אין חדש תחת השמש?

הטילים והפצצות שנורים עלינו מעבר לגבול אינם דבר חדש. היישובים הסמוכים לגדר ידעו מאז ומתמיד ימים של קרבות, הפצצות וחדירות. עפרה בן נתן שמעה מיהודה קדם, מוותיקי עין השלושה, על הימים ההם, וחשבה על הזמן הזה

בימים אלו, כאשר החששות וחוסר הוודאות מכרסמים בכולנו, ביקשתי לשוחח עם אחד מוותיקי האזור, מי שהיה כאן כשלמחבלים עוד קראו פדאיונים ובמקום החמאס הפגיזו את האזור המצרים. יהודה קדם, יליד 1931, הגיע לקיבוץ עין השלושה בשנת 1953, כשהכל עוד היה חול וחול והחברים גרו באוהלים. היום, יותר מ-60 שנה לאחר מכן, עין השלושה הוא אחד הישובים המופגזים ביותר במבצע ‘צוק איתן’.
שוחחתי עם יהודה וניסינו יחדיו למצוא את הדומה ואת השונה בין החיים של ראשית התיישבות בנגב לבין חיי התושבים היום. המקום הוא אותו מקום, האדמה אותה האדמה, החלוצים שהקימו את הקיבוץ הזדקנו מעט, יכול להיות שדבר לא השתנה?

"היום החיים יותר קשים". עין השלושה בשנות ה-60                          באדיבות ארנון מייקל

“בימים ההם תנאי החיים והמגורים אמנם היו קשים, אבל לא סבלנו מבחינה ביטחונית כמו שאנחנו סובלים היום”, אומר יהודה. “היום למשל בשעה אחת רצנו חמש פעמים לממ”ד. אסור להתרחק מהממ”ד למרחק של יותר מ-15 שניות וזה מאוד קשה לנהל חיים בצורה כזאת. אז למרות שגרנו פעם באוהלים היום החיים יותר קשים”.
מה דעתך על יחסה של המדינה לקיבוץ אז לעומת היום?
“בימים של ראשית ההתיישבות התנועה הקיבוצית נתפשה בעיני החברה הישראלית ובעיני הממשל כאוונגרד, כוח חלוצי מהפכני שהולך לפני המחנה ומראה את הדרך. כיום השלטון ימני ובעל העדפה בולטת להתנחלויות. אני חווה את יחס השלטון לקיבוץ כיחס מחריד. לא נותנים לנו אישורים לבנות בתים חדשים ומאיימים בהפקעת קרקעות שנמצאות בתת-אכלוס. ‘מאיגרה רמה לבירה עמיקתה’, מהבן המועדף לבן החורג”.
מה בנוגע לסולידריות חברתית בין חברי הקיבוץ, משהו השתנה?
“אני שמח לומר שלדעתי דבר לא השתנה. אז כמו היום אנחנו קיבוץ שיתופי עם בסיס חברתי איתן”.
איך אתה חווה את מבצע ‘צוק איתן’ היום, בתור בעל משפחה, לעומת התחושות והרגשות כשהיית צעיר?

יהודה קדם        צילום: 232

“כשהגעתי לקיבוץ הייתי נשוי טרי בלי ילדים. מאז הבנים שנולדו לנו כבר גדלו ועזבו את הקיבוץ אבל עדיין אני רואה את המשפחות עם הילדים הקטנים וחווה את המצוקה הקשה שלהן. היום למשפחות צעירות החיים הרבה יותר קשים”.

                         “שלוש שנים לאחר שקיבוץ עין השלושה עלה על הקרקע גן הילדים                            הופצץ בארטילריה מצרית ורק בנס 36 ילדים ששהו במקום לא                                  נפגעו. מאז עברו 58 שנה והמחזה חוזר על עצמו בדייקנות מכאיבה”

מה עם המחויבות למדינה, משהו השתנה?
“כשהגענו לקיבוץ היינו קבוצה פטריוטית ואידיאליסטית. באנו כולנו מתנועות נוער וזה החינוך שקיבלנו. היום החומר האנושי שנקלט בקיבוץ מגיע מכל גווני הקשת ומסיבות רבות ושונות אבל באופן כללי הייתי אומר שהחברה האנושית בקיבוץ אז והיום הינה חברה ערכית ומחויבת למדינה”.
לאויב של אז קראו מצרים ופאדיונים, לאויב של היום קוראים חמאס. מה השתנה?
“בגדול מדובר באותו אויב. האויב של היום צמח מתוך האויב של הימים ההם. אמנם יש שלום עם מצרים שהייתה אויבתנו אז אבל אין שלום עם הערבים הפלסטינים. שלוש שנים לאחר שקיבוץ עין השלושה עלה על הקרקע גן הילדים הופצץ בארטילריה מצרית ורק בנס 36 ילדים ששהו במקום לא נפגעו. מאז עברו 58 שנה והמחזה חוזר על עצמו בדייקנות מכאיבה”.

ילדי עין השלושה בשנות ה-60                                                        באדיבות ארנון מייקל

אתה מאמין בשלום?
“יום יבוא והשלום יגיע. לצערי זה לא יקרה בימי חיי. לא אזכה לראותו מגיע. אנחנו כמו עצם בגרון של העם המוסלמי”.
קבוצת המייסדים של נירים, הקיבוץ השכן, טבעה את המשפט האלמותי “לא הטנק ינצח כי אם האדם”, מה המשפט הזה עושה לך?
“מדינת ישראל לחמה מלחמות רבות מעוטרות בניצחונות מפוארים אבל עדיין לא התקדמנו לשלום. מכך אנו למדים שהפתרון לסכסוך לא יכול להיות צבאי אלא רק מדיני. אני חושב שאנחנו צריכים את הטנק לעזרתנו אבל בסופו של יום רק האדם ינצח, לא הנשק.
"למרות חיים שלמים של מלחמות תמיד שאפתי לדו קיום של שלום עם שכנינו הערבים. הייתי רוצה שהמדינה תקדם את תהליך השלום, ערך חיי האדם גדול יותר מערכה של האדמה”. 

אפשר לבקש יותר

דווקא עכשיו, כשחוויות 'צוק איתן' עוד טריות, חשוב שנחזור ונחשוב מה יש לעשות כדי להגן על תושבי הדרום בכלל, ועל תושבי עוטף עזה בפרט, מפני ירי טילים ופצמ"רים

ההתפעלות (המוצדקת) מביצועי 'כיפת ברזל' כמעט השכיחו מהציבור הרחב את העובדה שהמערכת הזאת כלל אינה מגינה עלינו, תושבי הקו הקדמי, ובעצם גם לא נועדה לכך מלכתחילה.
כדי להגן עלינו קיבלנו אמנם חדרי ביטחון, אבל הרי הממ”דים האלה אינם תשובה מספקת למלחמת ההתשה, שהתנהלה באזורנו זמן רב לפני צוק איתן, נמשכה בעוצמה רבה גם במהלכו, ועלולה להתחדש שוב במועד כזה או אחר גם בעתיד. אין ספק שנדרשים עוד אמצעים ודרכים על מנת להגן על תושבי עוטף עזה, ויש לבחון כל אמצעי או דרך בראש פתוח.
באפריל 2010 (וגם קודם לכן) הוצגה פה בעיתון מערכת ה'סקאיגארד' ליירוט טילים, רקטות ופצצות מרגמה, שפותחה על ידי חברת נורת’רופ גרומן האמריקאית. נטען אז שלמרות שהיא נוסתה ועמדה בהצלחה במטלות יירוט בטווחים הקצרים, (שהם התחום שאינו מכוסה על ידי 'כיפת ברזל'), ולמרות שהיא זמינה לייצור וזולה יחסית – התעלמה  מערכת הביטחון מקיומה מסיבות שונות ומשונות. ניתן היה כבר אז, ואפשר גם היום, לאמץ פתרון רב-שכבתי (שעשוי לכלול גם את 'כיפת ברזל' וגם את ה'סקאיגארד') להגנה על עוטף עזה, על הדרום בכלל, ועל כל מדינת ישראל.

