבהתחלה שירת את ילדי צאלים. עשינו גינה קהילתית, מבני בוץ וחוגי הישרדות תוך שימוש במיומנויות קדומות". במקביל התחלנו לפתוח את זה לילדים ונערים גם ביישובים אחרים.
מיומנויות קדומות? 
כן, זה שם כולל לכל המיומנויות של תפקוד ושהייה בשטח בטבעיות ומתוך "מקום טוב" ללא הטכנולוגיה והלחץ של ימינו – כמו פעם. אצלי זה לא בא מתחום הביטחון וההצלה אלא מתוך התרכזות בפשטות כחוויה מעצבת "
ומאיפה זה בא לך?"למדתי את זה בתקופת שירותי כקב"ט, כדי להיות איש שטח יותר טוב. עשיתי את זה בארגון שנקרא 'שומרי הגן', זה קורס של שנתיים, סוף שבוע כל חודש, עם שנת סטאז' שעשיתי בישובים מרוחקים מכאן"
ומה אצלנו? "בשנה האחרונה הייתי בעיקר בצאלים ובישובים אחרים בנגב והתעסקתי בשני נושאים עיקריים: בגינות קהילתיות ובהדרכת חוגים של 'שומרי הגן', בהישרדות. חלק מזה עם חוג מצוינות של אשכול. אנחנו עושים בנופי הבשור 'מרחב אקולוגי' לצרכי לימוד. אני חלק מפרויקט הקיאקים "חותרי אשכול" עם ליאור קטרי, שנינו בהתנדבות ובשותפות עם אורן מחולית ומרכז חוסן אני עוסק בהקמת גינות קהילתיות במועצה. אני גם מוציא משלחות של אנשי חינוך להישרדות עם הבושמנים בנמיביה ואני גם סטודנט להוראת גיאוגרפיה עם התמחות בחינוך בלתי פורמאלי, לא משעמם לי.
מה הסיפור של ה'הישרדות' בחינוך? לאחרונה חבר אלי ניר גור, מבכירי מדריכי ההישרדות בארץ בכדי להקים מיזם יחד. הוא הביא את השיטה מארה"ב בשנות השמונים ושכלל והתאים אותה לארץ. לוקחים קבוצות של בני נוער, בעיקר כאלה שצריכים לחזור ולתת אמון בעצמם אחרי שאיבדו אותו במהלך החיים. הם נזרקים לשטח לא מוכר וללא כל מה שיש להם בבית וצריכים לתפוס יוזמה, לשרת את עצמם ולהצליח לתפקד ולבצע משימות. זה לא קל, אבל הדגש הוא על חווית ההצלחה וההתגברות הפנימית של הנער על חולשותיו שלו. אין אצלנו השוואות להצלחות שבין המשתתפים אלא כל אחד בפני עצמו, בתהליך שבו הוא מגלה את חוזקותיו אל מול האתגרים שאנחנו מעמידים לפניו.
ואם הוא לא מצליח... אל דאגה – כולם מצליחים. בשביל זה גם אנחנו שם.  

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

רץ בכיף... 100 ק"מ

בגיל 39 עסוק אייל כהן מעין הבשור במה שמכונה ריצות 'אולטרה' - אלה שלא עוצרות ב-42 הקילומטרים של המרתון - 60, 80, 100 ואפשר גם יותר. עבור הקורא הסביר זה נשמע כמו הצעה לשחות לקפריסין. מסתבר שמשוגעים יש מכל סוג, ולפעמים הם בכלל אנשים נחמדים שקשה לראות עליהם את הבעיה... • ארנון אבני


תגיד אייל, מתי גילית את הבעיה הזו, נקרא לה - תסמונת פורסט גאמפ..? למעשה בגיל די מאוחר. בעבר השתתפתי בריצות של 10 ק"מ והייתי די מרוצה מעצמי. אבל לפני 5-6 שנים התחלתי להתנסות בריצות יותר ארוכות וגיליתי שזה 'מדרון חלקלק'. התחלתי לעלות את המינון וראיתי כי טוב. 
ומה עם חברים טובים, אלה שאמורים להתריע כאשר חבר בצרה?
אהה... בפעם הראשונה שאמרתי שאני יוצא לריצת 60 ק"מ אבא שלי ניסה להציע מחשבות יותר חיוביות, אבל בהמשך הוא התרגל וכבר מתייחס לזה כמו לסיבוב הליכה סביב המושב.

