יום רביעי, 7 בינואר 2015

הם משלנו - אביב הברון

"חיים ילין תמיד ניצח אותי בחליבה"

אביב הברון, עורך 'המוסף לשבת' של ידיעות אחרונות


מי ומה? אביב הברון, עיתונאי, עורך 'המוסף לשבת' של ידיעות אחרונות. בן 55. בנם של הסופרת רינה הברון וד"ר אברהם הברון, בן קיבוץ בארי.

איך התחילה הקריירה העיתונאית שלך? "אחרי הצבא הייתי בין העורכים והכותבים בעלון של קיבוץ בארי שנקרא 'תוספתן'. היו לנו כנראה קצת כישרון, תעוזה ומזל: העזנו לשלוח את 'תוספתן' ליצחק בן־נר, שהגיש את התכנית 'נכון לעכשיו' בגלי צה"ל, והוא ציטט בתוכנית קטעים מהעיתון. באותה תקופה גם העיתונאי אמיר אורן, שיש לו קרובים בבארי, נתקל בעלון וסיפר עליו לנחום ברנע, שערך אז את השבועון 'כותרת ראשית'. ברנע גייס אותי ככותב, וכך התחלתי לצעוד בדרך שהביאה אותי עד הלום".

החיים באשכול השפיעו על מי שאתה היום? "ברור שלחינוך הקיבוצי יש משמעות מיוחדת וערך מוסף. לא רק באידיאולוגיה, גם בפרקטיקה. כל עבודה שעסקתי בה בנעוריי - מהרפת, דרך הנגריה עד הדפוס - הוסיפה לי כישורים שמשמשים אותי עד היום. למשל, בזכות ריחות הרפת של פעם אני לא נרתע היום מניחוחות הפוליטיקה, שבה אני מרבה לעסוק כעורך המוסף".

איך העובדה שאתה בן קיבוץ בארי משפיעה על העבודה שלך? "כמי שגדל בעוטף עזה, יישובי האזור הם בשבילי לא רק נקודות על המפה. אני מכיר את האנשים ואת התחושות, והקשר הזה הוליד ביקורים של כתבי המוסף בבארי וסייע להבנת הקושי, מצד אחד, והאומץ, מצד שני, שמאפיינים את תושבי העוטף. ההורים שלי, יחד עם ותיקים אחרים, קיבלו לא פעם ביטוי בעיתון, וכך גם אחותי העובדת הסוציאלית, וכמובן גם חיים ילין, שהיום הוא ראש המועצה אבל אני מכיר אותו עוד מהתקופה
אביב עם אמו רינה
שבה תמיד ניצח אותי בחליבת עזים בפינת החי".

ספר על זיכרון מיוחד מילדותך באשכול: "אני זוכר איך כילד, במלחמת ששת הימים, צבענו את חלונות הכיתה בכחול כדי להאפיל אותם מפני המצרים. ואיך במלחמת יום הכיפורים שמענו את רעש הטרקטורים בלילות כשהם חפרו את הקברים בבית העלמין הארעי ליד בארי. חלפו יותר מ־40 שנים, ועדיין יישובי הדרום לא זוכים לשקט ושלווה".

עפרה בן נתן


אימפריית הפיצה

לא פחות מחמש פיצריות פעילות באשכול, משלחות מדי ערב מגשים חמים לכל רחבי המועצה. יצאנו לבדוק איזה תוספות יש ומתי פתוח, לכם נשאר רק להזמין • עפרה בן נתן

מי שחשב שבאשכול אין סצנת אוכל טעה בגדול. תחקיר זריז של עיתון 232 העלה שיש אצלנו לא פחות מחמש פיצריות, שמשלחות ערב־ערב פיצות חמות מהתנור לכל רחבי המועצה.
אז איך זה שיש באשכול כל כך הרבה פיצריות? מהשיחות עם האופים נראה כי התשובה היא אהבה - הם אוהבים לאפות פיצות, אוהבים להאכיל אנשים ואוהבים את עבודתם. (ורק שאלה אחת נותרה לא פתורה - למה בפיצריות של אשכול מפזרים שומשום על קצות הפיצה?).
אז אם בא לכם פיצה חמה שתגיע אליכם עד הבית - כל מה שאתם צריכים זה לבחור פיצרייה ולהרים טלפון. השליח כבר בדרך.


השמן והרזה

איפה: מתחם ישע, על יד 'הגרעין'.
שעות פתיחה: א'-ה' עד 24:00 ובמוצ"ש
טלפון: 08-9965528
בעלים: סימה סיגל ואייל סיגל.
ותק: כבר שבע שנים.
עושים משלוחים? כן.
ואפשר גם לשבת? כן. יש מקום ישיבה ל־100 איש. יש גם טלוויזיה ואפשר לבוא ולצפות ביחד במשחקי כדורגל.
תוספות מיוחדות: הכל.
חוץ מפיצה: סלטים ולחם שום.
מהיכן הלקוחות? הרבה מהבסיסים הצבאיים וגם מושבים וקיבוצים מאשכול.
מה גרם לכם לפתוח פיצרייה? "האהבה למטבח והרצון להתפרנס ממה שאוהבים לעשות".
איך הולך? "ברוך השם אין תלונות".


פיצרלה 

איפה: סניף במושב יתד, סניף בצוחר ובקרוב גם באופקים.
שעות פתיחה: 24:00-15:00
טלפון: 054-6893500 (יתד), 054-2023353 (צוחר).
בעלים: טל יעקב.
ותק: ארבע שנים.
עושים משלוחים? כן.
ואפשר גם לשבת? כן, יש מקום מרווח לשבת ולאכול במקום.
תוספות מיוחדות: אננס, חצילים, אנשובי וכל התוספות הרגילות.
חוץ מפיצה: ספגטי פטריות מוקרם, טוסטים, זיווה, סמבוסק וסלטים.
מהיכן הלקוחות? מכל אשכול.
מה גרם לך לפתוח פיצה? "כשהייתי קטן עבדתי בפיצרייה והתאהבתי בתחום, כשגדלתי החלטתי לפתוח פיצה והשאר כבר היסטוריה".
איך הולך? "מעולה!".