השמדה בחמש שניות

מערכת 'סקאיגארד', כמו ה'נאוטילוס' שקדמה לה, מופעלת באמצעות קרני לייזר רבות עוצמה. ה'סקאיגארד' מהירת תגובה מכל קודמותיה, ולכן יעילה בטיפול במספר רב של טילים בו זמנית.
על-פי ביצועי המערכת יש ביכולתה להגן על שמי כל ישראל ולא רק על עוטף עזה. לדעת מומחים בלתי-תלויים היא יכולה אפילו להציג ביצועים טובים מאלה של 'כיפת ברזל'.
הערכתם  של מומחים אלה נשענת על מספר עובדות:
התגובה המהירה של המערכת מסוגלת להגיע להשמדת טיל בתוך כחמש שניות מרגע צאתו לדרך. יכולת זו מקנה אפשרות ליירוט הטיל לפני שהוא מגיע לשמי מדינת ישראל, כשהוא עדיין מעל שטח האויב. בהיעדר ממד עומק קרקעי ברצועת עזה ניתן באמצעות מערכת של שמונה יחידות שפרוסות לאורך הרצועה לכסות את כל שטחה ולמנוע כמעט כליל יציאה של רקטות ופצצות לכל יעד שהוא. זאת בניגוד ל'כיפת ברזל', שבגלל האיטיות היחסית שלה נאלצת להמתין לרקטה עד קרוב לנקודת היעד שלה, מה שמחייב פריסה רחבה ויקרה של מערכות, שכל אחת מהן מגינה רק על השטח שסביבה. לכל ירי יש מחיר, גם לזה של 'סקאיגארד' – אלא שהוא קטן לאין ערוך מטילי 'כיפת ברזל', שמחירם מאלץ את צה"ל לקבוע מראש איזו רקטה תושמד ואיזו לא, בהתאם לסיכויי הפגיעה.

האיום יוסר

השרטוט שמשמאל מציג את הכיסוי המבצעי (טווח 15 ק”מ) של כל אחת משמונה המערכות שתוצבנה סביב רצועת עזה במרחק של כ-1 ק”מ מהגבול (ניתן להציבן מאחורי קפלי-קרקע המצויים באזור, כך שיימנע ירי בכינון ישיר ובקו-ראייה אליהן).
במצב זה כל נקודות השיגור ברצועת עזה נמצאות בתחום הכיסוי של מערכות ה'סקייגארד'. כאשר כל נקודת שיגור ברצועה תכוסה על ידי שתיים עד שלוש מערכות כאלו לפחות. מרביתן תכוסינה על ידי ארבע מערכות.
כל איום, מפצצת מרגמה ועד טיל פאג’ר, שיירה מרצועת עזה – יושמד על ידי מערכת סקייגארד תוך כארבע עד חמש שניות מרגע שיגורו, ברוב המקרים בעודו עדיין מעל שטח הרצועה, ואין זה משנה לאיזה טווח ישוגר – לשדרות, באר-שבע או תל-אביב. בכך יוסר למעשה האיום הבליסטי, על כל סוגיו מיישובי עוטף עזה ומהעיר שדרות.
למערכות ה'סקייגארד' תהיה יכולת רבה ליירוט מטחים. למשל טיל פאג’ר 5 לטווח של כ-75 ק”מ ישהה כ-25 שניות מרגע שיגורו בתוך תחום הכיסוי של מערכת ה'סקייגארד' עד שיצא מהטווח היעיל שלה. במשך זמן זה מערכת 'סקייגארד' אחת תוכל ליירט כ-7-8 איומים (מקסאם ועד פאג’ר) שישוגרו בו-זמנית. שלוש מערכות כאלו, שכאמור מכסות כמעט כל נקודת שיגור, תוכלנה ליירט מטחים של כ-21 עד 24 איומים מיד לאחר שיגורם. אם יהיה מרווח מקובל של כחצי שנייה בין השיגורים – כמות היירוטים תגדל משמעותית.