נגיד חזרת הביתה מריצת 100, ישנת עשר שעות וקמת... מתי חוזר לך הפורסט גאמפ?
טוב, העניין הזה משתנה עם הזמן. פעם הייתי חוזר ממרוץ והיו לי כמה ימים שקטים ללא מחשבות על ריצות. אבל במרוץ האחרון למשל, חזרתי הביתה, הורדתי את הווסט של הריצה, נתתי אותו לאשתי ואמרתי לה: קחי אותו, ואני לא רוצה לראות אותו לפחות שעתיים.

אוקיי, מתי אתה מקלל את ממציא נעלי הריצה..?
לכל מרוץ יש את רגעי המשבר שלו. פעם זה כאבי בטן, כי צריך לאכול בדרך, פעם זה ברגליים ופעם זה נפשי. איפשהו בין השלושים לחמישים ק"מ, אבל תמיד בא גם השלב הזה שהכל נעלם ואתה מרגיש שהתחיל סיפור חדש.

איך מסתדרים עם האוכל והמים?
במרוצים ארוכים המארגנים עושים תחנות וזה נוסף על מה שאתה לוקח עליך בווסט, חשוב מאוד לא להיתקע בתחנה ולתדלק בזריזות, יש שם אנשים שעוזרים אבל יש גם כאלה עם מזל כמו שיש לי, אשתי מחכה לי ועוזרת. וכשהיא לא יכולה לבוא אז אחותי ובעלה נרתמים למשימה. בכלל - המשפחה מאוד מפרגנת ותומכת.

אתה מתאמן לבד? גם וגם, יש קבוצה יש חברים, בעיקר לקראת מרוצים, אבל הרוב לבד. ש תקופות שאני יוצא לרוץ 5-6 פעמים בשבוע אז ברור שהרוב זה לבד.
ומי מדריך אותך: סרגל מאמצים, תזונה, תכנית..?
אף אחד, אני קצת קורא באתרים מקצועיים והשאר – הלב והכיף. 

ואיפה אתה רץ? אצלנו זו לא בעיה, יש שדות ויש נחל הבשור, מקומות נעימים ובטוחים לריצה. הבעיה איתם שיש פחות מדי עליות וירידות שנתקלים בהן במרוצים, כמו ה 80 ק"מ שהיה לאחרונה באזור ירושלים.
עם מה אתה רץ, עם הראש או הרגליים?
מה שאני הכי אוהב בספורט הזה הוא שרוב העניין הוא מנטלי. זה עניין של התמודדות נפשית יותר מאשר גופנית. כמובן שהגוף צריך להיות מוכן גם פיסית אבל הקושי האמתי הוא בראש. זה נכון לאימונים ולמרוצים. צריך המון סבלנות כדי לרוץ 12 שעות ולהגיע לקו הגמר.

זה הרבה זמן למחשבות. איך אתה מנצל אותו? בריצה אני מאוד מאוד קשוב לגוף שלי. צריך לשמור על עצמי ולהבחין בין סתם כאב ברכיים או בטן או שלפוחיות ברגליים, לבין משהו שיכול באמת לסכן אותי כמו אי ספיקת כליות, התייבשות, מכת חום - מקרים שצריכים לעצור. הריכוז בגוף הוא מאוד חשוב. הוא אחת ממילות המפתח בריצה. במסלולים טכניים, למשל, צריך להיות מאוד מרוכז בדרך כדי לא למעוד או לעקם את הקרסול. לפעמים הריצה היא ממש מדיטטיבית. עיקר ההנאה באה מהיכולת לעמוד באתגר.
ואיך הילדים מסתדרים במשפחה של אבא רץ?
יש שבועות שאני רץ 15 שעות בשבוע אז אני משתדל לרוץ בלילות אחרי שהילדים ישנים. אבל אני חושב שזה גם תורם לחיי המשפחה. זה מוסיף עניין לחיים - אני חי בהתלהבות קבועה. מצב הרוח שלי תמיד מרומם וזה בהחלט משפיע לטובה על המשפחה. גם הילדים לומדים שאפשר להשיג מטרות שאפתניות; שאפשר לעמוד במשימה גם כשזה קשה וכואב; שאפשר לעשות דברים קצת שונים ממה שמקובל. הם גדלים על ערכים של ספורט ובריאות - זה תמיד טוב.

