מאחורי הקלעים

מיטל טמסות, מנהלת מחלקת התרבות במועצה, מספרת איך נראה סדר היום שלה, איך היא בוחרת את מופעי התרבות, מה היא חושבת על הקהל באשכול - ומי יופיע כאן ביום העצמאות.

מאיפה את במקור?
"מכפר סבא, ואני גרה כבר עשר שנים באשכול, נשואה לאמיר טמסות ואימא לרותם, זיו ויהלי".

כמה זמן את בתפקיד?
"למחלקת התרבות הגעתי לפני קרוב לארבע שנים. תחילה כמנהלנית ובהמשך זכיתי לשמש כמנהלת התרבות של המועצה".
איך את בוחרת את ה"תרבות"? והאם יש תכנים שאת בהגדרה לא מביאה?
"את התרבות במועצה אנחנו מחלקים למספר קטגוריות: הצגות מבוגרים, שעליהן אמון תיאטרון הנגב, שהקים ועדת רפרטואר שבוחרת את התכנים; מנוי הצגות ילדים, שמכיל הצגות רפרטואריות שעברו אישור של גוף שנקרא "תרבות לישראל", ועובד תחת משרד התרבות. להצגות הילדים אני דואגת להגיע קודם ולבחון את השפה, התוכן, התלבושות, והעלילה. לרוב מגיעים איתי ילדיי, כדי שאקבל משוב מהעיניים שלהם".
ושאר האירועים?
"בהופעות מחול אני פונה לאופיר, מנהלת אולפן המחול, בקונצרטים אני מתייעצת עם רוחמה, מנהלת אולפן המוזיקה, ובהופעות לנוער אני מתייעצת עם נוער מהמועצה ועם מדריכים ממדור נוער. את הטיולים בוחרת לנו דליה חרל"פ, שעל הניסיון שלה אנחנו לא מוותרים, ובהופעות גדולות אנחנו נעזרים בעמותת התיירות". 
מה לגבי ההופעות ביום העצמאות?
"בעבר ניסינו להיעזר בבחירת הקהל וערכנו משאל. עם הזמן למדנו שהדרך הנכונה יותר היא פשוט לגוון ולנסות לפנות כל שנה לסוג שונה של מוזיקה, תוך שמירה על הבאת אמן שמקובל על כמה שיותר אנשים".
האם קיים מינימום של קהל שמתחתיו הצגה או הופעה לא יכולים להתקיים?

"זה מאוד תלוי במופע. לרוב אנחנו משתדלים לא לבטל מופעים. גם כי אנחנו קשורים איתם בחוזה מחייב וגם כדי לא לאכזב את הקהל. במידה וההיענות מאוד מצומצמת והאמן מגלה גמישות, אנחנו מבטלים".
המועצה מסבסדת?
"המועצה מסבסדת אירועים מסוימים כמו יום העצמאות וחוצות אשכול, ודואגת לאחזקת המבנים, שכר העובדים והתקורות שעלותם מאוד גבוהה. האירועים אמורים לממן את עצמם. היום אני בונה תקציב בצורה כזו שחלק מהאירועים שמרוויחים יותר, מממנים את האירועים שלא מכסים את עצמם".
את נוסעת לצפות בהצגות והופעות כחלק מתהליך הבחירה?
"בהחלט, במידה ואני לא מצליחה אני דואגת לשלוח במקומי עמית למקצוע או אדם אחר שעל דעתו אני סומכת".
האם תושבי אשכול הם צרכני תרבות? 
"בהחלט. לתחזק ולהפעיל אולם של למעלה מ-900 מקומות במועצה שכמות התושבים שלה יחסית קטנה, זה הישג גדול. התושבים שלנו מגיעים לאירועים ומפרגנים ליוצרים ולאמנים, שמתפעלים מכמות הקהל, מההתנהגות התרבותית ומהפרגון בסוף המופע. הקהל במועצה יודע לדרוש וגם להעריך תרבות איכותית".
אירועי יום העצמאות מתקרבים, כמה זמן עובדים עליהם? 
"אנחנו מתחילים לעבוד על זה כבר בחודש אוקטובר. הרעיון הוא להזמין את האמנים כמה שיותר מוקדם ובכך לנסות להוריד את המחירים. ערב יום העצמאות - מעבר להפקה האומנותית המושקעת - כולל גם היערכות לוגיסטית מאוד מורכבת".
לסיום, אנחנו סקרנים, את יכולה לגלות לנו מי יופיע ביום העצמאות?
"בהחלט, הערב מתחיל במופע ילדים ונוער של טום יפת, שחקן מהתוכנית "השכונה". הזמר עידן עמדי ואחריו אברהם טל. חוץ מהם יהיו גם מופעי המחול המושקעים של אולפן המוזיקה ושל להקת המחול "איה אשכול". וכמובן מופע הזיקוקים, שהיה כל כך חסר בשנה שעברה".

