יום שני, 16 באוקטובר 2017

מר מוזיקה

לו"ז צפוף: אלירן קליסקי, הרכז המוזיקלי של 'נופי הבשור'
 ו'הבית הירוק' בשנתיים האחרונות, 
הוא מתחילת השנה
גם הרכז המוזיקלי ב'ביכורים''
אתם מכירים אותו בתור רכז המוזיקה של 'הבית הירוק' ושל בית הספר 'נופי הבשור', שמדריך בשנתיים האחרונות את ההרכבים המוזיקליים של תלמידי התיכון וצעירי אשכול. עכשיו, עם תחילת השנה, אלירן קליסקי (30, עין הבשור) הוא גם הרכז המוזיקלי של 'ביכורים', כפר הנוער למצוינות במוזיקה ואמנות.

אלירן, ברכות, מה זה אומר בעצם?
"התפקיד אומר להיות אחראי על כל תחום המוזיקה בכפר באופן שוטף - שיעורים, הרכבים, הופעות וכו'... ביחד עם תמר קדם סימן טוב, מנהלת אמנויות והדרכה והמורים המקצועיים. אנחנו אחראים על ההתפתחות המוזיקלית של כל 31 החניכים במגמת המוזיקה שמנהל עמיקם קימלמן. בנוסף, יש איתי ארבעה קומונרים מוזיקאים, חלקם בשנת שירות וחלקם בשירות לאומי (כתבה על שנות שירות באשכול - בעמ' 14), שעוזרים לי מאוד בתפעול השוטף".







ומה עם שני התפקידים האחרים?
"במקביל אני ממשיך לעבוד בתור המנהל המוזיקלי של הבית הירוק בתמיכתה של דגנית לבנון, מנהלת מדור הנוער, ושל תיכון נופי הבשור, בתמיכתן הרבה של גאולה ביטון וזמירה בן יוסף, וככה בעצם אני מצליח להגיע ולתרום לכל הנוער המוזיקלי מכיתות ח'-י"ב - שזה מעל 60 חבר'ה בסך הכול".
נשמע מאוד עמוס - איך אתה מצליח לשלב הכול ביחד?
"אני מנהל לו"ז מאוד צפוף ומחושב ולא זז מטר בלי הגוגל קלנדר…".
יש ילדים שאתה פוגש ביותר ממסגרת אחת?
"בהחלט. כולם לומדים באותו תיכון - נופי הבשור, ובערך חצי מהחבר'ה בבית הירוק לומדים בביכורים". 
מתי אפשר לשמוע אתכם?
"בינתיים אנחנו מתאמנים ומנגנים. אין משהו קרוב ש'נעוץ' כרגע בלו"ז, אני מאמין שבנובמבר נתחיל אירועי חורף, וב-24.12 יש אירוע חורף של ביכורים".
שיהיה המון בהצלחה!
"תודה רבה". 

הכול בקצב - טודו בום!

המופע השנתי של חוג הקפוארה של קיקו סילבה היה חגיגה של מוזיקה, תנועה ובעיקר שמחה
צילום נעמה כספי.


האירוע השנתי של חוג הקפוארה vem jogar ('בואו לשחק' בפורטוגזית) של קיקו סילבה ממושב עין הבשור הפך כבר למסורת במועצה. בשעות הערב של יום שישי ה-8.9 התמלא האמפי במרכז המושב במשפחות נרגשות שבאו מכל רחבי המועצה לצפות במופע הקפוארה שמסכם את שנת האימונים החולפת ופותח את השנה החדשה.
על הבמה עלו בזו אחר זו קבוצות הקפואריסטים לתצוגות תכלית של יכולותיהם, בליווי כלי נגינה ברזילאים והרבה אנרגיה ושמחה. היו שם משחקי קפוארה, מופעי אקרובטיקה, מתופפי בטוקדה ורקדניות סמבה, ריקוד מקלות אינדיאני שמספר את סיפורו של גיבור השבט מקוללה שהבריח לבדו את לוחמי השבט השכן, ולבסוף ריקוד זומבה עם הלהיט המתבקש "טודו בום", שהובילה אור חסידים, אשתו של קיקו ומדריכת זומבה.


