יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

משפחה שכזאת - משפחת ארז מקיבוץ סופה

יעל, בת 51, מורה לחינוך מיוחד, מחנכת ומורה לגיאוגרפיה בכיתות ז'- יב' בתיכון 'נופי הבשור'.
אופיר, בן 49, פקח איכות הסביבה במועצה האזורית אשכול.
דן, בן 18, סיים לפני חודש את לימודיו ב'נופי הבשור'. לקראת גיוס לצבא.
עדו, בן 12, סיים לאחרונה את בית הספר היסודי 'ניצני אשכול' ועולה בשנה הבאה ל'נופי הבשור'.

משפחת ארז מתגוררת בקיבוץ סופה מאז שנת 1999, "כשעוד היה שקט, ללא קסאמים וצבע אדום".
בצבא אופיר היה מ"פ בנחל ויעל הייתה חיילת במודיעין.
הפגישה: אופיר ויעל הכירו כשעבדו יחדיו בחברה להגנת הטבע, התאהבו והחליטו להינשא. 
סדר יום: הראשון לקום במשפחה הוא אופיר. ב-07:00 הוא כבר בעבודה, חוזר הביתה בין 15:00 ל-16:00 ויוצא לעבודה נוספת במפעל כימדע. יעל יוצאת לעבודתה בבית הספר בסביבות השעה 7:30 וחוזרת בסביבות 16:00. הילדים יוצאים לבית הספר עם ההסעות. המשפחה מתכנסת שנית סביב ארוחת הערב בסביבות השעה 19:00. למשפחת ארז יש החלטה לפיה תמיד מישהו מהם יהיה נוכח בבית עם הבן הצעיר.
איך מבלים: הבילוי המועדף על המשפחה הוא טיולים של מיטיבי לכת. הם מטיילים לבד, עם חברים מהקיבוץ או עם המשפחה המורחבת. לאחרונה חזרו משבועיים טיול קרוונים בצפון אטליה, היישר למבצע צוק איתן.
תחביבים: למשפחת ארז מגוון רחב של תחביבים, דן הוא מוזיקאי, מנגן בחצוצרה, פסנתר, מפוחית פה וגיטרות. עידו אמן וחובב כדורסל. יעל מנחה קבוצות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. יעל: "לאופיר לא נשאר זמן להרבה תחביבים".
אוהבים לראות בטלוויזיה: המשפחה כולה אוהבת לצפות במשחקי כדורסל. 
חלום משפחתי: "לחיות בשקט. שלא יהיו קסאמים ולא מנהרות ושאפשר יהיה לגדל ילדים בשקט".
תובנה לחיים: חייה ותן לחיות.
איפה אתם במבצע 'צוק איתן': אופיר ממלא תפקיד במועצה ולכן נשאר בבית. דן גם הוא נשאר בקיבוץ, ורק לאחרונה יצא להפגה עם חברתו. יעל ועידו בקיבוץ משאבי שדה עד יעבור זעם. יעל: "אני מבקשת לשלוח מכאן תודה ענקית לחברי קיבוץ משאבי שדה שמארחים אותנו ועוד רבים מתושבי הדרום ברוחב לב".
 עפרה בן נתן

