יום שלישי, 1 ביולי 2014

בבית

חולים סופניים רבים בוחרים למות בבית, במקום המוכר והאהוב, עם קרוביהם ומשפחתם. 'הוספיס בית' אפשרי גם באשכול, הודות לאיריס חיים משדה ניצן שמאפשרת לחולים לסיים את חייהם בכבוד, בשלווה ובבית • נגה גדג'

כשאנשים במועצה רואים את איריס חיים משדה ניצן מסתובבת אצלם ביישוב, הם יודעים שזה סימן שמשפחה נוספת מתמודדת בבית עם פרידה מאדם קרוב. "אין לי בעיה עם התדמית", אומרת איריס, "נהפוך הוא, הם מבינים למה אני שם ואני מבינה שהם מבינים. אני מרגישה גאווה מקצועית ואנושית אדירה". איריס היא אחות ואחראית קשרי קהילה בדרום בהוספיס של צבר רפואה (לשעבר מרפאות צבר), ארגון שמלווה חולים סופניים שבחרו לסיים את חייהם בבית.
'הוספיס בית' משלב טיפול רפואי, סיעודי ורגשי לחולה ומשפחתו. השירות כולל רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים המגיעים לביתו של החולה ומעניקים טיפול וליווי לו ולמשפחתו. השירות ניתן לחברי כל קופות החולים, ללא צורך בביטוח משלים.
בשנתיים האחרונות ליוותה 'צבר' כ־15 חולים סופניים באשכול (כ־3,000 בישראל), ואיריס מספרת שבכל רגע יש במועצה שניים-שלושה חולים בהוספיס בית. "עד לפני שש שנים לא הייתה לחולה אופציה למות בבית. חולים סיימו את חייהם או בבית החולים, או במוסדות גריאטריים או באחד משני ההוספיסים האשפוזיים הקיימים בארץ - בתל השומר ובהר הצופים. ב־2008 יצאה הנחיה של משרד הבריאות שהורתה לכל קופות החולים לספק שירותי רפואה תומכת לחולים הלוקים במחלות סופניות ובכלל זה לאפשר לחולים שמבקשים למות בבית להוציא לפועל את בקשתם. 'צבר רפואה' קיבלה על עצמה את הזכות לטפל בחולים אלו עבור כל קופות החולים בארץ".
מי יכול להשתמש בשירות שלכם?
"כל חולה המוגדר כחולה הנוטה למות, שסובל ממחלה המאיימת על חייו בטווח של שלושה עד שישה חודשים ואין לה מרפא, יכול לבקש הפניה מקופת החולים להוספיס בית. אנחנו מגיעים לכל מקום בארץ, איפה שהחולה גר – לשם נגיע. יש לנו חולים גם בפזורה הבדואית ואנחנו מגיעים לאוהלים הכי נידחים".
מה בעצם אתם עושים? 
"אנחנו מאפשרים לחולים סופניים לסיים את החיים בצורה מכובדת. בלי התערבויות, דקירות ובדיקות מיותרות. במצב של שלווה. אנחנו מעניקים טיפול תומך שמטרתו למנוע או להפחית את הסבל הכרוך בתקופה שלפני המוות. וכמובן שאנחנו גם נותנים תמיכה נפשית באמצעות עובדים סוציאליים – גם לחולה וגם למשפחה שלו. הדגש העיקרי הוא לאפשר שליטה מירבית בתסמינים הפיזיים על מנת שהחולה ומשפחתו יהיו פנויים לדבר החשוב ביותר והוא ׳סגירת מעגלים׳, לאפשר לחולים פרידה הכי טובה משלב זה של החיים.
"השירות מבוסס על כך שתהיה בבית החולה משפחה תומכת. הצוות שלנו מגיע מספר פעמים בשבוע, וזמינים טלפונית 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. במידת הצורך כמובן שבאים יותר, בדרך כלל לקראת הסוף הביקורים תכופים יותר".

הקלה ולא הצלה

איריס, בת 48, נשואה לרביב, בן קיבוץ גבולות, ואמא לשלושה ילדים, בני 22, 19 ו־12. לאחר 20 שנה בגבולות עברה המשפחה לשדה ניצן, ושם הם חיים בשש השנים האחרונות.
איך הגעת לעבודה בהוספיס בית?
"אני אחות במקצועי. תמיד עבדתי בקהילה. הייתי אחות בצוחר ובאבשלום. לצבר הגעתי לפני שנתיים וחצי, במקרה. מנהלת ההוספיס הציעה לי לטפל במישהי מהמועצה, ואני הסכמתי. אחרי כמה חודשים פנו אליי שוב לטפל בחולים מהאזור, וכך התחילו לפנות אליי באופן קבוע ולבסוף הציעו לי לעבוד אצלם במשרה מלאה. היום אני אחראית קשרי קהילה במחוז דרום וירושלים".
זו עבודה קשה מבחינה נפשית, החשיפה היומיומית למוות? 
"עבורי זה לא קשה. כשאני מגיעה לחולה סובל, מטרתי היא להקל עליו  בכל כלי שיש עמי, כלים  מקצועיים שרכשתי במהלך השנים. אני מגיעה כאחות, כאשת מקצוע. אני מצליחה להקל על החולים ומכאן נובעת תחושת הסיפוק שלי. בנוסף כל החולים שלנו הם סופניים, כך שאני יודעת מראש שהחולה ימות, המטרה אצלנו מוגדרת כהקלה, ולא כהצלה".
איך המשפחה שלך מסתדרת עם העבודה שלך?
"בבית כל הזמן שומעים שיחות על מוות וסבל, אבל המשפחה שלי מתייחסת לזה בטבעיות. כששואלים את הבת שלי, בת 12, מה אמא שלך עושה, היא אומרת ש'אמא שלי עוזרת לאנשים למות בטוב'. היחס שלה מוכיח לי שהעבודה שלי לא פוגעת בילדים, הם יודעים לקבל את מה שאני עושה".
אנחנו חיים במקום קטן, ואת בטח נתקלת במשפחות של חולים שליווית. איך אנשים מגיבים כשהם רואים אותך בסופר, בבריכה?
"אנשים אומרים שלום וממשיכים, לא נעצרים. הם לא רוצים יותר מדי להיזכר. מישהי מהאזור אמרה לי פעם 'בלעדייך לא היינו מצליחים לעמוד בזה, אבל אני לא רוצה להיזכר בזה'. אני מקבלת את זה ומבינה את זה. אני שמחה שיכולתי לעזור להם, אבל כשתפקידי מסתיים אני יוצאת מחייהם".