יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

אין עשן בלי ריח

ריח העשן הנישא באוויר המועצה הפך לשיגרה, והכל בגלל שריפת פסולת חקלאית. הפתרונות לפינוי לא תמיד מספקים, המועצה מתקשה לאכוף את החוק וכולנו משלמים את המחיר. נגה גדג'

אחת לכמה ימים זה קורה, בדרך כלל בערב או ביום שישי. ריח של עשן מתפשט באוויר, מגיע לכל פינה. תושבי המועצה מגיפים חלונות וממהרים להוריד את הכביסה. מישהו שוב שורף פסולת חקלאית.
"זה נורא", אומרת לנו תושבת חבל שלום, "יכול להיות חודש-חודשיים רגוע ואז זה חוזר. דווקא עכשיו, כשנעים ואפשר לשבת בחוץ, יש שריפות כל כמה ימים. אי אפשר לצאת החוצה, אי אפשר ללכת עם הילדים למגרש משחקים, אי אפשר אפילו לפתוח את החלונות בבית. בכל המושב יש סירחון של פלסטיק שרוף. זה מגעיל, זה לא בריא. העשן נכנס הביתה ואין לאן לברוח".
דיברת על זה עם המועצה?
"כן, מזמן. אמרו לי שבכל פעם שאני מריחה שריפה להתקשר למוקד ולדווח. הרגשתי שהנה הבעיה עומדת להיפתר. התקשרתי המון פעמים ואמרתי גם לאחרים להתקשר, אבל זה לא הפסיק. הגעתי לפגישה במועצה, והצעתי להפיץ לתושבים את האפשרות להתקשר למוקד וגם לשלוח נהלים מסודרים לחקלאים. אבל שום דבר לא השתנה. מבחינתי זו אחריות של המועצה והיא צריכה לפתור את הבעיה - או לתת פתרונות מספקים לחקלאים או לאכוף עליהם את החוק במידה מספקת. העובדה היא שאנחנו נושמים אוויר שריפות. כל מה שאנחנו רוצים זה אוויר נקי".

שורפים בלילה

במדינת ישראל אסורה שריפת פסולת חקלאית בצורה מוחלטת, פרט למקרים שבהם ניתן אישור מיוחד ממשרד החקלאות. האיש שתפקידו לאכוף את החוק באשכול הוא פקח המועצה, אופיר ארז מסופה. אופיר מספר שבתקופת הקיץ הוא מטפל בשריפה או שתיים כל שבוע. "תושב שמריח שריפה יכול וצריך להתקשר למוקד והם מזעיקים אותי. כשאני מגיע למקום השריפה אני נותן דו"ח, ואם השריפה עדיין בוערת אני מעדיף לקרוא למכבי האש כי הקנס שאני יכול לתת הוא 660 שקל, אבל אם מכבי האש מגיעים הם יכולים לחייב בעלות ההזעקה שלהם, שזה הרבה יותר כסף. ובכל זאת יש כאלו שמעדיפים לשלם את הקנס, ורובם מקווים שלא יתפסו אותם. לכן רוב השריפות הן בלילה או בסוף השבוע, הרבה פעמים בימי שישי. גם באתרי הפסולת פורצות לפעמים שריפות, בין אם כתאונה או ספק תאונה. לפעמים גם מגיעים בני מיעוטים ששורפים את אתר הפסולת כדי לחפש ברזלים". 
אופיר מספר שרוב השריפות במועצה הן שריפות בניגוד לחוק, שלא קיבלו אישור. "יש מדי פעם שריפות מאושרות, אבל רוב השריפות במועצה הן שריפות של עבריינים. האישור, אם ניתן, הוא רק לגזם חקלאי, לא לניילונים וללא לשום דבר אחר. אבל  עיקר הבעיה היא בגזם, כי ניילון, פלסטיק, ברזל, קרטון ועץ יש קבלנים שאוספים, בדרך כלל בחינם, כדי להשתמש בחומר". 
אבל לפעמים אנחנו מריחים ניילון שרוף.
"נכון. יש ירידה במספר שריפות הניילון אבל הן בהחלט קיימות, וזה בגלל עצלנות - הקבלן שלוקח את הניילונים לוקח רק אותם, אז החקלאי צריך להפריד את הניילון מהצינורות ומהגזם. יש כאלו שמתעצלים, זורקים גפרור ונגמרה הבעיה".
ומתחילה הבעיה שלנו.
"נכון. צריך להבין שהכל חוזר עלינו, אנחנו אלו שנושמים את מה שנשרף, זה פוגע בנו. בעיקר סובלים בגבולות ובצאלים, כי הרוח אצלנו היא צפונית". 
אז מה עושים?  
"המועצה פועלת בכמה מישורים. אחד מהם הוא חינוך, התחלנו בשנה שעברה תוכנית בגני הילדים, כשהרעיון הוא שהילדים יספרו מה הם עשו בגן, וכך נגיע להורים, גם להורים ששורפים".