לא סחבקים, הורים

גם למסיבת פורים האחרונה, שנערכה בשטח נחל אסף, הגיעו חברי סיירת "הורים ערים". מצוידים בג'יפים, ערכות עזרה ראשונה, פק"ל קפה ולבוש חם, ובעיקר בהרבה נסיון ותחושת אחריות, והכול במטרה אחת: להבטיח שבסוף הבילוי כולם ישובו הביתה בשלום. וכשהם בשטח, בני הנוער רגועים: "הסיירת נותנת לנו ביטחון" • יובל רויטמן

יום שלישי, ה-22.3, שעות אחר הצהריים. שני ג'יפים ושני טנדרים נוסעים בשדות. אחרי כמה דקות בשטח, כשעוצרים ומדוממים, אפשר לשמוע את המוזיקה שבוקעת מהרמקולים. כמה עשרות מטרים מתחתינו, באיקליפטוסים הגבוהים שפזורים בערוצו של נחל אסף, עשרות י"בניקים רוקדים במסיבת שטח פורימית. הגענו ליעד. כאן, בשבילי העפר, הג'י.פי.אס והוויז לא רלוונטיים. מה שהוביל אותנו לנקודה זו ההיכרות עם השטח והמודיעין המוקדם שקיבלו חברי הסיירת - "הורים ערים".

לא באים לחנך

בדרך כלל הם פועלים בסופי השבוע. 14 אבות ואימהות מהמועצה, שהחליטו להיות שם בשביל הנוער. כשרוב ההורים יושבים בבית וכוססים ציפורניים בהמתנה לילדיהם שישובו בשלום מהבילוי, חברי הסיירת מסתובבים בין הפאבים, ביישובים ובכבישים. הם מתמקמים במרחק מספיק כדי לא להפריע, אבל עדיין שומרים על קשר עין, למקרה שמשהו ישתבש - ומישהו או מישהי יזדקקו לעזרה.

"המטרה של הסיירת היא לא לחנך, לא לבקר ולא לשפוט", מסביר יאיר בן נתן מתלמי יוסף, שהקים את הסיירת ביחד עם ענת מורד משדה ניצן. בשנה האחרונה הם השניים שמובילים ומרכזים ביחד את פעילות הסיירת. "אנחנו לא באים להלשין. יש לנו נוער נפלא ואיכותי שעסוק במיליון דברים חיוביים ויפים ואנחנו לא רואים צורך לרגל אחריהם. האחריות שלנו היא לשמור עליהם, נטו להיות שם בשבילם".

לדברי ענת מורד, "אנחנו פה כדי להפגין נוכחות הורית משמעותית - כדי לעזור במקרה הצורך ולפקוח עין במקום שבו אין נוכחות של מבוגר. לעתים מתפתחות שיחות עם בני הנוער ועולים נושאים שלא תמיד עולים באינטראקציה עם ההורים בבית. במשך הזמן, לאחר שנבנה האמון של בני הנוער בחברי הסיירת, נוכל לחתור גם לשיח שמכוון למניעת שתייה והתנהגות מסכנת".

השטח מדבר בעד עצמו

המילים מקבלות ביטוי מיידי ומוחשי בשטח, כשהחושך יורד והמסיבה דועכת ומהוואדי מתחילים לעלות חוגגים עייפים שמחפשים דרך לחזור הביתה.  חברי הסיירת מציעים לבוש חם וכוס קפה ועושים נגלות לכביש הסמוך או למועצה, שם ממתינים להם ההורים, שלא יכולים להיכנס במכוניות פרטיות ולא מכירים היטב את השטח. הטרמפ הזה הוא מה שמונע מהחבר'ה הצעירים ללכת את הדרך הזו ברגל בחושך, ומבטיח שיחזרו הביתה בבטחה, וזו בדיוק המטרה של הסיירת.

עושה רושם שבני הנוער למדו להעריך את הרעיון: "תודה רבה שהייתם איתנו", הם אומרים בכנות. כשאני שואל קבוצת נערים שמחכה לרגע שבו נתקפל כדי לנסוע איתנו הביתה, מה דעתם על הסיירת, הם משיבים: "הסיירת נותנת לנו ביטחון".

"אין דבר יותר טוב מזה", אומר יאיר, "אוהבים אותנו. הנוער מקבל אותנו מאוד יפה, כבר הבינו שאנחנו בצד שלהם". אופיר ארז מסופה, פקח איכות הסביבה שגם חבר בסיירת, מחזק את דבריו: "אחרי שניים-שלושה סיורים הם הבינו מה הקטע". 

איך אתם מסבירים את זה?

"עברנו תהליך מאוד רציני של הכשרה. הרצאות על שתייה, עזרה ראשונה, איך לדבר עם נוער ולרכוש אמון ואיך לזהות מצבים מסוימים", אומר יאיר. "ההורים נבחרו ועברו תהליך קבלה ארוך. אנחנו מחפשים הורים

מימין: יאיר בן נתן ותמיר בוקובזה,
במהלך הסיור בנחל אסף, בפורים האחרון.
"המטרה שלנו היא לא לחנך, לא לבקר ולא לשפוט,
האחריות שלנו היא לשמור עליהם, נטו להיות שם בשבילם

שלא מתביישים להגיד שהם הורים. הנוער לא צריך מבוגר שיישב וישתה איתם, אלא מבוגר שיבוא עם ניסיון ויידע להגיד לחבר'ה הצעירים 'עד כאן - עכשיו אני אעזור לך'. שתהיה תקשורת, אבל שלא יהיו סחבקים. זה הבדל מאוד מהותי". 