ד"ר פיצה

איפה: מושב עין הבשור - מתחם הבריכה.
שעות פתיחה: 23:00-17:00
טלפון: 054-5440410
בעלים: יניב קימחי.
ותק: נפתחה קצת לפני מבצע צוק איתן.
עושים משלוחים? כן.
ואפשר גם לשבת? כן, אפשר לבוא ולשבת לאכול במקום. "בואו בהמוניכם ותיהנו" אומר יניב.
תוספות מיוחדות: תירס, טונה, בצל, בולגרית, אנשובי ועוד.
חוץ מפיצה: יש קינוחים - מלאבי וקרם בוואריה, בקיץ יש גם קרפ צרפתי וגלידה אמריקאית.
מהיכן הלקוחות? מכל אזור אשכול.
מי אתה יניב? "כבר 15 שנה שאני עובד בתחום, זאת לא הפיצרייה הראשונה שפתחתי. אני אוהב את התחום ואני מקצועי בו. אני אוהב את העבודה שלי ואוהב להאכיל אנשים".
איך הולך? "ברוך השם הכל בסדר".


פיצה לי ולך   

איפה: מושב פריגן.
שעות פתיחה: 23:00-17:00
טלפון: 054-7772685
בעלים: רפי שטיוי.
ותק: פחות מחודשיים.
עושים משלוחים? רק משלוחים.
תוספות מיוחדות: אננס, אנשובי, פטריות טריות, תירס, בולגרית מוצרלה וכל התוספות הרגילות.
חוץ מפיצה: סלט יווני וסלט הבית עם חציל מטוגן ובטטה מתוקה מטוגנת.
האדם מאחורי הפיצה: "האהבה שלי למטבח ולבצק הובילה אותי לפתוח פיצרייה. תמיד הכנתי פיצות למשפחה וחברים ולבסוף החלטתי להפוך את האהבה שלי למקור פרנסה".
מהיכן הלקוחות? מכל האזור, בסיסים צבאיים, קיבוצים ומושבים.
איך הולך? "בסדר גמור".


פיצלולה

איפה: מושב עין הבשור, רחוב נביעות.
שעות פתיחה: 24:30-16:30
טלפון: 050-2557180 
בעלים: נאור פרץ.
ותק: חודש.
עושים משלוחים? כן.
ואפשר גם לשבת? כן, יש גם מקום לשבת למי שהגיע לפיצרייה.
תוספות מיוחדות: יש הכל.
חוץ מפיצה: סלט יווני, סמבוסק ולחם שום.
מה גרם לך לפתוח פיצרייה? "זאת האהבה שלי".
מהיכן הלקוחות? מהבסיסים הצבאיים ומהמושבים והקיבוצים באשכול.
איך הולך? "ברוך השם, אין תלונות".


ולנו יש גם פלאפל

חוץ מפיצה יש אצלנו גם פלאפל:

באלי פלאפל בקיבוץ צאלים – פתוח בימים א'-ד' 18:00-9:30, יום ה' 16:00-9:30. 08-9989370.

פלאפל בגינה במושב יתד – פתוח כל יום שני מ17:30-11:30. 050-7378695, 050-7355729.

הפלאפל של רייצ'ל במושב דקל - פתוח בימים א'-ה' מ־10:00, יום ו' 14:00-10:00. 054-2123017.

משפחה שכזאת - משפחת שוסטק מפריגן

המשפחה מעל הכל 

דניאל, בן 44, במקור מארגנטינה
ירדנה, בת 43, בת פריגן
שוהם, תלמיד כיתה י"א ב'נופי הבשור'
בר, תלמידת כיתה י' ב'נופי הבשור'
סול, בת 4.5, גן דוכיפת בתלמי יוסף

שירות צבאי: ירדנה הייתה חובשת ודניאל התחיל בגולני וסיים בחיל המודיעין.

הפגישה: ב־1993, אחרי הצבא, ירדנה עבדה בחברת מוטורולה בערד, גם דניאל החל לעבוד באותו המפעל באותה תקופה וכך נפגשו.

פרנסה: ירדנה כרגע לא עובדת ודניאל עובד בחברת 'טבע הבשור' בעין הבשור.

סדר יום: דניאל קם ראשון ומכין כריכים לכולם, הבית מתרוקן מילדים בסביבות 07:40, ההורים יוצאים בסביבות 08:00. כולם, למעט דניאל, נפגשים שוב בסביבות השעה 16:30.

מי עושה מה בבית: ניקיון עושים כולם יחד כל יום שישי, בישולים ירדנה ובר, כביסות רק ירדנה ודניאל כאמור אחראי על הקמת הילדים בבוקר.

תחביבים ובילויים: שוהם אוהב לשחק בפלייסטיישן, בר במחשב, לירדנה אין זמן פנוי ודניאל מעדיף לישון אם כבר יש לו זמן. לעיתים ממתינים עד שסול תירדם וצופים יחדיו בסרט פעולה או פנטזיה. לחופשות משפחתיות יוצאים כפעם בשנה וגם מסעדות הן תחביב משותף של המשפחה.

בשבתות: פיקניק או טיול קצר באזור, הגדולים כבר לא מצטרפים אז התענוג כבר לא גדול כמו פעם.

חלום משפחתי: דניאל וירדנה חולמים כבר כמה שנים שירדנה תצא ללמוד קונדיטוריה ושבסיום לימודיה הם יפתחו יחד עסק משפחתי להכנת עוגות ופרלינים. את התוצרת הם חולמים לשווק בכל רחבי הארץ.

תובנה לחיים: המשפחה היא מעל לכל ומקום העבודה צריך להתאים לצורכי המשפחה.