"הפתרון הקל"

למה בעצם שורפים פסולת חקלאית? לרוב היישובים במועצה יש מפח"ק (מרכז פסולת חקלאית, אתר פסולת, מה שנקרא פעם 'מזבלה') שאליו אמורים החקלאים לפנות את הפסולת. רובם הגדול אכן עושה את זה, אך לא כולם. 
"יש לאן לקחת את הפסולת", אומר לנו חקלאי מפריגן (החקלאים שהתראיינו לכתבה העדיפו לשמור על עילום שם), "אבל זו התעסקות ועלות. צריך להפריד את הפסולת, להעמיס, להוביל. זה לא דבר פשוט ומי ששורף עושה לעצמו חיים קלים. לפעמים יש לחץ במשק, אתה לא מספיק את העבודה, אין לך מספיק פועלים. אתה אומר 'מה, עכשיו אני אשרוף זמן ועבודה על פינוי?', הכי פשוט זה לשרוף. למשקים הגדולים, המסודרים, יותר קל לפנות ולטפל, לקטנים יותר קשה".   
חקלאי אחר מסביר שמדובר בהתעסקות לא פשוטה. "מדובר בשבע-שמונה נגלות של טרקטור, וצריך להפריד את הפסולת - להביא בנפרד גזם, פלסטיק, קרטון וניילון. בשנים האחרונות יש קבלנים שמפנים את הגזם וזה יותר נוח, אבל עולה 400 שקל למשאית".    
חקלאי מתלמי אליהו מספר שלמושב שלו אין אתר פסולת. "כל חקלאי מוצא לעצמו את הפתרון. בדרך כלל מפנים לאתר של אוהד אבל לא תמיד באוהד מסכימים לקבל ואז יש בעיה. על פי החוק אנחנו אמורים לפנות, אבל לא ממש ברור לאן".     
חקלאי אחר, מתלמי יוסף, אומר  שאצלם יש לאן לפנות את הפסולת ויש לחקלאים פתרונות, אבל הפינוי כרוך בזמן ובכסף, ויש חקלאים שמתעצלים. "יש חקלאים שהשטחים שלהם רחוקים מאתר הפסולת, צריך להקצות לזה טרקטור, תאילנדי, מלגזה. אז יש כאלו ששורפים".
אשכול, 2014