ומה יהיה עלינו

נשאלת השאלה: האם עלינו – במיוחד עלינו ב'עוטף עזה' – לקבל בשתיקה ובהשלמה את העובדה שהמדינה (מסיבות לא ענייניות) לא מצטיידת לאלתר במערכת הגנה כזאת, שמונעת ביעילות פגיעות בנפש וברכוש, שהיא זמינה ושהפעלתה זולה יחסית?

נוח (נוניק) בן-חיים ונדב לידרור,

 קיבוץ אורים

"פה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי"

ז'הן ברמן נולד בבלגיה אבל בית בשבילו זה אשכול. האב שנפצע בניר-עוז מרסיס פצמ"ר בשעה שהגן בגופו על אשתו ובנו בחר לעלות לישראל ולהקים פה את ביתו. והכל מסיבה אחת – "ציונות", הוא אומר, "קוראים לזה ציונות" • נגה גדג'

תמונותיו של ז'הן ברמן מהיישוב אבשלום גדשו את העיתונים והאתרים לאחר שנפצע מפצמ"ר בעת שגונן בגופו על אשתו ובנו. 'גיבור' כתבו עליו בעיתונים. אבל לא הרבה יודעים שהסיפור המיוחד של ז'הן לא התחיל החודש. ז'הן עלה לישראל לבדו, בגיל 20, התגייס לצה"ל ועבר לגור באשכול. ובית הוא קורא רק למקום הזה, ליד הגבול, איפה שנופלים הקסאמים והפצמ"רים.
עם ז'הן אנחנו מדברים מבית חולים סורוקה, שם הוא מאושפז במחלקת לב-חזה. ב-21 באוגוסט נפצע כאשר הגיע לחגוג יום הולדת לבנו הקטן בגן הילדים בניר-עוז. במקום עוגה ובלונים האירוע הסתיים בדם וצעקות, כאשר פצמ"רים נפלו סמוך לגן הילדים ורסיס אחד פגע בז'הן.  
שלום ז'הן. קודם כל - מה שלומך?
"אני מרגיש יותר טוב... הרופאים אומרים שיצאתי בנס, הרסיס פגע כמה מילימטרים מהעורק הראשי, וגם הריאות לא נפגעו. היה לי מזל גדול. אשתי לידי, מחזקת אותי, ואני מאמין שיהיה טוב".
אני שומעת מהמבטא שלך שלא תמיד חיית בסביבת פצמ"רים.
"נכון. נולדתי בבלגיה, ועליתי לישראל בשנת 2001, בגיל עשרים. סיימתי בבלגיה לימודי עבודה סוציאלית ואמרתי לעצמי 'אני צעיר וזה הזמן לנסות'".
למה בעצם?
"ציונות. זה נשמע מוזר לישראלים כשאומרים את זה, אבל זו הסיבה – ציונות".
גדלת בבית ציוני?
"ממש לא. גדלתי בבית אנטי-ציוני. בגיל 15 התחלתי לחשוב אחרת על דברים וכך הגעתי בעצמי לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. לפני זה הייתי בתנועת נוער לא ציונית ועזבתי אותה. זו היתה בחירה שלי, שהגעתי אליה בעצמי. בשומר הצעיר מצאתי חברים ובית".
ובאיזו מסגרת עלית לארץ?
"עליתי לבדי, בלי מסגרת. הגעתי עם שתי מזוודות ותיק גב ונסעתי במונית מנתב"ג למלון בירושלים. השנה הייתה 2001, ימי האינתיפאדה השנייה, ולא היו הרבה עולים".  
ככה הגעת לישראל? לבד עם שתי מזוודות ותיק?
"כן. לא ידעתי עברית ובקושי אנגלית ונרשמתי למכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי עם ישראלים כי רציתי להשתלב בחברה כמה שיותר מהר, להתנתק מהחוץ-לארציות, מהבלגיות".
וזה הצליח?
"כן. השתלבתי מהר בחברה הישראלית, וההוכחה לכך היא שתוך זמן קצר כבר הייתי מעורב בפיגוע... זה היה בדצמבר בירושלים, ואני הייתי כמה עשרות מטרים מהמחבל המתאבד".
 אז זו לא הפגישה הראשונה שלך עם טרור...
 "כן. אבל כנראה שאני בר מזל. מישהו שעמד ממש מטר ממני חטף כנראה את כל הפגיעה. אני קמתי והוא לא קם. יצאתי מזה בנס. הלכתי הביתה, נסגרתי בתוך החדר ושבועיים ולא דיברתי עם אף אחד. לא דיברתי על זה עם אנשים כמה שנים".