אז מה אתה ממליץ לנו, הבטלנים?
אני באמת מאמין שכמעט כל אחד יכול לרוץ מאה ק"מ. זה הכל בראש.

אתה זוכר שגם לגיל יש מה לומר על השיגעון הזה?
השבוע רץ איתי בירושלים איש בשם ישראל, בן 73. לפני שלוש שנים הוא עשה מרוץ של 160 ק"מ. אז תעשה טובה - אל תפחיד אותי...


ריצה לאור ירח על שם ד"ר דן בונה - אייל כהן

הריצה הזאת מתקיימת כבר 4 או 5 שנים. מאפריל עד נובמבר. רצים פעם בחודש באיזור נחל הבשור ודרך הבשור. אני מסמן שני מסלולים.
3  ו-6 ק"מ. בעונות טובות אם החברה דורשים אז גם 10 ק"מ. זהו... מגיעים, כמה מילות הדרכה ויוצאים לרוץ. זה לא מירוץ. אין זמנים, אין תחרות, אין חולצות, אין זינוק. כל אחד רץ איך שבא לו, עם מי שבא לו ובאיזה קצב שבא לו . יש רק חוק אחד. רצים ללא פנסים. כדי להינות מאור הירח (והוא בהחלט עושה אור). 
המרוץ הזה הוא על שמו של ד"ר דן בונה ז"ל שאהב מאוד לרוץ, ובעצם המסלול שהוא היה רץ כל יום הוא בדיוק איפה שאנחנו רצים. הריצה היא של עין הבשור וכל שאר העולם.
זאת אומרת שכל מי שרוצה לבוא מוזמן!
אני מפרסם בקבוצת ווטסאפ ובפייס של המושב.

עד רגע הריצה אני לא יודע כמה  ומי יבואו. זה נע בין 10 משתתפים ל-40. היה אפילו סטודנט אחד שהיה מגיע כל חודש מבאר שבע במשך שלוש שנים. 

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

ניתוח מוח

החינוך הבלתי פורמלי הוא מערכת מסובכת שמעטים יכולים לומר שהם מכירים. יצאנו לפענח את מפת המקומות, הפעילויות והפורומים השונים. את זה עושים עם דיגי. גם אחרי כל המסע - לא בטוח שאנחנו מוכנים להיבחן על זה • ארנון אבני