נוסע לחו"ל בל"ג בעומר

יורם עין גדי מיבול מבין את העניין. "אני עצמי חקלאי, ואני מבין את החקלאים. צריך למצוא פתרונות. כרגע הפתרונות הם יקרים והקנס הוא יותר זול. אין פה רעים וטובים אבל הנושא לא מטופל. אין אף אחד שלוקח את זה על עצמו, לא במועצה, לא במשרד החקלאות ולא בשום מקום". 
יורם, תושב שאכפת לו, רודף אחרי האש כבר שנים. הוא פועל על מנת לצמצם את בעיית השריפות, אך לא מוצא לצערו מספיק היענות מצד הגורמים האחראים: "בעקבות השריפות באזור, ובעיקר בעקבות שריפה שהייתה לפני שנתיים שאחריה שני אנשים פונו לבית חולים, התחלתי לחפש פתרון לבעיה. פניתי למועצה ואחר כך פניתי למשרד להגנת הסביבה. מתברר שיש שני גופים שמטפלים בשריפות - בשריפות חקלאיות מטפל גוף של משרד החקלאות ובשריפות אחרות מטפל גוף של המשרד להגנת הסביבה".
איך אמורים לדעת "של מי" השריפה?
"זו בדיוק הבעיה. באחת השריפות התקשרתי לפקח והוא אומר לי 'אני נמצא כרגע בערד, לך תבדוק מה מקור השריפה, ואז אני אדע אם אני צריך לבוא אליכם או הפקח של הגוף השני'".
מצחיק.
"עצוב. בשלב הזה התחלתי להתקשר לאופיר הפקח של המועצה. אבל הכוח של אופיר מוגבל, קודם כל הוא הפקח היחיד במועצה, לא תמיד הוא יכול להגיע למקום השריפה. שנית, למועצה אין סמכות להטיל קנס בסכום גבוה על השורפים וחקלאי עושה את החשבון: להביא את הפסולת לאתר הפסולת זה אומר יום עבודה של תאילנדי וטרקטור או לשלם לקבלן שמפנה את זה, הרבה יותר קל זה לשרוף. יש חקלאים שאומרים לאופיר בפירוש - 'שווה לי לשלם את הקנס'".
יש פתרונות אחרים חוץ מהובלה למפח"ק?
"יש פתרונות, אבל צריך מישהו שיקדם אותם. לפני שנה ישבתי בפגישה אצל מנהל מחוז דרום במשרד החקלאות, יחד עם בשמת גלין, ליאור קטרי וכל האנשים במשרד החקלאות שיש להם נגיעה לדבר, ונאמר לנו שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות הקציבו כמה מיליונים למציאת פתרון לטיפול בפסולת החקלאית. אבל בינתיים חקלאים זורקים פסולת, וכשהיא מתייבשת מחכים ליום שישי, ושורפים. הכי גרוע זה בל"ג בעומר, כי חקלאים יודעים שיותר קשה לתפוס אותם בחסות כל המדורות. בשנים האחרונות כל ל"ג בעומר אני נוסע לחוץ לארץ".

להשתמש בגזם

את אחד הפתרונות לבעיה מנסה לקדם צביקה גוטליב מעין הבשור, מנהל אתר הפסולת של המושב בשש השנים האחרונות. "האתר שלנו מאוד מסודר, והסוד הוא בפיקוח. אני מפעיל את האתר בשעות קבועות - שלוש שעות ביום, שש פעמים בשבוע, ותחת פיקוח. אין דבר כזה שחקלאי או תאילנדי בא לבד וזורק את הפסולת איפה שמתחשק לו. תמיד יש מישהו שדואג שכל חומר יילך למקומו - הניילונים, הפלסטיק, הקרטון והגזם".
צביקה טוען שהבעיה המרכזית בנושא הפסולת החקלאית היא הגזם. "את הניילון, הפלסטיק, הקרטון אנחנו מעבירים למיחזור. באתר הפסולת נשאר הגזם".
אתם לא מעבירים אותו לאתר דיה? 
"לא, דיה לא מקבלת חומר אורגני".
אז מה עושים איתו? 
"עורמים ורומסים, עורמים ורומסים. נוצרת ערמת גזם שגדלה משנה לשנה. צריך להבין שמדובר בהרבה גזם. אשכול הוא האזור החקלאי עם הכי הרבה חממות ובתי רשת בארץ, יש פה כ-30 אלף דונם חממות, ובכל פעם שיש חילוף של גידול כל דונם חממה מוציא 12 ממ"ק של גזם, מדובר בכמות אדירה, משאיות שלמות".
בשנים האחרונות עובד צביקה על יוזמה לפתרון הבעיה. הרעיון עלה בעקבות קול קורא שהוציאו משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה שהזמינו יזמים להציע פתרונות. "הרעיון שלי הוא לקצוץ את הגזם בתוך החממה. קודם כל זה מוריד את נפח הגזם ב-75%, כך שכבר יש לנו הרבה פחות נפח פסולת. חוץ מזה בגזם המרוסק אפשר להשתמש: באתרי קומפוסט - יש שניים כאלו באשכול - צריכים חומר כזה. היום הם משתמשים בקש, יהיה אפשר להעביר אליהם את הגזם המרוסק. 
"יתרון נוסף נעוץ במניעת מחלות. כשגוררים את הגזם החוצה מהחממה הוא מפזר מחלות לקרקע, וכך קצב התפשטות המחלות בחממה עולה משנה לשנה. גם בגזם שנשאר מחוץ לחממה נוצרות מחלות, שמדביקות את השתילים החדשים. כל זה גורר שימוש מוגבר בחומרי הדברה, כלומר בעיה אקולוגית ובריאותית. בשיטה שאני פיתחתי הקיצוץ נעשה בתוך החממה, וככה אני לא גורר אותו על האדמה".
זה יעלה הרבה כסף?
"לחקלאי זה לא יעלה יותר ואולי אפילו פחות מלהוציא את הגזם ולהוביל לאתר הפסולת, מה שעולה לו היום כ-270 שקל לדונם. זה גם יהיה יותר מהר, החברה שלי תוכל לתת פתרון ל-120-100 דונם ליום". 
נשמע נהדר, למה בעצם אתה מדבר איתי עכשיו במקום לקצוץ?
"גם המשרד להגנת הסביבה חשב שזה נהדר, והמועצות האזוריות רמת נגב והערבה כבר ביקשו שנבוא לקצוץ גם אצלן. הצגתי את הרעיון לראשי המועצה ולאנשי משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה. כולם התלהבו מאוד, אבל זה כבר שלוש שנים תקוע מכל מיני סיבות ביורוקרטיות. מדובר בעלות של שני מיליון שקל לפיתוח - הרבה פחות ממה שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות היו מוכנים להשקיע במציאת פתרון לגזם, ובכל זאת זה עדיין תקוע. כיום מאיר יפרח, סגן ראש המועצה, עוזר לנו לדחוף את זה, ואנחנו מקווים שזה יתקדם. אם יימצא המימון - תוך פחות מחודש העסק יתחיל לעבוד".