מענה מציל חיים

אחת מנקודות החוזקה של הסיירת היא שיתוף הפעולה עם חובשי 'איחוד והצלה', שמקנה לה יכולת להעניק מענה מציל חיים. בסיור נוכחים תמיר בוקובזה מתלמי יוסף וגיל רפואה מישע, חובשים מאיחוד והצלה שבאמתחתם תיק רפואי עם ציוד כמו באמבולנס. "יש לנו קשר עם כל הגורמים במועצה", ממשיך יאיר. "אנחנו לא מתערבים בכל מקרה, אלא במקרים קיצוניים שיש סכנת חיים. אם נראה ילד בעילפון, או במצב של הרעלת אלכוהול, נדאג להגיע להורים או למד"א. לא נשאיר ילד בשטח ללא טיפול כשהוא בסכנת חיים".

מה המסר שלכם להורים?

"שהילדים מקבלים אותנו באהבה וברצון ולא נרתעים, וההורים הם דווקא אלו שנרתעים מלבוא ולהתנדב. חשוב שהורים יתנדבו, צריך עוד אנשים, זו פעילות מאוד חשובה". 

רגע לפני שמתקפלים ומוודאים שלכולם יש איך להגיע הביתה, יריב מורד (יבול) חוזר מאחת הנגלות שמח: "הילדים לקחו מספר טלפון של הסיירת. אמרו כל הכבוד". 

אבשלום הלב של חבל שלום

השלט שמקדם את פני הבאים לאבשלום מבטא את הלך הרוח של התושבים. בשנים האחרונות צמח היישוב הקהילתי שבחבל שלום, קלט משפחות צעירות והוא משנה את פניו מדי יום. אחרי הפנינג מוצלח ב'דרום אדום' ולקראת חגיגות חצי יובל להקמתו, מספרים בעלי תפקידים מרכזיים ביישוב על הרוח החדשה, על הקהילה המתגבשת ועל גאוות היחידה. "שומעים על הדברים היפים שעושים כאן וזה יוצר הדים. אנשים רוצים לבוא לגור לכאן, בעיקר אנשים מהאזור" • יובל רויטמן

אדוארד קוברסקי אמנם הגיע לאבשלום "רק" בשנת 1994, שלוש שנים אחרי התושבים הראשונים, אבל הוא אנציקלופדיה מהלכת בכל מה שקשור להיסטוריה של היישוב הקהילתי, שחוגג השנה בגאווה רבה חצי יובל להיווסדו. לא פעם, במהלך השיחה עם בעלי התפקידים המרכזיים ביישוב (שאליהם עוד נגיע בהמשך),

הם מפנים אליו מבט, והוא, עם כובע המצחייה והזקן הנצחיים, מסייע להם להיזכר מתי בדיוק הגיעו ליישוב, כמה בתים מתוכננים להיבנות בשכונה החדשה, מי השרים שנכחו בחגיגות העשור אי שם בשנת 2001 - ומה אומרת התב"ע.
מקרוואנים - לבתי קבע

מים רבים זרמו במסנני הבריכה האזורית שנמצאת מרחק דקה הליכה מהמקום שבו אנחנו מדברים, מאז שבשנת 1991 הגיעו לשטח 100 קרוואנים של הסוכנות ואליהם נכנסו עולים חדשים ממדינות חבר העמים. התוכנית הייתה שהמשפחות תיקלטנה בהדרגה במושבים השכנים. אך בפועל, מלבד 4 משפחות, זה לא קרה. שנה לאחר מכן התחילו להיבנות בתי הקבע ובסוף המילניום מנה היישוב 50 משפחות. בשנים 2001-2008 נוספו ליישוב עוד 26 מגרשים לבנייה, אך רק בשנת 2008,  17 שנה אחרי הקמתו, החלה הקליטה באבשלום לצבור תאוצה.
בשמונה השנים האחרונות נהנה אבשלום - היישוב הקהילתי היחיד בחבל שלום והאח הצעיר לששת המושבים שעלו על הקרקע עשור לפניו - מתנופת קליטה של משפחות חדשות וצעירות. הנוף ביישוב משתנה תדיר; עוד שלד של בית מתרומם, עוד משפחה חדשה מגיעה, עוד גן שעשועים מוקם - וצחוק הילדים בשעות אחר הצהריים הולך ומתגבר. כיום מונה אבשלום 78 משפחות וכ-300 תושבים, כולל ילדים, והיד עוד נטויה. מי שנכנס בשער היישוב מבחין בשלט גדול שמורה על הכנת תשתיות לעוד 52 מגרשים. התב"ע של היישוב מדברת על 154 מגרשים, כשהשאיפה היא להגדילה עד ל-200.