יום שני, 11 באוגוסט 2014

יומן לחימה / שחר בן דור

נוסע בכבישי המועצה, משימה לא פשוטה בימים אלו. עין אחת על הכביש, עין שנייה על השמים. מרגיש כמו ענת עצמון... בכל נסיעה רגילה שלה.
אם ייצא משהו טוב מהמלחמה הזאת, זה שהחברים במרכז סוף סוף מאמינים לי שיש דבר כזה מועצה אזורית אשכול. הם עדיין לא סגורים לגמרי על השם, הם עדיין אומרים לי "שמענו שהיה צבע אדום במשעול... בכחול... בנווה טחורים... במדרונות שושנה... במעלה פיטמה... בשלבקת חוגרת... ביזיזים... בכרם חנין זועבי ...בשדה אשכים...".
ואז אני אומר להם "באשכול"! ואז הם אומרים לי "בדיוק שם".
אבל אם יש מקום שאני הכי גאה בו להיות תושב אשכול זה במקומות שנותנים הטבות. שם אני ניגש לקופה בגאווה, שולף את התעודת תושב אשכול שלי ואומר לה. "אני מאשכול גברת, הכי קרבי שיש, לא כמו הג'ובניקים מבאר-שבע, אשדוד ואשקלון. מאשכול אנחנו... במנהרה הגענו לפה...".
ובדרך כלל הבחורה בקופה, שהכי רחוק שהיא הגיעה זה לרמת-גן, לוקחת את התעודה, רואה שכתוב "עין הבשור" ואומרת לי "בסדר גמור", שהפירוש של זה הוא בעצם "ראיתי את שם המקום... אין לי מושג איפה זה, אז כנראה שזה בסדר".
בדרך חזרה אני שומע ברדיו שחשפו מנהרה שהגיעה עד לחדר אוכל בקיבוץ במועצה. ואני אומר לעצמי "איזה מזל גדול שחשפו את המנהרה הזאת"... לא לנו, מזל לחמאס. כי ברגע שהמחבלים היו יוצאים בחדר האוכל ישר היו משבצים אותם לתורנות מטבח ואז הם היו מקללים את היום שבחרו להיות מחבלים. מצד שני יתרון לנו, אולי סוף סוף האוכל בקיבוץ יהיה גם קצת חריף...
ממשיך לנסוע, פתאום הטלפון במכונית מצלצל, על הקו חברים שלי מתל-אביב "שמענו שנפל טיל בחרגול... בגבעול.... במעלה קרחות... בנווה אולקוס"... "באשכוווול! באשכוווול!" אני צועק עליהם... מה כל כך מסובך להגיד אשכול?! מנתק את הטלפון ומתקשר לגלגל"צ לתזמן רבע שעה בין המרגמה בבארי למרגמה במגן.
כמעט מגיע הביתה, שוקל לעצור לקנות משהו ביילו, ביום רגיל יילו נחשב כחנות נוחות... לא במלחמה. אני נכנס פנימה וכל החנות מפוצצת בחיילים ובשני בדואים ששולחים לוטו. אני עומד שעה בתור, מרגיש כמו באוהל אב"כ... ואז שוב עולה השאלה למה דווקא בחולצה של החיילים יש חור בבית שחי? הרי שם זה מוקד הבעיה... שיעשו לי חור בית שחי – אני הגעתי מהמזגן באוטו. סןף סוף מגיע תורי, מניח את הקולה ואת הטילון מגנום שקניתי,
המוכר מציע לי M-16 בחמישה שקלים, משחה לשפשפת בשישה שקלים ונגמ"ש בעשרה שקלים. אני מסרב בנימוס וחוזר לאוטו.
עוד רגע אני כבר בבית, כבר מהרחוב אני מריח ריחות טובים של בישולים, נכנס הביתה, רואה את אשתי עובדת במרץ במטבח, כל השיש והשולחן מלאים בשניצלים, קוסקוס, עוגות, פשטידות, עופות... אני נלחץ לרגע... בודק מהר שלא שכחתי בטעות איזה יום נישואים או יום הולדת. מגלה שלא וניגש רעב וטוב לב לאכול משהו, מנסה לקחת שניצל, וישר חוטף צעקה "אל תיגע, זה לחיילים", אמרתי בסדר, לחיילים, כל הכבוד.  מנסה מהפשטידה..."אל תיגע זה לחיילים", מהקוסקוס..."אל תיגע זה לחיילים"... מהעוגה... "אל תיגע זה לחיילים"... מיואש התחלתי לפתוח את הטילון שקניתי... "אל תיגע זה לחיילים"... אבל זה אני קניתי עכשיו ביילו..."קנית לחיילים זה שלהם".
בקיצור אני שבועיים כבר לא אוכל כלום, אם כבר אשתי טבחית בצה"ל לפחות שתעשה שבוע שבוע... שגם אני אוכל משהו. בכלל אני לא מבין מתי בדיוק המשפט "הפרחים לצה"ל" התחלף במשפט "השניצל לצה"ל"?
למה אני צריך לעלות על המדי מילואים שלי רק בשביל לקבל עוף בבית?
ואני אומר לכם שבסוף כל זה ישחק לרעתנו, אנחנו כל הזמן נותנים לחיילים אוכל.. עד שבסוף הם לא יוכלו להיכנס למנהרות ולפוצץ אותן.
מה שבטוח, המרוויחה הגדולה בסוף המלחמה היא לא ישראל ולא החמאס,  המרוויחה הגדולה היא "שומרי משקל" שכולם ילכו אליה יום אחרי שהכל ייגמר.
הטלפון מצלצל, זה שוב החברים מהמרכז. "שמענו שנפל טיל בחרדון... בגדעון... בנווה נוד... במעלה גויאבות...".
לא, דווקא הפעם לא נפל פה כלום...
אה... רגע... נראה לי שזה מגיע אלינו... הצילווו...