לייצר דיאלוג

אבל בינתיים העסק לא עובד, ואנחנו נשארים עם הפסולת והשריפות. טל שמיר מאוהד, חבר ועדת איכות הסביבה של אשכול, מסביר שמדובר קודם כל בנזקים בריאותיים. "הנזק  משריפות, בעיקר שריפות ניילונים הוא נזק נשימתי. כששורפים ניילונים בקרבתנו אנחנו נושמים חומרים רעילים מאוד. זה כמו לשבת על אגזוז של אוטובוס, זה נזק עצום לריאות, במיוחד לילדים, קשישים ואנשים עם אסתמה. גם כששורפים גזם, הרבה פעמים יש על הצמחים שאריות של תפסני פלסטיק וחוטים, וגם הם נשרפים. בנוסף, לקראת סוף הגידול החקלאים משתמשים באדיגן (מתאם סודיום), שהוא חומר רעיל וגם הוא נשרף כששורפים את הצמחים. מבחינת זיהום קרקע, הפלסטיק השרוף נשאר על הקרקע והגשמים מחדירים אותו פנימה ונוצר זיהום של מי תהום. גם בעלי חיים שותים ואוכלים את החומר המורעל ונוצרת הרעלה משנית".
טל מספר שנושא השריפות עולה תדיר בישיבות הוועדה לאיכות הסביבה של המועצה, שחבריה פועלים בהתנדבות מלאה. "צריך להציע לחקלאים חלופה נוחה לטיפול בפסולת", אומר טל, "לפנות את הגזם למפח"ק כרוך בעלויות, שהחקלאי מתקשה לעמוד בהן, אז הוא שורף. אם היה פה מתקן קומפוסט מתקדם כמו שבמועצה חקלאית אמור להיות, הייתה פחות בעיה. אנחנו הופכים את החיים של החקלאי לקשים, וכולנו סובלים מזה".
מה אפשר לעשות?
"יש כל מיני פתרונות. הכי טוב יהיה להשתמש בגזם. יש לדוגמה פתרון של ביו-גז - מכשיר שיודע לקחת צמחים ולהפוך אותם לגז, וככה לייצר אנרגיה ירוקה. מגדלי הפרחים לדוגמה, יוכלו להשתמש לחימום החממות שלהם בגז שייצרו מהגזם של עצמם. הדוגמה שכבר עובדת היא מתקן הקומפוסט ליד רעים, שם קבלן חיצוני קונה מרפתות ולולים חומר אורגני, הופך את זה לקומפוסט ומוכר אותו".
אז מה עושים? 
"המאבק צריך להיות בשלוש חזיתות: חזית אחת היא חזית הסברתית, להסביר למה זה רע. השנייה היא אכיפה, לדווח למוקד או לפקח או למכבי אש ואז מושת על החקלאי קנס. הדרך השלישית היא למצוא אלטרנטיבות, וזו לדעתי אופציה שלא מוצתה - לשבת עם החקלאים ולמצוא פתרונות. חשוב שיהיה דיאלוג - של הרשות מצד אחד, החקלאים מצד שני והקהילה מצד שלישי. כי אנחנו מגדלים פה ילדים ויש פה סכנה בריאותית מהותית".