הלב זה אבשלום

ענת שוורץ ובנה בפתח ביתם

עד כאן היסטוריה. וההיסטוריה, כך עושה רושם, נכתבת ממש בימים אלו באבשלום. דם חדש ורענן נכנס בשנים האחרונות ליישוב וממריץ אותו קדימה. ענת שוורץ היא חלק ממחזור הדם הזה. לפני 4 שנים היא הגיעה לכאן עם בעלה וארבעת ילדיהם מראש העין. "רצינו להקים בית שלא בקומות ולא בבניין, בית על הקרקע שהילדים חופשיים", היא מסבירה את הסיבה העיקרית למעבר. "הגענו לאבשלום ביחד עם עוד משפחה - וישר התחברנו. עכשיו אני מרגישה פה בבית, כי פה בניתי ופה נאבקתי לבנות את הבית".
כיו"ר ועדת התרבות של אבשלום, מספרת ענת על ההתעוררות החברתית ביישוב ועל החיבור היפה שנרקם בין התושבים. "בפורים שעבר היה ממש הצלחה, כי זו פעם ראשונה שהכרנו. כל היישוב בתהליך של לקבל אחד את השני, ממש בתהליך של התגבשות של קהילה. אם אני מוציאה אוטובוס לבאולינג בבאר שבע - הוא מפוצץ. וזה משהו שפעם היה מאוד קשה לעשות. כשהגיעו החבר'ה הצעירים דברים התחילו להשתנות".
אנדריי דוסטוב, הרבש"צ של אבשלום וחבר ועד, היה כאן ביום הראשון של אבשלום, כילד בן 12 שרק עלה ארצה. במשך השנים הוא ראה איך משנה היישוב את פניו. "מי שנשאר מהעלייה בזמנו זה בעיקר המבוגרים, רוב הילדים שגדלתי איתם עזבו. השינוי הדרסטי התחיל בקליטה של המשפחות החדשות. עכשיו אני מבסוט כשאני רואה את ההתקרבות בין הקבוצות". כשאני שואל אותו מה השאיר אותו כאן, הוא לא מהסס: "המשפחה, ואהבתי את המקום הזה". אנדריי נשוי ואב לילדה ואחרי התעקשות שארכה עשור, הם רכשו בית מעמידר. "זה המקום, זה הבית. כשאני מראה לחברים מהמרכז את הבתים החדשים, הם מופתעים כשהם נזכרים מה היה פה פעם".

אנרגיות חדשות

בשיחה נוכח גם ז'הן ברמן, שזכור לתושבי אשכול מימי 'צוק איתן', אז נפצע מרקטה שנחתה על גן ילדים של בנו בקיבוץ ניר עוז. הוא עלה מבלגיה בגיל 20 והכיר את אשתו ליאורה בקיבוץ. אחרי שגרו שם וגם בעין הבשור, החליטו השניים שהם מעוניינים לבנות בית משלהם, ואז שמעו מחבר בדקל שיש בית שמתפנה באבשלום, "בית עם ממ"ד". בארבע השנים האחרונות הם גרים כאן. "כשאמרתי לאשתי שהולכים לאבשלום, היא אמרה 'אני לא יורדת דרומה מצוחר'. אבל עם השנים הבנו שאבשלום יושב במקום כל כך טוב, הקהילה מדהימה, דינמית ומגוונת, יש אנשים מארגנטינה, בלגיה, רוסיה, יש טוניסאים, אלג'יראים. יש מהכול ובגלל הגיוון הזה - זה מצליח. וגם אנחנו יושבים במרכז החבל. יש גנים שנבנים עכשיו, קופת חולים, דיונה, עוד מעט סופרמרקט - זה באמת הלב של חבל שלום".

אפרופו לב, אני שואל את ז'הן האם הוא - שגדל בבלגיה וחי שנים ארוכות בקיבוץ - מרגיש בבית באבשלום וכאן באמת נמצא הלב שלו. "כן", הוא עונה מיד. "זה לא כזה מובן מאליו - אבל כן. אחרי הפציעה (בצוק איתן) חשבנו מה עושים, התלבטנו האם לחזור לניר עוז, אבל באיזשהו שלב אמרנו 'לא, זה הבית שלנו'. היחס החם של התושבים לא הותיר בלבנו ספק. קבלת הפנים שחיכתה לנו הייתה חמה וכיפית - אין דברים כאלה". הרעד בקולו של ז'הן מסגיר את התרגשותו. "יש פה קהילה אמיתית, חמה ומשפחתית - וזה פשוט כיף. נכון, כמו בכל משפחה רבים, לא כולם חברים, אבל יש פה קהילתיות שלא מוצאים במקומות אחרים. מה שיש פה זה מיוחד. הבית שלנו זה אבשלום".

למעלה מימין:אנדריי דוסטוב, אדוארד קוברסקי, ז'הן ברמן.
למטה מימין: אוגניה מלכה, ענת שוורץ ונסים קליפה

מנפצים את הסטיגמה

"יש פה ערבות הדדית מיוחדת. אינסטינקטיבית ולא מתוכננת", אומרת אוגניה מלכה, יושבת ראש ועדת הקליטה באבשלום וחברה בוועד. "מה שיפה פה, זה שכולם משחקים ביחד, למרות הפרשי הגילאים. משחקים דגליים ומחניים, והילדים הגדולים משתפים את כל הקטנים. בקיץ יש מלא פעילות. החבר'ה החדשים הכניסו רוח ואנרגיות חדשות". 
החיוך על פניו של אדוארד מתרחב, ולאחר שהקשיב לדברי החבר'ה הצעירים, הוא פוסק: "אם יש צרה - כולם מתגייסים". ענת מיד מוסיפה: "אין דבר כזה שלא עוזרים. לאנשים יש סטיגמה מסוימת על אבשלום, אבל כשהורים מיישובים אחרים באים לאסוף את הילדים שלהם אחרי שבאו לשחק עם הילדים שלנו, הם פותחים את העיניים ואומרים 'מה? זה אבשלום?!'. אנשים בהלם חיובי ממה שהם רואים כאן".

ענת, שמתוקף תפקידה חברה גם בוועדת תרבות אזורית של חבל שלום. מספרת: "גם אנשים בוועדות שומעים רק דברים חיוביים על אבשלום ויודעים שיש חיי קהילה ושעושים כאן דברים יפים, למרות שהכול עם תקציב קטן ודל ועדיין מוציאים דברים יפים. זה עושה בחוץ הדים ואנשים רוצים לבוא לכאן. ועובדה היא שדווקא אנשים מהאזור מחפשים באבשלום".