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

הקייטנה חייבת להימשך

כשמשרד החינוך יזם את 'בתי הספר של החופש הגדול' אף אחד לא העלה בדעתו שהפרויקט המיוחד יפעל בבית הספר 'יובלי הבשור' תחת אזעקות צבע אדום ואיומי קסאמים. מרסלה קביטקה סיפרה ל-232 על שלושת השבועות המאתגרים שעברו עליה ועל צוות בית הספר עפרה בן נתן

ב'יובלי הבשור' תכננו את שלושת השבועות האלו באופן מדויק. משחק, יצירה, נסיעות ומופעים – כמו שקייטנה צריכה להיות. הם לא תכננו קסאמים וקולות תותחים, אך כשאלו התחילו לא היה בכך כדי לעצור את 'בית הספר של החופש הגדול'. צוות בית הספר שהפעיל את הקייטנה מצא עצמו מתמודד עם אתגרים שלא ציפה להם – ויכל לכולם. 'בית הספר של החופש הגדול' הסתיים  בשבוע שעבר בהצלחה רבה, ורשם לזכותו ילדים שמחים והורים מרוצים, למרות המצב הביטחוני הקשה.
משרד החינוך פתח השנה בפרויקט יוצא דופן, במסגרתו נמשכה הפעילות החינוכית עבור תלמידי כיתות א'-ב' גם במהלך שלושת השבועות הראשונים של החופש הגדול. בשנים הבאות אמורה התוכנית להתרחב לכיתות ג'-ד' ובהמשך גם לגנים ולכיתות ה'. בית הספר 'יובלי הבשור' היה אחד מבתי ספר שהשתתפו בתוכנית, שעלתה כ-300 שקלים לילד בלבד. מרסלה קביטקה, מנהלת בית הספר, סיפרה איך הכל התחיל, ומה קרה כשמבצע 'צוק איתן' נכנס לתמונה.
"בחודש אפריל פרסם משרד החינוך את היוזמה להמשך הפעילות החינוכית במהלך החופש הגדול, בתוך בתי הספר", מספרת מרסלה. "אחרי היערכות וחשיבה החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט ולהציע לאנשי הצוות שלי להצטרף אליי, מתוך אמונה כי תכנית שתנוהל ותופעל על ידי כוחות מתוך בית הספר תעודד את התלמידים וההורים לקחת בה חלק ולהירשם. הרבה מורות הביעו עניין להשתתף בפרויקט, ובסופו של דבר גובש צוות של שש מחנכות ושלוש מדריכות תושבות האזור".
היו הרבה נרשמים?
"מתוך 185 תלמידי א'-ב' הלומדים ב'יובלי הבשור' נרשמו 153. אליהם הצטרפו עוד שלושה תלמידים המתגוררים בתחום המועצה אך לומדים בבתי ספר אחרים בהם התכנית לא פועלת השנה".
"מבחינת התכנים", מספרת מרסלה, "משרד החינוך קבע מסגרת כללית ונתן לבתי הספר חופש פעולה לבנות מערך בהתאם לתפיסה החינוכית המתאימה להם. צוות בית הספר ישב לאורך כל חודש יוני ובנה תכנית עשירה שכללה גם הרבה עשייה, יצירה, משחק, התנסות בתחומי עניין שונים, נסיעות ומופעים".