לחיות באשכול: ירדנה: "ההרגשה שלי מאז 'צוק איתן' שנטשו אותנו כאן. הדבר יכול היה להיות שונה אם היו מכריזים על מצב חירום וסוגרים את מקומות  העבודה. רבים פוטרו בזמן המבצע ואחריו, כולל אני. אני מקווה שגם לאחר הבחירות הקרובות מערכת הביטחון לא תנהג בסלחנות כלפי הירי עלינו וילדינו יוכלו להרגיש בטוחים. דרך הגישה היחידה שלנו, כביש 232, מסכנת את חיינו ואת חיי ילדינו יום יום בשל תנועת משאיות המעבירות סחורות לרצועה והגברת הנוכחות הצבאית. כולנו נשמח לדרך חליפית דרך השדות. למדינה יהיה הרבה יותר זול לסלול דרך רב מסלולית מהירה מחבל שלום עד הכניסה לבאר שבע בעיקר משום שהדרך הרבה יותר קצרה מהקיימת. מקווה מאוד שאחרי הבחירות הקרובות נקבל את הכביש שמבטיחים לנו לפני כל בחירות".

עפרה בן נתן

אלוף

אדם ברדיצ'בסקי מניר יצחק זכה בחודש שעבר באליפות ישראל בטניס כיסאות גלגלים. כעת עומדת לנגד עיניו מטרה אחת: האולימפיאדה • בר צ'פט

אלוף ישראל בטניס כיסאות גלגלים הוא החל מהחודש שעבר אדם ברדיצ'בסקי מניר יצחק. אדם (31), שאיבד את רגלו בטיול בתאילנד לפני שבע שנים, מדורג כיום במקום ה־70 בעולם בטניס כיסאות, והשאיפות שלו מגיעות הרבה מעבר.
כשאני מגיע לביתם של אדם ואשתו הילה, אדם רוכב על אופניו במדרכה לעברי. הוא נראה בנאדם בריא, קצת צולע, ורק כשאנחנו מתיישבים על הספה בסלון והוא שולף בטבעיות את התותבת שברגלו השמאלית ומניח אותה בצד אני נזכר בסיבה לשמה הגעתי לראיין אותו.
מדורג 70 בעולם. אדם באליפות ישראל
את ספטמבר 2007 אדם והילה לא ישכחו לעולם. זה קרה בטיול הגדול במזרח, במהלך שיט סמוך לאי קופיפי שבתאילנד. השיט אמור היה להיזכר כחוויה טובה ובלתי נשכחת, אך סערה חזקה ופתאומית הפכה את הספינה שלהם שהחלה לטבוע.
הילה קפצה למים אך אדם איבד את שיווי המשקל, החליק מדופן הסיפון ונפל למדחף הספינה. רגליו של אדם התרסקו בנפילה, פציעתו היתה חמורה ביותר ובשעות הראשונות אף נשקפה סכנה לחייו. למרות החשש שלא יחזיק מעמד, הועבר אדם לבית חולים בפוקט, שם ייצבו הרופאים את מצבו, הצליחו להציל את רגלו הימנית וקטעו את כף רגלו השמאלית. כששב לארץ נאלצו הרופאים להרחיב את הקטיעה עד לאזור הברך.
איך אוזרים כוחות להתעסק בספורט תחרותי לאחר פציעה קשה שכזו?
"בדרך ארוכה ובעבודה קשה מאוד. בתקופת השיקום שלאחר הפציעה היה לי הרבה זמן פנוי עם עצמי בבית, זמן לחשוב על מה אני רוצה לעשות עם עצמי ואיך אני מתקדם מכאן והלאה. חשבתי הרבה על עניין הספורט ואף לרגע לא העליתי בדעתי שאני אוותר על  הדבר שליווה אותי כל החיים. לפני הפציעה עסקתי בתחומים רבים בספורט. אהבתי מאוד כדורסל, שחייה, כדורעף וטניס, והשקעתי בעיקר בכדורגל - שיחקתי בקבוצה האזורית של המועצה ונבחנתי בהפועל באר שבע. תמיד אהבתי לקחת את הספורט למקום תחרותי וכך גם נשארתי לאחר הפציעה - עם הרבה תכנונים, מוטיבציה ושאיפות".
מה הביא אותך לבחור דווקא בטניס?
אדם, הילה  וים ברדיצ'בסקי
"בטניס נגעתי בשלב מאוחר יותר של ההחלמה. שנה אחרי הפציעה כבר התחלתי לשחות, תחילה בשביל שיקום וכתחביב. שחיתי הרבה בבאר שבע ובתל אביב, השתתפתי בכמה תחרויות וזכיתי בשתי מדליות. כעבור  ארבע שנים התחיל להימאס לי מהספורט הזה והבנתי שבארץ יהיה לי מאוד קשה להתקדם בו ולהגיע לאולימפיאדה מכיוון שהוא ספורט לא מתקדם יחסית לשאר העולם. בסיומה של אולימפיאדת הנכים בלונדון 2012 החלטתי שאני מרים טלפון לקובי וינר, מאמן ישראל בטניס כיסאות גלגלים. התחלתי להתאמן כמה פעמים בשבוע תחת מועדון 'ספיבק ר"ג' ומיד התאהבתי בספורט הזה. הרגשתי שאני יכול להצליח בו, השקעתי והתחלתי להתחרות. שנה לאחר מכן ניצחתי את התחרות הראשונה שלי בטניס כיסאות - אליפות בית הלוחם".
בחודש שעבר זכית בהישג מרשים - אליפות ישראל בטניס כיסאות גלגלים.
"כן, התמודדתי מול השחקנים הטובים ביותר אבל הגעתי מוכן עם הרגשה טובה וציפייה לנצח. התרגשתי מאוד וההישג הזה הוא צעד חשוב עבורי".
אתה מדורג היום 70 בעולם וכדי להיכנס לאולימפיאדה אתה צריך להגיע ל־30 הראשונים. זו המטרה?
"כן. האולימפיאדה בשבילי היא ללא ספק מטרת העל בספורט. זו בעצם עבודה של שנים. בשנים האחרונות הראיתי פוטנציאל והמועדון התחיל לתמוך בי בנסיעות לתחרויות בחו"ל. כמו בכל ספורט אחר, גם בטניס כיסאות הרמה שם הרבה יותר גבוהה וזה לא קל. היום אני כבר מנוסה ומצליח בזירה הבינלאומית. בפעם הראשונה שהצלחתי לעלות סיבוב בתחרות בחו"ל קיבלתי משחק מול שחקן מהעשירייה הראשונה בעולם. זה היה מפתיע ומאתגר מאוד. באוסטריה עליתי גם כן שלב ופגשתי במשחק קשה מדליסט ארד אולימפי. בטניס כיסאות, כמו בספורט הרגיל, הנקודות שקובעות את הדירוג כשחקן מתחילות להיצבר מחודש מאי. עד אז אני מתכוון להתאמן הרבה ומקווה לעמוד בציפיות שאני מציב לעצמי. אני מחפש אנשים מהאזור שמשחקים טניס – גם חובבים – שמוכנים לשמש עבורי פרטנרים לאימונים, אם יש כאלו אשמח אם יפנו אליי".