"אתה מוכרח להכיר את דיגי אם  אתה רוצה להבין מה קורה בחינוך הבלתי פורמלי", אומרת לי עטר, חברת מערכת בעיתון ו'אחת שיודעת' ובקיאה בנבכי מערכת החינוך באשכול. 
אז קבענו פגישה. כבוגר 'מעלה הבשור' אני תמיד שמח לבקר בעיר שצמחה ממנו. בעיקר אני נהנה ללכת שם לאיבוד. המקום רוחש פעילות ודרכים שסגורות בקירות פח של קבלני בנייה. כדי למצוא את דרכנו בין המעברים הארעיים אנחנו צריכים להיעזר בהדרכתן של נערות שמתייחסות אלינו בסלחנות השמורה לדינוזאורים.
ממלכת המו"ח
'מרכז מו"ח' נולד ב'מעלה הבשור' וגוייר כהלכה במעבר ל'נופי הבשור'. כל כך טוב הוא גוייר שגם יושביו כבר לא יודעים למה 'מו"ח', אבל שומרים על המותג בעזרת פרשנות חדשה: 'המו"ח – המרכז להדרכה וחינוך בלתי פורמלי'. קצת מפותל עבור מה שהתחיל כראשי תיבות של 'מחשבים וחינוך' אבל מי סופר. בניין מרשים ובו משרדים ואולמות שכולם משמשים את ממלכת החינוך הבלתי פורמלי על כל פרטיה.
דגנית לבנון, המכונה דיגי, רק בת 40, תושבת נצרים, בעלת שני תארים בחינוך עם תכניות לדוקטורט ואם ל-7, הגדולה בכיתה ט'. אם לא הייתה מציגה את עצמה אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא בעצמה מדריכה בתנועת נוער.  
כשהיא מדברת על עבודתה ועל חינוך היא משתמשת בכל המחוות העומדות לרשותה: תנועות ידיים תיאטרליות, הבעות פנים ודיבור דרמטי – ההצגה הכי טובה במועצה ("הנה כאן, מרכז תנועות הנוער, בדיוק עכשיו יש פה פגישה של מדריכי תנועת המושבים... שלום חבר'ה, אלה עטר וארנון מעיתון 232...").

תנועות הנוער

חשוב לה להדגיש שמדור הנוער נראה כמו שהוא נראה היום הודות לאדווה פורטל-כהן ולליווי של יעל אדר, שהגו וחלמו והפכו את המקום לאימפריה קטנה: "לפני עשור זה היה חדרון קטן במועצה, ללא תנועות וללא בית ירוק". 
האולם המרכזי במו"ח משמש את כל תנועות הנוער למפגשים ולהדרכה שמתקיימים דרך קבע – צוותי ההדרכה בונים תכניות בעזרת הרכזים ויש גם מפגשים משותפים של מדריכי כל התנועות. בשנתיים האחרונות הורחב מאוד תחום ההדרכה והליווי הפרטני של היישובים. רכזת ההדרכה היא לילך שער מקיבוץ משמר הנגב, והיא מלווה את ועדות הנוער ואת המדריכים בדילמות השונות.
באשכול פועל מודל מוצלח שמחלק את הגזרות של תנועות הנוער. אמנם נהוג לראות בתחרות בין התנועות סוג של שוק חופשי שמשביח את השירות, אבל כבר מזמן ברור לכולם שתחרות כזו הרסנית יותר מאשר בונה. הקהילות הקטנות של מושבים וקיבוצים לא יכולות להכיל פיצול של מעט בני המקום לתנועות שונות. זה כרוך לא רק בגודל הקבוצה אלא גם במבנים, הסעות ולוחות זמנים. 
החלוקה היא אפוא של בני המושבים – התנועה הגדולה באשכול, הנוער העובד בקיבוצי התק"ם לשעבר והשומר הצעיר בקיבוצי הקיבוץ הארצי. בנווה ובבני נצרים פועלת תנועת 'אריאל' שככל הנראה דוחקת את רגלי בני עקיבא הוותיקה.

מוזיקה וקבוצות 

באולם השני, הבנוי כמו משרדי 'קיוביקל' שקירותיו מכוסים בכרזות של מופעי מוזיקה, יש לכל תנועה משרד קטן, פתוח, שמאפשר התנהלות פנים-משרדית בצד מגע ושיתוף עם כל האחרים, אבל הרוח היא רוחו של 'הבית הירוק', ובראשו תחום המוזיקה בהנהגת אלירן קליסקי. כאשר דיגי סופרת את הפעילויות השונות עיניה נוצצות: "יש פה קבוצות: מוזיקה, דיג'יי, אופניים, קייקים, (נוסעים כל שבוע לים ביפו), גרפיטי (הבאנו אמן גרפיטי), יוצרות (רק בנות, ככה יצא) ובית קפה". 
במקום מתקיים פעם בשבוע פורום 'שולחנוער' שכולל את ראשי כל הגופים: דיגי, יסמין מסיקה  – רכזת הבית הירוק, אלירן – רכז המוזיקה, רכזי כל אחת מתנועות הנוער ודקר אלמוג – רכזת אדמיניסטרציה ("היא מדהימה, יש לה קשר עם הנערים שאסור לוותר עליו"). וגם מפגש של רכזי הנוער מהמושבים – פעם בשלושה שבועות.
מי שיגיע השבוע לחג התנועות מוזמן לשנן את כל הפרטים והשמות. 




יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

אינדינגב בפעם ה-11

מה כבר לא אמרו על 'אינדינגב' במהלך השנים - שהוא גדול, שהוא מיוחד... אז הפעם שאלנו את מי שעוד לא אמר משהו - למשל, תלמידה מנופי הבשור? אז יש •  עפרי בסיל צילום: נעמה כספי


עפרי בסיל תלמידת כיתה י״א בנופי הבשור. 
פסטיבל "אינדינגב" הוא פסטיבל מוזיקה ואמנות עצמאית המתקיים באשכול זו השנה ה-11.
הפסטיבל מהווה מוקד משיכה למבוגרים ולנוער מכל רחבי הארץ המגיעים למצפה גבולות אשר באשכול.
הפסטיבל חשוב בעיני ממספר טעמים:
הראשון הוא האפשרות להיחשף למוזיקה איכותית וחדשנית ממש פה ליד הבית, וליהנות משלושה ימים מהנים באווירת פסטיבל נינוחה ומענגת.
השני נובע מהיותו של הפסטיבל אבן שואבת לבני נוער, צעירים, מבוגרים ומשפחות מכל רחבי הארץ. כל אלו מגיעים לאשכול ונחשפים לאזור היפהפה הזה, למועצה שלנו ולחיים בסמוך לעזה על רקע המוזיקה הטובה. 
הפסטיבל הוא אחד האירועים התיירותיים המרכזיים באשכול אם לא המרכזי שבהם (בלי לפגוע בדרום אדום...). אווירת הפסטיבל יוצרת מגוון אפשרויות להיפגש עם אנשים שונים, להחליף דעות ולהפחית דעות קדומות וסטיגמות על אזור העוטף. אני יכולה להעיד שכנשאלתי מאיפה אני, חשתי גאווה כשעניתי: "אשכול". 
הכול בפסטיבל נעשה באווירה רגועה ושמחה. חברי ואני דילגנו מהופעה להופעה, לפי מצב הרוח, וניסינו להספיק כמה שיותר. תוך כדי אכלנו אסאי קר או אוכל מהדוכנים (אני באופן אישי ממליצה על האוכל האתיופי). בשטח הפסטיבל הוצגו מיצגי אמנות מרשימים ומעוררי השראה. 

צילום: נעמה כספי
אחד מהם היה טלפון ציבורי שעליו נכתב: "הקלד את השנה הרצויה ולאחר מכן סולמית בכדי לשמוע את הלהיטים הכי גדולים שלה", התחלתי עם השנה שבה נולדתי, ואכן שמעתי את להיטי אותה שנה. ניסיתי עוד כמה שנים בהצלחה, ולבסוף הקלדתי את השנה 2017, ואז  לפתע הושמעה הודעה קולית ובה נאמר: "בכדי לשמוע את הלהיטים של השנה הזאת יש להניח את השפופרת".  הייתי  מבולבלת, לא הבנתי מה קורה, הנחתי את השפופרת והקלדתי שוב 2017#, ושוב שמעתי את אותה ההודעה. לבסוף התייאשתי ועזבתי את הטלפון בחשש קל שהרסתי אותו, הסתכלתי סביב, הקשבתי לקולות ואז הכתה בי ההבנה: אלו הם הלהיטים הגדולים של השנה! ואני כאן זכיתי לשמוע אותם בזמן אמת.
מאותו הרגע הלכתי לכל הופעה בתחושה ש"באתי לפני", שגיליתי את זה לפני שזה הצליח, שזה עדיין אינדי וזה עדיין רק אנחנו מכירים וזה הרגיש נפלא. אז בואו לפני!