במופע השתתפו כ-80 ילדים, בני נוער ומבוגרים והאמפי היה מלא בקהל עד אפס מקום. כמה שעות לפני המופע, בצהרי יום שישי, נערך במועדון המושב טקס הענקת חגורות למתאמנים, שעלו דרגה בשנה האחרונה. בחוג של קיקו, שפועל כבר 10 שנים במועצה, מתאמנים כ-120 קפואריסטים בכל הגילאים. "היה ממש יפה ומרגש", אמר קיקו שהנחה את הערב. "הרבה בזכות התאורה וההגברה של חנן בלחסן מניר יצחק ששדרגה את המופע". 




אחד הרגעים המרגשים בערב היה כשקיקו הזמין לבמה את הוריו, שבאו מברזיל לבקר אותו, לראשונה מאז עלה ארצה לפני 14 שנה. קיקו סיפר על תחילת דרכו כילד בן 8 שעושה את צעדיו הראשונים בקפוארה וציין שמבחינתו זוהי סגירת מעגל, שההורים שלו, שבהתחלה לא האמינו בקפוארה, רואים אותו עם כל האנשים סביבו ואת ההצלחה הגדולה שאליה הגיע. 



יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

באוקטובר 1917 עברו הכוחות האוסטרליים מדיווזית אנז"ק בפארק אשכול וגילו פסיפס מרהיב בן מאות שנים. הפסיפס פורק, נארז ונשלח למוזאון מלחמת העולם הראשונה בקנברה בירת אוסטרליה כדי להנציח את ההרוגים במלחמה הגדולה. 100 שנים לאחר מכן יזמה ירדנה ויסוקר משדה ניצן את שחזור הפסיפס בידי 19 אמנים מאשכול • תם פרחי

הכול התחיל לפני 100 שנים בדיוק, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. באוקטובר 1917 מגיעים ארצה כוחות אוסטרלים מדוויזית אנז"ק לאחר שנחלו תבוסה בקרבות בגזרת בעזה, וחונים במתחם שלאל, הוא פארק אשכול. בעת ההיערכות להמשך הלחימה מגלה באקראי קצין אוסטרלי ששמו קפטן ג'ורדן חלק מפסיפס צבעוני מרהיב של רצפת כנסייה משנת 1400 לספירה, היא פסיפס שלאל (על שם המעיין במקום). 
הקצין ממהר לדווח על הממצא הנדיר לכומר מייטלנד וודס שהתלווה לכוחות והיה ארכיאולוג במקצועו. הכומר הנרגש משיג מיד אישור מיוחד לגיוס חיילי הנדסה ולשינוע של ציוד הנדסי מקהיר. העבודה מתנהלת במהירות וביעילות – בתוך 14 יום נחפרת תעלה סביב לפסיפס, נעשים חיתוכים וסימונים של החלקים השונים, והם מועמסים על 53 ארגזים ומועברים על עגלה רתומה לטרקטור עד למסילת הרכבת לכיוון נמל אלכסנדריה. 
גנרל אדמונד אלנבי שיושב אז בקהיר מבקש לנכס לעצמו את הפסיפס ותובע להעבירו ללונדון, אך בהתערבות ממשלתית נמנעת תקרית דיפלומטית. האוסטרלים מצדם ראו בכך הצלה של הפסיפס והנצחה ליותר מ-60,000 חיילים אוסטרלים שנפלו במלחמה. בהוראת ראש הממשלה הבריטי דאז, לויד ג'ורג', הועבר הפסיפס לאוסטרליה, ומאז הוא מוצג במוזאון מלחמת העולם הראשונה בקנברה הבירה. 