מדברים נגב

כנס נגב השני בהפקת מדרשת נצרים עסק בשאלות שנוגעות לעתיד של כולנו, תושבי הדרום • נגה גדג'

'כנס נגב' נערך החודש בהפקת עמותת מדרשת נצרים, זו השנה השנייה.
"אין ספק שכנסים מסוג זה מקדמים בתודעה הציבורית את חשיבות ההתיישבות בנגב כמו בשאר מדינת ישראל", אומר אלידע פרינס, מנהל מדרשת נצרים, "אנחנו יודעים שיש צורך בסבלנות רבה במקביל לעשייה חיובית ותורמת המקדמת את הנושאים בהם אנו מאמינים".
אלישיב רייכנר, שמוליק ריפמן, ח"כ זבולון כלפה וחיים ילין. צילום: 232 
במושב הראשון בכנס שעסק בשיתופי פעולה אזוריים לקידום ההתיישבות בנגב השתתפו ח"כ זבולון כלפה, ראש המועצה חיים ילין וראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן.
המושב השני עסק בשאלה האם נכון להקים בנגב יישובים חדשים או לחזק יישובים קיימים. "הפרחת שממה נעשית על ידי ישובים חקלאיים חדשים" אמר אליהו אוזן מבני נצרים, "אם אנחנו רוצים להפריח את השממה אז חלומם של הירוקים למיניהם סותר את חלומנו". טל שמיר מאוהד לא הסכים עם דבריו: "אני לא רואה היום שממה, אין כמעט קרקע לא משומשת. יש מעט מדי שטחים פתוחים והתיישבות יתר פוגעת בהם ובנו". טל טען כי היישובים הקיימים מזדקנים ויש צורך לחזק קודם כל אותם.
אסף כהן, סמנכ"ל תנועת אור, הסביר כי בעוד 20 שנה אוכלוסיית ישראל תכפיל את גודלה כמעט פי שניים: "ב־20 השנים הבאות ישראל תקים בנגב 15 יישובים כפריים בתוך גידול אוכלוסייה של 800-700 אלף איש. מתוך כל אלו רק כ־2,000 יגורו ביישובים החדשים, כך שהקמת ישובים חדשים לא סותרת את חיזוק הקיימים".

ניתן  להתרשם מתקציר הכנס ביוטיוב: www.youtube.com/watch?v=TfuMcKEMt5M

יהיה בסדר

דעה מקומית


כאשר החליטו בצה"ל לחסוך בחיילים ששומרים ביישובים צמודי גדר, זה נודע לנו מהעיתונות. כאשר היו מחאות הם נתנו לנו עוד יומיים של אושר עם החיילים על הגדר • ארנון אבני

ביום שלישי בשבוע שעבר נודע לנו מהעיתונות על פינוי של החיילים מהיישובים צמודי הגדר - שצפוי ליום חמישי. ההודעה לא הגיעה קודם דרך מזכירויות היישובים וכבר בהתחלה נוצר הרושם שאנחנו לא ממש שותפים.
באותו יום השתתפתי בפאנל שזומן לפגישה עם קורס מג"דים של המכללה לפיקוד ומטה. כאשר נגמרו השאלות ביקשתי לומר משהו נוסף. אמרתי להם שכקציני העתיד של צה"ל עליהם לזכור שהמלחמות כאן לא מוכרעות בדונמים שנכבשים, כי אלה מלחמות על התודעה. ניצחונות ומפלות נקבעים בהן על ידי ילדים ואימהות שבכל מצב הם הפלח הכי רגיש בקהילה. לא מחמאס אנחנו פוחדים, אלא מהפחד עצמו, שייגרם לאותן משפחות צעירות שעלולות לוותר על היישובים שלנו, ועל בתי הילדים שלנו אחרי שכבר מצאו בהם את מקומן - מלחמה כזו תהיה מבחינתנו מפלה.
בערב גיליתי שיש לי פתק עם זימון לשמירה בשער כבר ביום הפינוי. אצלנו תורנויות הולכות לפי א-ב. אבני ראשון.
ביום ד’ התארגנה הפגנה ליד השער של נירים. הופתעתי לגלות שם הרבה אנשים ולא רק מנירים, שעמדו עם שלטים מול סוללה של צלמים. שם נודע לי שהפינוי נדחה ליום א'. השמירה נדחתה לסיבוב הבא. הללויה.
בינינו לבין עצמנו סיכמנו במערכת העיתון שהדחייה כנראה התאימה למישהו בחטיבה. אולי תכננו לקחת את החיילים במוצ"ש ישר לאימון והעדיפו לא לפזר אותם. הרי לא ייתכן שזה מחווה כלפינו, כאילו מה: ”קחו עוד שבת שקטה ותירגעו..?” לא יכול להיות. מתברר שיכול גם יכול.
בחמישי בערב, בזמן שהתפנה מהשמירה, יצאתי לסיבוב צעידה. בשער הקיבוץ עמדו שני אוטובוסים עם חיילים. פניתי בשאלות אל החיילים שהיו עסוקים מאוד. התברר שהם בחפיפה, החופף הראה איפה מכשיר הקשר, איך פותחים שער ולמי נותנים להיכנס. "ועד מתי אתם כאן?" שאלתי את המחופף. "בינתיים עד יום ראשון..." כן, חפיף נדיף.
ביום א' בבוקר יוצא העיתון שלנו לדפוס ובשעה זו עדיין אין איש יודע מה התכניות. אם אכן יתרחש היום הפינוי סימן שמישהו טרח והביא חיילים לסוף שבוע. קשה שלא לראות בזה המשך של אותה התנהגות מבזה. אם צה”ל חושב שאפשר להסתדר בלי החיילים האלה – שישלח אותם הביתה וינסה לפתור את הבעיה ההסברתית – בהסברה. או שינסה לפצות בהוספת מרכיבי בטחון אחרים. היומיים האלה רומזים שאולי בצה"ל רואים בנו בכיינים ללא סיבה. כאלה שלא ממש זוכרים על מה הם מייללים וכנהוג עם ילדים – קצת סבלנות והם יתעייפו ויירדמו. מחר יום חדש - בטח כבר לא יזכרו על מה בכו.
איפה כל אותם קצינים חשובים שבחדרים סגורים מתוודים שלמיטב הכרתם "הסבב הבא הוא בלתי נמנע" ומבטיחים לשתף ולעשות הכל...?
האם לא ברור לרמטכ"ל שמשבר האמון שהתחיל ב'נאום הכלניות' והסתיים באירועי שלושת הימים האחרונים של צוק איתן, שגם בהם לא דיברו אתנו כשזה היה כל כך נחוץ – מונח כולו לפתחה של מערכת הביטחון? מישהו בצבא לא מבין דברים שכל ילד בעוטף עזה יודע.