בעיה ארצית

שאלת הפסולת החקלאית היא כמובן לא רק בעיה שלנו ובכל הארץ מתמודדות מועצות עם הנושא. מנהלת אגף איכות הסביבה במועצה בשמת גלין מספרת שלאחרונה הסתיימה עבודה של משרדי החקלאות והגנת הסביבה שעסקה בנושא הפסולת החקלאית, שהיו גם אצלנו על מנת לעמוד על היקפי הפסולת והאפשרויות לפתרון. בתוכנית הובאו מספר הצעות לפתרון, אך היא טרם אושרה על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים.
"יש להדגיש כי הטיפול בפסולת חקלאית הינו באחריות החקלאי בדומה לפסולת תעשייתית", אומרת בשמת, "על פי חוק חקלאי צריך לפנות את הפסולת למפח"ק, אך עם זאת המועצה מייחסת חשיבות רבה לנושא הפסולת החקלאית ופועלת למתן פתרונות מיטביים לחקלאים".
איזה פתרונות מציעה המועצה לעזרת החקלאי?
"לפני כשלוש שנים אושרה תוכנית אב מועצתית לפסולת חקלאית, ועל פי התוכנית הזו אנחנו מקדמים ומלווים את הפתרונות ברמת היישוב והמועצה. בעקבות התוכנית קיבלנו מהמשרד להגנת הסביבה תקציב לתכנון, הקמה ושדרוג מפח"קים קיימים, וכיום אנחנו נמצאים בשלבי תכנון של שלושה אתרים חדשים ושדרוג של שלושה נוספים, כשלאחרונה הוקם אתר חדש באחד היישובים. לגבי הפלסטיק והניילון -  המועצה חתמה הסכם עם קבלן לפינוי חומרים אלו, והשירות ניתן לחקלאים בחינם. חוץ מהקבלן הזה פועלים במועצה מספר גורמים פרטיים המפנים פלסטיק, ניילון ועוד, וככל שהפינוי עומד בהנחיות המשרד להגנת הסביבה אנו מברכים עליו".
ומה הלאה?
"אנחנו בודקים כמה אפשרויות של טיפול בגזם - למועצה הגיעו מספר יזמים המבקשים להפוך את הגזם לחומר גלם (קומפוסט) או לאנרגיה (ביו-גז). בכל המקרים אנו מברכים את היוזמות ונשמח ללוות את התקדמותן. המועצה שותפה גם בקידום פתרונות ברמה האזורית: לאחרונה הוקמה ועדת היגוי מחוזית לטיפול בפסולת חקלאית ונציגי המועצה משתתפים בדיונים במטרה לקדם את הפתרונות".

דרושה מודעות

ואולי הפתרון הוא בעצם להבין שלכל מעשה יש תוצאה. אחד החקלאים שאיתם דיברנו חושב שהבעיה טמונה בחוסר מודעות. "חקלאים לא מבינים את הנזק שהם גורמים. חקלאי יכול להקפיד לאכול בריא ולעשות ספורט, אבל את הפסולת החקלאית שלו לשרוף ואת חומר ההדברה שנשאר במרסס לפזר על הכביש. בסופו של דבר אנחנו גרים פה וזה פוגע בנו, בבריאות שלנו ובאיכות חיים שלנו. יש בעיה של תרבות חקלאית קלוקלת בארץ וגם במועצה, חקלאים עוד לא הפנימו שתוצרת חקלאית לא זורקים בשטח, כמו שלא זורקים את הזבל של הבית מחוץ לבית. זה עניין של חינוך, והאחריות על זה מוטלת על היישובים, המועצה והמדינה".


בקבוק ליטר וחצי = 50 גרם
יריעת פלסטיק על דונם חממה=200 ק"ג
דונם חממה = 4,000 בקבוקים