חייבים להמשיך

התכנית 'בית הספר של החופש הגדול' תוכננה לפעול בשבועות הראשונים של חופשת הקיץ, מה-1 ביולי ועד 21 ביולי. איש לא ידע כי יהיו אלו ימים סוערים כל כך מבחינה ביטחונית. "לצערנו, עם פתיחת התכנית התחילה ההסלמה במצב הביטחוני. חוסר הוודאות היה גדול, והעלינו חששות רבים לגבי אופן והמשך הקייטנה. היה ברור כי הפעלת התכנית בתנאים של ירי מתמיד וסיכון מחייבת התאמות ושינויים. כל יום, ואף כמה פעמים ביום, התקיים דיון במועצה בנוגע למצב הביטחוני והתקבלו החלטות בנוגע לפעילות הילדים. הצוות החינוכי ישב בכל סוף של יום לתכנן כיצד להתאים את הפעילויות ליום שלמחרת. התכנית המקורית שונתה ובמקומה יצרנו תכנית אחרת שכללה הרבה מאד הפגה, כיף, משחק ואינטראקציות חברתיות".
הילדים המשיכו לבוא?
"ככל שהמבצע העמיק ראינו ירידה במספר הילדים שהשתתפו בתכנית, אך למרות הפחדים, הימים והלילות הקשים שעברו על הילדים, על ההורים ועל הצוות, ראינו כי רוב התלמידים ממשיכים להגיע לבית הספר. בשבוע השני לתכנית, כשהמצב הביטחוני היה קשה במיוחד ביישובי אשכול, מספר הילדים נע סביב ה-80 ילדים בממוצע, מספר שהדהים אותנו. קיבלנו המון שיחות טלפון מהורים שביקשו לחזק, להודות ולספר כמה הילדים חוזרים הביתה מלאים בחוויות וסיפורים על מה שהם עושים בקייטנה והבנו כי למרות המצב והחששות, חייבים להמשיך ולקיים את הפעילות. הבנו כי תרומתנו למערך חשובה וכי שמירה על השגרה, קשה ככל שהיא, שומרת על הילדים ועל תחושת הביטחון שלהם".


קסאם ליד האוטובוס

מספר ימים לאחר תחילת מבצע 'צוק איתן' החליטה מרסלה להעביר את הפעילות ל'נופי הבשור' הממוגן, על מנת לקיים את הפעילות בסביבה יותר נינוחה ובטוחה. "צוות 'נופי הבשור' קיבל אותנו בזרועות פתוחות, הם חיבקו אותנו מהרגע הראשון ונכחו בפועל, במחשבה ובחשיבה, בדאגה ובאכפתיות, בכל רגע שהתארחנו אצלם. כל הצוות, וזמירה בראשו, צוות המנהלה, העובדים והמשק עמדו לצדנו ולרשותנו ואפשרו לנו להמשיך בתכנית. הם גם התאימו עצמם לצרכים שלנו ועשו זאת עם חיוך רחב על הפנים ועל כך נתונה הערכתי.
"מבחינתנו, המעבר ל'נופי הבשור' הצריך שינוי נוסף בתכנית הקייטנה, כי כל הפעילויות שקשורות לאיכות הסביבה וטיפוח החצר הבית ספרית שתוכננו  ל'יובלי הבשור' לא יכלו להתקיים. יחד עם זאת, השכבות הממוגנות של בית הספר אפשרו למורות לקיים הרבה פעילויות אחרות, בלי אלמנט הלחץ שגורמת הריצה לממ"ד בעת 'צבע אדום'.
"הנושא הכי בעייתי מבחינתנו היה נושא ההסעות. גם כשהילדים היו מוגנים בתוך בית הספר ידענו כי ההסעות מהוות סוגיה בעייתית ומלחיצה במיוחד. בימים הראשונים ניסינו מספר דרכים ובדקנו כל יום את עצמנו על מנת לשפר את אופן הפיזורים עד שהגענו למודל של הוצאה הדרגתית ובטוחה של כלל התלמידים. כל אוטובוס זכה בליווי צמוד של שני חיילים אשר ליוו את הילדים מהכיתה ועד ליישוב. אנרגיה רבה הוקדשה לכל האופרציה: דרכי הגעה, הפיזורים והמלווים. התחלנו עם אפס מלווים ובסוף היה לנו ליווי בכל קו וקו. לצערנו, באחד הימים חווינו אירוע קשה של נפילת רקטה בזמן פיזור התלמידים, בעת העלייה לאוטובוסים. למרבה המזל בעת האירוע נכחו במקום כ-30 מבוגרים - חיילים, אנשי חינוך, חוסן וביטחון של המועצה, כל הצוות החינוכי וצוות המנהלה שלנו ושל 'נופי הבשור' - וכולם עזרו לנו לנהל ולהכיל את האירוע, שנגמר בלא נפגעים".