באו לעבוד

גרעין ראשון של 'מאהל ומגדל' הגיע החודש לסופה, והצטרף לשכנים בחולית שם התחיל כבר המחזור החמישי של התוכנית. החבר'ה הצעירים עובדים בחקלאות ומתנדבים בקהילה, ורק שאלה אחת נותרה בלי מענה - מדוע אין מספיק חקלאים באזור שמעוניינים להעסיק אותם? • תם פרחי

20 הצעירים שהגיעו החודש לקיבוץ חולית משכימים קום מדי בוקר ויוצאים לעבודה בשדה או בחממה. לא מדובר בתאילנדים אלא בישראלים מכל רחבי הארץ, שהגיעו לאשכול כחלק מתוכנית 'מאהל ומגדל' של 'השומר החדש'.
ארגון 'השומר החדש' הוקם בשנת 2007 והוא ממשיך דרכה של תנועת 'השומר' המיתולוגית. הארגון שואף לחזק את זיקתה של החברה הישראלית לאדמה ולהטמיע בה ערכים של אחריות אזרחית וערבות הדדית.
אחד ממפעליו של 'השומר החדש' הוא 'מאהל ומגדל' – תכנית המיועדת לצעירים מכל קצווי הארץ והקשת החברתית. "מדובר בחבר'ה חילוניים ודתיים, עירונים, מושבניקים וקיבוצניקים, בנים ובנות, שאת כולם מאחדת הנכונות לעבוד קשה ולתרום מעצמם לטובת הכלל", אומרת שירי מרקיש-קייזר, דוברת הארגון. הצעירים מגיעים ליישובים שונים ברחבי הנגב וחיים חיי קהילה ושיתוף לתקופה שבין חצי שנה לשנה.
באשכול נהנה עד עכשיו מנוכחותם של 'השומרים החדשים' קיבוץ חולית, שבו יצא השנה לדרך המחזור החמישי של התכנית. לפני כחודש הגיע גרעין ראשון של 'מאהל ומגדל' גם לקיבוץ סופה, וחבריו כבר מרגישים כמו בבית. בכל אחד מהקיבוצים מתגוררים כעשרים צעירים, המחלקים את זמנם בין עבודת אדמה ללימודי חברה ויהדות ולפעילויות התנדבותיות בקהילה. בשנה שעברה לדוגמה פתחה אחת הצעירות מועדון חברתי לילדי קיבוץ חולית, ומאז מתנדבים בו חברי הקבוצה בקביעות.
 חברי גרעין 'מאהל ומגדל' מחולית בזמן הקטיף
דניאל בנארויה, בן 22 מתל אביב, השתחרר מהצבא לפני ארבעה חודשים והחליט להצטרף לתכנית 'מאהל ומגדל' בחולית. כיום הוא מתגורר בקיבוץ ומסתגל אט-אט לאורח החיים החדש: "כולנו עובדים בקטיף ב'הדרי מעון' ולמרות שמדובר בעבודה פיזית, מונוטונית וקשה רובנו נהנים ממנה מאוד. אישית אני מרגיש שזאת עבודה שהיא גם סוג של שליחות, על כל פנים יותר מעבודה במלצרות לדוגמה, שהרבה צעירים אחרי צבא מתפרנסים ממנה".
המחזור החמישי בחולית הגיע אמנם רק לפני חודשיים, אבל הקבוצה היא כבר כמעט משפחה שנייה לכל חבריה: "יש בינינו שוני עצום וסביר להניח שלולא התכנית הזאת לא היינו נפגשים לעולם, אבל למרות השוני הזה החיבור בין כולנו היה מיידי. כל חיי גרתי בתל אביב ולא הכרתי משהו אחר, אבל היום אני מרגיש שהאופקים שלי התרחבו ונפתחו. אני גם מאוד את אוהב את האזור הזה, את האווירה ואת האנשים שחיים כאן".
ומה לגבי המצב הביטחוני?
"זה יושב איפשהו בראש, אבל זה ממש לא השפיע על ההחלטה שלי להצטרף לתכנית. אם כל האנשים שגרים באזור יכולים לחיות כאן, אז גם אנחנו יכולים".
ואכן, נראה כי חברי 'מאהל ומגדל' לא נבהלים מהקסאמים והפצמ"רים, וב'צוק איתן' נשאר חלק חברי הגרעין בחולית, הגם שניתנה להם האפשרות לעזוב.