חזון אבשלום 2020

נסים קליפה חובש על ראשו כמה כובעים. הוא חבר ועד, ראש ועדת תכנון ובינוי של היישוב, חבר בוועדת קליטה וגם יו"ר וועדת שיווק ואמון על פיתוח היישוב ועל הרחבתו. לאשכול הוא הגיע מהמרכז לפני 16 שנים, הדריך נוער בחולית, גבולות ושדה ניצן, ובשנת 2010 הצטרף לאבשלום. "אני חושב שזה מקום עם פוטנציאל מדהים, ואם אתה רוצה שמשהו יפרח וילבלב, אתה צריך להשקיע. יש לי זמן אז אני משקיע", הוא מסביר איך הוא מתמרן בין כל תפקידיו וממהר להדגיש שהוא לא לבד בעסק: "יש פה ביישוב 21 אנשים פעילים. זה הרבה מאוד וממש לא מובן מאליו".
אחד הדברים המרכזיים שמעסיקים את נסים זה המחסור הבולט לעין במבני ציבור באבשלום. "אין מועדון נוער ומועדון חברים. אנחנו מקווים שעם הצמיחה הדמוגרפית אי אפשר יהיה עוד להתעלם מכך. זה עניין של תקציב. אין בית כנסת. הנוי והניקיון נראים הרבה יותר טוב מאשר לפני 4 שנים. יש לנו חזון 'אבשלום 2020' - כל 'זית', 'תמר' ו'צבר' (שמות השכונות ביישוב) יהיו ביחד 154 משפחות. זה ממש להכפיל את הכמות. יש לנו יועץ ארגוני שמלווה אותנו בכל התהליך. אנחנו מקבלים תמיכה רצופה מהמועצה ומהחטיבה להתיישבות ומגופים נוספים, בגלל שאנחנו היישוב שגדל בקצב הכי מהיר במועצה.

ובינתיים, עד ששנת 2020 תגיע, באבשלום עסוקים בימים אלו בהכנות לחגיגות 25 שנה להקמת היישוב, שיתקיימו בקיץ הקרוב. אחרי הפנינג מוצלח במיוחד שנערך כל סוף שבוע במהלך פסטיבל 'דרום אדום' האחרון, התוכניות לחגיגות חצי היובל מתגבשות: אורחים מבחוץ, מופע של הילדים, ואירוע מרכזי - הפנינג שיהיה פתוח לכל תושבי חבל שלום. "אנחנו רוצים שאנשים יכירו את אבשלום ושיראו איך התפתח", אומרת ענת, "זו ההזדמנות שלנו להראות לשכנים מי אנחנו ולאן הגענו - ולאן אנחנו רוצים להגיע".

יצאו מהפייסבוק - עלו על הכביש

הפחד והתסכול מתנועת המשאיות על כביש 232 יצאו בחודש האחרון מהרשתות החברתיות והפכו למעשים בשטח. תושבי אשכול עלו על הכביש ובנסיעה איטית ומאורגנת עיכבו בשלוש הזדמנויות שונות את התנועה למעבר כרם שלום. מארגני המחאה: "לא נפסיק ולא נעצור - עד שהמשאיות לא יעברו כאן יותר" • נגה גדג'

כבר הרבה זמן אומרים תושבי אשכול אחד לשני שאי אפשר להמשיך ככה. מדי יום מישהו כותב בפייסבוק על כמעט-תאונה וכולם מסכימים - צריך לעשות משהו. 
בחודש האחרון תושבי אשכול עשו משהו. עשרות תושבים יצאו מבתיהם כדי לשבש את תנועת המשאיות למעבר כרם שלום, ושלוש פעמים נסעו מצומת מגן למעבר, בשיירה ארוכה שעיכבה את התנועה - ובעיקר את המשאיות.
השיירות אורגנו בידי קבוצת תושבים שהחליטה שדי, חייבים להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. (גילוי נאות: כותבת שורות אלו לוקחת חלק צנוע בפעילות הקבוצה). הם התארגנו, נפגשו והתייעצו  והחליטו לפתוח במאבק.
"פתחנו מטה מאבק", מספר תומי קלפאוך מעין הבשור, "הכנו תוכנית פעולה והחלטנו שהפעולה הראשונה תהיה שיירה שתתקדם בנסיעה איטית לאורך הכביש, וכדי שזה יהיה אפקטיבי תכננו כמה שיירות - ליצור הפרעה מתמשכת".
ואיך הייתה ההיענות?
"מדהימה. פתחנו דף פייסבוק – 'הקרב על הכביש 232' - שתוך שבוע כבר היו לו יותר מאלף חברים. כמעט 300 תושבים ביקשו להצטרף ולנסוע בשיירה. כמובן שלא כולם הגיעו בסוף, ואנחנו מבינים את זה – השיירה יצאה לדרך בבוקר ולא כולם יכולים להפסיד יום עבודה, אבל עשרות תושבים התייצבו למשימה. העובדה שכל כך הרבה תושבים השקיעו זמן, מאמץ ודלק היא מדהימה, ומעידה יותר מהכול על הצורך הדחוף בפתרון לבעיית המשאיות".
ומה באמת הפתרון לדעתכם?
"אנחנו חושבים שהפתרון לבעיית המשאיות הוא פתיחת מעבר נוסף לרצועה. כשמעבר קרני או ארז יהיו פעילים, המשאיות ייכנסו דרך שם ולא יעברו דרכנו". 
ומי קובע אם ואיזה מעברים יפעלו?
"משרד הביטחון. אבל משרד הביטחון לא מסביר את החלטתו לא לפתוח מעבר נוסף. הנימוק שלו הוא 'מסיבות ביטחוניות', שזה יכול להיות כל דבר ושום דבר".