אמרתי לעצמי: "עכשיו הגוף שלי יהיה המגן שלהם". ג'הן ברמן

רק קרבי

זמן קצר אחרי הפיגוע הגיע ז'הן לקיבוץ ניר-עוז. "כשסיימתי את המכינה פניתי ל'שומר הצעיר', אמרתי שאני בוגר תנועה ושאני רוצה להגיע לקיבוץ. רציתי קיבוץ אמיתי, לא מופרט. הם הציעו לי את ניר-עוז. אמרתי 'בסדר, נקפוץ לראות מה זה'. וככה הגעתי לניר-עוז. באתי לסוף שבוע, וקיבלו אותי בחום ובאהבה. אמרתי 'אוקי, זה בשבילי'. ביקשתי להיקלט בקיבוץ וקיבלו אותי. עבדתי בקיבוץ עד הגיוס, כי רציתי גם להתגייס לצה"ל".
איפה שירת?
"רציתי להיות קרבי, רק קרבי, לתרום כמה שאפשר למדינה. כמו כל קיבוצניק טוב התגייסתי לגדוד 50 של הנח"ל. הייתי די מורעל. התגייסתי לצבא רגיל, לא למסגרת של עולים, למרות שהייתי כבר בן 22. בגדוד הייתי נגביסט (נושא מקלע כבד) וכמו הרבה נגביסטים אחרים נדפק לי הגב. בהתחלה הרופא חשב שאני מזייף והמצב החמיר עד שהגעתי לפריצת דיסק. בצבא אמרו לי 'סיימת, תודה רבה', אבל המג"ד של גדוד 50, יאיר ברקת – שעד היום אני מחפש אותו כדי להודות לו - אמר לי 'אתה נשאר לידי' ומצא לי תפקיד בלשכה שלו. ככה נשארתי בגדוד 50 עד הניתוח והמג"ד דאג שאני אקבל את כל הטיפול שמגיע לי. אחרי שניתחו אותי השתחררתי בתור נכה צה"ל".
וחזרת לקיבוץ.
"כן. חזרתי לניר עוז ועבדתי בבית ילדים. בקיבוץ פגשתי את אשתי, ליאורה, שהיא בת ניר-עוז, התאהבנו והתחתנו. היא למדה קונדיטוריה ובשלב מסוים רצינו לצאת קצת לעיר הגדולה. גרנו שלוש שנים בתל אביב ושנה ברמת גן, עד שהגיע הזמן להקים משפחה. החלטנו לחזור לניר-עוז. מבחינתי ניר-עוז היה הבית. היינו הזוג הראשון שחזר לקיבוץ. אחרי כמה חודשים ראינו שחיי הקיבוץ לא כל כך מתאימים לנו ועברנו לעין הבשור. גרנו שם שנה בשכירות ואז קנינו בית באבשלום".
ואיך באבשלום?
"אנחנו מאוד מרוצים. כבר שנתיים וחצי אנחנו פה וזה נהדר. יש פה קהילה נהדרת שבונה את היישוב ואת עצמה וזה כיף. כל שכן הוא עשר. זה יישוב בתחילת דרכו, משפחות צעירות עם ילדים. אני מזמין את כולם לבוא לאבשלום ולראות מה קורה פה. כל מי שמחפש משהו אחר כדאי לו לבוא לאבשלום".