עתודה ניהולית

אחת ממטרותיה של תכנית 'מאהל ומגדל' היא להנחיל את ערך העבודה העברית ובפרט עבודת האדמה. המשתתפים מסייעים לחקלאים לעבד את אדמותיהם, ולכן מפתיע לשמוע שאחת הבעיות איתן מתמודד הארגון היא מציאת תעסוקה למשתתפי התכנית.
למרבה הפלא, הדבר היחיד שמונע מהם להפוך לכוח עזר משמעותי בחקלאות הם דווקא החקלאים עצמם. "רוב החקלאים נמנעים מהעסקתם של החבר'ה, בעיקר בשל התדמית הרעה שדבקה בעבודה עברית", אומרת נעמה אדירי, מנהלת תכנית 'מאהל ומגדל'. "הם טועים לחשוב שהעובדים אינם רציניים. האמת היא שמדובר בחבר'ה מסורים וחרוצים, כוח עבודה זמין ולא פחות חשוב מכך – זול. הם מקבלים שכר מינימום, ומלבד הסעות אין צורך לכלכל אותם".
בשל חוסר נכונותם של החקלאים להעסיק את העובדים הישראלים, נדחו עשרות צעירים שביקשו להתקבל לתכנית. "למרבה הצער", מסבירה נעמה, "אנחנו נאלצים לסרב להרבה מאוד פונים פשוט משום שאנחנו לא מצליחים למצוא חקלאים שיסכימו להעסיק אותם, והרי זה אבסורד. כל הזמן מתלוננים שאין בנמצא עובדים ישראלים, וכשהם מופיעים, אין מי שמוכן לקבלם. לפרויקט הזה פוטנציאל עצום להתפתח ולהתרחב גם ליישובים נוספים, אך החזון הזה לא יוכל להתגשם במועצה אם לא נזכה לשיתוף פעולה מצד החקלאים באשכול".
החקלאים המעטים שאימצו את משתתפי התכנית בשתי ידיים מרוצים מאוד מהתוצאות. אורי פטקין מישע, שבמשקו מועסקים מזה שנתיים ארבעה עובדים, מלא הערכה לתכנית ולמשתתפיה: "באופן בסיסי אני תומך בכל צעיר שמעוניין לעבוד קשה בכלל ולעבוד בחקלאות בפרט. אסור שעובדים זרים או עובדים מהשטחים ידחקו את רגליהם של צעירים ישראלים שרוצים להתפרנס בכבוד ומסוגלים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בעבודה".
ואיך הם עובדים?
"אחד היתרונות הבולטים בהעסקה של ישראלים היא היכולת לתקשר אתם ביתר קלות, ותקשורת טובה יותר עם העובדים היא לא פעם ערובה לתוצאות טובות יותר. צריך גם לקחת בחשבון שהעובדים הישראלים הם בסיס לעתודה ניהולית בחקלאות. אצלי, למשל, אחד מצעירי התכנית הפך למנהל ההפצה שלי. זה נכון שגרף הלמידה שלהם מתון משל עובד זר ומחייב את המעביד לגלות סבלנות יתרה, אך מרגע שלמדו את העבודה היכולת שלהם להשתלב בתפקידים ניהוליים במשק ולהפעיל מערכות טכנולוגיות מתקדמות היא טובה בהרבה. אם בעבר נדרש פועל חקלאי לדעת איך מחזיקים טורייה, היום הוא מחויב להתמודד עם בעיות מורכבות יותר. במובן זה מעניקים העובדים הישראלים למשק ערך מוסף, הן מבחינת ההתנהלות השוטפת של העסק והן מבחינה כלכלית".


יום שלישי, 6 בינואר 2015

די!

 תאונת הדרכים שגבתה את חייה של חלי סולטן ז"ל הציפה אצל תושבי אשכול את הפחד והזעם - מאות בני אדם הגיעו לצומת צוחר להפגין נגד תנועת המשאיות בכביש 232, נגד מדינת ישראל ששולחת מדי יום מאות משאיות לרצועת עזה דרך הכביש הצר שלנו, הכביש היחיד שלנו. "מפקירים את חיינו" טוענים התושבים • נגה גדג'

מאות תושבי אשכול שהגיעו להפגנה החודש בצומת צוחר דרשו דבר אחד - להפסיק את הקטל בכביש 232. ההפגנה לצערנו התארגנה בשל טרגדיה נוספת על כביש 232 - חלי סולטן, תושבת המועצה, נהרגה בהתנגשות עם משאית שהובילה סחורות לרצועת עזה. בנה בן ה־12, שהיה איתה במכונית, נפצע קשה והוטס במסוק לסורוקה לקבלת טיפול.
מותה של חלי ז"ל הסעיר את תושבי המועצה. התחושה שעלתה בשיחות וברשתות החברתיות הייתה שמפקירים אותנו, שוב. מדינת ישראל שולחת מאות משאיות לרצועת עזה דרך הכביש הצר שלנו, הכביש היחיד שלנו. משאיות שמסכנות את חיינו יום-יום, ולצערנו גבו את חייה של חלי.
התחושה לאחר התאונה הייתה משותפת לתושבים רבים – צריך לעשות משהו, ואכן תוך שעות התארגנה קבוצת פעולה, נפתחה קבוצה בפייסבוק וההפגנה יצאה לדרך.
ביום חמישי בשמונה בבוקר התאספו בצומת מאות תושבים. תושבים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודה בזמן, שביטלו תוכניות, התפנו מכל עיסוקיהם ובאו לזעוק: די! מטרת ההפגנה הייתה להבהיר לממשלה שאי אפשר עוד שבכביש כל כל צר יסעו מדי יום מאות משאיות. הדרישה שנשמעה הייתה להעביר את כניסת המשאיות למחסום קרני במקום לכרם שלום ולזרז את הרחבת הכביש. "אנו דורשים לקדם כככל שניתן את הרחבת ושדרוג הכביש, להגביל את תנועת המשאיות בשעות בהן הילדים עושים את דרכם לבית הספר וחזרה, לפתוח מעבר סחורות נוסף במקום מעבר כרם שלום ולהעביר את הסחורות לרצועת עזה דרך מעבר קרני", נכתב בהזמנה להפגנה.
התושבים עמדו בשולי הכביש, כשעשרות משאיות חולפות על פניהן - המחשה חיה למצב נגדו הם מוחים. 'לא למשאיות, רוצים לחיות' צעקו התושבים", 'לסגור את כרם שלום לפתוח את מסוף קרני', 'לא ניתן את חיינו לסכן'. על השלטים נכתב 'לא רוצים צבע אדום בכביש 232', 'מעברי סחורות לקרני', 'חיינו אינם הפקר' ו־'כביש 232 - כביש דמים'.
"חיינו אינם הפקר". ההפגנה בצומת צוחר                                                 צילום: תמרה כהן
התושבים ביקשו לחסום את הכביש ולמנוע את מעבר המשאיות, אך המשטרה לא אפשרה ירידה לכביש, למורת רוחם של התושבים. בשלב מסוים קראו חלק מהמפגינים לחסום את הכביש למרות התנגדות המשטרה: "בהפגנה שקטה לא משיגים דבר" נשמעו קולות, אך למרות זאת הפגנה התנהלה תוך ציות לחוק ולשוטרים. לבסוף עצרה המשטרה את התנועה והתושבים עלו לכמה דקות על הכביש, עם השלטים והכרזות. אבי אזולאי מעמיעוז קרא קדיש וכל התושבים ענו אחריו "אמן".