"לא נעצור"

שלוש שיירות כבר ארגן מטה המאבק, ביום רביעי ה-9.3 וביום חמישי שלמחרת, וביום רביעי ה-30.3. בפעם הראשונה הנסיעה לא תואמה עם המשטרה וכשהגיעו השוטרים למקום הם ניסו למנוע את יציאת השיירה. אך התושבים היו נחושים להוציא את התוכנית לפועל והשיירה נסעה למרות התנגדות המשטרה. במהלך הנסיעה עיכבו השוטרים כמה נהגים והורידו אותם מהכביש, אך השיירה המשיכה בדרכה, עד למחסום.
ביום שלמחרת המארגנים שיתפו פעולה עם המשטרה וביקשו אישור וליווי ממשטרת אופקים, והשיירות הבאות יצאו לדרך בליווי משטרתי.  
"התכנון היה לגרום לאיחור בהגעה של המשאיות למעבר, כך שהן לא יספיקו להעביר את כל הסחורה המיועדת לרצועה", מסביר עמית שדה מעין הבשור. "כל נהג עושה כמה 'נגלות' ביום ועיכוב יכול לגרום להם לא להצליח להגיע עם הנגלה הבאה. אנחנו חושבים שברגע שאספקת הסחורות לעזה תיפגע – יהיה כבר מי שיפעיל לחץ על משרד הביטחון, שמחויב בהסדרים בינלאומיים להעביר כמות מסוימת של סחורה לרצועה".
וזה הצליח?
"אנחנו יודעים שביום של השיירה שלנו נכנסו לרצועה פחות משאיות בהשוואה לימים הקודמים. אנחנו גם יודעים שלאחרונה משרד הביטחון הביע תמיכה באפשרות של פתיחת מעבר נוסף, כך שנראה שהדברים זזים בכיוון הנכון".
אתם עושים עוד דברים חוץ מהשיירה?
לירז עשור ממבטחים: "כן, יצרנו קשר עם חברי כנסת שיכולים לעזור, תלינו שלטים ברחבי המועצה ופנינו לתקשורת, שפרסמה כתבות על המאבק בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים ובאינטרנט".   
 מתוכננים צעדים נוספים?
"כמובן. אנחנו לא נעצור ולא נפסיק, עד שמספר המשאיות יצומצם בצורה משמעותית. כרגע אנחנו מתכננים הפגנה גדולה והשבתה של בית הספר".
אתם פועלים בשיתוף עם המועצה?
איריס גלעד דולינגר מדקל: "בהתחלה לא היינו בקשר. השיירה הראשונה שלנו לא הייתה באישור המשטרה ולא יכולנו לערב את המועצה בפעולות לא חוקיות, וגם לא היינו בטוחים שאנחנו והמועצה רואים עין בעין את מטרות המאבק. אבל כן דאגנו לעדכן אותם, וגדי הציע את עזרתו מול המשטרה, במידה ויהיו עצורים. אל שתי השיירות הבאות גדי הצטרף בעצמו ונסע יחד עם התושבים, ובמקביל הזמין אותנו להיפגש איתו. בפגישה הצלחנו להגיע להבנה לגבי המאבק, דרכיו ומטרותיו. לא על הכול אנחנו מסכימים ולא בהכול הוא מסכים איתנו, אבל נוצרה אפשרות לשיתוף פעולה, ואנחנו שמחים עליה ומשתמשים בה".
אסף אסולין מדקל: "אנחנו מבינים שיש דברים שראש מועצה יכול לעשות שאנחנו לא מסוגלים, אבל יש גם דברים שראש מועצה מתוקף המשרה ציבורית לא יכול לעשות - ואנחנו כתושבים כן יכולים. לכל אחד יש את תפקידו במאבק, והמטרה היא משותפת".