"פעלתי באינסטינקט"

ב-21 באוגוסט היה אמור בנם של ז'הן וליאורה לחגוג יום הולדת 3 בגן הילדים בניר-עוז. "הגענו לגן כדי לחגוג, וכשחנינו ראינו שהילדים משחקים בחצר, בחלק שקרוב לכניסה לגן. כשעמדנו להיכנס התחיל 'צבע אדום' ומטח של רקטות. אשתי מיד רצה לילד שלי ולקחה אותו פנימה. אני ראיתי שהיא איתו והתחלתי להכניס את הילדים לגן יחד עם המטפלות. במשך שתי דקות נפלו בקיבוץ 12 פצמ"רים, מטח מאוד כבד. היה רעש אדיר והילדים בכו וצעקו, אבל המטפלות פעלו בצורה יוצאת מן הכלל. הכל קרה מאוד מהר. במצבים כאלו אין זמן לחשוב - פעלתי באינסטינקט. ראיתי שיש בחוץ עוד מטפלת וילד ודחפתי אותם פנימה. סגרנו את הדלת ואני נשארתי כמה שניות בחוץ כדי לראות שאף ילד לא נשאר בחוץ. כשנכנסתי ראיתי שאשתי יושבת עם הילד על הרצפה, לא רחוק מחלון שהיה פתוח. רציתי להרחיק אותם מהחלון אבל הבנתי שהיא לא יכולה לזוז. אז ניגשתי אליהם וגוננתי עליהם עם הגוף שלי. נישקתי אותה ואמרתי לה 'אל תדאגי, יהיה בסדר'. ואז פגע בי רסיס מאחד החלונות. שמעתי את אשתי צועקת 'הוא פצוע'. הייתי בהכרה כל הזמן וראיתי שאני מדמם הרבה. אחד ההורים הגיע ועצר את הדימום עד שפינו אותי באמבולנס לסורוקה".
נשיא המדינה אמר שאתה גיבור...
"אני לא גיבור... פעלתי על פי אינסטינקטים. במצבים כאלו אתה לא חושב, אתה פשוט פועל. אמרתי לעצמי 'עכשיו הגוף שלי יהיה המגן של אשתי והבן שלי'. וככה היה".
מה יהיה עכשיו?
"אני לא יודע. אבל המצב הזה חייב להיפסק. אנחנו זכאים לחיות כמו כל בני האדם. יש לנו מועצה כל כך יפה, כל כך מדהימה. אבל הפתרון צריך לבוא מלמעלה, ולבוא מהר. כי אנחנו לא יכולים להמשיך ככה עוד הרבה זמן. חייבים להגיע לפתרון מדיני. אני רוצה שיהיה טוב לחיות למען ארצי, לא למות למענה".
נולדת בבלגיה, רחוק מכאן. לא עוברות לך בראש מחשבות של 'מה לי ולכל זה'?
"אני בחרתי לבוא לארץ ואני בוחר להישאר כאן. באף מקום אחר לא יבינו אותי - רק ישראלים מבינים ישראלים אחרים. פה זה העתיד שלי , פה זה המדינה שלי, פה זה הבית שלי וזה יישאר הבית שלי, חמאס או לא חמאס. יצטרכו יותר מפצמ"ר כדי לשבור אותי".