"אי אפשר לשתוק יותר"

מארגני ההפגנה - שרון קלדרון מסופה, שרון קטני מעין הבשור, אורנית ארבל־אלפסי מעמיעוז וקובי יעקב מצוחר - ארגנו את ההפגנה תוך פחות מיומיים.
שרון קטני מספרת שההתארגנות להפגנה הייתה ספונטנית. "כששמעתי שחלי נהרגה בתאונה עם משאית נכנסתי להלם. הכעס והפחד לגבי כביש 232 שהיו קיימים כל הזמן הפכו מוחשיים. הרגשתי שחייבים לעשות משהו. ואז קראתי בפייסבוק סטטוס ששרון קלדרון פרסמה, והרגשתי שהיא הוציאה לי את המילים מהפה. פניתי אליה ויחד עם אורנית וקובי החלטנו לארגן הפגנה".
זה משהו שאת רגילה לעשות, לארגן הפגנות?
"ממש לא. בחיים לא ארגנתי הפגנה ובכלל אני לא מאלו שמארגנים דברים, אבל הרגשנו שהפעם אי אפשר לשתוק".
גם שרון קלדרון כלל לא תכננה למצוא את עצמה מארגנת הפגנה: "אורנית, שרון וקובי יצרו איתי קשר והחלטנו שצריך לעשות משהו ועכשיו. פתחנו קבוצה, גייסנו אנשים, וגם קיבלנו עזרה מהמועצה. קובי השיג אישור מהמשטרה ויצאנו לדרך. הרגשנו שיש היענות גדולה מצד התושבים - אנשים ישבו בערב לכתוב שלטים וגם הדפיסו שלטים על חשבונם".
הכל נעשה מאוד מהר. איך הספקתם?
"עשינו הכל בטלפון ובפייסבוק. עד לאותו יום לא הכרתי בכלל את שרון, אורנית וקובי, הפעם הראשונה שראיתי אותם היה בהפגנה. רק אחריה נפגשנו באופן מסודר ותכננו את המשך הפעילות".
מה באמת התוכניות להמשך? 
"אנחנו מתכננים עוד הפגנה וחושבים על כיווני פעולה נוספים. התרשמנו שגם התושבים רוצים להמשיך לפעול. כרגע אנחנו מחפשים איש קשר מכל יישוב, כדי שבפעם הבאה כל תושבי המועצה ידעו שמתארגנת הפגנה. האסון הבא מחכה לנו מעבר לפינה ואנחנו מקווים שבהפגנה הבאה יבואו יותר תושבים".
"האסון הבא מחכה מעבר לפינה"                                  צילום: שי שמואלי
התעקשתם לקיים את ההפגנה באישור המשטרה. אולי זה פגע באפקטיבית שלה?
"אנחנו אנשי חוק ורצינו לפעול כחוק. גם הייתה חשובה לנו התמיכה של המועצה שהבהירה לנו שהיא לא תוכל להשתתף בלי אישור המשטרה".
גם קובי מקווה שבהפגנה הבאה יבואו יותר אנשים. "רק אם נהיה מאוגדים ומאורגנים נצליח לשנות משהו. זה הזמן שתושבי המועצה יצאו החוצה וישמיעו את קולם. התאונה האחרונה הוכיחה את מה שידענו מזמן - חייב להיות פה שינוי, וכדי להביא לשינוי צריך שכל תושבי המועצה יפעלו יחד. בואו נעשה רעש, כדי למנוע את הפעם הבאה".
"העניין הזה בוער לכולם", אומרת אורנית, "אנחנו לא נניח לזה עד שדברים ישתנו. אחרי התאונה החלטנו להפסיק לשתוק ולהתחיל לעשות. אני נוסעת בכביש הזה על בסיס יומי ואני מפחדת. אני חושבת שהמשאיות לא צריכות לעבור דרך הכביש הזה, זה הכביש היחיד שלנו. המשאיות לעזה צריכות להיכנס מצפון הרצועה, דרך מעבר קרני".