עבודה לטווח ארוך

בנוסף  ל"הקרב על הכביש" פועלת קבוצת תושבים נוספת שעוסקת בנושא כביש 232. ז'הן ברמן מאבשלום מספר שהקבוצה החלה בפעילות בפברואר. "נפגשנו בבית של מינה כהן במגן, והחלטנו לפעול בכמה מישורים – יצרנו קשר עם חברי כנסת ושרים, והצלחנו לעניין כמה מהם במאבק שלנו, יצרנו קשר עם עמותת 'אור ירוק' ואנחנו מתכננים אירועים משותפים ביחד. נפגשנו עם תלמידי י"א-י"ב מ'נופי הבשור' ועבדנו יחד איתם על סרטונים מהכביש ועל פעילויות לבני הנוער, ואנחנו בודקים עבודה משותפת עם וויז (waze).
איך וויז יכולים לעזור?
"יש להם מאגר נתונים ענק על כל מה שקורה בכבישים, והם מעבירים חלק מהנתונים למשרדי הממשלה. אם נדע איזה נתונים הם מעבירים, נוכל להשתמש בזה על ידי דיווחים לוויז: נדווח על בורות בכביש, על עיכובים בתנועה, על תאונות - ככה יידעו שמשהו לא בסדר עם הכביש. כרגע אף אחד מאיתנו שנוסע בכביש 232 לא מפעיל וויז כי אין לנו צורך בזה, אבל אם נדע שזה יכול לעזור אז נבקש מהתושבים  לדווח על כל בעיה בכביש".
אתם פועלים בשיתוף עם המועצה?
"כן, אנחנו קבוצה עצמאית שעובדת בשיתוף עם המועצה וגם בשיתוף עם קבוצת התושבים השנייה. כולנו גם חלק ממטה המאבק שהקימה המועצה".
ומה המטרה שהצבתם לעצמכם?
"בטווח המיידי – להפחית את מספר המשאיות על הכביש שלנו, זו הבעיה הדחופה ביותר. אחר כך נטפל גם בבעיות בכביש עצמו, שכבר לא מותאם לאוכלוסייה של המועצה ששילשה את עצמה. זוהי עבודה לטווח ארוך, ואנחנו מכינים את עצמנו לתקופה ארוכה של פעילות. אני מקווה שכל תושבי המועצה יירתמו לעזור". 

מספר המשאיות ירד

נושא הכביש אינו יורד כמובן גם מסדר יומו של ראש המועצה גדי ירקוני. "אנחנו כבר כמה חודשים בשיח אינטנסיבי בנושא הכביש מול משרדי הממשלה כולל ראש הממשלה", אומר גדי. "אנחנו שמחים שגם התושבים פועלים בעניין - מאבק התושבים נותן לנו רוח גבית וזה אמצעי חשוב שיכול ליצור לחץ נוסף על מקבלי ההחלטות. אנחנו מצדנו פועלים כל הזמן בכל הערוצים לפתור את בעיית הכביש והמשאיות, וגם הקמנו מטה מאבק שחברים בו גם תושבים".
ויש תוצאות?
"כן. חברת נתיבי ישראל (נת"י) התחילה לרבד חלקים מהכביש ממגן עד כרם שלום. הריבוד לא נכלל בתוכניות עבודה של נת"י ומשרד התחבורה, שטענו שממילא הכביש יורחב תוך כמה שנים אז אין טעם להשקיע כסף. אנחנו לא הסכמנו לקבל את זה, וטענו שהמצב התשתיתי החמור דורש תיקון מיידי. דרשנו מהנהלת נת"י לבוא, והם ראו איך הכביש נראה ומיד הקצו לריבוד 12 מיליון שקלים.
"במקביל דרשנו מהמשטרה להגביר את האכיפה. פניתי לראש אגף התנועה במשטרה וביקשתי שיבוא לראות במה מדובר. הוא הגיע והחליט על הגברת האכיפה. ובאמת היה מבצע משמעותי שבמהלכו הורדו מהכביש משאיות לא תקינות וחולקו מאות דו"חות לנהגים. ראינו את ההשלכות במחאה של נהגי המשאיות, ואנחנו יודעים מגורמים במעבר שמאז שהאכיפה הוגברה, מספר המשאיות שמגיעות למעבר ירד באופן משמעותי". 

ומה בנוגע להרחבת הכביש?
"גם כאן הושגה התקדמות. מונו מתכננים ונקבעו לוחות זמנים - עד סוף 2016 יסתיים התכנון וב-2017 יתחילו העבודות. מכיוון שבגזרה הזו הדברים מתקדמים, אנחנו משקיעים כעת את מרב המאמצים בצמצום מיידי של מספר המשאיות ובלחץ לפתיחת מעבר נוסף".
ומה קורה עם זה? 
"אנחנו עובדים מול משרד התחבורה ומול משרד הביטחון. משרד התחבורה אמור השבוע להפעיל את הצו להגבלת שעות הנסיעה של המשאיות המגיעות למעבר כרם שלום בין שבע לתשע בבוקר ובין שלוש לחמש אחה"צ. האכיפה  תתחיל מבית קמה, כך שאלינו המשאיות אמורות לא להגיע בכלל בשעות האלו".
ומה לגבי משרד הביטחון?
"העבודה מולו יותר מורכבת. נפגשתי עם ראש מנהלת המעברים ועם מנהל מעבר כרם שלום ודרשתי תשובות ולו"ז לצמצום מספר המשאיות. יצרנו גם שיתוף פעולה עם מועצה אזורית מרחבים שגם שם סובלים מתנועת המשאיות והוצאנו מכתב משותף למשרד הביטחון לגבי פתיחת מעבר נוסף. התרשמנו ששר הביטחון מבין את הבעיה ופועל כדי לספק לנו פתרונות. אנחנו מצדנו נפעיל את כל הלחץ כדי שזה יקרה".
חפשו בפייסבוק: הקרב על הכביש 232 (העמוד), הקרב על הכביש 232 - הקבוצה
ובאתר המועצה דף הבית← "מטה המאבק על 232"

הפעם, הטבלה משקרת

גם הערב יגיעו שחקני הפועל אשכול מהעבודה ישר לאולם כלנית, וייתנו את הכול על המגרש. סיפורה של הקבוצה המקומית שמשחקת ביחד כבר 16 שנה, ונלחמת על כל כדור כאילו היה האחרון • יובל רויטמן

