"חיים ילין תמיד ניצח אותי בחליבה"
אביב הברון, עורך 'המוסף לשבת' של ידיעות אחרונות
איך התחילה הקריירה העיתונאית שלך? "אחרי הצבא הייתי בין העורכים והכותבים בעלון של קיבוץ בארי שנקרא 'תוספתן'. היו לנו כנראה קצת כישרון, תעוזה ומזל: העזנו לשלוח את 'תוספתן' ליצחק בן־נר, שהגיש את התכנית 'נכון לעכשיו' בגלי צה"ל, והוא ציטט בתוכנית קטעים מהעיתון. באותה תקופה גם העיתונאי אמיר אורן, שיש לו קרובים בבארי, נתקל בעלון וסיפר עליו לנחום ברנע, שערך אז את השבועון 'כותרת ראשית'. ברנע גייס אותי ככותב, וכך התחלתי לצעוד בדרך שהביאה אותי עד הלום".
החיים באשכול השפיעו על מי שאתה היום? "ברור שלחינוך הקיבוצי יש משמעות מיוחדת וערך מוסף. לא רק באידיאולוגיה, גם בפרקטיקה. כל עבודה שעסקתי בה בנעוריי - מהרפת, דרך הנגריה עד הדפוס - הוסיפה לי כישורים שמשמשים אותי עד היום. למשל, בזכות ריחות הרפת של פעם אני לא נרתע היום מניחוחות הפוליטיקה, שבה אני מרבה לעסוק כעורך המוסף".
איך העובדה שאתה בן קיבוץ בארי משפיעה על העבודה שלך? "כמי שגדל בעוטף עזה, יישובי האזור הם בשבילי לא רק נקודות על המפה. אני מכיר את האנשים ואת התחושות, והקשר הזה הוליד ביקורים של כתבי המוסף בבארי וסייע להבנת הקושי, מצד אחד, והאומץ, מצד שני, שמאפיינים את תושבי העוטף. ההורים שלי, יחד עם ותיקים אחרים, קיבלו לא פעם ביטוי בעיתון, וכך גם אחותי העובדת הסוציאלית, וכמובן גם חיים ילין, שהיום הוא ראש המועצה אבל אני מכיר אותו עוד מהתקופה
 |
| אביב עם אמו רינה |
ספר על זיכרון מיוחד מילדותך באשכול: "אני זוכר איך כילד, במלחמת ששת הימים, צבענו את חלונות הכיתה בכחול כדי להאפיל אותם מפני המצרים. ואיך במלחמת יום הכיפורים שמענו את רעש הטרקטורים בלילות כשהם חפרו את הקברים בבית העלמין הארעי ליד בארי. חלפו יותר מ־40 שנים, ועדיין יישובי הדרום לא זוכים לשקט ושלווה".