עושים היסטוריה

לציון 100 שנים למלחמה יצאו בחודשים האחרונים חברי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה לסיורים מודרכים בעקבות הקרבות שהתנהלו באזורנו. באחד הסיורים הגיעו החברים בהדרכתו של סגן יו"ר העמותה עזרא פימנטל לפארק אשכול, שבו חנו הכוחות האוסטרלים כחצי שנה, ונעמדו מול המתחם שבו התגלה הפסיפס. 
ירדנה ויסוקר (שדה ניצן), החברה בעמותה, מספרת: "עזרא סיפר את סיפורו של הפסיפס והסביר שהאוסטרלים לא גנבו אותו כמו שנהוג לחשוב. הוא הוסיף ואמר שלפני עשור נעשה ניסיון של תלמידי בית הספר הבשור בהדרכתה של נטע גבע (עין הבשור) ליצור שמונה מדליונים מהפסיפס, אך היצירה לא שרדה. כששמעתי את הסיפור הזה הצעתי מייד שקבוצת האמנים מחבל אשכול שאני חברה בה תשחזר מחדש את הפסיפס כולו. ההצעה התקבלה בהתלהבות". 
למחרת פנתה ירדנה לזוהר מורג (אוהד) שמרכזת את קבוצת האמנים, וגם היא נרתמה למשימה. נוסף על כך היא יצרה קשר עם האגף לשימור עתיקות, ומשם הופנתה למומחים בקיבוץ אילון שמשתמשים באבנים טבעיות לשחזור פסיפסים: "נסעתי כמה פעמים לאילון, למדתי את מלאכת הפסיפס וחזרתי לסטודיו שלי כדי להתחיל בעבודה".
אבל רגע לפני תחילת העבודה היה על ירדנה לעבור עוד משוכה אחת – גיוס כספים להגשמת הפרויקט: "נפגשנו, אליעזר (לייזר) ארד (עין הבשור), האמון על רוכבי הסוסים מטעם העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, עזרא פימנטל ואני עם כמה ראשי אגפים, נציגי העמותה, רשות הטבע והגנים ועוד אישים חשובים ובהם ראש המועצה גדי ירקוני, וביקשנו מהם לסייע במימון רכישת האבנים הטבעיות ובביצוע ההדפסה המקצועית היקרה של הפסיפס. אחרי מספר פגישות גדי שוכנע בחשיבות המיזם ובפוטנציאל שיש לו להפוך את אשכול לאבן שואבת לתיירות עולמית ולשמש פתח לקשרים בתחומי עניין משותפים כמו מדבור".

19 אמנים מאשכול התגייסו לשחזר את 20 המדליונים המרכיבים את פסיפס שלאל האגדי. בדבקות ובסבלנות ובליוויו הנאמן של הקטור רויטמן (ניר עוז), הם שרטטו, מיפו, סימנו, חתכו וחיברו אבן לאבן, מדליון למדליון עד שהשלימו את המלאכה המרהיבה, למעט חלקו התחתון של הפסיפס שנשאר גלוי מאבנים: "רצינו להשאיר חלק קטן מהפסיפס חשוף ולאפשר לאורחים האוסטרלים שיגיעו לכאן למלא את החסר. בעיני יש בזה מסר של כבוד למורשת שלהם ושל תקווה לשיתופי פעולה נוספים בעתיד בתחומי העניין המשותפים שלנו". 
שיאו של פרויקט השחזור באירוע החגיגי לציון 100 שנים למלחמת העולם הראשונה שייערך בסוף אוקטובר בפארק אשכול ובו ייחשף הפסיפס לציבור הרחב. הפסיפס, שגודלו  230/160 ס"מ, יוצב בעתיד על אחד מקירות המועצה. 


