יום שני, 11 באוגוסט 2014

יומן לחימה / שחר בן דור

נוסע בכבישי המועצה, משימה לא פשוטה בימים אלו. עין אחת על הכביש, עין שנייה על השמים. מרגיש כמו ענת עצמון... בכל נסיעה רגילה שלה.
אם ייצא משהו טוב מהמלחמה הזאת, זה שהחברים במרכז סוף סוף מאמינים לי שיש דבר כזה מועצה אזורית אשכול. הם עדיין לא סגורים לגמרי על השם, הם עדיין אומרים לי "שמענו שהיה צבע אדום במשעול... בכחול... בנווה טחורים... במדרונות שושנה... במעלה פיטמה... בשלבקת חוגרת... ביזיזים... בכרם חנין זועבי ...בשדה אשכים...".
ואז אני אומר להם "באשכול"! ואז הם אומרים לי "בדיוק שם".
אבל אם יש מקום שאני הכי גאה בו להיות תושב אשכול זה במקומות שנותנים הטבות. שם אני ניגש לקופה בגאווה, שולף את התעודת תושב אשכול שלי ואומר לה. "אני מאשכול גברת, הכי קרבי שיש, לא כמו הג'ובניקים מבאר-שבע, אשדוד ואשקלון. מאשכול אנחנו... במנהרה הגענו לפה...".
ובדרך כלל הבחורה בקופה, שהכי רחוק שהיא הגיעה זה לרמת-גן, לוקחת את התעודה, רואה שכתוב "עין הבשור" ואומרת לי "בסדר גמור", שהפירוש של זה הוא בעצם "ראיתי את שם המקום... אין לי מושג איפה זה, אז כנראה שזה בסדר".
בדרך חזרה אני שומע ברדיו שחשפו מנהרה שהגיעה עד לחדר אוכל בקיבוץ במועצה. ואני אומר לעצמי "איזה מזל גדול שחשפו את המנהרה הזאת"... לא לנו, מזל לחמאס. כי ברגע שהמחבלים היו יוצאים בחדר האוכל ישר היו משבצים אותם לתורנות מטבח ואז הם היו מקללים את היום שבחרו להיות מחבלים. מצד שני יתרון לנו, אולי סוף סוף האוכל בקיבוץ יהיה גם קצת חריף...
ממשיך לנסוע, פתאום הטלפון במכונית מצלצל, על הקו חברים שלי מתל-אביב "שמענו שנפל טיל בחרגול... בגבעול.... במעלה קרחות... בנווה אולקוס"... "באשכוווול! באשכוווול!" אני צועק עליהם... מה כל כך מסובך להגיד אשכול?! מנתק את הטלפון ומתקשר לגלגל"צ לתזמן רבע שעה בין המרגמה בבארי למרגמה במגן.
כמעט מגיע הביתה, שוקל לעצור לקנות משהו ביילו, ביום רגיל יילו נחשב כחנות נוחות... לא במלחמה. אני נכנס פנימה וכל החנות מפוצצת בחיילים ובשני בדואים ששולחים לוטו. אני עומד שעה בתור, מרגיש כמו באוהל אב"כ... ואז שוב עולה השאלה למה דווקא בחולצה של החיילים יש חור בבית שחי? הרי שם זה מוקד הבעיה... שיעשו לי חור בית שחי – אני הגעתי מהמזגן באוטו. סןף סוף מגיע תורי, מניח את הקולה ואת הטילון מגנום שקניתי,
המוכר מציע לי M-16 בחמישה שקלים, משחה לשפשפת בשישה שקלים ונגמ"ש בעשרה שקלים. אני מסרב בנימוס וחוזר לאוטו.
עוד רגע אני כבר בבית, כבר מהרחוב אני מריח ריחות טובים של בישולים, נכנס הביתה, רואה את אשתי עובדת במרץ במטבח, כל השיש והשולחן מלאים בשניצלים, קוסקוס, עוגות, פשטידות, עופות... אני נלחץ לרגע... בודק מהר שלא שכחתי בטעות איזה יום נישואים או יום הולדת. מגלה שלא וניגש רעב וטוב לב לאכול משהו, מנסה לקחת שניצל, וישר חוטף צעקה "אל תיגע, זה לחיילים", אמרתי בסדר, לחיילים, כל הכבוד.  מנסה מהפשטידה..."אל תיגע זה לחיילים", מהקוסקוס..."אל תיגע זה לחיילים"... מהעוגה... "אל תיגע זה לחיילים"... מיואש התחלתי לפתוח את הטילון שקניתי... "אל תיגע זה לחיילים"... אבל זה אני קניתי עכשיו ביילו..."קנית לחיילים זה שלהם".
בקיצור אני שבועיים כבר לא אוכל כלום, אם כבר אשתי טבחית בצה"ל לפחות שתעשה שבוע שבוע... שגם אני אוכל משהו. בכלל אני לא מבין מתי בדיוק המשפט "הפרחים לצה"ל" התחלף במשפט "השניצל לצה"ל"?
למה אני צריך לעלות על המדי מילואים שלי רק בשביל לקבל עוף בבית?
ואני אומר לכם שבסוף כל זה ישחק לרעתנו, אנחנו כל הזמן נותנים לחיילים אוכל.. עד שבסוף הם לא יוכלו להיכנס למנהרות ולפוצץ אותן.
מה שבטוח, המרוויחה הגדולה בסוף המלחמה היא לא ישראל ולא החמאס,  המרוויחה הגדולה היא "שומרי משקל" שכולם ילכו אליה יום אחרי שהכל ייגמר.
הטלפון מצלצל, זה שוב החברים מהמרכז. "שמענו שנפל טיל בחרדון... בגדעון... בנווה נוד... במעלה גויאבות...".
לא, דווקא הפעם לא נפל פה כלום...
אה... רגע... נראה לי שזה מגיע אלינו... הצילווו...

אין תגובות: