הפקה מיוחדת של תיאטרון הנגב מעלה את סיפורם של ניצולי שואה מאשכול באמצעות תלמידים מ'נופי הבשור'. "השארנו בהם קצת מאיתנו" אומרים הניצולים, "ניתנה לנו ההזדמנות להקשיב" אומרים הנערים • עפרה בן נתן
"לפעמים אני שותקת, לא כי אין לי מה לספר אלא כי אין לי למי לספר". עם התחושה הזאת מסתובבים רבים מניצולי השואה, שחרדים שהסיפור הקשה שלהם יפגע בבני משפחתם. התוצאה היא שהסיפור שלא סופר נשאר חבוי בתוכם וקיים חשש שייעלם איתם.את המצב הזה ניסו בתיאטרון הנגב לשנות באמצעות ההצגה 'למרות הכל אנחנו פה'. בהצגה משחקים בני נוער משכבה י"ב ב'נופי הבשור' את סיפור חייהם של ניצולי שואה מאשכול.
דני דניאל מקיבוץ רעים, במאית ההצגה, מספרת שההצגה היא תוצאה של הרצון של תיאטרון הנגב ליצור חיבורים עם הקהילה. הוגי הרעיון פנו ל'נווה אשכול' וכך הגיעו לקהילת הוותיקים ניצולי השואה. את השחקנים הצעירים גייסו ב'נופי הבשור', והפרויקט הוא שיתוף פעולה בין 'תיאטרון הנגב', 'נווה אשכול' ותיכון 'נופי הבשור'.
בזמן העבודה על ההצגה נזכרו הקשישים ניצולי השואה באירועים שהיו קבורים עמוק בתוכם והתחיל תהליך מרגש שבו הם חיים את עברם מחדש. למרות הכל, מספרת דני, מדובר בחבורה אופטימית ומלאת חיים, ולא פעם נשמעים קולות צחוק רמים בחזרות למרות הנושא הקשה. "גם אני יצאתי נשכרת", אומרת דני, "למשמע הסיפורים ששמעתי למדתי להבדיל בין עיקר לטפל, להיות פחות עסוקה בעצמי ויותר במה שמסביבי".
ליהיא אברמוב ממושב ישע, מטפלת בפסיכודרמה, מלווה ותומכת רגשית בכל מי שמשתתף בפרויקט - שחקנים ואנשי צוות. לכולם קשה. "בניצולים קיים רצון עז להשמיע את סיפורם ולהעביר אותו הלאה לדורות הבאים", מספרת ליהיא. "את הכאב אי אפשר להעלים, הוא נוכח תמיד, צריך לתת לו מקום". ליהיא מספרת שהעבודה עם ניצולי השואה העמידה לנוער דברים בפרספקטיבה אחרת. "לנוער ניתנה זכות וכבוד להסתכל להיסטוריה בעיניים ולא דרך דפי הספרים שנלמדים בבית הספר. לניצולים ניתנה ההזדמנות לחוות את רגעי השואה שוב ולשחרר".
לחלק מהמשפחות שיצפו בהצגה זאת תהיה חשיפה ראשונה לסיפורים. הניצולים רצו להגן על בני משפחתם ולא שיתפו אותם בזיכרונות הקשים. עכשיו הם מבקשים "גרדו לנו בפצעים, אנחנו רוצים לספר את סיפורינו".
 |
| משתתפי ההצגה |
חיבור נפלא
חיבור נפלא רחל שחר בת 78 מקיבוץ מגן מספרת על הזיכרונות הרעים מהמלחמה שחזרו לפקוד אותה ואיך לאחר חצי שנה של עבודה היא מרגישה כבר הקלה ותחושה של שחרור. "בני הנוער שעובדים איתנו על ההצגה הם פשוט נהדרים", אומרת רחל, "חשוב לנו מאוד להעביר את הסיפור שלנו לדור השלישי. אני רוצה שיזכרו אותנו גם אחרי שיסיימו את בית הספר ואני רוצה שיבינו כמה חשוב לכולנו לחיות בארץ ישראל".לייזר בליט בן 78 מקיבוץ אורים מספר על חיבור נפלא עם בני הנוער, "הם צריכים לשחק אותנו", הוא מסביר, "וזאת מעמסה לא קטנה. הסיפור שלנו יישאר איתם ויהפוך להיות חלק מהם, השארנו בהם קצת מאיתנו". לייזר מספר על תהליך העבודה על ההצגה: "פגשתי אנשים נפלאים בני גילי, ישבנו ביחד חצי שנה, שמענו סיפורים וסיפרנו את סיפורנו. הייתה לנו הזדמנות לחלוק ולהיזכר ביחד. אנחנו קבוצה עכשיו".
עידן המאירי, בת 17 וחצי מקיבוץ רעים מספרת שההשתתפות בהצגה מביאה לה בעיקר גאווה. "אני גאה בהם ששרדו את השואה, הגיעו לישראל ובנו בה בית. אני אוהבת כל אחד ואחת מהם. כשליהיא ואריה הגיעו לבית הספר לגייס תלמידים להצגה בדיוק חזרנו מהמסע לפולין והנושא היה מאוד טרי אצלנו. נושא השואה מעניין אותי ואני מחוברת לתיאטרון דרך השתתפותי בתיאטרון 'השפם' של יעקב אמסלם".
 |
| מתוך החזרות |
החיבור המיוחד שנוצר בין בני הנוער לניצולי השואה מעורר השתאות. יופיו של הפרויקט וחשיבותו מחממים את הלב, ולא נותר אלא לקרוא מעל דפי העיתון לכל תושבי אשכול לבוא לחזות בהצגה, זאת פנינה נדירה בהחלט.