מימין לשמאל: נטע גבע, מיכל שצקי, זוהר מורג, יונה לוי-גרוסמן, ירדנה ויסוקר, מריאנה שלייפר,
לוריין תארי, חנה אופק, טובי רוזנברג, מרים קליין, בתיה כהן, מאיה רביע, ללה קלוש, נגה ברק,
אוולין פיפרברג, עמרי כהן, אמה ארד, מרים פטקין, הקטור רויטמן ושוש אושרי

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

מגואטמלה - להולנד - ולישראל

דניאל שמש הוא חייל בן 20 המתגורר כיום בקיבוץ אורים ומשרת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. דניאל נולד בגוואטמלה, ושם אימצו אותו זוג ישראלים המתגוררים בהולנד, שבה חי כל חייו. לפני שנתיים עלה לארץ כדי להתגייס לצה"ל. "עליתי גם בשביל לעשות עלייה, בשביל לגור כאן, וגם בשביל להתגייס ולתרום למדינה", הוא מספר. "ההורים שלי סיפרו לי סיפורים על מה שהם עשו בצבא, ואיך להם היה, וזה ממש עניין אותי ורציתי לתרום מעצמי".
דניאל מספר שגדל בבית ציוני - שני הוריו שירתו כקצינים בצבא, וסבו שירת בגדוד 50 עוד בזמן שהיה שייך לצנחנים. "מאוד שמחתי כששמעתי שאני מתגייס לנח"ל, וממש כיוונתי להתגייס לגדוד 50. זה היה מאוד חשוב בשבילי גם בגלל ששמעתי על הגדוד מהסיפורים של סבא שלי ורציתי מאוד להמשיך את המסורת".
"מההתחלה רציתי לשרת ביחידה קרבית, להיות לוחם", מספר דניאל, "חיפשתי בהולנד איך אני יכול להתגייס ולשרת בצה"ל ומצאתי את התוכנית של גרעין צבר, שעזרו לי בכל תהליך הגיוס".  דניאל מספר שהמגורים באשכול הם חוויה גדולה: "בהולנד גרתי במרכז, ופתאום לגור בקיבוץ זו ממש חוויה נחמדה. אני מאוד אוהב לגור כאן. זה לימד אותי הרבה דברים על ישראל ועל החיים בקיבוץ".
דניאל עתיד להשתחרר בעוד פחות משנה, והוא מספר על תוכניותיו לעתיד: "אני רוצה לראות אוניברסיטאות פה בארץ, כי אני מתכוון להישאר בארץ ולגור כאן".

יום ראשון, 8 באוקטובר 2017

רכב אל הזהב

יואב שפירא (18) מעין הבשור עלה על אופנוע בגיל 4 - ומאז לא ירד ממנו. בחודש האחרון השתתף במרוץ שטח בצרפת, שבו רכב בכל יום 8 שעות ו-300 ק"מ, ואף קושי לא עצר אותו מלהגיע ליעד


6 ימים, 8 שעות ו-300 ק"מ ביום - זה האתגר שהציב לעצמו יואב שפירא (18) עין הבשור, כשטס להשתתף במרוץ אופנועי השטח Six days בעיר בריב בצרפת בתחילת ספטמבר. זה היה קשה ומאתגר, ובמהלך המרוץ הוא גם שבר זרת ונחבל במרפק, אבל זה לא עצר בעדו. הוא סיים במקום ה-30 הכללי, בתחום הזמן שזיכה אותו במדליית זהב שניתנת לרוכבים שסיימו בזמן כולל שלא עולה על 10% יותר מהרוכב המנצח.
בגיל 4 הצטרף יואב לתחביב המשפחתי ועלה לראשונה על אופנוע. כילד רכב להנאתו בטיולים המשפחתיים, עד שבגיל 13 רצה לעסוק בספורט באופן מקצועי. "רציתי להתמודד עם מצבי לחץ ולחוות הצלחות ואתגרים. באותה תקופה בן דוד שלי תומר שפירא כבר התחרה והתחום היה מוכר לנו. השתכנעתי ללכת בעקבותיו, ומאז הוא מהווה לי מודל לחיקוי, ובזכות האימונים איתו הגעתי לאן שאני נמצא היום".
בגיל 14 הוא התחיל להתחרות באליפות ישראל באופנועי שטח ובמקביל להתאמן ברכיבה כחמש פעמים בשבוע, בנוסף לאימוני כושר. "הרכיבה הייתה בראש סדר העדיפויות שלי וכך נאלצתי לוותר על דברים אחרים כמו בילויים עם חברים או לימודים. אך הסיפוק שאני מרגיש בסוף אימון או תחרות, בין אם הצלחתי בה או לא,  גורם לי להיות שלם כל פעם מחדש עם הדרך שבחרתי".

מאה אחוז ריכוז

יואב רוכב על אופנוע husqvarna 250 f, קטגוריית C1 - קטגוריית הנפח הקטנה - וזו לא הפעם הראשונה שהוא משתתף במרוץ. "בעקבות החוויה של המרוץ בשנה שעברה הפקתי לקחים ולמרוץ השנה כבר ידעתי בערך למה לצפות. כחודש לפני כבר טסתי לאזור המרוץ להתאמן, להתרגל לתוואי שטח ולכוון את האופנוע. אבא שלי הצטרף למרוץ וליווה אותי, נתן לי תמיכה טכנית ומילא אותי באנרגיות בכל פעם שראיתי אותו בנקודות מסוימות במהלך היום".
במהלך ששת ימי המרוץ, 900 הרוכבים נמצאים על האופנוע 8 שעות רצופות ומתישות ועוצרים רק לצורך תדלוק וטיפול באופנוע, שבמהלכם רק הרוכב מורשה לגעת באופנוע. מסלול הרכיבה עובר בתוואי שטח מורכב שמשלב בין היתר עליות, יערות וקטעים מסולעים הדורשים שליטה טכנית גבוהה מאוד. 
"כשרוכבים לבד שמונה שעות ביום, הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על רמת ריכוז גבוהה כדי להתמודד עם כל קושי פיזי. ביום הרביעי, טעות של חוסר ריכוז הביאה אותי לפציעה במרפק ושבר בזרת. כמובן שלא חשבתי לוותר, אבל בכדי לחזור לקצב הרכיבה שלי חשבתי על דברים שיעודדו אותי, כמו המשפחה שעושה הכול כדי שאצליח או המחשבה שבצבא אתמודד עם אתגרים פיזיים גדולים יותר. כך, עם קצת משככי כאבים והרבה אנרגיות מאבא בימים שלאחר מכן, הצלחתי לשפר את המיקום שלי ונהניתי מכל רגע למרות הקושי הפיזי".

מה נותנת לך הרכיבה התחרותית?

"הרכיבה התחרותית גורמת לי להתמודד עם אתגרים. זה ספורט שמשלב בין יכולות פיזיות גבוהות, דיוק וקואורדינציה, קור רוח ושיקול דעת. ההתמודדות עם כל הדרישות האלה עיצבה אותי גם מחוץ לאופנועים. אני אוהב לעמוד מול מצבים שדורשים ממני את התכונות האלה והרכיבה גורמת לי להנאה גדולה וסיפוק עצמי".