נתחיל בבשורות הרעות - הפועל אשכול תסיים את העונה במקום ה-11 והלפני אחרון בליגה א' דרום, ותרד לליגה ב'. (ירידה שעשויה להתבטל, אם אחת מקבוצות הצמרת בליגה ב' תוותר על זכות העלייה).
הבשורות הטובות - וללא שום ספק החשובות יותר - הפועל אשכול היא קבוצה של לוחמים שאוהבים כדורסל ומשחקים כבר שנים ביחד בתשוקה גדולה. קבוצה שהגיל הממוצע של שחקניה, שנושק ל-40, לעתים כפול מהגיל הממוצע של שחקני הקבוצות היריבות, (שגם מתאמנות באופן סדיר, בניגוד אליה). קבוצה שנותנת פייט אמיתי כל משחק, לא נרתעת מהיריבות ולא מוותרת עד השנייה האחרונה.
הערב (ג', 5.4) ב-20:00 באולם כלנית יעלו שחקני אשכול למשחק מול הפועל באר שבע אסא ובשבוע הבא ייערך המשחק האחרון לעונה, מול הפועל ירושלים פסגת זאב. המשחקים האלה הם אולי רק בשביל הפרוטוקול, אבל תהיו בטוחים ששחקני אשכול יזיעו שם לא פחות משהזיעו ב-16 השנים האחרונות.

באים לנצח

האהבה למשחק והרצון לנצח מלווים אותם מצעירותם. כולם שיחקו בקבוצות הילדים והנוער במועצה, בשנים שאשכול עוד הייתה אימפריית כדורסל. נכון, הם לא זריזים כמו פעם, והכושר הוא לא כמו שהיה בגיל 18, אבל לשחק כדורסל - כמו לרכב על אופניים - לא שוכחים. וכשהם עולים על המגרש הם באים לעבוד, ולעבוד קשה. מתאבדים על כל כדור, מנתרים על כל ריבאונד ושומרים חזק.
כך היה במשחק מול הפועל ירושלים מרכז, שהגיעו בחודש האחרון לאולם כלנית וחשבו שהם באים לטיול. המשחק היה צמוד וחזק, כשירושלים מובילה ברובו, אך קליעת עונשין שתי שניות לסיום של אור פרחי, הצעיר בחבורה, העניקה לאשכול ניצחון דרמטי בסמוך לבאזר - 68-67 - שהוכיח שההיכרות רבת השנים בין השחקנים, הניסיון הרב וקור הרוח יכולים להכריע משחקים. 
לפני שבועיים כבר היה מאתגר יותר ומשחק בית מול השנייה בטבלה, הפועל מבועים - שבמשך שלושה רבעים היה צמוד - הסתיים בהפסד 78-63, כשברבע האחרון הפרשי הגיל כבר עשו את ההבדל. בשבוע שעבר יצאה הקבוצה למשחק חוץ מול מכבי דימונה והמשחק הסתיים בהפסד צורב  73-46.

היסטוריה על קצה הכדור

בניגוד לחלק מקבוצות הליגה, שחקני אשכול לא מקבלים שכר. לפעמים הם מגיעים למשחקים ישר מהעבודה, פושטים את בגדי ההייטקיסט או החקלאי, ועולים על הגופיות בלבן-שחור. 
הקבוצה, שהוקמה בשנת 2000, נקראה תחילה  "הפועל גבולות", ושיחקה בליגה ג', עד שזו התפרקה ב-2004. בשנים 2006 עד 2010 עשתה הקבוצה חייל בליגה ב'. "עד 2010 סיימנו כמעט כל שנה במקום הראשון. לא עלינו, כי פחדנו שנצטרך להתאמן ולא היינו מגיעים לזה", אומר רביב חיים (שדה ניצן, במקור מגבולות), הוותיק בקבוצה ומאמן-שחקן. "בשנה האחרונה בליגה ב' הגענו לגביע הליגה וסיימנו מקום שני. לפני חמש שנים עלינו לליגה א' וסיימנו פעמיים במקום הרביעי ופעם אחת במקום החמישי".
השם שונה ל"הפועל אשכול" בשל אילוצי ביורוקרטיה. "ב-2010 יצא חוק שאם קבוצה חברה באגודת ספורט, חייב קבוצת נוער מתחתיה כדי לקבל תקציב. אז שינינו שם להפועל אשכול". 

מאיפה מגיע הכסף לקבוצה?

"הטוטו מעביר כסף ל'הפועל' שמעבירים לנו - וזה מספיק בקושי לתשלום לשופטים ולביטוח שחקנים, שחובה לעשות".

הקהל אש, אבל זה לא מספיק

אי אפשר לדבר על הקבוצה בלי לדבר על הקהל, שמורכב בעיקרו מילדי השחקנים, שבאים לראות את אבא מזיע, שרים כל המשחק ובהפסקות עולים על המגרש כדי להספיק לגנוב כמה זריקות לסל. הילדים זה כמובן נחמד, אבל לא מספיק, ומלבד כמה אוהדים בודדים ללא קשר משפחתי, עצוב לראות את  היציע מיותם ברובו. כשאני שואל את תומר פרחי ונגב מגן, שבאים כדרך קבע  לראות את האבות שלהם משחקים, מה הם חושבים על הקבוצה, הם עונים פה אחד: "אשכול זו הקבוצה הכי טובה שאנחנו מכירים". במדור מסכימים.