"שהמשאיות יסעו בלילות" 

בכביש 232 נוסעות מאות משאיות המעבירות סחורה אל רצועת עזה. מאז סגירת מעבר קרני, ב־2011, מעבר כרם שלום הוא המעבר היחיד דרכו מועברות סחורות מישראל לרצועת עזה, מה שאומר שכל הסחורה שנכנסת לעזה - מזון, בטון, ציוד, דלק, גז, עוברות דרך מועצה אזורית אשכול.
משמעות הדבר היא שיותר מ־400 משאיות ביום נוסעות על כביש 232 בדרך לכרם שלום. אותו הכביש שהוא הדרך היחידה שלנו להגיע לעבודה, לבית הספר, הביתה. אל משאיות אלו מצטרפות המשאיות שמובילות סחורה חקלאית מיישובי המועצה, וכמובן טרקטורים וכלי רכב איטיים שהם חלק מנופו של כל אזור חקלאי. לחברת 'ענבי הנגב' לבדה, שהבסיס הלוגיסטי שלה נמצא סמוך לצומת צוחר ליד המו"פ וגם היא משלחת סחורות למעבר כרם שלום, יש כ־100 משאיות שיוצאות מדי בוקר לכביש 232.
יותר מ־400 משאיות ביום     צילום: תמרה כהן
כמעט כל מי שנוסע בכביש 232 מעיד על הנהיגה הפרועה של המשאיות, שלעתים קרובות נוסעות במהירות מופרזת ואף עוקפות מכוניות פרטיות בצורה מסוכנת. בעשר השנים האחרונות אירעו יותר מ־60 תאונות דרכים על הכביש, מתוכן חמש תאונות קטלניות שגבו את חייהם של שבעה בני אדם.
מועצה אזורית אשכול ניהלה במשך שבע שנים מאבק מול משרדי הממשלה להרחבת הכביש. כזכור, באוגוסט האחרון התבשרנו כי הממשלה החליטה על הרחבת כביש 232 לארבעה מסלולים, מהלך שיתבצע תוך חמש שנים, כלומר עד 2019 תסתיים הרחבת הכביש. בעקבות התאונה הקטלנית הודיע ראש המועצה חיים ילין כי המועצה פועלת לזירוז העבודות להרחבת הכביש כך שיסתיימו תוך שנתיים-שלוש. חיים גם נפגש עם בכירי אגף התנועה במרחב דרום וסיכם עמם על הגברת האכיפה על הכביש, בדגש על מהירות המשאיות, המשקל שהן נושאות ועקיפות מסוכנות שהן נוהגות לבצע. לדברי חיים, חלק מהבעיה נובע מכך שהנהגים ממהרים מפני שהעבודה שלהם נעשית בקבלנות וכדי להספיק להעביר יותר הם 'טסים' על הכביש - לכן הוא סיכם עם משרד הביטחון כי מספר ההובלות של כל משאית יוגבל לשתיים ביום. בפגישה נוספת שקיימו חיים ומשה טל מדקל הוחלט על הקמת מש"ת (משרד תנועה) שיפעל במועצה, במסגרתו יוצב במועצה שוטר באופן קבוע, כולל הפעלת ניידת תנועה משטרתית על הכביש. המש"ת יפעל בסיוע מתנדבים, וכעת מחפשים במועצה מתנדבים שיקחו חלק בתוכנית.
לתושבי אשכול יש רעיונות משלהם לגבי תנועת המשאיות בכביש. חוץ מהעתקת מעבר הסחורות למעבר קרני קוראים התושבים למשטרה לאכוף את חוקי התנועה על המשאיות בכביש, "עד שהכביש יורחב לפחות שתהיה פה ניידת קבועה, שהמשטרה תשים מצלמות" אומרים התושבים. בקבוצת הפייסבוק הועלו אף פתרונות יצירתיים כמו להגביל את תנועת המשאיות בין אחת בלילה לחמש לפנות בוקר. חלק מהתושבים התלוננו כי כשהמשטרה כבר מגיעה לאכוף את חוקי התנועה היא אורבת לנהגים ברכבים פרטיים במקום לעצור את נהגי המשאיות.

איפה המדבקה?

אני עצמי נסעתי החודש מחבל שלום לעין הבשור, וכמו שקורה פעמים רבות לפניי נסעה משאית ומאחוריי נסעה משאית נוספת. המשאית שמאחוריי, שכנראה מהירות הנסיעה לא מצאה חן בעינה, יצאה לעקוף אותי (נסעתי כאמור מאחורי משאית אחרת) ובאמצע העקיפה באה מולה משאית שלישית. נאלצתי לבלום בחוזקה כדי לאפשר למשאית לחזור לנתיב שלנו - אין לי כל רצון שילדיי יישארו יתומים.
  ההפגנה הייתה ספונטנית                                        צילום: תמרה כהן
לאחר שנכנסה המשאית לנסוע לפניי - דקה לפני שהיא עקפה שוב - הפעם את המשאית הראשונה (הנהג ממהר כנראה, אולי הוא מסיע יולדת במשאית שלו...) חיפשתי את המדבקה שאמורה להיות על כל משאית עם מספר הטלפון לתלונות. זו המדבקה שכתוב עליה 'איך אני נוהג', שעל פי חוקי מדינת ישראל חייבת להיות מוצמדת לכל כלי רכב שהוא חלק מצי רכבים. לא הייתה מדבקה.
הרמתי טלפון למשרד התחבורה. ניסיתי לברר למה על המשאיות שנוסעות בכביש 232 לכיוון כרם שלום אין מדבקה כפי שמחייב החוק. "על פי החוק חייבת להיות מדבקה על כל המשאיות", ענו במשרד התחבורה. "אבל אין" אמרתי. "אם אין אז אין לנו דרך לדעת של מי המשאיות" אמרו במשרד. "אבל גם לי אין דרך לדעת. אז מה עושים?". "אפשר לרשום את מספר הרישוי של המשאית ולפנות אלינו". קלי קלות.
אז אם אתם נוסעים אחרי משאית שאין לה מדבקת 'איך אני נוהג' רשמו את המספר שלה והעבירו אלינו לעיתון, אנחנו נדאג להעביר את זה למשרד התחבורה. ועד שיורחב כביש 232 ועד שתפחת תנועת המשאיות עליו אולי נראה לפחות משאיות עם מדבקה.

עדכונים והודעות על הפעילות בנושא כביש 232 בקבוצת הפייסבוק "תושבי אשכול עוצרים את הפקרות כביש 232"