סגירת מעגל

לפני חודשיים סיים יואב כיתה י"ב בבית הספר האזורי 'נופי הבשור' ובחודש האחרון, מיד עם חזרתו מהמרוץ, התחיל שנת מכינה במכינה הקדם צבאית 'תבור' בנצרת עילית. "אני אהיה שם בעשרת החודשים הקרובים. המכינה משלבת בין התנדבות בקהילה, בעיקר עם הנוער בעיר, לימודים בנושאי יהדות, פילוסופיה וכדומה, טיולים והכרת הארץ והכנה לשירות הצבאי. בחרתי לעשות שנת מכינה כדי להתפתח אישית ולהתחיל להיות מעורב בחברה הישראלית.
"תמיד ידעתי שיגיע הזמן שבו אתחיל את השרות הצבאי (והשנה שלפני) ואאלץ לעזוב את תחום הרכיבה, ותמיד הייתי שלם עם זה. ההצלחה במרוץ האחרון, שנגמר ממש יום לפני שיצאתי למכינה, הרגישה לי כמו סגירת מעגל וסיום משמח לתקופה הארוכה של העיסוק ברכיבה. אני בטוח שהתקופה הזאת תיזכר לי תמיד באהבה והנאה ותשאיר בי תשוקה לחזור לתחום בעתיד".

יום שני, 18 בספטמבר 2017

חדש בסופה - מכינה קדם צבאית מעורבת

40 צעירים וצעירות לפני גיוס, דתיים וחילוניים מכל  הארץ, עברו לגור בקיבוץ.
המייסד: "עוטף עזה בלב שלי, זה חבל ארץ מהחשובים במדינה" • יובל רויטמן



צילום: נמרוד פלמ"ח
ב-2 באוגוסט, אחרי חודשים של הכנות ומיונים, עלתה על הקרקע בסופה מכינה קדם צבאית מעורבת (בנים ובנות, חילונים ודתיים) ושמה - "מכינת דרך פרת בקיבוץ סופה ע"ש הדר גולדין"
במכינה חברים 40 צעירים וצעירות מכל הארץ וגרים בה 5 אנשי צוות. המייסד הוא נמרוד פלמ"ח, בן 32 מירושלים, שייסד לפני שלוש שנים, לאחר מבצע 'צוק איתן', מכינה דומה בנחל עוז: "אחרי ההצלחה בנחל עוז קיבלתי הרבה טלפונים מיישובים בעוטף שביקשו לעשות מהלך דומה. בחורף האחרון פנו אליי מסופה ביחד עם תנועת אור וביקשו להיפגש. הם סיפרו על המשבר החברתי והדמוגרפי בקיבוץ ואמרו שהם לא רואים פתרון באופק - וביקשו שנביא מודל דומה למה שקיים בנחל עוז". 
הצדדים החליטו על שילוב ידיים ובתחילת החודש שעבר הפך כאמור החלום למציאות. נמרוד מספר בגאווה: "הצעירים מגיעים אלינו מכל הארץ ומבינים את גודל המשימה והשליחות. אנחנו פועלים בשני אפיקים מרכזיים - הראשון הוא פיתוח מנהיגות, למידה וזהות, והשני הוא החיזוק של סופה. המטרה שלנו להיות חלק מהקהילה".

ענף נוסף בקיבוץ

 צעירי המכינה החלו להשתלב בחיי הקהילה. בכל שבת שנייה הם נשארים ויום בשבוע מוקדש לעבודה קהילתית, הם מצטרפים לענפים השונים, מטפלים במבנים, צובעים ומסדרים. כמו כן הם מתארחים בבתי המשפחות וכך נוצרים קשרים עם חברי הקיבוץ. "אנחנו עוד ענף בקיבוץ", אומר נמרוד, "אנחנו שותפים בטקסים, בהווי ובתרבות וממש מחדשים את המפעל הציוני של פעם.  "עוטף עזה בלב שלי, זה חבל ארץ מהחשובים במדינה. מבחינתי ללכת לקנות חלב כאן זו ציונות".
"הכסף", מספר נמרוד, "מגיע מקבוצת תורמים ממרכז הארץ שתרמו ברוחב לב ובהמשך המטרה היא לקבל תקציבים מהמדינה. הרעיון הוא שכל שנה תגיע קבוצה חדשה, והמטרה שבסוף חלק מהחבר'ה שיגורו שנה בסופה יקבעו פה את ביתם".