רוקדים עם חיילים

מרסלה מספרת שבעקבות 'צוק איתן' שולבו בתוכנית הקייטנה מופעים והפעלות שתרמו אנשים ועמותות מכל הארץ. "התלמידים נהנו מסדנאות בתנועה, מחול ואמנויות, מהפעלות במוזיקה, ספורט, שחמט, זומבה, עץ ועוד הרבה תחומים אחרים. חלק מהפעילויות הוזמנו מראש אך חלק גדול בזכות רוח התנדבותית יוצאת דופן שגילו אנשי הקהילה כלפי התלמידים, והודות לעבודה המאומצת ושיתוף פעולה אדיר שהיה לנו עם מכלול החינוך ומכלול האוכלוסייה במועצה, שפעלו ללא הרף על מנת להביא אלינו הופעות ואטרקציות".
"מבחינת כוח אדם תוגברנו באופן רציני על ידי מתנדבים ובעיקר על ידי חיילי מילואים מצוות חילוץ והצלה של פיקוד העורף, שעשו מעל ומעבר כדי להנעים את שהותם של הילדים בבית הספר. החיילים רקדו, הפעילו, ושיחקו עם הילדים, ועצם נוכחותם בבית הספר נתנה תחושת ביטחון והרגיעה מאד את כולם.
"לאורך כל הפעילות עבדנו במקביל ובשיתוף פעולה עם אנשי טיפול אשר עמדו לרשות בית הספר וההורים ונתנו מענה וסיוע בהתאם לצורך. הבאנו לבית הספר סדנאות ומופעים הקשורים לחוסן קהילתי ואישי במטרה לתת לילדים כלים להתמודדות עם מצבי הלחץ. צוות היועצות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ליוו אותנו במהלך כל התקופה וסייעו גם להורים שנזקקו לכך".


הגיבורות האמיתיות

איך את מסכמת את החודש האחרון?
"מבחינתי, ההתנסות 'בבית הספר של החופש הגדול' הייתה חוויה מיוחדת במינה בה התאפשר לי לעבוד עם הצוות, לפגוש תלמידים והורים בסיטואציה שונה לגמרי מהיום-יום החינוכי הבית ספרי. קשה להפריד בין חוויה זו לבין המציאות אליה נקלענו בקיץ הזה. אמנם, החוויה היא קשה, האחריות עצומה והדאגות רבות אך יחד עם זאת, כל ההתנהלות הייתה המיוחדת הפגישה אותי עם פאן אחר, חיובי ויפה שלא רואים אותו ביום יום.
"יש שני דברים שאני מבקשת לציין. הראשון הוא הצוות שלי - המורות, נשים מדהימות שהתגייסו למשימה ומצאו עצמן לוקחות אחריות במצב בלתי שפוי על חייהם ונפשם של תלמידיהן. הן הגיעו יום-יום לעבודה אחרי לילות ללא שינה, דואגות, עוזבות את הבית, את הבעלים והילדים הפרטיים ומתפקדות בצורה מעוררת השראה. הן פשוט הגיבורות האמתיות של המערכה. כמוהן, גם צוות המנהלה המסור של 'יובלי הבשור' שהתרוצץ יום יום בין יובלי לנופי והמשיך לעבוד בבית הספר ועזר לנו "בשלט רחוק" להפעיל את הקייטנה.  הדבר השני, הוא הסולידריות הקיימת בתוך אגף החינוך, תחושת הבית בתוך 'נופי הבשור', הדאגה של כולם, הרצון לעזור, המחויבות של כל העוסקים במלאכה לילדים רגשה אותי ונתנה לי הרבה כוח".
ומה הילדים אומרים?
"הילדים מגיעים יום יום לפעילות, מחייכים, רוקדים, שרים ונהנים. למרות הקסאמים, למרות האזעקות, למרות הפחדים ולמרות המציאות ההזויה בתוכה הם חיים. יש ילדים ששאלו למה אין קייטנה בימי שישי? ניתן להבין מזה שככל הנראה עשינו משהו טוב ואני שמחה שלקחתי בו חלק".
ועוד חודש חוזרים ללימודים...
"נכון. הרבה משימות עומדות לפנינו ומחכות שכל הטירוף הזה יעבור: יש בית ספר שצריך להכין לקראת שנת הלימודים הקרובה, יש מורות שצריכות לצאת לחופשה ולמלא מצברים לקראת פתיחת השנה, יש ילדים שחייבים להתאושש רגשית ומנטאלית אחרי החוויות הקשות של הקיץ הזה, יש הורים שחייבים להתחזק לפני שחוזרים לעבודה ולשגרה. אני מקווה שכל אחד בנפרד וכולנו כקהילה נמצא את מקורות הכוח להתמודד עם מה שהמערכה הזו תשאיר אצלנו, אחרי שנחזור לשגרה שמעבר ל- 15 שניות ממרחב מוגן".