סופה: שינוי תדמית

אייל ברנדייס, מנהל הקהילה בסופה מספר: "חידשנו את תהליך הקליטה והחלטנו שצריך להחיות את הקיבוץ ולהעיר אותו מתרדמה. נקרתה לידינו ההזדמנות להביא מכינה קדם צבאית והחלטנו שהדרך הטובה ביותר לעזור לעצמנו - זה לעזור לאחרים. הם חיפשו מקום ואנחנו חיפשנו משהו שייתן חיים בקיבוץ - ושני האינטרסים נפגשו אחד עם השני.
"המטרה היא שהם יעשו את תוכנית המנהיגות שלהם כאן אצלנו, המשפחות מאמצות את החבר'ה וסופה תשנה קצת את התדמית מאירועים ביטחוניים לאירועים חברתיים ותתרום את תרומתה למהלך ציוני חשוב. בעקיפין, ככל שנצליח להשאיר את הרושם הטוב ותהיה זיקה, אולי בעתיד לבוא יהיה פה פוטנציאל שחלק מהם יחליטו לקבוע את ביתם בקיבוץ. אבל זו מטרה משנית ולא ראשונית".

יום ראשון, 17 בספטמבר 2017

בעלת החלומות

7 שנים לאחר שפורסם הרומן הראשון שלה, רואה אור ספרה השני של תמר מריאנו - "יוספה בעלת החלומות" -  סיפורה של אישה יוצאת דופן העוסקת במקצוע לא שגרתי ומסרבת להיכנע לתכתיבי החברה. קצת כמו האישה שיצרה אותה • תם פרחי

החל מהחודש הקרוב יופיע על המדפים בחנויות הספרים ברחבי הארץ ספרה השני של תמר מריאנו (תלמי יוסף) -7 שנים לאחר שפורסם הרומן הראשון שלה, רואה אור ספרה השני של תמר מריאנו - "יוספה בעלת החלומות" -  סיפורה של אישה יוצאת דופן העוסקת במקצוע לא שגרתי ומסרבת להיכנע לתכתיבי החברה. קצת כמו האישה שיצרה אותה
בהוצאת פרדס. תמר, 58, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, המשמשת כיום פסיכולוגית ראשית במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, נמשכה תמיד לשפה ולכתיבה והתעניינה בסיפורים של אנשים ובמורכבות שלהם. מתוך הנטיות האלה נולד ב-2010 רומן הביכורים שלה - "שירת המניפה" - שיצא בהוצאת גוונים ועסק בחייהן המקבילים של סטודנטית צעירה והפסיכולוגית שמטפלת בה.  
לפני כשלוש שנים החלה שוב לכתוב, הפעם את סיפורה של "יוספה בעלת החלומות". הספר מגולל את סיפורה של תל-אביבית בשנות ה-40 לחייה, שעולמה המורכב מתגלה דרך עיסוקה היוצא-דופן ומפגשיה החווייתיים עם אנשים מהעבר, מההווה ומהעתיד שלה. לדברי תמר, "המפגש של הקוראים עם יוספה נעשה בדרך שלה שגם היא, ממש כמו יוספה עצמה, חריגה ולא שבלונית". 

פורצת את המחסומים

בדומה ליוספה אך במובנים אחרים לגמרי, גם תמר פורצת את מחסומי החברה ומתמודדת בצורה מעוררת השראה עם החריגות שלה: "כבר 29 שנים, בדיוק מחצית מחיי, שאני נכה בכיסא גלגלים, אבל לא מאפשרת לזה לעצור בעדי. במסגרת העבודה שלי אני אחראית על מערך של 40 פסיכולוגים ועוד 15 סטודנטים עם מאות מטופלים. לעבודה האינטנסיבית הזאת נוסף בשנים האחרונות תהליך הכתיבה - עיסוק צדדי אמנם אבל אהוב ומשמח מאין כמוהו".